מאת לילי דאי
"משקה?"
הוא מקדם את פני בכניסה לחדר עם כוס של הנוזל הענברי שנדמה שזורם בעורקיו מהרגע שהניח את כף רגלו על האוריון, נחוש לנצל כל מיליליטר מהמשקאות הכלולים, ללא הגבלה, במחיר הכרטיס. ושוב אני מוצאת את עצמי מנסה להתעלם מהאופן בו פורט עלי המבטא הדרום-מזרח גנימדי הסמיך, המתגלגל שמבצבץ בניגוד לרצונו מתחת לחיתוך המאדימי שניסה להעניק לקולו. מזכירה לעצמי שאפשר להוציא את החוקר מגנימד, אבל לא את גנימד מהחוקר. ומה אם הוא יביט אל תוך עיני ויראה אותם, את כל הקרנפים… שלא לדבר על המתיישבים ההם. אל תתני לו תירוץ להתקרב.
"לא כשאני עובדת", אני שולפת את התירוץ הראשון שעולה בראשי, ומבחינה בשמץ של רחמים בגיחוך התגובה שלו. שנינו הרי יודעים שמה שזוהר שם בכוס הוא לא וויסקי ארצני זול, מערפל חושים.
"המחשב הזה שלך יסתדר בלעדיך לשעה או שעתיים…" הוא מסרב לוותר.
"בכל מסע אחר, אולי. אבל לא תאמין כמה בעיות הוא עושה לי".
"אין מנוחה לקפטנית?"
"לא לקפטנית הזו. לא הפעם. ואולי אף פעם".
כל רמז לפלרטוט נמס ממנו באחת עם האזכור הזה לנסיבות – לא באמת יש לנו זמן לבזבז. אפילו לא בשביל לטעום לרגע שוב את הבית… רק כדי להבין שהיינו כנראה משני צדיו של המתרס ההוא, שביליתי את רוב זמני מאז בניסיון לשכוח. לא נשאר עוד הרבה למסע הזה, אני מזכירה לעצמי. הוא יעזוב את האוריון, וייקח את המוני התזכורות הקטנות, הצובטות שלו איתו.
"אז ספרי לי על היום שלך אתמול." הוא מתרווח בכורסה, מניח לזרועות התמנוניות להתלפף סביבו במה שחייבת להיות הנאה לא מקצועית בעליל. מכל החוקרים הפרטיים, מכל הגזעים, בכל הגלקסיות, זה האחד שהיה חייב לעלות על הספינה שלי?
אני שואפת פנימה אוויר מלוא ריאותיי, נושפת אותו באטיות, נותנת לכל המחשבות הסותרות לזרום אתו החוצה ולכל הרעיונות להסתדר ולהתארגן, כמו שלימדו אותי באקדמיה. כשצלילות-הקפטן ממלאת אותי, אני מתבוננת ביום האתמול הבהיר כל כך בזיכרוני, פורטת אותו לחלקיו וממפה אותו. הוא התחיל, כמה מפתיע, בשגרת הבוקר.
"יום טיפוסי. עבודת הבוקר מול ג'וב התארכה קצת מהרגיל – כמו שאמרתי, הוא לא ממש עצמו במסע הזה".
"כן?" גבותיו מתרוממות באותה הבעת ספרי-לי-עוד-על-זה של החוקרים הגנימדים. אני מיירטת את הזיכרונות לפני שיתעוררו שוב ויפרו את הצלילות. הם לא גילו את זה אז, ולמה שעכשיו זה יהיה שונה? אני בטוחה כאן, בין אם זה מגיע לי ובין אם לא.
"אל תבין אותי לא נכון, בכל טיסה יש בעיות, אבל הפעם על היום הראשון צק-ק-ק הזין לתוכו איזה עדכון תוכנה שאני מוכנה להישבע שלא קיבלתי, ומאז אני מוצאת בו כל מיני באגים קטנים… הוא טוען שזה אושר. לפחות, נראה לי שזה מה שהוא טוען… יצא לך לדבר עם צק-ק-ק? הייתי קצת עצבנית לגלות את העדכון ההוא, והוא כל כך לא קוהרנטי כשהוא נבהל… בכל מקרה, לקח לי כמה שעות יותר מהרגיל לאמת את נתוני הלילה מול ג'וב".
"ואז?"
"אתה יודע איך זה. סיבוב הנימוסין הרגיל, לא סתם קינו מחזיקים על האוריון גם קפטן וגם מחשב. הנוסעים צריכים לקבל את כל תשומת הלב שרק ירצו, היחס כלול בפינוקים".
"ועם יורש עצר על הסיפון גם סיבוב הנימוסין התארך, אני מניח".
אני מושכת בכתפי. מה אני אמורה להגיד? שהסא-ריו-לו אהב גנימדיות, ולא היה אכפת לו מה הגנימדיות חשבו על חייזרים כלביים-למראה? שלצאת מהסוויטה המלכותית היה קשה בהרבה מלהיכנס אליה, הפך קשה יותר ויותר מבוקר לבוקר, הולך ומתקרב לנקודה בה עזיבה מנומסת תהיה בלתי אפשרית? שהפוץ הכלבי לא הבין את משמעות המילה לא, שבדרך זו או אחרת הוא גילה ש…
"אתה יודע איך זה, ככל שהמעמד גבוה יותר צריך להתרפס נמוך יותר".
"עד איזו שעה היית אומרת שהיית בסוויטה המלכותית?"
