מאורות 2015 - קץ הילדות - 10.12.2015 קמפוס אדמונד ספרא, גבעת רם

נתיב / אהוד מימון

הגבר המבוגר נעצר באמצע העלייה לעבר הבית הקטן ששכן על ראש הגבעה ונשען על מקלו. הוא האהיל על עיניו מפני אור השמש השוקעת והביט לעבר המרפסת, ואז מלמל לעצמו משהו ושב לעלות בשביל. "סלאם עליךָּ, יא אוסתאד'," בירכה אותו הדמות שעל המרפסת.

"עלייכּי א-סלאם, יא סַפירָה," ענה, והתיישב באנחה על ספסל העץ שניצב ליד הדלת. אז אמר בשפת המערכת, "אל תדברי ערבית, המבטא שלך מזעזע. אבל לפחות בחרת בתואר הנכון. אני מעדיף שיזכרו אותי בתור מורה. כמו שאומר הפתגם הערבי, צריך לבקש ידע מן העריסה ועד הקבר." הוא הציץ בה במבט אלכסוני. "את לא נראית משוכנעת."

"הייתי מצפה שתעדיף את תואר המצביא או הדיפלומט."

הוא צחק, ואז הרצין. "אדמירל נזאר אל-בירוני הוא תואר שיש לו הקשרים של דם וסבל עבורי. מורים נותנים תקווה לאנשים וכך אני מעדיף שיזכרו אותי. אני מעדיף להיות אל-בירוני מאורורה מאשר אל-בירוני מקרב ללאנד."

השגרירה הנהנה. זו הייתה מחווה חסרת משמעות בקרב בני גזעה, אבל בשנים שבלתה בשליחות לגזעים שונים למדה לסגל לעצמה את המחוות הנכונות. הם ישבו בשתיקה עוד זמן מה, ואז היא אמרה, "למה אתה תמיד פונה אלי בלשון נקבה? אתה מכיר אותנו הקירלי, אתה יודע שהמונחים האלה לחלוטין לא רלוונטיים לגבינו."

"כי את, כבוד השגרירה טיירלירט ריטיקיק טן-סטיי, טיי יקירתי, היא השדה המפתה של חיי, שאינה משתנה לעולם. את הופעת בחיי, אצילית ומעודנת, בלב המהומה. ועכשיו שוב באת, כפי שקרה בעבר, להציע לי הצעות, ללחוש לי על הרפתקאות ולהבטיח לי אוצרות. לפחות אי-אפשר להכחיש שמעולם לא שיקרת לי – לגבי הסכנות או ההבטחות. אבל אם אנחנו הולכים לדבר הרבה זמן," הוא נשען על המקל וקם תוך שהוא משמיע אנחה קלה, "בואי ניכנס הביתה. העצמות הזקנות האלה מתקררות במהירות."

הם נכנסו לבית שהיה פשוט וחסר יומרות – של שפע או של סגפנות. יחידת התקשורת הייתה חדישה, אבל שימושית ולא מצועצעת ובניגוד לאופנה רובוטי הניקיון הוצנעו. טיירלירט נעצרה לפני תמונה של עיר סחופת רוחות השוכנת בעמק שטוח וירוק, ומאחוריו במרחק הרים צחיחים. נזאר ניגש אל אח באחד הקירות, ולחץ על כפתור. האפר הישן סולק, גזרי עץ חדשים הונחו באח והוצתו. הוא התיישב על כורסה והשעין את מקלו על שולחן שעליו היו מונחים ספרי נייר אחדים לצד מחשב לוח. כאשר ראה במה טיירלירט מביטה אמר, "זה מה שקורה כשאת לא באה לבקר, את מפסידה את החידושים האחרונים. זו עיר בשם ע'זנה. באפגניסטן שעל כדור הארץ. המסורת המשפחתית טוענת שזה היה הבית של אבות אבותינו."

"ואתה מאמין בזה?"

הוא משך בכתפיו. "זו מסורת טובה ככל מסורת. אבל אני אוהב את התמונה כי היא מעניקה לי תחושת פרופורציה. אחרי כל כך הרבה עולמות ושנות אור בקריירה זה… עוגן בשבילי. גם אם הוא מדומיין. אבל את לא כאן כדי לדבר על העבר. את כאן כדי לדבר על העתיד, כדי לקחת אותי מהבית. אני לא חושב שזה יצליח לך הפעם."

היא פנתה אליו ובחנה אותו בדממה זמן מה, והוא נזכר בפגישה הראשונה שלהם. היא נראתה אז בדיוק כפי שנראתה כיום.

