יוסף גורנישט, פקיד זוטר במנהלת הארכיון של המחלקה לטקטיקה אסטרטגית, לא אהב להופיע בפני מנהלו כשבפיו בשורות רעות. בפעם האחרונה שנאלץ לעשות זאת, כאשר ארגז של תצלומי אוויר ממבצע 'חוד התער' מלפני שנתיים העלה עובש למכביר ולא הייתה ברֵרה אלא להשמידו לאלתר, נאלץ יוסף לשאת שעה שלמה של צעקות מצד מנהלו וכשבועיים נוספים של הערות ארסיות שנגעו לחוסר יכולתו המשווע של יוסף למלא את תפקידו – בין אם כארכיבאי, כבן אנוש או כערמת פסולת אורגנית. זאת אף על פי שאותו ארגז של תצלומי אוויר היה רק עותק גיבוי שלישי של התצלומים הנ"ל, והם גובו במקביל גם בלייזר דיסק, במיקרופילם ובשרת הראשי של המחלקה לטקטיקה אסטרטגית, כך שהסיכוי שתקרית העובש תגרום לאובדן נתונים היה אפסי. המנכ"ל, משה גרוס, נודע לשמצה בפדנטיות חסרת הפשרות שלו, וסלד נחרצות מכל גילוי של בטלנות, דחיינות ורשלנות. ומיוסף גורנישט.
אך הנסיבות דחקו, וכך שוב מצא עצמו יוסף מקיש על דלתו של המנהל גרוס, גוש מחניק בגרונו ואגלי זיעה על פדחתו המהבילה.
"יבוא!" הרעים קולו של המנהל.
יוסף השתדל להתעלם מהצמרמורת שחלפה בגוו, פתח את הדלת וצעד אל שולחנו של גרוס.
"סלח לי, מר גרוס…"
"אה, גורנישט, זה אתה. מה שלום החברים שלך שם למטה, משפחת עובש? חסר להם משהו? אני יכול לשלוח להם חבילת שי לחג. כל העובדים קיבלו, מגיע גם להם, לא?"
יוסף התעלם מהנימה הצינית של מעבידו.
"מר גרוס, הובא לידיעתי מסמך חשוב מאין כמוהו, אני סבור שעליך לעיין בו ללא דיחוי."
המנכ"ל הזעיף פנים לעומתו. "מסמך חשוב? ממי בדיוק?"
"אני לא ממש יודע, מר גרוס. זה קצת מסובך."
"מה פירוש אתה לא ממש יודע? מי חתום על המסמך?"
"הקישהונטים."
"מי?"
"אולי… אולי עדיף שאסביר מה בדיוק קרה."
"אולי באמת, גורנישט. ייתכן שכך גם אצליח להבין את ההבלים שנשפכים מפיך. שב."
יוסף התיישב ומחה את הזיעה ממצחו.
"העניין הוא, מר גרוס… לפני שעתיים עברתי באזור ג', שורה 45 של הארכיון הראשי, כדי לסדר את החומר החדש שהגיע מההכנות למבצע 'מהלומת גרזן'. כפי שאתה יודע, הארגזים נמצאים ממש ליד סיכומי מבצע 'חץ שלוח', מעל להקלטות הדיונים על מבצע 'אבחת חרב'…"
"גורנישט," שיסע המנכ"ל את דבריו, "יש פואנטה? מבנה הארכיון של המחלקה לטקטיקה אסטרטגית כבר מוכר לי היטב. כידוע לך, אני תכננתי אותו."
"כן מר גרוס, סליחה. ובכן…"
"כמו כן, אם תואיל בטובך להפסיק לתופף ברגלך הימנית על הרצפה, אודה לך נרגשות. זה מטריד להפליא."
"אלף סליחות, מר גרוס. מנהג מגונה. אפסיק מיד."
יוסף הניח יד רועדת על ברכו ונזף ברגלו ללא אומר על קִפצוציה חסרי השליטה.
"ובכן, היינו באזור ג', שורה 45, ליד סיכומי 'חץ שלוח' ומעל 'אבחת חרב', וגיבור סיפורנו יוסף גורנישט מסדר את החומר החדש שהגיע מההכנות למבצע 'מהלומת גרזן'," הציע לו המנכ"ל סיכום ביניים. "איך אני עד עכשיו?"
יוסף התרשם, כתמיד, מהיכולת של מנהלו לא לפספס אף פרט, גם כשעסקו בזוטות לכאורה.
