יומן התוכן

במבט לאחור, ייתכן שזו הייתה טעות.

שושנה החליטה שהתאומים שלנו כבר בני חצי שנה, והיא יכולה להרשות לעצמה להתנדב גם השנה במאורות. זאת לא הייתה הטעות, התנדבות למאורות לעולם אינה טעות. (יכול להיות שהם שטפו לי את המוח? מ' באמת הציעה בשנה שעברה לעשות לי קפה שהיה לו טעם קצת מוזר.) הטעות הייתה שלי, חטא היבריס קלאסי ממש כמו במיתולוגיה.

הצעתי לשמור על הילדים.

למעשה, היה לי רעיון מבריק – לעשות מין פעוטון/גן/משהו לילדי כל הסגל כדי לאפשר לסגל לעבוד על הכנס בראש פנוי. Big mistake כפי שאמרה ג'וליה רוברטס, huge. אבל הצלחנו לכבות את האש די מהר, ולמרבה המזל החדר הסמוך היה רק מעבדת מחשבים ולא מעבדה כימית כך שלא היה צריך לקרוא לצוותים לטיפול בחומרים מסוכנים. ע' טוען בתוקף שהשרפה הייתה כדי לחפות על הפריצה של אחד מהילדים לרשת המחשבים של האוניברסיטה, ושהתקלה המוזרה שהם חווים כרגע היא אשמתנו. אבל אמרתי לו שהעובדה שסטודנטים מקבלים את הציונים שלהם בבינרי עכשיו היא לא סיפור גדול, וששלושת החבר'ה מהחוג לספרות שקיבלו התמוטטות עצבים בניסיון להמיר את הציון היו צריכים פשוט להוריד אפליקציה.

אני שמח לציין שזה לא היה אסון מוחלט, כי התאומים ישנו שעתיים באותו אחר צהריים, למרות קיר הגבס שהתמוטט בקצה השני של החדר. כשנתתי לילדים המבוגרים יותר את רובי המים, לא חשבתי שהם יחברו אותם ישירות לברז כדי לקבל הטענה שוטפת. אבל הם הפגינו יוזמה, מה שמעודד כי אנחנו בונים עליהם כסגל עתידי. גם לא חשבתי שקיר גבס יקרוס בגלל קצת מים. או הרבה.

בכל מקרה, כמו שאמרתי זינה הנסיכה הפולטת וטייס החיתול פירקס ישנו כמו שצריך, אז אני קורא לזה הצלחה חלקית. ויש לי תכניות לפעמים הבאות כדי שזה לא יחזור על עצמו.

אז הרעיון שדיברתי עליו? להביא אנשים שיעזרו לי לשמור על הילדים. אחרי הכול, בגנים יש עוזרים לגננים וגננות. אני אביא אנשים מעניינים, רציניים, שירתקו את הילדים וגם ילמדו אותם כמה דברים. ככה גם לא ייהרסו יותר מבנים של האוניברסיטה וגם אולי הילדים של הסגל יפיקו משהו מהגנון שלי. ואז כולם יכירו בגאונותי! בעיקר שושנה.

היה לי מועמד מושלם להביא. דמות סמכותית, אפילו מטילת אימה, ומישהו שאולי ירצה חוויה מתקנת עם ילדים. כן, אני מתכוון לדארת' ויידר. קצת חששתי שהוא יאבד את הסבלנות ועלול להשתמש בכוח על הילדים, אבל אני אהיה שם לרסן אותו. האמת, להביא אותו הייתה קצת בעיה. אני לא מבין למה אנשי אייקון מתעקשים להשתמש במכונת הזמן של האגודה כשיש להם עכשיו טארדיס חדש ונוצץ. היא כל הזמן עושה עצירות ביניים בחצר של הברון הארקונן משום מה. אני לא אומר שבגלל זה יש רחפת מלאה צלופחים נרקבים בטארדיס שלהם (שבו הם לא נותנים לנו להשתמש, דרך אגב) אבל אני גם לא אומר שלא.