שבע-אחת-תשע-אפס-אפס-שלושים-וארבע שעון מחשב ספינה תקני, קובעת הצלילות. מאוחר יותר מכפי שהייתי רוצה להודות. כמה הוא יודע? עד כמה הוא התרחק משורשיו הגנימדים? לא ידעו הרבה על הצלילות, אז…
"הוא היה האחרון בסבב, והתחלתי אותו רק בסביבות חמש-אפס-ארבע-חמישים… לא לפני שמונה-אפס-אפס, אני מניחה".
"את מניחה". האם זה חשד בקולו?
"אפשר לברר עם ג'וב. הוא הזעיק אותי לטפל בתקשורת עם איזו גרוטאה חולפת, הוא שונא לדבר עם מחשבים מהדור הישן… כבר הייתי במגורים כשקיבלתי את הקריאה, אולי שעה."
"במגורים? בשעה כזו?"
נראה אותך מבלה שעות עם אפסידני חרמן ולא רוצה מקלחת, אני מצליחה – בקושי – להתאפק מלומר, וממלמלת משהו על יום ארוך, ניירת והכנות לנחיתה.
"אז מסביבות תשע-אפס-אפס היית בחדר התקשורת? יש רישומים מהשיחה הזו?"
"אמורים להיות. אבל במצבו הנוכחי של ג'וב… אי אפשר להתחייב".
"והנוסעים האחרים? מה את חושבת עליהם?" הוא מחליף נושא שיחה פתאום, כאילו לא נפערו חורים עצומים בסיפור שלי, כאילו לא מעניין אותו לדעת אם הייתי לבד בזמן הרצח, כאילו… הצלילות רועדת לרגע, כאילו עומדת להתפורר, ואני מאטה שוב את קצב נשימותי, מייצבת את המבנה השקוף בו נעוצים זיכרונותי כיתושים בענבר. מה אני חושבת על הנוסעים האחרים?
"אני משתדלת לא לחשוב יותר מדי על הנוסעים, מר פרמל. ככה החזקתי בתפקיד שלי תשע שנים. ואם לא היה מתפגר לי על הסיפון יורש העצר האפסידני…"
"ואם על גנימד היו קרנפים", הוא עונה במרירות, והצלילות מתנפצת, נשטפת על ידי הרגשות שהמילים הללו מציפות בי, ביטוי שידעתי על קיומו עוד לפני הטיסה הזו אבל רק יצור אחד שאי פעם פגשתי העז לבטאו בקול רם, עד עכשיו. קרנפי גנימד…
"אני מצטער", הוא אומר, מניח את הוויסקי בצד ורוכן לכיווני במבט מודאג. זו אולי הפעם הראשונה מאז עלה לסיפון שהוא לא אוחז כוס מלאה, והוא נדמה כמעט עירום בלעדיה. אני ממצמצת במהירות, שלא לאפשר לדמעות להצטבר בעיניי, למרות שזכר הקרנפים ייגע ללב כל גנימדית אמתית. אין שום סיבה שהתגובה שלי תסגיר דבר מלבד תחושה טבעית של צער ואבדן. זו בכלל לא אשמה שאתה רואה בעיניי, אני חושבת אליו בתחושה של דחיפות, שום אשמה, לא מצליחה שלא לחשוב על אתמול, עם הסא-ריו-לו, איך כשהוא אמר את זה הייתה במילים שמחה לאיד על גבול הטירוף, כאילו לכד אותי סוף סוף, כאילו עכשיו לא אעז לצאת מהחדר…
"אין לך על מה", אני אומרת, ושומעת את העיבוי הלא-טבעי של קולי שמנסה שלא להישבר. קרנפי גנימד… לא ידעתי, אני מזכירה לעצמי בפעם המיליון, אולי המיליארד. לא ידעתי. הם לא אמרו לי. לא כמו ברצועת הברזל… לא שהוא נראה כמו מישהו שהרג המוני יפריע לו הרבה פחות מהכחדה, אפילו במקרה של הקרנפים. אני מנסה את הנשימות שוב, מחפשת נואשות אחר הצלילות. מקררת את הדם הגועש בעורקי. משיבה לעצמי את השליטה בקולי, הקור המרוחק של הקפטן. "יש לך עוד שאלות?"
"רק אחת", הוא עונה. "למה עשית את זה?"
"למה עשיתי מה?" אני שואלת, לא צריכה אפילו לזייף בלבול – יש כל כך הרבה דברים שעשיתי שזכאים לטון הזה, המאשים. והרי לא משנה למה קיבלתי את ההחלטות ההן, מה אמרו לי ומה לא אמרו לי, לא באמת. שום גנימדי שידע מה עשיתי לא יוכל לעולם להסתכל עלי שוב במבט הזה של פרמל, שנדמה כמפשיט אותי בעיניו, בלי לראות את ההכחדה והמוות, את האשמה שממלאת אותי מתחת לעור.
"סתם, תמיד שווה לשאול", הוא צוחק, מושך בכתפיו, ומתמתח שוב אל תוך חיבוקם המפנק של מחושי הכורסה. "אי אפשר לדעת מתי תקבל תשובה מפתיעה".
אני מגחכת באופן שאפילו לי לא נשמע משכנע. אולי אני דואגת יותר מדי – הארקל פרמל הזה לא עושה רושם של כזה בלש עילוי. אין סיבה שימצא משהו שיעניין אותו בנבכי ההיסטוריה שלי. ומצד שני… אם הוא לא ימצא את הרוצח… כשאני קמה ללכת, עוצרת רק כדי לשאול את מי לשלוח פנימה אחרי, אני תוהה מה מהאפשרויות היא הגרועה מבין השתים. כשהדלת נסגרת מאחורי אני עדיין לא בטוחה לגבי התשובה.
וואו. חייב לומר שהתרגשתי.