לטי פוקחת עיניים לערב, והן כחולות-כחולות ורחוקות ככוכבים.
יש רוח שמניעה חרש את הווילונות הדקים בחלונות הבית של לטי ושלי. כל הדלתות נעולות.
לפעמים נדמה לי שהיא מסתכלת בי. לפעמים צללים נעים על הקירות, רודפים זה את זה מפינה לפינה, ואז עיניה מתכווצות והכחול שבתוכן מתקרב.
אני מוציאה אותה בעדינות מהארגז; בדרך כלל אני ישנה לידה על הרצפה, חוץ מהלילות בהם צועקים הקולות בחוץ. בלילות בהם צועקים הקולות בחוץ אני יושבת בחשכה, מקופלת רגליים, ולטי ואני מתבוננות בדלת. הם אף פעם לא מצליחים להיכנס.
אני לא יודעת מאיפה היא הגיעה; ובאנוכיות רבה אני שמחה על כך, כיוון שמותר לי לא להחזיר אותה לאיש. אני מנגבת את פניה הקטנות משינה וחלומות. בקול צרוד אני מזמזמת לה – שירים שחשבתי ששכחתי, מזמנים אחרים ומקומות אחרים. לטי שותקת.
היא תמיד שותקת, וכשצועקים הקולות בחוץ והקירות רועדים עיניה מתכווצות והיא שותקת עוד יותר.
אני שרה בשקט, מדמיינת שהיא אחותי הקטנה. או אולי התינוקת שלי.
יום אחד, אולי, היא תספר לי – איך קוראים לה באמת, מי היא, מה היא חושבת במשך כל הלילה הארוך הזה, אם במקום שבו גרים כאלה שנראים כמוה יש בוקר לפעמים. אם היא אוהבת אותי. אם גם היא מפחדת מהבחוץ הצועק, הבחוץ שמעולם לא ראיתי.
אבל בינתיים היא שותקת, עיניה מתבוננות מעבר לי, אל הווילונות ואל החושך, והן כחולות ורחוקות ככוכבים.

——————-

הדס משגב תלמידת מדרשה, כותבת הרבה פחות מהרצוי. סיפוריה מתאפיינים בשפתם העשירה ובעדינות שלהם, ופעמים רבות בקשרים שלהם למקורות היהדות. כשתגדל תהיה ארכיאולוגית כמו אבא.