הם נראים כל כך בלתי-מזיקים – יצורים קטנים ורכים למראה. יותר מכל דבר אחר על כדור הארץ הם מזכירים חלזונות, אבל גם זה לא מדויק; עם זווית של ארבעים וחמש מעלות המכופפת את גופם באמצעו, והעין האחת שצומחת מגב החלק העליון המתנודד באופן משעשע כשהם מתקדמים בספק-זחילה ספק-קיפוץ, הם זרים לחלוטין. אפילו בשביל לחשוב עליהם כעל חלזונות משונים למראה צריך להתאמץ. הפחד שהם מעוררים כשהם מקרטעים על פני המדבריות סחופי הרוח, בין אם בקבוצות קטנות יחסית או בלהקותיהם העצומות, הוא פחד נרכש – מאמץ רב מושקע בהחדרתו ללבנו, בהתניית כל מי שנשלח למערכת הזו, על כוכבי הלכת הגוססים שלה, לבל נראה אותם כפי שדיווחו עליהם הראשונים: קטנים, משונים, מצחיקים אפילו – לא מזיקים ברובם.
איש לא יודע איך הצליחו הצֶ'מְבַּלוֹאים, או צֶ'מְבָּלִי, לאובססיביים להטיות לטיניות –הקרויים על שם קולות הצפצוף הנמוכים שנוצרים מאופן התקדמותם, חלקם התחתון מתכווץ ונמתח כאקורדיון – להתפשט בינות לכוכבים. לא ניתן לדעת גם אם זוהי המערכת בה התפתחו במקור, שכן באף אחת מהמערכות האקולוגיות שמצאנו עד כה באזור זה של היקום לא נותר מספיק לפענח את מסתוריה. אולי באקולוגיית המוצא שלהם הם הרסניים פחות, אויב טבעי כלשהו מונע מהם להתקדם בלהקות הענק המכלות לאט אך ביסודיות את כל הנקרה בדרכן. אנחנו כן יודעים שהם עמידים להחריד, ויכולים רק לקוות שלא הסתננו לאף אחת מהמשלחות הראשונות, שאינם מתרבים ברגעים אלה ממש בפינה נסתרת של כדור הארץ, מתכוננים להסתער עליו בקקופוניה של צפצופים חמודים, מבשרי רעות. אבל ליתר ביטחון אנחנו חוקרים אותם, מתכוננים לרע מכול, דרוכים תמיד לקול צ'מבלו, נסוגים במהירות, מקפידים באדיקות מבועתת על נוהלי הטיהור בכל כניסה ויציאה – מהרכב, מהחללית, מהאטמוספרה. ועל-אף כל זאת, בלילות אני חולמת לפעמים על קונצרט קוסמי אדיר, העולה ממליוני כוכבים מנגנים, עדרי הצ'מבלואים ביקום כולו נעים בהרמוניה לכלות, להיזון, להשמיד, עד שהדבר היחיד שנותר הוא המוזיקה.
כשאני מתעוררת נדמה לי לפעמים שאני שומעת אותם עדיין, כאן, בתוך התא. אבל זה רק הדמיון שלי. בינתיים.

——————-

לילי דאי, לא יודעת לכתוב על עצמה, עוד מאז 1983, אם כי למדה לכתוב על דברים אחרים עם השנים. סיפורה "במקום בו מאבדים ספרים" זכה בפרס גפן לשנת 2008.