היא ראתה אותי כצל שהופיע על קירות ביתה, וחשה כשיצקתי מחשבות לתוכה. "לא תתכופפי כמו השאר," לחשתי לה בשפתה, והידיעה החותכת הדהדה בה. היא הביטה בחוץ שהשתקף מחלון חדרה, וניסתה להילחם, ללכוד לתוכה ולצלם את חלקיקי עולמה. מתוך מה שהם מכנים הפחד, הכאב והבכי, לכדו אישוניה את הענפים העירומים מֵעלים קורסים תחת השלג, עקבות בוץ באדמת הקרח המלוכלכת, פיסת שמי פברואר עטופים במעטפת מסווה, שכמו נלכדה במסגרת החלון. פברואר היא מילה משונה, חשבתי. בעיניים פעורות הביטה בעולם המאט ובי, והבחינה שעתה הופעתי אט אט בכל מקום. היא לא זיהתה אותי, וקראה לי צל. היא ניסתה להדוף אותי בכל כוח מחשבה, אבל אני נלחמתי בה בתגובה. ידעתי שעלינו להפוך לאחד. הרי כך נקבע – אנרגיה לדנ"א.

הופעתי כשערפל עטף את עולמה, גם כשכיבתה את האורות, וגם כשעצמה את העיניים. היא חשה שאני מקלף אותה ופוער חלל בתוכה. היא ניסתה להיאחז בכאב, במילים וברסיסי הזיכרונות, אבל כל אלו הלכו, נמעכו, ונכתשו באנרגיות שהזרמתי לתוכה. היא ניסתה לפזר פירורי מחשבות ביערות מוחה: מבטו של איש זר שפגשה בתחנת רכבת בטיול לעיר אירופית, גשם ואצבע הילדה שהייתה מציירת על זגוגית חלון ביום מאושר בילדותה, נשיקה במגרש חניה נטוש. ניסיתי לעבד את הנתונים האלו: עיר אירופית, יום מאושר, נשיקה – לא הייתה להם כל משמעות בעיניי מלבד שנצרבו היטב בהיפוקמפוס הפרימיטיבי שלה. המשכתי במלאכת המחיקה. "השעות אוכלות את הדקות," לחשתי לה. והיא ידעה. עדיין ידעה שהזמן אובד לה. "אני חרפדום," לחשתי לה. "דווקא את זה שכחת?"

היא לא ידעה שנבחרה בהיותה בת ארבע, באותו לילה שבו הביטה בכוכבים מבעד לחלון חדרה, מצמצה בעיניה ושיחקה בקרני האור, משתעשעת במציאות הנקלטת. הכוח סרק את מוחה, סימן ותאם את האנרגיה. הופעתי בתוך חלקיקי שנייה, שהן שנים בשעון בני האדם. "חרפדום," לחשה אז במלמול לאמה, שכיסתה אותה וחייכה. חרפדום היא מילה מוזרה, והמילה אימא עוד יותר.

עתה המשכתי להתלפף סביבה ובתוכה, לגפף אותה ולערוג לה. לעתים היא חשה שאני כמו ישות פנימית נוספת בתוכה. לעתים חשה שאין היא מבחינה יותר בין מחשבותיי למחשבותיה. חדרתי לתוכה שוב ושוב, סרקתי את כל חלקי גופה, והיא חשה חשופה לחלוטין.

היא איבדה את הפנים ואת החוץ, והייתה מודעת פחות ופחות לכך שרגשותיה נעלמים. כשעוד הייתה מודעת לכך, השתמשה במטפורה, ואמרה לעצמה שרגשותיה נלכדים, כמו היו חרקים טובעים בצנצנת דבש, או להקת ציפורים הנודדות למקום לא נודע. מטפורה, אגב, גם היא מילה מוזרה מאוד. "עוד מעט גם לא אדע כשאשמע אוושת עלים. עוד מעט כל העולם שלי יתקפל לתוך ארון השכחה. ישתתק. יידום כמו החורף," אמרה לי כשנכרכתי סביב הנוירונים שלה, והפרשתי את החומר לקראת המעבר לכוכב.

"עכשיו תתחולל סופה, חושך, התכווצות," אמרתי לה. את ואני נהיה אחד עוד מעט, ותהיה לנו שפה חדשה. דבר לא ייראה כפי שראית אותו לפני כמה שניות, לא באותו אופן שמילים יכולות לתאר.

במעבר מהעולם שלה עוד נשתמרו אצלה כמה רסיסים של מחשבות ומילים, והיא נאחזה בהם בכוחות אחרונים. עוד הספיקה לראות ולתרגם שבחשכה בוקע רק אור דק ירקרק, ומאיר את עצי הכוכב שנוטים להתכופף ולמות בשניות. תחילה עוד הזכירו לה גזעי העץ צורות מוכרות מעולמה – איברים, רגליים קמלות, עד שגם המילים האלו נמסו.

ההתמזגות כמעט הושלמה. אט אט טובעת בים בלתי נראה גם המילה האחרונה שהייתה שייכת לה, חרפדום. גרגיר חורף אחרון במוחה שעתה הוא מוחנו. עתה תנועותיי הן תנועותיה, ואני היא והיא אני. אור ירקרק מאיר על עצי הכוכב שנוטים למות בשניות. למות היא המילה הכי מוזרה, ולא נשתמש בה עוד. לא בה ולא באף מילה אחרת.

——————-

ענבל דיסקין , ילידת 1971 ירושלים. את שנות ילדותה חילקה בין ירושלים ארצות הברית וקנדה.
מוסמכת אוניברסיטת סטאנפורד בבימוי קולנוע תיעודי ובוגרת החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב. נוסף על כך למדה פסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה, תסריטאות בSVA New York וכן בסדנאות כתיבה עם יעל הדיה, אשכול נבו ואורית גידלי. עבדה ב,SVA ב MTV NETWORKS ,VIACOM ביימה קליפים וכתבה תסריטים לערוצי ילדים וכתבה את הצגת הילדים "הילד מעבר לים" שהועלתה לראשונה בחורף 2007. ספר הילדים הילדים השלישי שכתבה, "לציר בלבן", הומחז על ידי הפנטומימאי עמירם אטיאס. ביימה מספר סרטים קצרים בינהם Caves of the Mindשזכה בפרסים רבים והוקרן בפסטיבלים ברחבי העולם.
בקרוב יראה אור ספר הילדים החמישי שלה בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, פרויקט בשיתוף עם האמן שלמה גרוניך. נמצאת בשלבי סיום כתיבה של רומן ביכורים.
אמא ליונתן, אמיר ורון ונשואה לבמאי התאטרון והמנהל האמנותי איל גולדברג סלע.