בכל מקרה, בסוף תכנתתי מחדש את מכונת הזמן, ניקיתי אותה משאריות הסושי והאספרסו, והצלחתי לשכנע את ויידר לבוא אתי. זה לא היה מאוד קשה. ליתר ביטחון שכנעתי אותו להשאיר את חרב האור שלו במשחתת הקיסרית ולהישבע לי שהוא לא ישתמש בכוח אלא במקרים קיצוניים. או כדי להציל את הילדים אם שוב החדר יעלה באש.

זה הלך ממש טוב בהתחלה – הוא רדף אחרי הילדים והפחיד אותם, הם התחבאו מתחת לגלימה שלו והוא העמיד פנים שהוא לא יודע שהם שם. אחר כך הם ישבו והוא הסביר להם את היסודות של בניית נשק להשמדת פלנטות. ידע בסיסי שכל אדם תרבותי צריך לדעת. אחרי זה הדברים קצת... השתבשו, ויכול להיות שהיה לי קשר לזה. הכול התחיל כשזינה ופירקס התחילו להיות קצת יותר מדי חמודים בשבילי להתמודד אתם לבד. כדי לחלוק את האושר עם אחרים השכבתי אותם על הגלימה של ויידר והתחלתי להקפיץ אותם. הם מאוד נהנו.

ואז אחד הילדים הגדולים יותר נאחז בשולי הגלימה וכשוויידר משך אותה הוא התרומם לאוויר. "עוד פעם!" צעק הילד. "עוד פעם!" ויידר הסתובב במקומו במהירות, הגלימה התרוממה והילד צעק, "אני טס!"

וכולם התנפלו עליו. הוא עשה כמיטב יכולתו להיענות להם וסחרר אותם בקצה הגלימה ביחידים ובזוגות. ואז הוא מעד על קפל בלינולאום. וכשהוא נפל השרשרת שמחזיקה את הגלימה נתפסה במסכה. והמסכה נפלה. אני צריך לספר לכם מה קרה לאחר מכן? זה לא היה יפה.

אבל הכול יהיה בסדר. הקפצתי מיד את J ואת Z והם מחקו את הדקות האלה מהזיכרון של הילדים. עד כמה שהם יודעים, הוא חזר להשמיד עמים בשמחה ואני ניקיתי בשקט את הכתמים. ללינולאום יש גם יתרונות.

הבנתי שאני פשוט לא מכיר מספיק ילדים, ולכן החלטתי להביא מישהי שתעזור לי בזה. מישהי מקצועית שמבינה אנשים. היא הפסיכולוגית מעולה שתמיד מצליחה להבין למה מתנהגים כמו שמתנהגים ולפתור בעיות כאלה. כולם יודעים שסוזן קלווין היא, ללא ספק, הפסיכולוגית הכי טובה במדע הבדיוני.

אני מודה שהיא לא הייתה בדיוק... חמה עם הילדים. למעשה היא הייתה קצת מרוחקת. במשך איזה שעה היא בעיקר ישבה בצד ורשמה רשימות, והתערבה רק כשאחד מהם ניסה לפרק את ארון החשמל. הילדים מצדם די התעלמו ממנה רוב הזמן, והחלטתי שאפשר להחשיב אותה מבוגר אחראי וניסיתי לדאוג לגיוס מתנדבים לכנס. שקלתי להשתמש בילדים כמתנדבים, אבל פירקס, למשל, מתפתל יותר מדי ואי-אפשר להשתמש בו כדי להגביה מקרן במקרה הצורך. ויש לי הרגשה שילדים בני ארבע עדיין לא יכולים לסחוב שישיות של מים. אולי בקבוקים קטנים? אבל זה יוצא יותר יקר.

בשלב מסוים הרגשתי שנעשה שקט יותר מכרגיל, כלומר אפשר היה להוציא את אטמי האוזניים, ופניתי לראות מה קורה. הילדים ישבו על הרצפה בקבוצות של שניים-שלושה ובנו בלגו. הילדים הקטנים יותר הרכיבו יחד שלוש-ארבע קוביות בכל פעם, והעבירו אותן לקבוצה של ילדים גדולים יותר. אלה היו מחברים את החלקים שקיבלו יחד למבנים מורכבים יותר והעבירו אותם הלאה. בפינת החדר שניים מהילדים המבוגרים ביותר בנו מה שנראה כמו רובר ירחי הולך ומתהווה. הילד שקודם שיחק עם ארון החשמל ישב ליד ערמה ענקית של גלאי עשן, ובשיטתיות פירק אותם והוציא מהם את החומר הרדיואקטיבי שבהם.

