פ"א עבור פִּרְחֵי-נאייף / נעה ידלין « כנס מאורות
פ"א עבור פִּרְחֵי-נאייף / נעה ידלין
.

הוא יושב בבית-שֵשֶם גדול ומזמין לעצמו שֵשֶם גדול, חזק, בלי קצף. בכוונה בחר במקום גדול, ולא בזה הקטן, הרגיל, שליד ההרק שלו; בתי-שֵשֶם קטנים היו כמעט מסוכנים באינטימיות שכפו, מעתירים עליו ללא הפוגה רגעים ושברי מילים ועוד ועוד חתיכות מפגש, שפשוט אי אפשר להתיק מהם את השלף.
הוא ניסה להתרכז במה שפתוח על השולחן: שרטוטים על גבי שרטוטים של נאייפים, גדולים כל כך, מכוערים כל כך, לא מתאמצים, כמו פושטים מעליהם מרצון כל רמז לאפשרות אחרת, משתטחים על הנייר בדו-ממדיות במין חדווה משונה. היום מַלאו לו רוג בדיוק; מחר הוא צריך להתחיל לעבוד שם.
הוא מכריח את עצמו, אבל לשדה הראייה הגדול – גדול מכורח גודלו של בית-השֵשֶם, גדול בלי אשמתו בכלל – נכנסת אוגנייה צעירה, עבה קצת, ומתיישבת מולו ממש. כמעט ממש. לרגע הוא חושב עליה משהו, אבל בתמונה הקטנה מופיעה פתאום אוגנייה נוספת, והראשונה נעמדת והן מתלקמות כאילו הן באמת שמחות לראות זו את זו, והתמונה משתנה מהר מאוד והוא צריך להתאים את עצמו מחדש.
אחר כך הן מתיישבות. הוא נאבק בדחף להסתכל, מנסה להדוף מעליו את הפאזל ההולך וממלא את עצמו, תוחב את ראשו לנייר אבל זה חסר סיכוי משום שאיש לא רואה אותו והוא כבר ויתר בעצם, והוא מישיר אליהן את שלפו ושואף לתוכו את התמונה, שאיפה מלאה כל כך, מתוקה, כמו לקחת עוד שאכטה מיובבו, אחרי שההורים כבר תפסו אותך, וצעקו וצעקו, וסגרו אחריהם בזעם את הדלת, ואתה יודע שיגיע גזר דין, אבל ייקח עוד קצת זמן עד שהוא יגיע ובינתיים מותר ליהנות.
הן מדברות ביניהן, בלהט של חברות ובכל זאת יש בלהט משהו מתון. האוגנייה הטרייה – טרייה רק בחצי רגע ובכל זאת אל הוותיקה הוא קשור יותר – דקה מאוד, ומהיומל תלויים לה בובסים קטנים, אי-אפשר להסביר את זה אבל הגדלים נכונים והצבעים נכונים וברור שכל מה שהיא עושה ובוחרת בו נכון תמיד ובכלל, וזה עומד בינה ובין האוגנייה השמנמונת, אבל הוא יודע שרק הוא רואה את זה. האוגנייה הישנה עוד לא יודעת לקרוא לזה בשם, היא מעריצה את החברה שלה אבל נדמה לה שהן שוות. היא לא מבינה למה היא עצובה.
אוגן גדול, גבוה-גבוה, נוגע פתאום באוגנייה החדשה, היא מסתובבת אליו וברור שהם זוג. האוגנייה האחרת לוגמת בינתיים מהשֵשֶם, כנראה כדי להעסיק את הפופיים. הוא לא כל כך שומע מה הן אומרות, אבל פתאום בא קולו של האוגן הגבוה, הוא מדבר חזק ובא לו לחבק אותו בתודה, והוא שומע אותו אומר לאוגנייה שלו, תזכירי לי איך קוראים לו, והיא אומרת, תובקק, והוא מבין שהיא מדברת על אויים המחמד שלה, שם כל כך בנאלי לאויים, מתאים לה, היא כאילו מיוחדת אבל לא באמת, ובכל זאת הוא קצת מרחם עליה, האוגן שלה לא זוכר איך קוראים לאויים שהיא מגדלת, כמה זמן הם ביחד, זה לא משנה, גם אם יום, או יומיים, הוא לא זוכר, ומתחשק לו ללכת אל האוגנייה העבה ולהגיד לה, תתנחמי, שום דבר טוב לא יֵצא ביניהם, מהדבר הזה, ואת תהיי בסדר, יראו אותך, בסוף הצדק יוצא לאור.
הוא הופך דף, כאילו למד כבר את קודמו. מציץ שוב בשלושתם, אבל אין יותר מה לדעת. הוא יודע לעשות דברים כאלה, אבל הוא לא יודע לחשוק נאייפים. אין בו שום תועלת.

.

——————-

.

נעה ידלין, ילידת תל אביב, 1975. סופרת ועיתונאית.
לשעבר כותבת, עורכת ובעלת טורים ב"כל העיר" ו"העיר", וכן מבקרת טלוויזיה ב"מעריב" ומגישת פינה בנושא טלוויזיה בתכנית של שי ודרור.
כיום משמשת סגנית עורך "תרבות מעריב" ובעלת טור במוסף, ובנוסף מבקרת תרבות ותקשורת במגזין המקוון "העין השביעית". מגישה תכנית רדיו שבועית ברדיו תל אביב.
מחברת הרומן "חיי מדף" (כנרת זמורה-ביתן) ואוסף הטורים הסאטירי "שאלות קשות לאללה – אתם שואלים, אלוהים משיב" (חרגול/עם עובד).
נשואה לדורון, דוקטורנט לפילוסופיה, ומתגוררת בתל אביב.

.


תגובות

  1. מאת שלמקו:

    לא אהבתי.
    אם מסירים מהסיפור את כל המונחים החייזריים, ומחליפים אותם במונחים "ארציים", מקבלים סצינה אנושית לחלוטין, ואפילו די בנאלית. איפה כאן הסיפור?

  2. מאת דפנה:

    מקסים! התרגשתי.

להגיב לפוסט ליאה