"בדיוק, מר גרוס. סידרתי את החומר בארגזים וסימנתי אותם כנדרש, כשלפתע נתקלתי במעטפה חתומה שלא הייתה אמורה להיות שם. על המעטפה התנוססו המילים 'עבור מר י' גורנישט, דחוף ביותר'. פתחתי את המעטפה, ובפנים מצאתי כמה דפים מתוך ביטאון המחלקה לטקטיקה אסטרטגית, ומכתב שהיה ממוען לשנינו."
"תן לי לנחש," גלגל המנכ"ל את עיניו בהבעה למודת סבל, "שוב הליצנים ממחלקת הרכש חמדו לצון והחליטו לשלוח לנו קומוניקט בהול על כך שנגמר להם החלב לקפה? וצירפו דפים מהכתבה שפורסמה בביטאון בחודש שעבר בנושא הרגלי השתייה של עובדי המחלקה? עַם של מוצצי אספרסו, זה מה שהפכנו להיות, גורנישט. לא נאה להם לשתות קפה נמס. בזמני שתינו ציקוריה ולא התלוננו שהחלב המוקצף לא מספיק חם לחֵך האנין שלנו…"
"סלח לי, מר גרוס," כעת הגיע תורו של יוסף להתפרץ לדברי מנכ"לו, "אבל לא זו הייתה הכתבה ואלה לא הליצנ- כלומר, האנשים ממחלקת הרכש. וזה לא מהביטאון הקודם, אלא מהביטאון הבא."
"הביטאון הבא, גורנישט ידידי, יפורסם רק בעוד חודש. כמו כן, כבודו חזר לתופף ברגלו בעצבנות על הרצפה ואני נאלץ לבקש ממנו שוב לחדול."
יוסף הניח יד על רגלו הסוררת כדי להשקיטה, ופנה אל מנהלו בנימה דחופה יותר.
"זה בדיוק העניין, מר גרוס. על הביטאון מופיע תאריך החודש הבא, ובמכתב שמצורף אליו מוסבר שהביטאון צורף כדי לשמש הוכחה לנכונות הדברים. הנה, ראה בעצמך…"
הוא הוציא את הביטאון מהמעטפה שמצא אך לפני שעתיים, ופרש אותו לפני המנכ"ל.
"הביטאון כולו מוקדש למצב החירום שנוצר בעקבות השימוש בחומר הניסיוני 'אנטיזמניום'. מתברר שלאחר שמשרד הביטחון הפעיל את מחולל האנטיזמניום לצורך בדיקה…"
יוסף קפץ במקומו בהפתעה כאשר המנכ"ל חבט באגרופו בעוצמה רבה על השולחן.
"גורנישט," רתח המנכ"ל, "אני לא יודע מי גילה לך על הניסוי הזה, אבל מדובר בחומר מסווג בדרגה העליונה ביותר, שאפילו לי נודעו בקושי פרטים בודדים עליו. מדובר בהפרה בוטה של שרשרת הפיקוד ושל חוזה הסודיות שאתה חתום עליו, ובכוונתי לוודא שישבנך חסר התועלת ימצא את עצמו מאחורי סורג ובריח כעונש על החשיפה השערורייתית הזו!"
"מר גרוס," לעלע יוסף, "אני נשבע לך בהן צדק שהפעם הראשונה שנודע לי על ניסוי האנטיזמניום הייתה תוך כדי קריאת הביטאון הזה, שמצאתי בארכיון. לפי מה שקראתי, בעוד חודש ממילא כולם יֵדעו על הניסוי, כי הוא ייכשל בתוצאות חמורות ביותר. זה מה שרציתי להביא לידיעתך."
"אתה מנסה לשכנע אותי שמישהו דאג שתקרא ביטאון מזויף ובו מידע מפוקפק כדי שתגלה על קיומו של אחד הניסויים החשאיים והחשובים ביותר לביטחון עמנו בהיסטוריה של המדינה?" המשיך המנכ"ל באותה נימה מאיימת. "מה ההיגיון בזה?"
"הם רוצים שאעשה כל מה שניתן כדי לעצור את הניסוי, אדוני. הם אומרים שחיי כולנו תלויים בזה."
"מי זה 'הם', גורנישט? ארגון ביון זר מנסה לגייס אותך לשורותיו, לטרפד את ההישג שלנו ולגרום לנו לסגת מהפעלת כלי נשק הגנתי חשוב?"
"מר גרוס, הם הסבירו לי שאתה צריך לקרוא את מה שכתוב בביטאון. אתה מכיר את פרטי הניסוי הזה יותר טוב ממני. אני מודה שכאשר קראתי את הדברים העניין נראה לי משונה עד מאוד, אבל אם יש בזה היגיון כלשהו בעיניך, כנראה שמדובר בתרחיש אפשרי, ועלינו לעשות הכול על מנת לשכנע את משרד הביטחון לחדול מהניסוי."