מיהרתי לשם והדבר הראשון שעשיתי היה להרחיק אותו מהחומר המסוכן ואז לקחתי את סוזן הצדה לברר מה בדיוק היא עושה. היא אמרה שבסופו של דבר השליטה בילדים היא רק עניין של משמעת והכוונת מוטיבציה לערוצים הנכונים. תכנות פשוט. ואם כבר היא הצליחה לארגן אותם היא רצתה לראות אם אפשר לנסות ולבנות דגם פועל של "יוטו", הרובר הסיני.

לפני שהחזרתי אותה ליקום שלה, היא השאירה לי את הרשימות שלה. מאוד מסודרות, מאוד ברורות, כולל הסבר מה היא עשתה. זה עורר אותי לחשוב שאולי אוכל להשתמש בהן כדי לרתום את הילדים לעזרה בכנס. מעניין מה יהיה לשושנה להגיד על זה.

אחרי הכישלון החרוץ של ויידר והעובדה שהפסיכולוגית המקצועית לא עזרה, כמעין פיצוי, החלטתי לשנות טקטיקה. במקום מישהו רציני אני אביא מישהו מגניב, כיפי, מישהו שיוכל להשתולל עם הילדים ברמה שלהם. אז הבאתי את פיטר קוויל (סליחה, "סטאר לורד", הוא מתעקש).

מה שלא בניתי עליו הוא ש-מ' תביא את הילדים שלה. אל תבינו אותי לא נכון, אני מת על הגדול והקטנה, אבל הם עשויים להיות קצת... לא צפויים. או במילים אחרות, הם יכולים להיות סכנת נפשות בלי שבכלל תרגיש. רמז להבא, שקט הוא סימן שצריך לחשוש.

אני מודע שדעתי הייתה מוסחת כי זינה ופירקס היו קצת חולים, וכשתינוקות חולים ההתעסקות בדברים שיוצאים משני הקצוות שלהם הופכת להיות לעיסוק במשרה מלאה כמעט. מפעם לפעם העפתי מבטים לכיוון של סטאר לורד, ונראה שסך הכול הדברים מתנהלים היטב. הילדים הקיפו אותו והוא נתן להם לשחק עם הגאג'טים שלו וסיפר שקרים על הקריירה שלו.

ראיתי שהגדול והקטנה לא בדיוק משתתפים, אלא יושבים בצד וקוראים ספרים, אבל זה נראה לי טבעי כי הם תמיד קוראים. ואנחנו בכלל בעד קריאה בכנס, אז זה טוב. הייתי צריך להיות יותר חשדן, אני מודה, אבל חשבתי שהצחקוקים שעולים משם הם בגלל שהספרים שלהם מצחיקים. בפעם הבאה שהסתכלתי הם הצטרפו אל השאר והקטנה הראתה לו סיפורים שהיא כתבה בליווי ציורים. לא קלטתי בדיוק מהמקום שלי על מה הסיפור אבל אני חושב שהיו בו כלבלבים בגובה מאה מטר ומשהו עם סולמות. הגדול היה על הרצפה לידו והתעסק במשהו מכני.

את מה שקרה אחר כך כן קלטתי. הגדול הרים את הראש לכיוון הקטנה, היא התרחקה שני צעדים ולקחה שלט רחוק כלשהו מהשולחן, והוא משך בחוט. מסתבר ש"משהו המכני" שהגדול התעסק בו היה הציוד של סטאר לורד. הם תכננו את זה יחד מאחורי הספרים. בזמן שהיא הסיחה את דעתו של סטאר לורד הוא עקף את מנגנון ההפעלה של מנועי הקרסוליים שלו.

הכיסא שעליו סטאר לורד ישב התהפך, והוא טס על הרצפה לאורך החדר, עם הראש קדימה, לתוך הקיר. זה אמנם היה קיר גבס והוא הספיק להפעיל את הקסדה ברגע האחרון, אבל זו בכל זאת הייתה מכה מאוד לא סימפטית. ואת כל זה הקטנה צילמה באמצעות הרחפן הקטן שלהם. ראיתי את הצילומים – יציב, עקבי, בפוקוס, יש לה עתיד גדול.

