ענקים כינו אותם, אבל איש לא ראה אותם באמת. זמזומים קראו להם, על שם הקול הנשמע בבואם, והמסורת אמרה – כנחיל צרעות. נפילים קראו אותם, ואמרו שמן השמים נפלו. ועוד אמרו הבריות, באו אלה וקלקלו עם בנות האדם והולידו בנים, וידע דָוִד שלא רק עם בנות האדם קלקלו. מדור לדור נמסר בידו, אבל גם נמסר בידו שבשדה יהיה הדבר, ואולי היה הקיץ חם ואולי יצא אחד הענקים ההם מדעתו רגע קל, אבל בלילה שמע דוד את בנו אבשלום גונח ומייבב בעונג, ואת הזמזום ההוא, שאינו מן העולם הזה. אץ דוד ונטל המלח, ועוד לבו הולם, העז להשתהות – ההזדמנות נדירה הייתה – והתעכב עוד רגע נורא לערבב את המלח בעפר – ואז אץ חזרה, ולבו הולם בו שלא יאחר, ופרץ את דלת חדר בנו והטיל פנימה המלח המעורב בעפר וזעק, "בי השבעתיך, צא!"
ובא המלח בעננת האבק האדמדם שליפפה וליטפה וליחכה את גוף בנו, ונמוגה העננה ההיא באנחה ואבשלום צנח עירום ומחייך אל הקרקע. ניגש אביו ונשא אותו מן הקרקע והטיל אותו על הכותל וסטר לו, וצרח, "לא יערפו עגלה על בני!" ואבשלום ננער והביט תמה. לא ידע הנער מה היה לו, רק ראה את אביו עומד עליו וחרד לשלומו. "מה היה לך?" אמר אבשלום ואחר פיהק ונרדם, שכן ביקש גופו לשכוח, ובאמת עד מותו לא זכר.
דממה נפלה על הבית.
שב דוד לחדרו ולחש הלחש. המלח פיזר קודם לכן את עננת האבק האדמדם שהייתה הענק, אך העפר כבל אותה אל הבית עד שייקָרא. נרגש היה דוד, על אף חרדתו וזעמו. איש לא זכה מעולם לבוא בדברים עם הנפילים, איש לא זכה לברר הסודות באמת, והנה – כעת יזכה. בעד החלון שב ונמסך הענק, פירור לפירור, בקול הזמזום החרישי, והוסיף לעמוד רפה ופירוריו רחוקים זה מזה והיה כמסך דק. מאבותיו ידע דוד, בקבלת הדברים ידע, וכעת ראה שאמת הוא: לכן לא ראה אותם איש, על אף שאדירים היו; אמת, לא היה להם גוף, לא היו אלא אד המתהווה ומתפוגג כרצונם.
"איך יקראו אותך?" שאל דוד.
"עהיווהיעויהווועיהועיהועיייהיעוהיועיהוועיהועיהווכוהועייוהיע," חלף קול כמשב הרוח.
"תמיד אתם בשדה. מדוע באת הנה?" שאל דוד. שב וחלף הקול ואמר, "עהיווהיעויהווועיהועיהועיייהיעוהיועיהוועיהועיהווכוהועייוהיע."
נשך דוד שפתיו וחשב.
"התגלֶה לי במעט," אמר דוד לבסוף. "התגלה לי במעט שתוכל להשיב לי בהן ולאו."
רגע חלף ועוד רגע, ולב העננה התחדד, והפירורים דבקו זה בזה והיו לבבואת עין גדולה ואדומה, וזחה העין נוכח דוד, כמו נשקפת בפלג.
"האם באמת מלאכים אתם," שאל דוד, "ומן האלוהים נשמטתם הנה?"
זחה העין בלב הענן ימין ושמאל. לאו.
חשב דוד, לא כל הסודות שביָדִי אמת.
"האם שדים אתם?"