***

קומנדר נזאר אל-בירוני ישב על הספסל בתחנת המשטרה ומלמל דברי הרגעה לכבד שלו. יד ימין שלו הייתה אזוקה לספסל, ויד שמאל החזיקה במגבת מוכתמת בדם צמודה לרקתו. קירלים לא היו מראה נדיר בתחנת המשטרה של נמל החלל בניקיאה, אבל הם בדרך כלל לא היו לבושים באלגנטיות של זו שנכנסה לתחנה כעת. הוא צפה בה כאשר עשתה את דרכה לדלפק היומנאי, ולאחר שיחה קצרה המשיכה פנימה ובמעלה המדרגות לקומת המשרדים. היא נראה כאילו אינה מודעת כלל למהומת אלוהים ששררה סביבה.

הוא חזר להתרכז בניסיונות להתעלם מההלמות בראשו, והטפיחה על כתפו לאחר זמן מה הפתיעה אותו. הקירלית עמדה לצד סמל משטרה במדים. הוא זה שטפח על כתפו של אל-בירוני, בקלסר מסמכים כאילו הוא מעדיף לא לגעת בקצין הצי הצעיר. "קומנדר אל-בירוני?"

נזאר לא ניסה לדבר אלא רק הנהן בזהירות.

"אתה משוחרר לידי האישה הזו. מפקד משטרת הנמל ביקש למסור לך שהוא ישמור לך את המקום הזה על הספסל, והוא ישמח לתירוץ להשאיר אותך כאן עד שהספינה שלך תעזוב בעוד יומיים. אז אל תפשל."

הוא שחרר את האזיקים, והקירלית החוותה לו לבוא אתה. אחרי שיצאו מהמולת תחנת המשטרה היא פנתה אליו, "מישהו בדק את הראש שלך?"

המערכתית שלה הייתה קולחת וללא מבטא. נזאר מצמץ בעיניו, הביט בה לרגע ארוך, ולבסוף אמר, "לא, זה בסדר. כבר חטפתי יותר גרוע."

"ובכל זאת הייתי רוצה שרופא יבדוק אותך." היא פתחה לו את הדלת למכונית, ולאחר שנכנסו אמרה לנהג, "למשרד." במהלך הנסיעה הקצרה היא התקשרה וביקשה שרופא יפגוש אותה כאשר יגיעו. המשרד התגלה כנציגות של איחוד המערכות בניקיאה, הרופא שפגש אותם בדק אותו, ניקה וחבש את הפצע במצחו, והבטיח להם שאין נזק רציני. הקירלית הובילה את אל-בירוני למשרד שעל דלתו היה רק מספר חדר ולא שם.

היא התמקמה מאחורי השולחן, ואל-בירוני צנח על ספה שעמדה בצד ימין של החדר. "הזרה המסתורית המחלצת את גיבורנו מצרות," אמר. "זה כמו כל קלישאה מספר מתח שאי-פעם קראתי."

"וקצין הצי הצעיר שמגיע לחופשה ואז משתכר ומסתבך בתגרה הוא חידוש גדול?"

אל-בירוני צחק, ואז נאנק בכאב. "יש צדק. אבל עדיין לא אמרת לי מי את. בכל מקרה, תודה. אני לא בטוח אם הכאב ראש הזה הוא מהוויסקי הגרוע או מהמכות, אבל תבעטי בי בעוד איזה שעתיים לוודא שאני עדיין בחיים." הוא עצם את עיניו.

"שמי הוא טיירלירט ריטיקיק טן-סטיי. אני עובדת עבור איחוד המערכות, כמובן. הגדרת התפקיד שלי היא שגרירה מיוחדת בשירות הסקר."

אל-בירוני הזדקף. לא בכל יום פוגשים שגריר מיוחד של שירות הסקר. תפקידו המקורי של שירות הסקר היה לייעץ ולתווך במגעים ראשונים עם גזעים חדשים לאיחוד, אבל עם הזמן הוא הפך לזרוע פתרון הבעיות גם באיחוד עצמו. כל הדברים הקשים, המוזרים והמיוחדים הגיעו לפתחו של שירות הסקר. "ואת מסתפקת בקצת השפעה על מפקד תחנת המשטרה? משירות הסקר הייתי מצפה לפחות לפעולת חילוץ נועזת מתאי המעצר."

היא חייכה חיוך מנומס שהבהיר מה דעתה על הבדיחה ואמרה, "למען האמת תכננתי פגישה בנסיבות רגועות יותר, אבל חששתי שתרותק לספינתך לפני שנספיק לדבר."

"על מה יש לנו בכלל לדבר?" הוא נשכב שוב באנחה ועצם עיניים.

"על סיום הקריירה שלך בצי," אמרה השגרירה טן-סטיי.

"מה?!" אל-בירוני קפץ על רגליו, נאנק ואחז בראשו, ואז התקדם לעבר השולחן שמאחוריו ישבה השגרירה. "את רוצה לחזור על זה?!" הוא לא היה גבוה או רחב גרם במיוחד, אבל המתיחות בכתפיו וראשו השלוח קדימה הקרינו אלימות שעומדת להתפרץ.