ואז, כדי להוסיף חטא על פשע, בזמן שסטאר לורד המסכן שכב המום על הרצפה הקטנה נתנה לגדול את השלט של הרחפן וצבעה על השיער של סטאר לורד בצבעי נצנצים כדי שייראה כמו Rainbow Dash.

הם הראו לי את הצילומים כי הם מאיימים להעלות אותם ליוטיוב אלא אם כן נארגן להם טיסה ב"מילאנו", החללית של סטאר לורד. הוא רוצה פשוט להיכנע להם, אבל עדיין לא החלטנו סופית מה לעשות.

חיפשתי ברשת עצות מה לעשות עם הילדים. בקבוצת הפייסבוק "הורות/ים מתכוננות/ים למעון האחוזון העליון" היה כתוב שצריך לספק לילדים גירויים ולהוציא אותם מהסביבה המוכרת. בניגוד לעצה לקשור את הילדים לחד-קרן בשרשרת ענברים כדי להגן עליהם מפני שלבקת חוגרת, העצה הזו נשמעה הגיונית והחלטתי לפעול על פיה.

אז לקחתי את הילדים לסיור בבסיס של הייגרים ב"פסיפיק רים". הוא אמנם אטומי בטבעו, אבל מבטיחים לי שהקרינה ברמות בטוחות לחלוטין. פנטקוסט והצוות שלו קיבלו את פנינו בחמימות רבה, ולקחו את הילדים לסיור בבסיס. אני התמקמתי עם זינה ופירקס באחת הפינות בחדר ההלבשה של הטייסים, וקיוויתי שהרעש לא יפריע להם יותר מדי. מאקו נכנסה בשלב מסוים (היא אמרה משהו על זה שפנטקוסט חושב שטיפול בילדי סגל מאורות הוא לא משימה בטוחה מספיק בשבילה; לא הייתי פוסל את זה על הסף) והתחלנו לדבר. בחורה נחמדה. יש לה אובססיה מסוימת לקאיג'ו, אבל הייתה לנו שיחה מעניינת על טיפול בהפרעות דחק פוסט-טראומטיות.

כשפירקס התחיל לעשות קצת קולות שלחתי יד לקסדה שעמדה שם, הכנסתי אותו לתוכה והתחלתי לסובב אותו בתוכה. הוא נהנה מזה והתחיל לצחקק באושר, ולכן מאקו הכניסה את זינה לקסדה אחרת והתחילה לסחרר אותה בתוך הקסדה. ואז נדלק בקסדות אור צהוב והעכירות של לוח הפנים נעלמה. והילדים יצרו קישור מוחי בסחף. אל תשאלו אותי איך, אני מניח שוועדת המומחים, שתמונה על ידי ועדת החקירה שעל הקמתה לבטח יורה פנטקוסט, תבדוק את זה.

היא גם תבדוק איך בדיוק הם התחברו לג'יפסי דיינג'ר. ולמה הוא היה מקוון בכלל, בהתחשב בכך שהם ידעו שאנחנו מגיעים ודאגו לאבטח את כל המתקנים האחרים בבסיס. למרבה המזל, לא היו אבדות בנפש. אבל תארו לעצמכם מה יכול לעשות זוג תאומים בני חצי שנה שרק מגלים את הקואורדינציה שלהם עם ייגר בגובה שמונים מטר ששוקל כמעט אלפיים טון. אני לא צריך לדמיין, ראיתי את זה במו עיניי. זה היה... מרשים. אני חושב שמאקו המסכנה פיתחה סט חדש לגמרי של הפרעות דחק. חבל, היא כבר הייתה קרובה להשלים עם מה שקרה לה.

עשרים ושבע שניות זה נמשך ואני חושב שהנזקים הם ביחס של שני מיליארד דולר לשנייה. אל תגידו שהילדים של שושנה ושלי לא כישרוניים. מעניין מה הוועד יגיד על הסעיף החדש הזה בתקציב הכנס.

