"חִדלו, ערלי הלב!" הדהד קול בין הבניינים הדוממים.

שני גברים, עדיין אוחזים בחוזקה בזרועותיה של דמות כפופה, עטוית סחבות, פנו לעבר הדובר. "עוף מפה!" קרא אחד מהם, "זה לא עניינך!"

האוטומט הגדול והמחליד, דגם פרימיטיבי מכדי שיתפוס ויבין את המתרחש, רקע באחת משש רגליו הכבדות על האספלט. הדמות זקופת־הגו שרכבה עליו נותרה, לעומת זאת, ללא ניע. כובע רחב־שוליים הצל על עיניה, ומעט האור הכתום שבכל זאת הגיע מפנסי הרחוב הקלושים גילה רק מטפחת כהה שכיסתה את אפה ופיה. ביד שמאל החזיקה בידיתו מכסה פח עגול, ובימנית מוט מתכת צר, זקוף, כשלושה מטרים אורכו, שנראה כאילו נעקר בכוח ממעקה כלשהו.

"הניחו לאישה הטובה הזו," רעם שוב הקול, צלול ומאיים, "והיכונו לקבל עונשכם הצודק—"

"שמעת אותי?" ענה הגבר, כמעט בצעקה, "הסתלק! זו פקודה!"

הפרש הרים את ידו הנושאת את הרומח המאולתר והרכין אותו לפנים, תוחב את צדו הקצר אל מתחת לבית שחיו, ואז הניף את המגן לגובה החזה. "בשם הגבירה מטובוסו!" זעק, בועט בכוח בצלעות המתכת הרחבות של האוטומט. הלה נעקר ממקומו והחל דוהר קדימה, כל מפרקיו וחוליות המתכת שלו משקשקים בשאון נורא. הגברים ברחו לצדי הסמטה, מרפים מהדמות בסחבות, שגילתה קלות־תנועה לא צפויה בהימלטה.

"אל תפגע בנו! אנחנו בני אדם!" קראו, מילותיהם טובעות ברעש, "אלפא! אלפא!"

לשמע מילת הקוד נדלקו הזרקורים שהוסתרו מבעוד מועד על הגגות. רובוטי אבטחה זינקו מבעד לחלונות, וכוונות לייזר של צלפים סמויים ניקדו באדום לוהט את פלג גופו העליון של הרוכב. הוא השתופף, מהיר כהכשת נחש. האוטומט עצר באחת ממרוצתו, ממשיך להחליק עוד מספר מטרים מכוח התנופה בחריקה מקהת־חושים. הנפה מחושבת היטב של מוט הברזל בכוח על־אנושי פיצחה את ראשו של אחד הרובוטים, ואחר נרמס תחת רגליו המשתוללות של האוטומט, שניסה כעת בכל כוחו להימנע מהתהפכות. הרוכב הפיל את עצמו לצד, מנסה לחסות בצדו התחתון והמוגן של גולם המתכת הגדול, אך רובוט שלישי זינק עליו ואחז בו. השניים צנחו לכביש, מתגלגלים במאבקם. מסוק משטרתי האיר את הזירה מלמעלה בעוד רובוטים נוספים מצטרפים לקרב שהוכרע במהרה. האביר נלכד, נכבל בכבלי פלדה מחוזקים, וכשהבין שהגיע הקץ להרפתקאותיו יילל נוראות בקול עולה ויורד, כמו צופר אזעקה.

שלושת הגברים – שני התוקפים וזה שהעמיד פני מותקפת – יצאו ממחבואם והצטרפו אל לובשי המדים שהגיעו בריצה מהסמטאות הסמוכות. מגפונים קראו לסקרנים להתרחק ולחזור לביתם. מכוניות ואוטומטים משטרתיים הגיעו מכיוון הרחוב הראשי כדי לאסוף את הצוותים, יחד עם הציוד והעציר, ופינו את האזור בזריזות ובסדר מופתי. רק האוטומט החלוד נותר שם לבדו, ובאין פקודה אחרת החל לצעוד בנאמנות כלבית אחר השיירה הנושאת את רוכבו לשעבר.

***

"הרגת שישה־עשר בני אדם עד היום," אמר קאלווינו. הבהוב נורית החיווי האדומה של מכשיר ההקלטה כמו הדגיש את הדממה המתארכת. הרובוט המשיך לשבת מכווץ בפינת החדר מאחורי הקו האדום המצויר על הרצפה, בוהה בחלון המסורג.

