אני כבר לא יכולה לחכות שהמעבורת תמריא ותיקח אותי מכל המשקל הכבד הזה, מהתחושה המעיקה הזו שיושבת לי על החזה מהרגע שבו הגעתי לכאן, לעולם הזה שאבי ברח ממנו והתגעגע אליו כל חייו. זו לא רק הכבידה הנוספת, אליה התרגלתי כבר. זו תחושה כאילו האוויר כאן סמיך יותר מבבית, במאדים.
אני עדיין חושבת על מאדים כעל הבית, או ליתר דיוק, על המושבה הישראלית שעל מאדים. אבל זה נגמר. אני עוזבת, הולכת להקים מושבה חדשה על עולם חדש, "שחר", ולא חוזרת יותר. כבר סיימתי עם כאב הפרדה, עכשיו אני רק רוצה להתחיל. אבל אם אני עוצמת את עינַי וחושבת על הבית אני עדיין רואה את הכיפה הגדולה, הסגלגלה על רקע מדבר אדום, חסר חיים.
נפרדתי הבוקר מהמשפחה של אבא שלי. קשה לי לחשוב עליהם כעל המשפחה שלי. המשפחה שלי מורכבת מההורים שלי, החברים שלהם והמשפחה של אמי, מהאנשים שגידלו אותי. המשפחה של אבי היא צל שהעיק על חייו.
אני לא חושבת שהם סלחו לו אי-פעם על זה שנטש אותם. אני לא חושבת שהוא סלח לעצמו.
מה הוא היה חושב אם היה רואה אותי כאן, עכשיו, מחכה למעבורת שתיקח אותי לספינה? עוזבת את משפחתי כמו שהוא עזב את שלו?
לא. זה לא נכון. אבי ברח מהמשפחה שלו, המשפחה שלי שחררה אותי. ובכל זאת, אני לא יודעת אם הייתי מסוגלת לזה אם הוא היה עדיין בחיים.
המפגש עם המשפחה שלו היה מוזר. הקשר בינינו מאוד רופף. למען האמת, בקושי היינו בקשר. אמא סיפרה לי שבשנים הראשונות אחרי שאבא שלי היגר, הם כמעט ולא דיברו אתו, רק שלחו פעם בשנה מכתב קצר, להודיע שהם עדיין בחיים. הקשר התחדש מעט אחרי מותו של סבי. פעמיים בשנה שלחנו וקיבלנו מכתבים ארוכים, מספרים על זה שהתחתן וזו שסיימה תואר. מדי פעם היינו מדברים בשיחות וידאו, שהיו מלאות בשתיקות יותר מבמילים.
אחרי כל שיחה כזו אבי היה שותק ומסתגר במשך שבוע. בשבוע שלאחר מכן הוא היה מספר לנו סיפורים על כדור הארץ, על ילדותו ועל קשיי ההסתגלות במעבר לכאן. בשאר הזמן, אם ניסינו לחלוב ממנו מידע הוא היה עונה לקונית שהשאיר את כל זה מאחוריו. אבל תמיד נדמה היה כאילו חלקים מכדור הארץ נשארו בו, או אולי חלק ממנו נשאר שם. הוא צייר ציורי נוף עם שמים כחולים, מעיינות וגבעות ירוקות, ומעולם לא תלה אותם. הוא קרא לשטח שמחוץ למגורים "בחוץ" גם אם היה בתוך כיפת המושבה. הוא נע בגמלוניות קלה בכבידה הנמוכה. אלף ואחד סימנים העידו שהוא מהגר, לא יליד.
חשבתי שמכל הסיפורים והתמונות שלו אוכל לדמיין את כדור הארץ בצורה לא רעה, או לפחות רק את ישראל, גם אם לא את כל העולם. טעיתי. לא הבנתי עד כמה אורגני כאן. ידעתי שיש כאן המון חיות וצמחים וניחשתי שזה ישפיע על הריח. אבל אף אחד לא סיפר לי על החרקים. ידעתי שיש כאן חרקים. גם בבית הם נמצאים באזורי גידול המזון. הם הכרחיים. אבל יש לנו דלתות משולשות כדי לוודא שהם לא יימלטו משם. ניחשתי שבכדור הארץ הם יסתובבו בלי השגחה, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה זה מוקצן כאן. לא תיארתי לעצמי שאנשים יקבלו בשלווה חרקים שעפים מולם או זוחלים בבית שלהם ממש. לקחו אותי לכמה טיולים באזורים לא מיושבים, לראות קצת "טבע". בשבילי להסתובב ברחוב הייתה חוויה פראית.