הייתי לוקח לעצמי את הקרדיט על זה שהפסקתי אותם, אבל זה יהיה שקר. זינה עשתה את זה לא בכוונה. היא גילתה את החרב של ג'יפסי דיינג'ר, והיא כנראה נראתה לה כמו אצבע גדולה. היא אוהבת למצוץ אצבעות, יש לנו תמונות שלה עם אצבע בפה עוד מהאולטרסאונד. ראיתם פעם ייגר עורף את הראש של עצמו? מרשים ומפחיד בעת ובעונה אחת. שברי מתכת ונוזלים הידראוליים כיסו את המוסך של ג'יפסי המסכן.

כמובן שזה היה הרגע ששאר הילדים חזרו עם פנטקוסט וכולם יחד התחילו לצעוק שזה לא הוגן שלהם לא נתנו לשחק עם הייגרים ושגם הם רוצים חרב. אספתי אותם במהירות האפשרית והסתלקנו משם לפני שלפנטקוסט היה זמן להבין מה בדיוק קרה.

אני מודה שממש התאכזבתי אתמול. ציפיתי ממנו ליותר. לקחתי שוב את הילדים לסיור, כי למרות התקרית שאירעה בסיור אצל הייגרים אני חושב שהרעיון של סיורי חוץ הוא נכון. אז לקחתי את הילדים גם אתמול לסיור, לסביבה שחשבתי שבה הם לא יוכלו לגרום כל כך הרבה נזק, ואני חושב שבמידה מסוימת ההנחה הזו הצדיקה את עצמה.

לקחתי אותם לבית הספר ללחימה של אנדר. תיאמתי את זה מראש עם קולונל גראף, והוא אפילו חשב שזו יכולה להיות חוויה טובה בשבילו, ניסיון בהנהגה של ילדים לא מוכרים. אם לשפוט על פי מה שקרה, אני חושש שגורל כדור הארץ נחרץ. אני חשבתי שאנדר אמור להיות איזה סופר-חייל, מנהיג טבעי שסוחף אחריו אנשים. אולי זה עובד יותר טוב עם תלמידים אחרים בבית הספר ללחימה, אבל עם החבר'ה שלנו זה לא בדיוק הצליח.

הגישה הסטואית של "אתם תראו כמה אני טוב ואז תבינו שכדאי לכם ללכת בעקבותיי" לא ממש הרשימה את הילדים. הוא הכניס אותם לחדר הקרב, והדבר הראשון שחצי מהם עשו היה להקיא. הם לא רגילים לאפס כבידה. אחרי שניקינו את המקום (איכס) וסיפקנו להם גלולות שיאפשרו להם לשהות בחדר בלי לחוש בחילה, הם התחילו ליהנות. הם זינקו מקיר לקיר, התנגשו זה בזה, ובאופן כללי עשו בלגן בלי הרבה מדי נזק.

ואז הוא חילק להם את האקדחים. הקטנה של מ', שכחתי להגיד ש-מ' שוב הביאה את הגדול והקטנה באותו יום, גילתה די מהר שאם יורים במישהו זה מקפיא את החליפה שלו. ולגדול היה רעיון. הם פיתחו משחק חדש שהם קראו לו "כדור אנדר". בעיקרון אלה שתי קבוצות שניסו כל אחת להעביר את אנדר הקפוא מעבר לקו השער של הקבוצה היריבה. אסור להשתמש באקדחים, רק בשביל להקפיא את אנדר מחדש כאשר הוא התחיל להפשיר. הם נהנו, אבל אני לא בטוח שזה בדיוק תרם להתפתחות שלו כמצביא וכמנהיג.

בשלב מסוים חשבתי להתערב, אבל גראף הודיע לי שאסור לאנדר לחשוב שאי-פעם מבוגר כלשהו יעזור לו. וכשניסיתי להתעקש הוא הביא איזה ילד ספרדי עם מבט פסיכוטי בעיניים לשמור עלי. בתנאים אחרים הייתי אולי מנסה משהו אלים, אבל אז זינה ופירקס התחילו לבכות. ולפלוט. ולחרבן. מסתבר שהילדים של בית הספר ללחימה אולי יודעים איך להביס את האויבים שלהם בחדר הקרב, אבל חיתול מלוכלך או שניים שוברים אותם. הילד הספרדי התחיל להחליף צבעים, ואני ניצלתי את המצב כדי לאסוף את התאומים, לקרוא לילדים האחרים, ולהסתלק משם. הגדול והקטנה רצו לקחת את אנדר והאקדחים כדי שיוכלו לשחק "כדור אנדר" גם בבית, אבל הודעתי להם שיש גבול לכל תעלול.