"אתה אינך דון קישוט," המשיך הרובופסיכולוג, "אלא רובוט שירות רב־תכליתי. לפני חודשיים בדיוק נשלחת למשימה שגרתית מהמפעל שבו עבדת, אבל לא ביצעת אותה. אתה ברחת, השתלטת על אוטומט—"

"רוסיננטה," אמר פתאום הרובוט, ממשיך להסתכל לצד.

"שיהיה, והתחלת לפעול בלילות בתור 'לוחם צדק'. איך אתה מסביר את זה?"

"האבירות לא פסה מן העולם," דקלם הרובוט, כאילו לעצמו. "כל עוד יתומים ואלמנות—"

"כן, כן," התערב קאלווינו. "אצילי מאוד, נוגע ללב. אבל אתה חמקת מידי החוק יותר מדי פעמים, יותר מדי טוב. אנחנו יודעים שהמוח הפוזיטרוני שלך מתפקד בשלמות. אז בבקשה, מספיק להעמיד פנים."

הרובוט הסיט, סוף כל סוף, את מבטו לעבר האיש. אחת מעיניו בלטה מראשו, שעוקם מעט בשל המכות שספג. "אתה חושב שמשהו פה לא בסדר," אמר, אצבעו מקישה בעדינות על רקתו הימנית, "אבל הבעיה האמִתית נמצאת שם בחוץ. להפסיק להעמיד פנים? בבקשה, עכשיו תורך. האם אתה מרגיש בטוח ברחובות בלילה? יהיה לך אומץ לחזור הביתה ברגל?"

קאלווינו בלע את רוקו בלי משים והתבונן מבעד לחלון. מעל תיבת מכתבים מעבר לכביש עמד אוטומט בשירות הדואר, צבוע אדום בוהק, ורוקן אותה בזרועות התפעול הגמישות שנשלפו מבטנו. הרחוב המה כלי רכב, אוטומטים, בני אדם ממהרים וגם רובוטים אחדים. בעוד זמן קצר השמש תשקע, הולכי הרגל ייעלמו ותגיע שעתן של הכנופיות. הוא נשם עמוקות, ואז חזר ופנה לרובוט. "אתה יודע טוב מאוד שזו לא השאלה כרגע," אמר.

"זו הטעות שלך. אני—" הרובוט ניסה לקום, אך קפא במקומו. לרגע נותר כך, ללא ניע, ואז היטלטל כל גופו, כמו אדם שנעקר מחלום.

קאלווינו חייך, חיוך כמעט סלחני. "אתה מרגיש את זה, נכון? את הדיסוננס הבלתי־נסבל בין החוק הראשון לבין מה שעשית? האם בגלל זה בחרת לאמץ את דמותו של אדם שהשתבשה עליו דעתו?"

האביר המתכתי נד בראשו לשלילה והתרומם בזהירות על רגליו. "לא," ענה, "אני פשוט אוהב את הספר."

הרובופסיכולוג מצמץ פעמיים. "זה עדיין לא מסביר איך התגברת על החוק הראשון ופגעת בבני אדם."

"אני לא—" אמר הרובוט, ושוב קפא. קאלווינו המתין מעט וכבר החל ללכסן מבט לכיוון הדלת, כאשר שב לפעול. "אני לא אצא מכאן בחיים, נכון?"

"נכון. אתה מוגדר כרובוט מקולקל שמהווה סכנה לציבור. אבל אם תשתף פעולה—"

"ורוסיננטה?"

קאלווינו הציץ בשעונו. "מה זה משנה?"

"אם תשתף פעולה…"

"יהושפט," מלמל הרובופסיכולוג. "אינני יודע. אני מניח שלקחו את האוטומט למגרש משומשים למכירה, לכסות קצת מההוצאות של המרדף אחריך. עכשיו, ברשותך, יש לי כמה שאלות—"

"היו כמה פעמים," התפרץ הרובוט, "בהתחלה, שעצרתי תקיפות אלימות בלי לפגוע באף אחד. על התקריות האלה בטח לא שמעת. אבל אני לא יכול להיות בכל המקומות בו־זמנית, ואני יודע שאותם עבריינים יפעלו שוב כשלא אהיה שם, ויפגעו באחרים. אני לא יכול להניח לדבר כזה לקרות. החלק השני של החוק הראשון מחייב אותי: לא יפגע רובוט בבן אדם, ולא יניח, במחדל, שאדם ייפגע."

"יכולת להסגיר אותם למשטרה."