משה גרוס שתק לרגע. הוא הכיר את עובדו היטב, ותהה לפשר התנהגותו הנוכחית. גורנישט לא היה הקופיץ הכי חד במגירת הכלים, אך היה נאמן ככלב שמירה קשיש, ולא היה מתוחכם די הצורך בשביל להגות תעלול נקלה כזה.
"טוב," הפטיר המנכ"ל, "בוא ונראה מה כתוב בביטאון הבלתי קיים שלך."
הוא פתח את הביטאון, וקרא במהירות את "דבר המנכ"ל למחלקה לטקטיקה אסטרטגית לשעבר." לשעבר? תהה המנכ"ל. מה בשם כל החוצפה…
אך ככל שהתקדם בקריאה, כך העמיקו קמטי הדאגה במצחו ונשימתו הלכה וכבדה.
~~~~~
"עובדות ועובדים יקרים,
צר לי לבשר לכם כי המחלקה לטקטיקה אסטרטגית נסגרה באופן זמני והוסבה ליחידה לטיפול בנזקי מצב החירום שנקלענו אליו.
ניסינו ככל יכולתנו לשמור על סודיות בעניין, אך היות שכבר לא נותרה לנו ברֵרה, אני מנצל הזדמנות זו כדי להציג בפניכם את תקציר האירועים על מנת שיעזור לנו בהתמודדות עם המשבר בתקופה הקרובה. או בתקופה שחלפה, בהתאם לנסיבות.
כפי שוודאי כבר ידוע לכם, משרד הביטחון ערך לאחרונה סדרה של ניסויים בזמן, ומחולל הזמן – שמטרתו המקורית הייתה לאפשר לסוכנים מיוחדים לחזור אחורה בזמן ולהעלים גורמים בלתי רצויים לממשל – לא פעל באופן הרצוי. דליפה בליבת המחולל גרמה לכך שרסיסים של החומר הידוע בשם 'אנטיזמניום' ניתכו על אנשים חפים מפשע במקומות בלתי צפויים, דבר שהביא לתוצאות יוצאות דופן וחסרות כל תקדים.
עד כמה שידוע לנו בשלב זה, האירוע הראשון הקשור לדליפת האנטיזמניום התחולל בעיר הבירה, כשעתיים לאחר הפעלתו הניסיונית. נערה בת 17 פגעה בראשו של הקדם-חבר שלה כשהשליכה לעברו עציץ חרס בחמה שפוכה, בגין בגידה שיבצע בעוד שלושה וחצי חודשים בדיוק. על פי הדיווחים בעיתונות, 'הבחור ההמום ניסה לטעון שהוא כלל אינו מכיר את הנערה, אך זו צווחה לעומתו שהבחורה שהוא יפגוש תוכל להסביר לו בדיוק למה היא כועסת, כלומר אחרי שהוא יבלה אִתה בשירותים של בית הקפה שייפתח שם שבוע לפני שייפגשו, כלומר עוד שלושה חודשים ושבועיים'. כנציגי הסוכנות למזעור נזקי האנטיזמניום (סלנז"א) שהוקמה אד הוק לטיפול במקרי חירום אלה והחליפה את המחלקה לטקטיקה אסטרטגית, הסברנו לנער שהוא אכן יבצע את המעשים המיוחסים לו, על כן יש נסיבות מקלות לתקיפה שעבר. למרבה האירוניה, בזמן ששהה הבחור בבית החולים, הקשר בינו לבין הנערה המתקיפה התהדק והם אכן זוג כיום. הבחור אפילו שמח למדי על כך שכאשר יבצע את הבגידה האמורה בעוד שלושה וחצי חודשים, הנערה כבר לא תכעס עליו היות שכבר כעסה עליו מראש, כלומר להבא.
המקרה הבא התרחש ביום למחרת באזור הקריות, שם בחור בן 22 התעורר בבוקר בלי רגל, לאחר שאיבד אותה בתאונת טיפוס הרים בטיול לרגל משבר גיל הארבעים שיערוך בניו זילנד בעוד 18 שנה. אנו עוקבים בתשומת לב רבה אחר המקרה, כי יש סיכוי לא רע בכלל שהרגל תופיע שוב בגיל 40 לאחר שסיימה את זמן אי-הקיום שלה. עם זאת, המדענים שבים ומזכירים לנו שאין כל תקדימים למקרים הללו, כך שייתכן שאנו עצמנו כבר לא נהיה כאן כדי לבדוק את העניין בעוד 18 שנים, ואפילו בעוד 18 חודשים. או ימים.