היו כמה ימים מרגשים בחוץ, אבל היה טוב לחזור קצת לירושלים, לאוניברסיטה. שברתי את הראש מה לעשות עם הילדים, והחלטתי שאולי כדאי להפגיש אותם עם דמות כלשהי מהספר שעל שמו נקרא הכנס השנה. התלבטתי את מי להזמין, כי אם נודה על האמת לא הייתי שש לחשוף ילדים לרוב האנשים שבספר הזה. לבסוף עלה בדעתי שהשליטים שם הם הכי אנושיים ונורמליים, ולכן הבאתי את ראשבראק לילדים.

חששתי שהילדים עלולים להיבהל ממנו, אחרי הכול לא בכל יום הם נתקלים במישהו ענק שיש לו כנפיים דמויות עור, קרניים וזנב, אבל הבחירה הייתה טובה. ראשבראק הידידותי והסקרן שבה את לבם. הוא התיישב על הרצפה, ומהר מאוד הם התייחסו אליו כאל אחד מהחבורה. הם שיתפו אותו במשחקים שלהם, טיפסו עליו, התחבאו מאחורי הכנפיים שלו ואפילו משכו לו בזנב.

הכול היה נהדר, אבל ראיתי בשלב מסוים שקשה לראשבראק. בגלל הגובה שלו הוא היה מוגבל לישיבה על הרצפה, וכאשר הוא ניסה לקום הוא היה צריך ללכת בשפיפה. הוא התחיל להיראות כמוני אחרי יום שלם של סחיבה של זינה ופירקס. כאב לו הגב. ואז אחד הילדים הציע שהם יצאו אל הדשא לשחק כדורגל, ושאל אם ראשבראק יוכל להצטרף. אמרתי שאני לא רואה סיבה למה לא. זה היה קצת פזיז מצדי.

ובכן, ירושלים היא לא בדיוק העיר המתאימה לכך שיצור שנראה כפי שבמשך אלפי אנשים ציירו את השטן יסתובב בה. אנשים בעיר הזאת לוקחים את הדת שלהם ברצינות. זה התחיל באצבעות מופנות וסקרנות נטו, אחרי הכול היינו בקמפוס אוניברסיטאי. אבל זה קמפוס נגיש יחסית ששוכנת בו הספרייה הלאומית ויש בו בית ספר תיכון, כך שאפשר למצוא שם כל מיני אנשים, ולא עבר הרבה זמן לפני שהשמועות על כך שהשטן מסתובב בירושלים עשו להן כנפיים.

ואז התחילו להופיע כל מיני משיחים מטעם עצמם לנסות להילחם בו. ובמקום להילחם בו, התחילו להיאבק בינים לבין עצמם על הזכות הזו. תמהונים בגלימות, זקנים ושיער ארוך התחילו בקרב פרוע על המדשאה של הקמפוס. לתוך המהומה הזו נכנסו כמה עובדי שטן (כן, יש גם כאלה בעיר) שהחליטו להגן על האל שלהם בכל מחיר. יהודי חרדי טיפס על אחד העצים והחל לקרוא משם במגפון שאין בכלל שטן, ואחדים מהמשיחים מטעם עצמם ניסו להוריד אותו במטר אבנים.

אני מזמן החזרתי את ראשבראק לעולם של הספר, אבל זה לא הפריע להם. בשלב זה הם כבר לא ממש זכרו למה בדיוק הם נלחמים. אני בעיקר מקווה שהילדים לא ראו את זה, כי אחרי הכול זה לא בדיוק המסר שניסיתי להעביר להם.

תסלחו לי שאני אומר את זה, אבל ג'יימס ט' קירק הוא חרא של בן אדם.

