אני מתעורר מת, כמו שנולדתי.
חלק נכבד מהבוקר שלי מוקדש לחזרה לחיים, לוקח לפחות רבע שעה לעיניים לצמוח מחדש, קצת פחות לידיים, אבל בכל מקרה עוברת לפחות שעה עד שאני מסוגל שוב לחוש.
גוף נוסף מתחיל את המחזור שלו עד שאכלה גם אותו כשיתם היום.
המכונות ממתינות לשרתן: מדחסים שחוקי להב, בוכנות גוועות ומשאבות גוססות; מחזיקות את הגופים הבאים שימותו לשרתן.
ההיכלים ריקים, רק אני נותרתי לנדוד בהם. פיסות תפאורה מתות בדרכי מבית מלאכה למחסן. והמחסנים מתרוקנים. הם עצומים, אך הם מתרוקנים. אני מונה את מכלי הגוויות, כל אותם מתים שיהיו אני, אחד ליום, עד שייגמרו.
אני מכבה באותו יום את האור בעוד היכל, כל המכלים בו ריקים כעת. מעוד אומה לא נותר שריד. בלויי נִסים עוד נותרו מעל הכניסה, חולקים כבוד אחרון למתיהם לפני שמתו גם הם.
כשיתמו האומות, אתום גם אני. לא אתעורר עוד, חי או מת.
אני משמיד פסל חסר גיל וחסר ערך כדי להותיר חיווט מתפקד. מלאכתי סותרת את עצמה, אך סדרי העדיפויות בה מוגדרים. אין לי קול משלי, רק הקול של המת שהשאיר לי את גופו כדי שאוכל להמשיך במטלה. אני לא מדבר עם עצמי, הדממה של העולם מוכרת לי יותר מהקול שהתעוררתי אתו הבוקר.
אין צמחייה, רק כמה מכלי אצות שאני מאכיל בשאריות גופותי שהיו. אין חיות, אין בריות בעלות תבונה פרט לי. אני שריד אחרון של תרבויות גדולות המכלֶה אותן עכשיו כדי לקיים את המעט שהן התעקשו להותיר מאחור, לא ללכת בדממה לתוך הלילה.
ושוב אני מכייל את המשדרים העצומים, אלו מהם שעדיין נותרו, ושוב חוזר על הקריאה הנואשת למרחבי היקום: "אנו מתים, מפלאינו נותר כה מעט. אנא – זכרו אותנו."
——————-
אור ביאליק סטודנט לדוקטורט בגיאולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מתקשה להבדיל בין אתמול לבין מליון שנה לכל כיוון. בעבר ערך את אתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפסטסיה, היה חבר מערכת "המימד העשירי" והנחה סדנאות לכתיבת מדע בדיוני.
כמה עצוב, כמה נפלא.
איזה דכאון!
הזכיר לי את פתיחת קהלת : "מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (א', ג) וגם : "אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה.".(א, י"א).
מצמרר