תוך פחות מארבעים ושמונה שעות, הקרע שנוצר בזמן-מרחב היה כה חמור שלא ניתן היה להעלים מהציבור את דבר הניסוי. הורים מצאו את עצמם חוגגים בר ובת מצווה לילדים שייוולדו רק בעוד שנים. תינוקות חלו בקטרקט של גיל הזקנה, וקשישים קמו מכיסאות גלגלים לאחר שקיבלו מחדש את גפיהם מלפני כמה עשורים. מיותר לציין שמערך המודיעין כולו קרס בעקבות חשיפה של סודות בתיקים שאמורים להיפתח רק בעוד עשרות רבות של שנים.
בתחילה נמסר לציבור הרחב שמדובר בתוצאות מצערות של קרינת גמא שנפלטה מהתפוצצות בלתי צפויה על פני השמש, ושהקרינה כבר אינה מסוכנת וצפויה להתפוגג בקרוב. כעבור יומיים, במהלך מסיבת עיתונאים שערכנו בנושא, שלושה מדענים ממכון ויצמן למחקר שהיו אמורים לתמוך בהסבר על קרני הגמא הפכו לפעוטות בני שנתיים בשידור חי ושאלו 'איפה צֵצי'. לא נותרה לנו ברֵרה אלא לפעול בשקיפות מלאה.
מחולל האנטיזמניום כובה לאחר 24 שעות, אך למרבה הצער, החומר ממשיך להתפשט ברחבי המדינה ודיווחים על אירועים באזורים שונים ממשיכים לזרום אל מחלקתנו. צוות של אנשי מקצוע פועל מסביב לשעון, גם בכיוון ההפוך, על מנת למצוא פתרון שישיב את המצב לקדמותו – או לכל הפחות יקפיא את המצב הקיים כפי שהוא. עם זאת, עלינו להתכונן גם לאפשרות שהעיוותים בזמן-מרחב ימשיכו להתרחב, כפי שמזהירים חלק מהמדענים, לפני שנספיק לנטרל אותם.
אל תפחדו מן העתיד לבוא, או מן העבר לבוא! עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה – לעתיד או לעבר! הנני סמוך ובטוח שנעמוד בניסיון גם הפעם.
בברכת חזק ואמץ,
משה גרוס
מנהל סלנז"א (לשעבר המחלקה לטקטיקה אסטרטגית)
נ.ב. – עלַי לבקש מכולכם בכל לשון של בקשה להימנע מביקור בחדר הישיבות המחלקתי בשעות הקרובות. אנו מארחים כרגע שלושה אנשים שזהותם לא ידועה, אך טוענים שהם בני העמים החַתי, הפריזי והיבוסי. הם טוענים לזכותם על חבלי ארץ שונים במדינה. המשא ומתן מתנהל ברגעים אלה בתקווה שעד שנגיע להבנות, נוכל לשלוח אותם למקומם הראוי, כלומר לזמנם הראוי. תודה.
~~~~~
המנכ"ל גרוס הניח את הביטאון על השולחן, מחשבותיו רודפות זו את זו במהירות הבזק. זה לא ייתכן. הלא גם אם היה נודע לגורנישט על הניסוי בדרך נכלולית כלשהי, גם אם היה משתתף בעצמו בישיבה הסודית ביותר שבה המדען הראשי של המשרד הצביע בדיוק על הסכנה הזו – כלומר, דליפה והתפשטות לא מבוקרת של החומר – וגם אם היה מצליח איכשהו להשיג גישה למערכת הביטאון או מקבל עזרה בעיצובו והבאתו לדפוס של גיליון מזויף… התחכום הזה הוא מעל לכוחותיו. גרוס העיף מבט לכיוון הפקיד הזוטר. פניו היו חיוורים כסיד, כל גופו רעד כעלה נידף, נקבוביותיו הגירו זיעה כמעיין המתגבר, ואלמלא ידע גרוס שהוא נסער בשל המעטפה המסתורית, היה ממהר להזמין עבורו את שירותי החירום בחשד להתקף לב. והרגל, הרגל שחזרה שוב לקפץ בלי שליטה. לא, גורנישט לא מסוגל להגות ולהפיק תרמית מורכבת כל כך. נדרשת מנה גדושה של שליטה עצמית וקור רוח כדי להוציא לפועל מזימה כזו. אז איך, לכל הרוחות? איזה מן מעשה כשפים הוא זה?
"מר גרוס…" אמר צל-האיש החיוור והלח שפעם היה גורנישט, "אתה חייב לקרוא את המכתב שהם השאירו לנו."
"שוב 'הם'," רטן המנכ"ל. "טוב, בוא ונראה איזה לוקש 'הם' מנסים למכור לי. אני רוצה לדעת מי עומד מאחורי כל העניין. ברור כשמש שיש מרגלים בתוכנו."