בניגוד לסיורים האחרים, הסיור באנטרפרייז דווקא הלך טוב. לא היו יותר מדי בעיות, ואני בטוח שבסופו של דבר ספוק יתאושש. אני חושש שאחד מבני השלוש שלנו הכניס אותו ללולאה אינסופית של It is highly illogical, אבל אחרי שהוא יתאושש מהחומר המרדים שבונז הזריק לו הוא בטוח ישוב לאיתנו.

אולי זאת הייתה הסיבה לזה שקירק נתן לנו את ה"מתנה" הזו? אני לא יודע מה הוא חשב לעצמו, אבל כמובן ששני הטריבלים שהוא נתן לנו הפכו מהר מאוד לכמה עשרות אלפים. הייתי צריך לגייס את כל המתנדבים של הכנס, ולפשוט על הקפיטריות של האוניברסיטה כדי לאסוף אותם. וכמובן, בכל מקום אחר שהם מצאו מזון. זה נגמר בכך שהסתובבנו בקמפוס עם מכלים של פחמן דו-חמצני דחוס וכל פעם שראינו אחד מהם ריססנו עליו והקפאנו אותו כדי שיהיה יותר קל לאסוף אותם. אני לא יכול להכחיש או לאשר את השמועה שכך הפסל של הנרי מור במדשאה איבד את הראש שלו. אני רק אומר שטריבל סגול לא עובד טוב על פסל ארד בתור פאה. (פשוט לידיעה בעתיד, שירות של הכנס.)

ואז היינו צריכים לעבור על כל המחשבים של בלמונטה, לפתוח אותם ולשאוב מתוכם שערות טריבל. זה היה מגעיל. ומשום מה כשאמרתי שאפשר לתת לילדים לעשות את זה, כי יש להם ידיים קטנות, הטילו על זה וטו. לפעמים אני לא מבין אנשים, מקסימום הם היו נשרטים קצת, או חוטפים זרם קטן אם איזה נגד היה נפרק עליהם.

אבל אולי בכל זאת מאיכס יצא מתוק. א' טוענת שאפשר לשווק את החארות הקטנים בתור מרצ'נדייז. אנחנו לא נעשה לכם מה שקירק עשה לנו. אנחנו נמכור אותם מתים, עם לוגו של מאורות ושל האגודה עליהם. ואת השערות שאספנו מילאנו בכריות דקורטיביות עם הלוגו של מאורות. אפשר גם לרוקן חלק מהטריבלים ולעשות מהם כפפות להוציא באמצעותן דברים חמים מהתנור. או נעלי בית. או לתקוע אותם על מקל כמטאטא אבק. אם כי את זה הייתי רוצה לעשות עם הראש של קירק.

אה, ועוד משהו, קירק חייב לדבר עם מי שמספק לצי את המדים. אחת הילדות, בקושי בת ארבע, משכה לו בשרוול כדי להסב את תשומת לבו למשהו, וכל החולצה שלו נקרעה. מצד שני, אולי הוא עושה את זה לחולצות שלו בכוונה כי לא ראיתי שזה קורה עם המדים של מישהו מהאחרים.

הגיע הזמן להתוודות – אני סטובור!

זה לא קרה בכוונה, וזאת אשמת "מאורות". אולי גם קצת אשמתי. טוב, הרבה אשמתי. אבל בעיקר אשמת "מאורות". אני מציע להפיל את זה על ע' ועל מ', הם ממילא עשויים טפלון ושוב דבר לא נדבק אליהם. אין לכם מושג בכלל איזה חריגות בנייה יש בבתים, ארמונות למעשה, שיש להם בטרמינוס. בתים שהם בנו, דרך אגב, מהברחת חצילדה תוך שימוש לרעה במכונת הזמן של האגודה. אבל זה הווידוי שלי, הם יצטרכו לבוא חשבון עם המצפון שלהם מתישהו (בהנחה שיש להם).

בכל מקרה, אין לי מושג למה חשבתי שאני אהיה מסוגל להתמודד עם הילדים של הסגל. והניסיונות שלי לבדר אותם עם כל מיני דמויות מספרים וסרטים, או לקחת אותם לסיורים, רק החמירו את העניין. הייתי צריך לתקן קווי זמן, להתחנף לכל מיני סופרים ובמאים שמתבכיינים שהרסת להם את היצירות, להרגיע מלחמות דת. זה מתיש!