אמרו לי שארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש. אני מניחה שזה מחייב די הרבה דבורים.
אני תוהה גם אם ב"שחר" זה יהיה ככה. התכנית שלנו היא לא לחיות בכיפות אלא להאריץ את העולם. גם עכשיו הוא מקיים קצת חיים, בדוחק. צורות חיים קטנות ופרימטיביות, בקושי רב-תאיים. אנחנו נשנה את זה. אולי גם הילדים שלנו במושבה, כמו בנות הדוד שלי, לא יילחצו אם משהו עם שש רגליים ילך להם על המכנסיים.
כמעט כל אנשי ההתיישבות באו לחופשה כלשהי בכדור הארץ לפני היציאה למשלחת. אחרי הכול, כולנו כבר עברנו הסתגלות לכבידת ג'י אחד וכולנו היינו צריכים להגיע לנמל "שקיעה" כדי לצאת להתיישבות. זה היה בזבוז להגיע כל כך קרוב ולא להגיע לביקור ראשון ואחרון.
חלק מהאנשים סיירו בכל העולם, מנסים להספיק קצת מהכול. אחרים, כמוני, טיילו בעיקר בארץ. נפגשנו בצורה חצי מאולתרת לפני שבועיים בפאב בתל אביב.
"זה אירוני שאנחנו יוצאים להתיישבות 'שחר' מנמל 'שקיעה'," אמר אלי על הבירה הראשונה.
"זה לא אירוני," אמרה מיכל. "זה היה אירוני אם זה לא היה מתאים."
"אני לא אדם של מילים," אמר אלי, ולפני ששמנו לב נגררנו שוב לדיון השפות האינסופי.
אלי טען שוב שזה מטופש לדבר בשפה שהיא לא אנגלית במושבה על עולם זר. כל המושבות החשובות דוברות אנגלית, וחוץ מזה, עוד שלושה דורות בכל מקרה העברית שנדבר תהיה ניב שונה מהעברית של כדור הארץ.
מוטי טען שהוא לא מתכוון להחליף שפה בגילו ושהוא לא רואה סיבה למה. אם הסינים מדברים סינית במושבות שלהם, אין סיבה שאנחנו לא נדבר עברית.
אלי רטן משהו על זה שאף אחד לא רוצה להיות כמו המושבות הסיניות בשום מובן. סיגל התחילה לדבר על ציונות.
בשלב הזה אני וסשה פרשנו. יש גבול לכמה דיבורים של סיגל אנחנו מסוגלות לשאת. אם ניתקע יחד אִתה במגורים זה ייגמר בגופה מחוץ למנעל האוויר.
"את חושבת שגם עוד ארבעים דורות הצאצאים שלנו יחשבו על עצמם כיוצאי מושבה שיצאה ממושבה אחרת שיצאה ממושבת 'שחר' שיצאה מהמושבה הישראלית על המאדים?" שאלה סשה.
"יכול להיות," אמרתי. "אחרי הכול, גם לי וגם לך לא אמור להיות מה לחפש כאן, בארץ הזו, כשכל כדור הארץ פרוש לפנינו. ובכל זאת אנחנו כאן."
מה יש בארץ הזו שמושך אותנו כל כך? אנחנו עדיין קוראים לה "הארץ". איזה כינוי מנופח ופומפוזי, כאילו כל כדור הארץ מתמצה בארץ הזו.
ועכשיו אני עוזבת סוף-סוף. עוד כמה שעות ואהיה בנמל שקיעה. כמה ימים אחרי זה אני אהיה בדרך למושבה החדשה. ואני לא מרגישה שום געגוע, שום רצון קל שבקלים להישאר כאן, רק לברוח מהמשקל הזה של געגועי אבי וגלותו-בחירתו.
עכביש קטן זוחל לידי בתנועות מוזרות, זז ועוצר. אני שולחת אצבע זהירה ואטית ונוגעת בו.
—
נגה פרנקל היא מייסדות "הרחפת הקלה", תא הסטודנטים הירושלמי למדע בדיוני ולפנטסיה.