הוא נטל את המכתב המודפס שנלווה לביטאון. לתדהמתו, השורה הראשונה שהתגלתה לעיניו הייתה:
"לא, כבוד המנכ"ל גרוס, אין מרגלים בתוככם. אל דאגה. לא מדובר בפרצת אבטחה, אלא במסע בזמן. אנחנו יודעים שהדבר קשה מעט לעיכול, אך אנא ממך, אל תפסיק לקרוא."
המנכ"ל הרים את עיניו ובהה בגורנישט.
"מה הבדיחה הזאת? ניסית לדמיין מה אשיב לך, ולפי זה כתבת את דברי ההבל האלה?"
"לא, מר גרוס. אנא, המשך לקרוא. הם אמרו לי שהמילים ישתנו לפי מה שיקרה. מיד תראה."
המנכ"ל החל להרגיש דקירות בלתי נעימות בעורפו. הוא לא היה אדם המתרגש בקלות; הצמרמורת שנכפתה עליו כעת הקשתה מאוד על המשך הקריאה. הוא כבש את הדחף לזרוק את גורנישט מהחדר ולהשליך את המכתב מהחלון – או להיפך – וקרא הלאה:
"תודה, מר גרוס. מיד נסביר לך מה קורה. אנו הקישהונטים, גזע שאתם בני האדם מכנים 'חייזרים', כלומר כל מי שנמצא מחוץ לכוכב הלכת שלכם. (מעט אגואיסטי מצדכם, אם יורשה לנו להעיר. ישנם גזעים רבים ביקום ולהתייחס לכולם כאל 'חייזרים' ותו לא זה מעט מעליב. אבל נניח לזה לעת עתה.) אנו נמצאים במרחק של כמה גלקסיות מכם, וצופים בהתפתחות תרבותכם בעניין רב כבר אלפי שנים.
כפי שוודאי ידוע לך, מר גרוס, מסע בזמן אפשרי רק על ידי שימוש בשינויי מהירות ומרחק גדולים מאוד. במסגרת המחקר שאנו עורכים על יצורי האדמה – הכוונה אליכם, מר גרוס – צוות חוקרים שלנו נסע מרחק של כמה מיליוני שנות אור, ומבצע קפיצות חלל של כמה חודשי אור וימי אור כדי לראות השלכות עתידיות פוטנציאליות של החלטות שלכם בהווה על עתיד כוכב הלכת המתפוגג. הכוונה לפלנטה שאתם מכנים 'ארץ', כמובן."
מתפוגג? תהה המנכ"ל.
"כן, מתפוגג. צר לנו לבשר לך זאת, מר גרוס, אבל ניסוי האנטיזמניום שלכם ישבש את ממד הזמן-מרחב עבור כל מערכת השמש שלכם לפני שנצליח לנטרל את פעולתו. כוכב הלכת עצמו ייעלם, וכך גם יתר הכוכבים הסובבים את השמש שלכם. אנו מנסים למצוא פתרון גם לזה, אבל עליך להבין, מר גרוס: הניסיון לעצור קרע בזמן-מרחב בממדים של כוכב לכת אחד בלבד בתוך יקום אינסופי משול ל – רגע, תן לנו לחשוב על דימוי שבני אדמה יכולים להבין – משול לניסיון לתפוס גרגר חול בודד על קרקעית האוקיינוס השקט, בעזרת מלקחיים שגודלם כגודל יבשת אסיה.
אתה מבין את הבעיה שלנו, מר גרוס. עצם הניסיון שלנו לעצור את הקרע עלול לגרום לקרעים נוספים במאות ואלפי גלקסיות סמוכות, וסביר שנהרוס ממילא את כדור האדמה שלכם תוך כדי שאנו עושים מאמצים להציל אותו."
נניח שאני מאמין לדברים הללו, חשב המנכ"ל גרוס, אבל איך בשם בלוריתו הכסופה של בן גוריון יכול אני לדעת מעל לכל ספק שה – קישהונטים האלה – דוברים אמת?
"אה, זה פשוט מאוד. נוכל להוכיח לך בקלות שאנו דוברי אמת. הצוות שלנו מבצע קפיצות זעירות בזמן-מרחב כדי לקרוא את מחשבותיך בזמן שהן עולות בראשך. מחשבות של בני אדמה מעבירות גלים שאנו יכולים לקלוט ולפענח בדומה לאופן שבו אתם קולטים גלי רדיו ומאזינים לדיבור או למוזיקה. היינו מסבירים זאת בפירוט רב יותר, אך זמננו קצר, וכל קפיצה בזמן-מרחב שאנו מבצעים כדי לדבר אתך מגדילה את הסיכון להרחבת הקרע שיצרתם."