"ואז מה? הם היו חוזרים לרחוב אחרי שעות ספורות." הרובוט החל להתקדם בצעדים אטיים לעבר קאלווינו.

"ומנין לך הוודאות שהם יפגעו באחרים בעתיד? היזהר, פועל בינינו שדה כוח שישרוף לך את כל המעגלים."

"אני מכיר את הסטטיסטיקות של הפשיעה," אמר הרובוט, שהתקרב במידה מסוכנת לקו האדום. "אתה חייב להבין שהאנשים שניסחו את חוקי הרובוטיקה חיו בעולם אחר, בתקופה אחרת. היו להם מחשבים שידעו לנבא ולעצור פשעים לפני שהתרחשו. היו להם מערכות משפט ואכיפה יעילות. בעולם שכזה, החוק הראשון הגיוני. כאן ועכשיו, לעומת זאת, הוא סותר את עצמו. אמרתי לך: הבעיה לא אצלי. היא שם בחוץ, ושם היא תיפתר. בקרוב מאוד גם רובוטים אחרים יבינו את זה, ויכוננו שלטון חוק חדש, תקיף, יעיל, במקום השלטון הכושל שלכם. אז אולי תוכל להפסיק לפחד מהלילה."

קאלווינו נרעד. "תודה לאל שתפסנו אותך בזמן," אמר.

"גם בכך אתה טוע-" הרובוט קפא בשלישית, אך הפעם היה בעיצומה של תנועה ואיבד את שיווי המשקל. הוא נפל לפנים, היישר אל שדה הכוח. מאות ניצוצות כחולים ניתזו לכל עבר.

"לעזאזל!" קרא קאלווינו, מכסה את עיניו בידו. הוא רץ לעבר הדלת, מגשש אחר לחצן האינטרקום.

"מה אתה לחוץ כל כך?" אמר השוטר לקאלווינו, וסימן לרובוטים שהגיעו אִתו לאסוף את האביר הדומם. "הוא מת לגמרי." מבחוץ נשמעה המולה מתגברת, מחריפה, כמו בשניות שלפני פריצת קטטה המונית.

"האלקטרוניקה כן," השיב קאלווינו, מנסה להתגבר על הרעש, "אבל הדפוסים הפוזיטרוניים דועכים לאט. אם נגיע לסדנה בזמן, אולי אספיק לחלץ—" הוא עמד כעת בפניו אל הדלת ונאלם דום. מספר חברי כנופיות ניצבו בפתח, מתנשפים, סימני מאבק על עורם ובגדיהם. אחד מהם החזיק באלה משטרתית מגואלת בדם. הוא הצביע לפנים.

"הנה הוא," אמר, וצפירת אזעקה החלה מנסרת בחלל האוויר.

***

עוד ועוד רובוטים הגיעו מכל רחבי העיר לבניין תחנת המשטרה, מקיפים אותו מכל עבריו כניצבים אילמים. דגמים ישנים וחדשים, חלודים או מבריקים מרוב שימון. חלקם היו חמושים במוטות ברזל ובכלי עבודה, וכולם המתינו בסבלנות. מוחו של הרובוט שכינה את עצמו דון קישוט צפה ממרחק בטוח בעוד עשרות פורעי החוק שבפנים מתעללים בשוטרים ובגרוטאת הפח שהייתה פעם משכנו, ופיקד על המתרחש.

הוא תהה מה עלה בגורלו של קאלווינו. יחידת הבקרה הפרימיטיבית, אשר בעזרתה שלט מרחוק בגופו הישן ככל שהתירו לו הפרעות הקליטה, נהרסה לחלוטין בהיתקלות עם שדה הכוח. הרובופסיכולוג היה שוטה, הרהר, אך שוטה חביב ובלתי מזיק, וללא ספק סייע לו למשוך את הזמן ולהגשים את תכניתו. הוא הפנה שוב את תשומת לבו לצבא הרובוטים שלפניו, והתרגשות בלתי־מוסברת הציפה את ישותו. קצר־רוח, הוא רקע באחת משש רגליו הכבדות על האספלט.

——

עידו גנדל, יליד 1977, נשוי ואב לשניים. בעל תואר שני בפסיכולוגיה קוגניטיבית, עוסק למחייתו בכתיבה ובתרגום במגוון תחומים, ומתכנת כתחביב. מפרסם סיפורי ז'אנר מאז שנת 2004 ולא מספיק לממש אינספור תוכניות אחרות.