המרה

"את בטוחה?" שאל הרופא.
הליה נאנחה. היא עברה ארבע ועדות, שני פסיכיאטרים ושלושה מתאמי השתנות עד שזכתה לקבל את טופס ההמרה המיוחל, וכעת גם הרופא. היא קרבה את אצבעה לפיה כדי לכסוס את קצה הציפורן, וברגע האחרון הורידה את ידה ולפתה את מכנסיה בעוז. אין לה בררה אלא לשאת גם בפניו את הנאום.
"כן," פתחה בקול מונוטוני, "אני רוצה להיות גְמַלוֹנִית. אני חושבת שהגמלונים הם גזע יפהפה. אני מעריצה את הדבשת, את האופי הנחוש, את היכולת להתקיים ללא מים ימים רבים, את התבונה וטוב הלב. שאיפתי מאז ומעולם הייתה להיות בת לגזע הזה."
הרופא השמיע צליל לא ברור ורפרף על הטופס.
"קיבלת את האישור של כולם," אמר. "נותר לך לקבל רק את שלי." הוא חיכך את מצחו והראה להליה תמונה.
"בכדור הארץ האנושי," אמר, "יש חיה לא תבונית בשם גמל. והמילה המתארת את הגמלונים בשפת בני אנוש נגזרה ממנה, בגלל דמיון חיצוני מסוים שבני האנוש מצאו. חקרתי קצת על החיה הזו, והיא נחשבת למגושמת מאוד, לא נבונה, משרתת של בני האדם. מדוע שתרצי להיות כזו?"
הוא הרכין את ראשו לעברה וקירב אליה את אפו הענק, כעומד לנשוך אותה. הליה ידעה שזו הבעת ריכוז. הכול תלוי ברושם שתעשה עליו.
"נולדתי פה, אדוני," אמרה, "ואין לי שום קשר לאותה חיה ושום דעה עליה. אני שופטת אתכם כפי שאתם ולא לאור חיה שאולי אבותיי אה…" היא השתתקה, נזכרת בכל כינויי הגנאי ששמעה מהוריה כלפי הגמלונים – הוריה שנולדו בכדור הארץ.
'הגמלים המתועבים האלה,' הדהד קולה של אמה בזיכרונה. 'אני שונאת אותם. נמאס לי לעבוד בשבילם.'
'אין לנו בררה,' אמר אביה. 'את יודעת שאם לא נעבוד יהרגו אותנו.'
'אנחנו חייבים לברוח,' בכתה אמה.
'איך?' שאל אביה. 'אפילו אם נגנוב ספינה, לא נצליח להפעיל אותה. היא מותאמת לגפיים המכוערות שלהם…' הליה מיהרה להשתלט על מחשבותיה שלא ישתקפו בפניה. מאוחר מדי. היא ראתה את אפו בעל הנחיר האחד של הרופא מתכווץ.
"להבדיל מכל המכובדים האלה," הוא נפנף בטופס מול עיניה, "אני מכיר בני אדם. ואני מכיר כאלה שעברו המרה ולא הצליחו להסתגל לגוף החדש. את יודעת שמדובר בסבל צרוף של שנה ומחצה שבסופו תהיי יצור כלאיים עקר – אמנם בעל מעמד גבוה משל אדם עלוב, אך עדיין נחות. מדוע את רוצה את זה?"
הוא הזדקף עוד יותר מעליה, עומד על אצבעותיו, הדבשת שלו כמעט מגרדת את תקרת החדר. הליה לא הבינה קודם עד כמה הוא גבוה יחסית לרוב הגמלונים. הנחיר שלו התכווץ עוד יותר וארבע עיניו התרחבו, כולן ממוקדות בה.
"נמאס לי להיות אזרחית סוג ב'!" צעקה הליה.
"את תהיי סוג ב'," אמר הרופא. "עכשיו את סוג ג'."
הליה נרתעה צעד אחד לאחור. הרופא חבט ברגלו בקרקע.
"את לא הראשונה שחושבת על זה," אמר. "בואי אגלה לך סוד, בתהליך ההמרה מטילים מום קטן בגפיים החדשות. הוא לא מפריע לתפקוד, אבל לא מאפשר למומר להפעיל ספינת חלל."
הליה השתנקה. היא בלעה את רוקה והתכוננה להכריז שזה לא העניין, אך לא הצליחה לדבר. הרופא נגס בטופס וקרע אותו לשניים מול עיניה. דמעות עלו בעיניה של הליה.
"הסתלקי לפני שאורה לעצור את ההורים שלך!" נבח הרופא. הליה הסתובבה ורצה מהחדר. גמלים ארורים ואכזריים, חוטפי אנשים מרושעים. הלוואי שימותו כולם.

——————-

יעל פורמן היא כותבת ותיקה, שפירסמה סיפורים באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, באתר "בלי פאניקה", בכתב-העת "חלומות באספמיה" ובאסופה "היֹה יהיה", והייתה מועמדת מספר פעמים לפרס גפן בקטגורית הסיפור הקצר. בקרוב תפרסם סיפור בכתב-העת "מטען לחשיבה ולפעולה" וספר מדע בדיוני לילדים ונוער פרי עטה עומד לצאת לאור בהוצאת מודן בתחילת 2011.