אבל עוד לא יצרנו שום קרע, חשב המנכ"ל גרוס, ואם אתם, תהיו אשר תהיו, מדברים אִתי, אתם ודאי יודעים זאת.
"עדיין לא יצרתם את הקרע, זה נכון. אבל זמן אינו מתקדם בקו ישר קדימה, מר גרוס. תופעות הלוואי של הקרע יתפשטו לעבר ולעתיד באופן שווה. מצאנו חלון הזדמנויות צר ביותר שבו נוכל להזהיר אתכם, לפני שרקמת הזמן-מרחב תתמוסס עד כדי כך שלא תוכלו לבצע שום פעולה שתתגלגל קדימה מבלי שתינזק ותטרפד את מאמצינו להציל את כדור האדמה."
"כדור הארץ!" רטן גרוס, מבלי לשים לב שעבר לדבר בקול רם. נטייתו לתקן בתקיפות שגיאות מרגיזות גברה על פחדו מהדו-שיח המוזר.
"אכן כן, צודק, כדור ה'ארץ'. אנו מתנצלים. התרגלנו לקרוא לו 'אדמה'. ובעצם, אדמה היא דבר שחשוב לכם, האין זאת, מר גרוס? זה מה שגרם לבעיה מלכתחילה."
גרוס בלע את רוקו והמשיך לקרוא, תחושת אשמה קלה מכרסמת בבני מעיו.
"האנטיזמניום לא היה מיועד לבני אדם ספציפיים שאתם חוששים שיבצעו פעולות טרור. קיוויתם להפעיל את החומר באזורים מוגדרים היטב, כדי להעלים משם את כל הגורמים הלא רצויים שאתם נמצאים במלחמה מתמשכת עמם כבר מאות שנים. אם האויב מעולם לא היה קיים, יוכל סוף-סוף לבוא קץ למלחמה הנצחית הזו – זו הייתה הנחת העבודה שלכם. אלא שרכשתם לכם את הידע הטכנולוגי לפני שרכשתם את המיומנות הדרושה כדי להשתמש בו, שלא לדבר על – במחילה מכבודך – השכל הישר הנדרש כדי להבין מתי אסור להשתמש בו."
המנכ"ל עצר לרגע ושלח מבט לעבר גורנישט. כל אותה העת ישב הפקיד בדממה, ולא העז להפריע למתרחש. האם אמרו לו החייזרים מה הסיבה האמִתית לניסוי האנטיזמניום? המנכ"ל לא הצליח לקרוא את התשובה בעיניו של האיש הצעיר. הוא החל להרגיש תשישות מתפשטת בכל איבריו. מה עליו לעשות עם כל האינפורמציה הזו? ומדוע הם פנו דווקא אליו? הוא לא תכנן את החומר ולא נתן את אישורו לניסוי. הוא הוזמן לתצפת בלבד. מה כבר יוכל לעשות כדי לעצור את האסון המתקרב?
"תתפלא, מר גרוס, לא הוזמנת לשמש כצופה בלבד כמחוות נימוס מצד הגורמים האחראים. השתתפותך בהליכים הייתה סוג של מבחן ליכולותיך ולשיקול דעתך. אם תאמר כבר עכשיו למנהל פרויקט האנטיזמניום כי אתה סבור שההחלטה ליישמו היא שגויה ומסוכנת, העבודה על הפרויקט תושהה. כפי שקורה לעתים קרובות במחלקתך, ההשהיה הזמנית של הפרויקט תהפוך לקבועה בעקבות דחיות חוזרות ונשנות לאורך השנים. בשנת 3022 הפרויקט ממילא יהפוך לבלתי רלוונטי, לאחר – לא, במחשבה שנייה, עדיף שלא נגלה לך את העתיד הפוטנציאלי הזה. ממילא אנו כבר מתערבים בצורה מסוכנת בהווה שלכם, בניסיון להציל את כדור האדמה."
גרוס רטן שוב.
"הצדק עמך. סליחה, את כדור הארץ."
גרוס בלע שוב את רוקו. הוא התיק את עיניו מהמכתב והתבונן לרגע בתמונה שניצבה על שולחנו: אשתו, בתו ונכדיו החזירו לו חיוך מהנופש המשפחתי בחוף הכינרת לפני שלוש שנים. הוא באמת צריך לשטוף ולתלות את בגד הים שלו, הוא התמלא בחול. לא, רגע אחד – כל זה קרה לפני שלוש שנים, למה הוא חושב שבגד הים מלא חול? לא, הוא יודע שבגד הים מלא חול. גרוס ניער את ראשו וניסה למקד שוב את מחשבותיו.