דממה העין רגע, ואחר זעה אט-אט. ימין ושמאל. לאו. וחשב דוד, הרי אינו יכול לכזב בי כשהוא בידיי. מהם, אם כן?
"האם תמיד הייתם בינינו?"
שוב ימין ושמאל. לאו.
הרהר דוד.
"האם…" הוא היסס. משונה היה הרעיון בעיניו, אך מדוע לא ישאל. "האם באתם מן החוץ? מן השמים? מן… מן הכוכבים?"
זחה העין מעלה ומטה. הן.
התנשם דוד. סודות חדשים הלילה. הלאה. הלאה לשאול. הן תמיד הביט אל השמים ותהה.
"האם יודעים אתם מאין?"
ימין ושמאל. לאו.
עמד דוד תָמֵהַּ, מאוכזב. אבל ידע שעליו להיחפז. העפר לא יוסיף לאחוז בעננה עוד זמן רב.
"האם באמת," שאל, "כפי שלימדוני רבותי בסוד – מעולם לא הבאתם בנים עם בנות האדם?"
מעלה ומטה נעה העין. הן, לא הבאנו. נאנח דוד. והרי ברור. וברור יותר כעת. אין הם מכאן. שונים הם עד מאוד, שונים מדי. אבל החשוב מכול…
"האם באמת," שאל, "כשנמצא אדם מת בשדה ולא נודע מי הכהו, תמיד ידכם היא במעל? האם באמת עלול היה בני למות הלילה?"
הן.
סוד הוא, ותמיד נשמר מפני העם. הולך היה אדם בשדה והיו אלה באים בו ומשתעשעים בו ומענגים אותו ומפלחים אותו עד שלא יכול היה גופו לשאת. וכדי שלא ישאלו הבריות, היו החכמים עורפים עגלה בנחל ואומרים "ידינו לא שפכו את הדם". לעולם לא היה נתפס הרוצח, ולא יכול היה להיתפס, שכן לא היה אדם.
כמה אני מבקש לשאול, חשב דוד, וגם כיצד הגיע דבר זה אל הבית אבל איני יודע מה אומר יציר זה. אף איני יודע אם באמת את שמו אמר לי. ובכל זאת, לא יכול היה לעצור בעצמו. כמה פעמים ראה את המתים בשדה! והוא – לא יכול היה לשאת, כעת שהביט אל אחת התפלצות האלו.
"מדוע אתם עושים זאת?" שאל וקולו מר. "מה עשינו לכם, שאתם באים לרצוח אותנו בין הערים?"
נדה העין, ואמר משב הרוח, "עהיווהיעויהווועיהועיהועיייהיעוהיועיהוועיהועיהווכוהועייוהיע," והיה המשב נוגה מאוד הפעם. ודוד – נבון היה, וידיו רפו.
"מן הכוכבים באתם, ואינכם יודעים מִנַיִן," אמר, וקולו שואל בכל זאת, שמא לא הבין נכונה, "ואינכם יכולים לעזוב את האדמה. שרויים אתם בבדידותכם… וכל כוונתכם אינה אלא לבוא עמנו בדברים? ופעם אחר פעם אתם מנסים –"
"עהיווהיעויהווועיהועיהועיייהיעוהיועיהוועיהועיהווכוהועייוהיע," אמר משב הרוח, והעין נרעדה והתכווצה בכאב ואחר התפזרה אל הענן והענן נמסך בעד החלון ונמוג.
עמד דוד דומם. חלפה שעה ועוד שעה, ועם עלות השחר נשמעה הזעקה מרחוק. שוב נמצא אדם מת מחוץ לעיר.

——————-

חגי אברבוך, סופר, מתרגם, תל-אביבי בהווה והעתיד מי ישורנו. ספר ביכוריו, "קליידוסקופ", קובץ סיפורי מדע בדיוני ופנטסיה בעלי אוריינטציה יהודית, יצא לאור בהוצאת קדמת-עדן.