אז החלטתי לקחת כמה ימי חופש ביקום מקביל. העולם שרוד ווקר והחבר'ה שלו הגיעו אליו היה זכור לי כמקום חביב, אז קפצתי לשם. אבל לא כיוונתי בדיוק נכון. הכוונה שלי הייתה להגיע לשם לפניהם, אבל למעשה יצא שהגעתי לשם אחריהם. וחטפתי את האלרגיות של החיים שלי. אין לי מושג מה זה היה שם שגרם לגרון שלי להיסגר ככה, אבל זה היה נורא. בעיקר כשישנתי. מסתבר שהנחירות שלי הבהילו אותם למוות בגלל השטויות של "סטובור" שדחפו להם לראש.

למזלי הייתה בחורה אחת, רוזה, שלא קפאה בפחד כמו כל השאר, אלא החליטה ללכת לראות מה עושה את הרעשים האלה. למזלי הגדול, היא הייתה מהסוג של האנשים שקודם שואלים שאלות ורק אחר כך יורים. ולמזלי הכפול והמכופל, היו לה אנטי-היסטמינים. השבח לקושצ'אי.

הבעיה הייתה, שאם היה נודע שהייתי שם זה היה מפר את תנאי המבחן שלהם. אז הייתי שם עוד כמה ימים, ואז הסתלקתי. כשהפעלתי את מכונת הזמן של האגודה, היה איזה אפקט מוזר שאף פעם לא קרה קודם. לא חשבתי על זה עד עכשיו, אבל יכול להיות שזה מה שגרם לניתוק הקשר שלהם מכדור הארץ? אני לא יודע ואני לא מתכונן לשאול.

אבל הכנס הוא בעוד שבוע (כבר הזמנתם כרטיסים?), ואני כבר מת שהוא יגיע. החודש הזה גמר אותי סופית. אין לי מושג איך אנשים שמטפלים בילדים באופן קבוע עושים את זה, אבל אני מעריץ אותם. ולא לגמרי בטוח איך הם לא חונקים את הילדים למוות.

בתור התחלה אתה לוקח מכונה כזאת, ויוצר כיסי יקומים בכל אולם בשביל לאחסן בהם כיסאות למקרה הצורך. וגם קצת ציוד – מחשב ומקרן חלופיים, דברים כאלה. אני יודעת שיש אחמ"שים שהיו משאירים גם מתנדב או שניים בכיס כזה, אבל זה מתאים יותר לכנסים במתחמים גדולים כמו אייקון ולא למאורות. מה שכן, אפשר להביא כמה אומפה-לומפה. היתרון שלהם הוא שהם יכולים בקלות להכינס מתחת לשולחנות ולסחוב אותם בקלות.

ובחיי, אם אתה כבר מביא את דארת' ויידר אתה לא משתמש בו כדי לבדר את הילדים. אתה הופך אותו למאבטח. נראה את החבר'ה האלה מעשנים במתחם בזמן שחונקים אותם באמצעות הכוח. או ייגר, למשל, יכול להיות יופי של כלי פרסום. אתה שם אותו בכניסה לעיר עם שלט גדול, ואף אחד לא יחמיץ אותו. יכול להיות שכוחות הביטחון עלולים להתנגד, אבל זה ייגר. עם חרב עצומה. לא נראה לי שיהיו יותר מדי בעיות.

לא צריך להיות קיצוניים בעניין הזה. אני מכירה כמה אנשים שלא היו מהססים פעמיים ושמים פורטלים צמוד לשערים של קמפוס שיקפיצו אנשים קודם כל למתחם של הכנס לפני שהם יוכלו להמשיך לכיתות, או מציפים את הקמפוס במסרים תת-הכרתיים, אבל הם קנאים. אני אסתפק בהצבת ג'ון פרי מ"מלחמת האדם הזקן" והחבר'ה שלו בשערים. לאבטחה. מחווה לאוניברסיטה. אם במקרה חבורת גברים ונשים מהממים ביופיים, בעלי עור ירוק, יחלקו פלאיירים של "מאורות" אני לא יכולה להיות אחראית למה שיקרה.

אבל למרבה הצער אין לי זמן למשחקים האלה. יש כנס עוד שלושה ימים. נתראה שם.