"אבוי, ההשפעה כבר הגיעה אליך. מר גרוס, כמעט לא נותר לנו זמן. אם אתה עדיין לא מאמין לנו, נסה לזכור מה תאכל לארוחת בוקר ביום שישי הקרוב."
יום שישי הקרוב? חשב המנכ"ל. עוד לא תכננתי את ארוחת הצהריים של היום, כיצד אני אמור לדעת שביום שישי אכין לעצמי חביתה עם סלמון מעושן ושמנת חמוצה וציפורה תנזוף בי היות שהכולסטרול שלי כבר גבוה יתר על המידה, ולכן אסכים לאכול מעט קולרבי כדי להפיס את דעתה, למרות שאני שונא קולרבי בכל נפשי ובכל מאודי?
"בדיוק כך, מר גרוס. אגב, ראינו את ארוחת הבוקר הזו באחת הקפיצות הקטנות שלנו בזמן-מרחב, והמנה לא תהיה רק עתירת כולסטרול אלא גם תגרום לך לצרבת קשה. אם נצליח לעצור במשותף את סופו של עולמכם ותגיע לנקודה זו בזמן, אנא הקפד לקחת את נוגדי הצרבת שלך כמחצית השעה לפני הארוחה."
עכשיו הבין המנכ"ל בדיוק מדוע היה עובדו הזוטר חיוור ומיוזע כל כך.
"למען הדיוק המדעי עלינו לציין שרעייתך צודקת במה שתגיד לך בעוד מספר ימים, שקולרבי לא יעזור לך כהוא זה להורדת הכולסטרול אם לא תקפיד לעסוק בפעילות גופנית סדירה. אך לא נתעמק בכך לעת עתה. בשלב זה מה שעליך לעשות הוא להתקשר למנהל פרויקט האנטיזמניום, לומר לו שאתה מאמין כי הפרויקט מסוכן מדי וכי יש לערוך בדיקות נוספות, והפרויקט כבר ייקבר תחת ערמת הבירוקרטיה בנוהל המקובל במשרדכם."
המנכ"ל ישב ללא ניע.
"מר גרוס, נותרו לך דקות מעטות בלבד. כאשר ייסגר חלון ההזדמנות, לא נוכל עוד להיות לך לעזר."
אבל… ביטחון המדינה… הפתרון שישים קץ למאות שנים של מלחמה…
"מר גרוס, הפתרון הזה ישים קץ לא רק למלחמה, אלא לכל יצור חי בכדור האדמה שלכם."
לא נותר במנכ"ל עוד כוח ורצון לתקן את השגיאה. הוא התבונן בעובד הזוטר.
"אתה מאמין להם? אני מניח שהם ידעו הכול גם עליך, ועל הפרויקט ועל כל מה שמתרחש כאן, ושכנעו אותך שהם אכן יושבים על איזה ענן רחוק וצופים בנו כל הזמן?"
"טכנית זה לא ענן, מר גרוס," השיב לו הפקיד, "בחלל אין עננים… אבל כן," הוסיף בחופזה כשראה את המנכ"ל מזעיף את פניו, "אני מאמין להם."
"מדוע? כאדם סביר, הייתי מבין שאם הצלחתי להיזכר במה שעדיין לא התרחש, כנראה שקרה אחד משני דברים: או שנשתבשה עלַי דעתי, והייתי רוצה להאמין שעדיין לא זקנתי די הצורך כדי לחלות בדמנציה – או שהם דוברים אמת לגבי ההשלכות החמורות של ניסוי האנטיזמניום. אך אינני אדם סביר, גורנישט. אני איש ביטחון. שנינו אנשי ביטחון, ועלינו לשאול את עצמנו – מה לגבי האפשרות השלישית?"
"איזו אפשרות שלישית, מר גרוס?"
המנכ"ל נשען קדימה על השולחן ונעץ בזוטרו מבט חודר.
"האפשרות השלישית, גורנישט. האפשרות שהיצורים הכל-יודעים הללו למעשה לא יודעים מה התרחש, אלא גורמים לזה להתרחש בדקות אלה ממש. אם אכן יש בידם טכנולוגיה המאפשרת קריאת מחשבות, מה מונע מהם לשתול מחשבות בראשינו? מה מונע מבני גזע מתקדם כזה להפעיל עלינו מניפולציות, לשחק בנו כבובות על חוט, כדי להשתלט עלינו מבלי שנתנגד? אני שואל אותך, גורנישט – איזו ערובה יש לנו שהיצורים הללו לא בראו את האשליה הזו כדי לשרת את מטרתם שלהם?"
