עכשיו כבר מאוחר מדי להתוודות, הוא ידע את זה.
והוא דווקא היה מוכן. ואפילו רצה. שיכירו את המקום שממנו הגיע, שידעו מי הוא באמת. שמישהו, ולו רק אחד מבין מיליוני המעריצים שקנה לו, יקרא לו בשמו האמיתי.
מדי לילה שכב בקפסולה הישנה והמזדקנת שלו ולחש לעצמו שיר ערש פרטי – שישים ההברות של שמו. לשונו תופפה כל עיצור בשמחה, וכל-כולו התענג על תנועת הפה, השפתיים, הלשון העילית וזו התחתית, לוחך החיך ופוצצת השפתיים.
תושבי המקום הזה לא יכלו לקרוא לו בשמו, משום שפיהם היה מנגנון פשוט מדי. הם הסתפקו בהברה הראשונה. אחרי זמן מה הוא התרגל ששמו החדש היה קצר, אבל נאמר באהבה תמיד. הם קראו לו יוד.

הוא לא יכול להכחיש אפילו בפני עצמו: מיד כשהגיע לכאן ראה שהם מתאימים: גזע פשוט וטוב. מלחמות פרימיטיביות שנבעו מסיבות טריוויאליות. בני עמו ידעו לפתור את הדברים האלה, בקלות.
הוא כבר החל לנסח את המסר שלו למפקדה, וידע שבתוך ימים ספורים יגיעו כולם, והעולם הזה יזכה לחוות את השינוי הגדול והנפלא שהם יכולים להעניק לו.
אבל אז, כמעט בן לילה, אנשי הכוכב הזה החלו לאהוב אותו. הם לקחו אותו אל מנהיגיהם, ואלה התייחסו אליו בכבוד מלכים. הם נשאו אותו לכל קצווי ארץ בכרכרות הפרימיטיביות שלהם. הם שאלו אותו שאלות, וכשענה, עשו כדבריו.
הוא לימד אותם ליישב סכסוכים, להגיע למצבי סטטוס קוו כמעט בלתי ניתנים לשבירה, והם יישמו.
והוא לימד אותם קבלה עצמית. הם היו בשלים לזה. כבר כמה שנים פשטה בכדור כולו דת חדשה. הם שמעו קולות, קיבלו מסרים. הם ערבבו תורות עתיקות עם תיקשורים תמוהים. בהיותם יצורים פשוטים כל כך, כל התורות הטיפו לאותם דברים, וכל הדברים היו אמת. הם נזקקו רק לסמכות, והם בחרו בו. הוא השתמש בפיסה שולית וסתמית מהידע העצום של בני עמו, וזו הספיקה כדי לשנות את עולמם כליל.
הם כינו אותו מאסטר יוד.
והוא זכה בכל זה בזכות עצמו, חשב, מתריס עדיין כנגד ההם, בבית. הוא זכה בכל זה בזכות חוכמתו וכשרונו, ורק מעט מהידע של עמו. רק מעט.

אחרי זמן קצר כבר ידע שלא יקרא לאחרים. כל המנהלים והפקידים, אלה שזלזלו בו, הם נותרו מאחור. וזה נעם לו.
"סייר בדרג עשר שניהל רומן עם אשת מנהל בדרג שתיים יישאר עשר לנצח," אמר לו אביו אחרי התקרית ההיא. דרג עשר לנצח. מושפל, מציית כל חייו לתשע דרגות מעליו.
וכאן, כאן הוא היה יוד. מאסטר יוד. אהוב, מוערך. לאיש לא היה אכפת מהגברת ההיא, או מבעלה הזועם.
ועכשיו הוא עמד למות.

מאתיים שנה חי ביניהם, כמעט מחצית מימי חייו. לאחרונה התעוררו שוב כמה מלחמות. כוחותיו הלכו והתפוגגו, והתורה שלימד אותם איבדה אף היא מתוקפה.
והוא כבר ידע שלא ישלח את המסר לעולם. הוא לא יוותר על מה שזכה בו בזכות, אפילו לא כדי להעניק להם את כל השאר.
הוא יישאר הערת שוליים בהיסטוריה האלימה שלהם. ואולי פעם יגיע לכאן שליח אחר. משלוח סייר שני לאחר שהראשון נעלם היה בניגוד לנהלים, אבל לפעמים הנהלים משתבשים.
הוא סגר את הקפסולה סביבו, ובשארית כוחותיו לחש אל דפנותיה את שמו הישן והאהוב. משך עשר דקות ארוכות הוא לחש, עיניו עצומות, חיוך קל מרחף על שפתיו. חיוכו היה שלֵו, וחיוכו היה עצוב מאוד.

——————-

רוני גלבפיש
רוני גלבפיש עבדה בעבר כטכנאית הקלטות, לולנית, פועלת ייצור במפעל אריגה, מתכנתת, קוטפת דובדבנים ומוכרת בחנות ספרים. כיום היא לקטורית, מתרגמת, ועורכת תרגום. כותבת מפעם לפעם במוסף "הארץ", ומפרסמת רשימות גם בבלוג "אם תרצי" בפרויקט רשימות.

השנה יצא לאור בהוצאת זמורה-ביתן "סיפור קטן ומלוכלך", רומן ראשון פרי עטה.