הם היו כאן בעבר.

הם כבר הביאו את המין האנושי לסף השמדה.

כמעט שכנעו אותנו להשמיד את עצמנו עבורם.

השיטות שלהם מתוחכמות, הם לא תוקפים ישירות. הם מתחפרים לאנשים בתעלת האוזן ומטפטפים לאט-לאט פחד, עד שאנחנו מאמינים שהבעיה היא בעולם, שהעולם מסוכן מעצם מהותו, עד שאנחנו מסתגרים ומתכננים מתקפות הגנה, משוכנעים שהשכנים עומדים לפלוש, לרצוח אותנו ולקחת לנו את כל החותלות.

אבל האייטיז פגיעים להנאה אמיתית – ולכל דבר שפועל נגד פחד. לכן הם ניכסו לעצמם את ההנאה. עִלזו, בני אדם, האייטיז כאן! הולך להיות לכם כזה כיף! אתם תרקדו עם בחורים גזעיים מתחת לשלטי ניאון! אתם תהיו מפורסמים ותחיו לנצח! לא משנה אם נהרוג אתכם בעוד שנה-שנתיים, נכון?

אבל ההנאה של האייטיז ריקה, ללא עונג. ואפילו אם היא אמתית, היא לא עמוקה מספיק על מנת להוות איום עליהם. לא במקרה "פרוזאק" היה נפוץ כל כך בתקופת הפלישה הקודמת שלהם. ולא במקרה שיעור הדיכאון כיום גבוה פי שניים ויותר מזה שהיה לפני הפלישה.

אחרי הפעם הקודמת חשבנו שזה נגמר. החלמנו במהירות: ערכנו שיחות שלום, השקענו במחקר ובמדע, השתדלנו להתקדם מהר ולפצות על עשור שלם שהפסדנו.

בשנות השבעים, לפני הפלישה המתועדת הראשונה, היו הרבה צפיות חייזרים, ולא בכדי. בסוף שנות התשעים חייזרים שוב היו בכותרות, והיינו צריכים להבין שזה קורה שוב. אבל היינו עיוורים, שאננים – עסוקים מדי בבועת ההיי טק ובתיאוריית הכאוס. הם חזרו.

חשבתי שזה ייגמר מהר. חשבתי שאנחנו מחוסנים, שאנשים לא יעשו שוב את אותן שגיאות. חשבתי שהפעם ננצח אותם בקלות.

אבל הם ניצחו. אמנים שוב מושתקים. שב הפחד התמידי מהשכנים מעבר לגבול, מעבר לרחוב, מעבר לגדר. שבו הטוניקות המכוערות. זה היה צריך להיות הסימן הראשון. הרי אדם שמוחו לא עוות על ידי חייזרים לא יעצב דבר כזה.

מי שלא מקשיב ללחשושים בתעלת האוזן מסוכן להצלחת הפלישה. הם לוחשים לנו שחשיבה עצמאית מסכנת את הילדים שלנו, ובכל מקרה הם לא יוכלו למצוא עבודה ולשרוד אם הם יחשבו. על מנת להגן עלינו מפני מתקפות של חשיבה יתירה – שכידוע מפריעה לאושר האישי – הם מספקים לנו פרסומות שילמדו אותנו מה לקנות בשביל להיות מאושרים.

האייטיז לוחשים למנהיגי ארצות את הפחדים של כולנו, והמנהיגים מעצימים את הפחד ומפחידים את הציבור במקום לשרת אותו. מלמדים אותנו שאנחנו בסכנת מוות תמידית, שהסיכוי היחיד שלנו לשרוד הוא צייתנות מלאה.

האייטיז חוששים מפעילות חברתית. כי אם נכיר את השכנים, אנחנו עלולים לגלות שלא כולם נהנים; אם נכיר את השכנים, יהיה יותר קשה לשכנע אותנו שהם מעשירים אורניום במטבח. לכן ניכסו גם את הפעילות החברתית. הם מודיעים לנו: "יש ילדים רעבים בארץ רחוקה (באשמת מישהו אחר) ואתם יכולים לעזור!" ומשכנעים אותנו ש"הדרך להציל את כולם היא לשיר We are the world ו-Do they know it's Christmas?!"

"ואגב," הם מוסיפים, "אולי תקפוץ לסופר? שמעתי שיש שוב גלידוניות, אבל הפעם עם שוקולד טוב באמת."

——————-

ליטל וינבאום בילתה את שנותיה כעיתונאית בניסיונות ללמוד לכתוב קטעים קצרים, ואז בילתה את שנותיה כמחברת סיפורים קצרים בניסיונות ללמוד לכתוב סיפורים ארוכים. ועכשיו הגיע הפרויקט הזה.