יוסף גורנישט, הפקיד הזוטר, הוכה באלם. איש מעולם לא שאל לדעתו במחלקה, ולא חיכה למוצא פיו לגבי שום דבר. אפילו את צבע הפתקיות שהדביק על מסמכים לא הורשה לבחור בעצמו. והנה משה גרוס, המנכ"ל עטור התהילה, בעל הוותק והניסיון, מתייעץ אתו לגבי החלטה שתחרוץ את גורל כדור הארץ כולו.
"מר גרוס… אני מאמין לדבריהם כי זה לא משנה להם, אבל משנה לנו."
"כלומר?"
"הם הגיעו לכאן, לזמן הזה, כדי לעזור לנו. באותה מידה היו יכולים לציין ברשומותיהם כי היֹה היה פעם כוכב לכת כזה, ארץ, שתושביו המיטו על עצמם כליה כי העדיפו להילחם במקום להתפשר, ולחשוד במקום להידבר ולשתף פעולה."
לראשונה מאז שהכירו, המנכ"ל גרוס תהה אם לא הייתה זו שגיאה לוותר על קידומו של גורנישט לתפקיד בכיר יותר.
"מר גרוס, אנו שבויים של זמן ומקום נתונים וקבועים, בזמן שהחייזרים הללו חופשיים לנוע כמעט בכל זמן ובכל מקום. הם קוראים מחשבות ורואים את הנולד, ואנחנו בקושי רב קוראים דוחות של מדענים שמתריעים על סכנה, ומסרבים לראות את מה שמתנוסס לנגד עינינו. איזו סיבה יש להם לרצות לשלוט בנו? איזה יתרון, משאב או יכולת נוכל לתת להם שאינם כבר בידיהם? ולמען האמת, מר גרוס, אם כבר נגזר עלינו להישלט על ידי בני עם אחר, לא הייתי מתנגד לשליטים נאורים ונבונים כל כך."
"ככה," הפטיר המנכ"ל, "אין בך טיפה אחת של פטריוטיות או רצון להילחם על זכויותיך הבסיסיות. אתה בן חורין, גורנישט? או עבד נרצע?"
"זה משנה, מר גרוס? בעוד כמה דקות לא אהיה אף אחד מאלה, אם לא נעשה משהו כדי לעצור את האסון. האמת ידועה לנו, ולא נוכל להתעלם ממנה. אני מעדיף להתקיים כעבד נרצע עם תקווה לחירות, מאשר להתפוגג ולהיעלם כבן חורין בור ועיוור, יחד עם העולם כולו."
המנכ"ל החריש. הוא שנא את הכניעה, בז לפחד מפני המוות, ויותר מכל קשה היה לו לקבל פקודת נסיגה חד-משמעית כל כך שהפכה את כל הידע והניסיון שצבר לחסר כל תועלת וחשיבות. מאז מבצע 'מרכבות האש' לא הייתה שום פעולה צבאית שלא לקח בה חלק, בשם משקפיו של ז'בוטינסקי!
אך שוויה של כל הגבורה הזו היה כקליפת השום אם לא יהיה כאן מחר כדי להגן על מדינתו ועל עמו. הוא פנה בהחלטיות לצעיר שישב מולו.
"אל דאגה, גורנישט. לא יהא זה יומה האחרון של המחלקה לטקטיקה אסטרטגית. לא אניח לכך לקרות!"
פניו של הפקיד הזוטר נשטפו בחיוך של הקלה, ורגלו חדלה סוף-סוף לקפץ. כשהוא חש היטב את גורל כוכב הלכת כולו מוטל על כתפיו, הושיט המנכ"ל גרוס את ידו אל הטלפון כדי להתקשר למנהל פרויקט האנטיזמניום ולהמליץ על עצירת הניסוי לאלתר.
אלא שבמקום מכשיר הטלפון נחה שם כעת זיקית קטנה, שניסתה בעקשנות ובהתמדה רבה לשנות את צבעה לצבעו של הגבעול שיצמח מתחת לרגליה בעוד שבוע, יום, דקה ושלוש שניות בדיוק.
אי-שם, במרחק כמה גלקסיות, חייזר השמיע אנחת אכזבה. לאחר מכן, לחץ על כפתור שהעלים את כל מערכת השמש. המלחמה נגמרה.
—
הילה בניוביץ'-הופמן כותבת את הבלוג הפופולרי "ואן דר גראף אחותך". סיפוריה התפרסמו באסופה "היֹה יהיה" ובמסגרת הפרויקטים של כנס מאורות בשנים קודמות.
סיפור מדליק שאם לא היה כזה עצוב בטח הייתי נקרע מצחוק. אהבתי מאד.
לא מבין אותך ברק, אני צחקתי במהלך הסיפור וגם בסוף.