הם מביטים בלילות אל הכוכבים.
אולי נדמה לנו לעתים שהם דומים לנו בכך. אבל כשאנו מביטים בכוכבים, אנו כמהים לדעת, לראות, לגלות. השלובים מביטים כיוון שהם מחכים. כל חייהם הם מביטים בכוכבים. ממתינים לסימן שמותר להם לחזור הביתה.
הם נולדים בפקעות קטנות, עולים מתוך האדמה כשהשמש האדומה העצומה בעולמם מחממת אותם עד שהם בוקעים, תמיד בזוג, או בשלישייה, או ברביעייה. כשעיניהם נפקחות, מבטם נופל זה על זה, ואותו מבט מספיק כדי שידעו שעליהם ללכת. הם משנים את צורתם ויוצאים הרחק אל הכוכבים, וכל אותו זמן מביטים זה בזה, לא מסיטים את המבט עד שהאחר נעלם בחלל.

כשהם מגיעים ליעדם, יהיה אשר יהיה, הם משנים את צורתם שוב, ונטמעים בין בני המקום. הם לוקחים להם גברים מגברינו, נשים מנשותינו, וילדים מילדינו, כיוון שאינם יכולים להפרות ולהיות מופרים מבני מיננו. הם גדלים, לומדים, אוכלים, שותים, ישנים, אוהבים, נישאים, חיים ומתים. כמונו. הם לא באו להשתלט, ולא ללמוד אותנו. כשהם פוגשים זה בזה על אדמתנו, הם מתרחקים בלי מבט נוסף.

האם ראיתם אי-פעם שלוב מביט בכוכבים? זו הדרך היחידה להבחין בינו לבינינו. כשכוכב נופל, אנו מרימים את ראשינו בפליאה, ואילו הם מנמיכים את ראשיהם בעצב. כוכב נופל מסמל שלוב חדש שנחת, מצטרף אל החיים בינינו, במקום להיות הקול הקורא לבני מינו לחזור.
האם פגשתם אי-פעם שלוב? אם פגשתם באחד מהם, לא תשכחו אותו. בדרך כלל אינם יפהפיים, אך בכל זאת יש בהם משהו שלא תוכלו שלא להימשך אליו. השלובים הם המנהיגים, הזמרים, היוצרים, אנשי הרוח, השחקנים, מובילי הדעה, הפילוסופים, ההוגים. כששלוב מצייר, המציאות הופכת חיקוי חיוור. כשהוא כותב, זו הסיבה שהכתב הומצא. כשהוא שר, העולם סביבו משתתק, ואוזנינו קיימות רק כדי להקשיב לקול האחד הזה. אבל כישרונם אינו מתבטא רק ביצירה. השלוב הוא האדם שמילותיו תמיד יהיו נכונות ומנחמות. אליו נישאות כל העיניים. הוא זה שמתנה מעשה ידיו תציף אתכם ברגשות שנים ארוכות אחרי שניתנה. הוא זה שמסוגל להאיר את יומכם בחיוכו.

השלובים נותנים לנו מעצמם, חולקים את עצמם איתנו. לא רק כדי להיטמע, אלא כיוון שהם אוהבים אותנו באמת ובתמים. לא בעוצמה בה אנו אוהבים אותם, כמובן. האם אהבתם אי-פעם שלוב? האם ערגתם לו מרחוק וידעתם שלעולם לא תשיגו אותו? האם הרגשתם לא ראויים ולבכם נשבר בקרבכם? או שאולי הייתם ברי מזל מכפי שתוכלו לדמיין, והשלוב בחר לבלות אִתכם חודש או שנה מחייו, כבן זוג או כחבר. ואולי היה לכם המזל הגדול ביותר שקיים ונבחרתם על ידי שלוב לבן או בת זוגו לחיים האלו. לקום כל בוקר כשלצדכם אדם שאהבתם כל כך עד שלבכם איים להתפקע.
האם האשמתם אי-פעם שלוב שאינו אוהב אתכם כפי שאתם אוהבים אותו? אם עשיתם זאת, צדקתם. אהבתם המלאה של שלובים יכולה להינתן רק לבני מינם. אין זו אשמתם. הם משתדלים לאהוב אותנו ככל שיוכלו. זה אינו מספיק. כשהם מתים, זקנים ותשושים, הם מתים משברון לב.
האם עזבתם אי-פעם שלוב? האם הייתם מסוגלים לעשות זאת? אם היה לכם האומץ, אם הצלחתם לאזור את כל הכוחות שבן אנוש יהיה מסוגל להם אי-פעם, תחלמו על השלוב שהשארתם מאחור לשארית חייכם, ותבלו את כל שנותיכם בגעגועים. לא תאהבו לעולם בן אנוש כפי שאהבתם את השלוב.
ובכל זאת, עשיתם את הדבר הנכון.

כי אלו שאינם עוזבים, שלא השכילו לדעת שהם אוהבים את השלוב יותר מכפי שהוא אוהב אותם, ימצאו את עצמם בלילה זרוע כוכבים יושבים במרפסת, או מביטים מהחלון, או שוכבים על הדשא, וידם ביד השלוב שלהם. ויביטו בו. ויבינו, ברגע של אימה נקייה וחדה ואמיתית, שיום אחד הוא יהיה זה שיעזוב.
והשלובים יעשו זאת. הם יעזבו בלי היסוס כשתגיע הבשורה שהתרופה נמצאה. כשישמעו שבני מינם, משבקעו מהפקעות שלהם, היו מסוגלים להסיט את המבט. היו מסוגלים לחיות יחד מבלי לבהות זה בזה באהבה עד שמתו מרעב, צמא ותשישות. היו מסוגלים לגעת זה בזה ולנתק את ידיהם מבלי למות מבדידות.
יום אחד הם יעזבו. כל אותם יצורים מופלאים מכדי שמאגר הגנים האנושי היה יכול ליצור אותם, כל אותן מתנות שזכינו בהן מן ההפקר, יקומו וילכו למקום בו יוכלו להיות אלו עם אלו, לנצח.
ואנחנו נהיה בודדים כל כך.

——————-

רותם ברוכין היא מחזאית ותסריטאית, זוכת פרס גפן על סיפורה "במראה", ומנהלת אמנותית ובמאית ב"קבוצת מספרי הסיפורים" המפיקה תסכיתים מקוריים בעברית http://storytellers.co.il