השגרירה הביטה במסך של הנייד שלה ולא נראתה כאילו היא מבחינה באיום. "על פי התיק שלך אין ספק שאתה מבריק," אמרה בלא לשאת את עיניה אליו, "אבל לא נראה שהצי הוא המקום המתאים לך. קשה לך עם מסגרות, ואתה לא עובד טוב עם אחרים. ראיתי בעבר קצינים כמוך," היא הביטה בו סוף-סוף. "כמעט מיצית את מסלול הקידום שלך בצי. אני מניחה שקריירה של תפקידים משניים, הרחק מאור הזרקורים, היא לא מה שתכננת."

כתפיו של אל-בירוני שחו, והוא צנח בכיסא שניצב לפני השולחן.

טן-סטיי בחנה אותו בדממה למשך זמן מה. "אני מכירה קצת את מפקדת הגף שלך, האדמירל גומז, היא אישה חכמה, ואני מניחה שהיא אמרה לך דברים דומים בהערכת הביצועים האחרונה שלך."

"אז?" אל-בירוני הזדקף בכיסאו ויישר כמיטב יכולתו את חולצת המדים שלו, שנשאה כתמי דם ולכלוך מהרפתקאות הלילה. "אני לא צריך את הצי. אני אפרוש ואקנה לי ספינה פרטית. לא חסרים אנשי שירצו לשכור טייס טוב."

"גם אם נתעלם משאלת המימון הראשוני ומהיעדרה של תכנית עסקית כלשהי, אני סבורה שזה יהיה בזבוז של כישרונותיך, שאינם מתמצים רק בטיס."

"טוב…" אל-בירוני נשען לאחור וחייך בזחיחות, "היו כמה גברות ש-"

"קומנדר אל-בירוני," קולה הקר של טן-סטיי קטע אותו, "אין לי פנאי להתרברבויות ולשטויות. אם אתה לא מתכוון להתייחס ברצינות למה שיש לי לומר, אפרד ממך לשלום ברגע זה."

"עוד לא אמרת למה באת הנה." הוא זקף את ראשו והביט בעיניה בהתרסה.

"אכן. באתי להציע לך תפקיד בשירות הסקר. מפקד סיירת לטווח רחוק. הסיירות שלנו הן הראשונות לפגוש גזעים זרים, עולמות זרים. הן פועלות באופן עצמאי, לעתים משך שנים רבות. מפקדי הסיירות צריכים להיות רבי תושייה ומהירי חשוב. אנחנו סבורים שמשימה כזו תתאים לך היטב. בהתחשב בעתידך הצפוי בצי, זהו מסלול הקידום היחיד הפתוח לך בשירות הצבאי.

"מוות ופציעה נפוצים בקרב המשרתים בסיירות לטווח רחוק של שירות הסקר, אבל הם זוכים לראות מראות שרק מעטים יראו בחייהם. לפגוש גזעים חדשים. לעבוד עם הטובים והמבריקים שבין חברי האיחוד. זה העתיד שאני מציעה לך."

אל-בירוני רכן קדימה ובחן את פניה מכוסי הפרווה בדממה זמן מה. "איפה אני חותם?" אמר לבסוף.

***

"הקשב!"

הזקיפים ליד הדלת התמתחו לדום ושמרו על מבטים קפואים כאשר נציגים רמי דרג של שלוש מערכות שמש יצאו בזה אחר זה מחדר האוכל של הפריגטה. הלבוש האזרחי המהודר של הנציגים הדיפלומטיים נראה שלא במקומו במסדרונות הפריגטה. אלה אמנם היו נקיים יותר מכפי שהיו אי-פעם מאז שיצאה מהמספנה, אבל אלה בכל זאת היו מסדרונות של ספינת סיור של שירות הסקר – צבועים באחידות, כל הצנרת והכבלים גלויים ומסודרים כדי שאפשר יהיה להגיע אליהם במהירות לצורך תיקונים, ללא כל סימני נוחות. שונה למדי ממה שבריות אלה מורגלות בו, חשבה טיירלירט ריטיקיק טן-סטיי שצפתה בהם ממסדרון צדדי. לאחר שחלפו, היא פנתה והלכה בדרך שממנה הגיעו. חדר האוכל לא היה שונה בהרבה מהמסדרונות, למרות המאמץ להקנות לו חגיגיות בתליית דגלים על קירותיו. דגל איחוד המערכות, שהיה הגדול ביותר, היה תלוי מאחורי הכיסא הבודד שניצב בראש השולחן.

סגן אדמירל נזאר אל-בירוני נשא את ראשו בחטף כאשר היא נכנסה, ועיניו נפערו. "השגרירה טן-סטיי. ברוכה הבאה. במה זכינו ליהנות מזיו פנייך?"

"ובכן, נראה שהחלטת לפלוש לשטח העיסוק שלי," אמרה, והחוותה לעבר הדלת.

"באת לפטר אותי?" הוא הזדקף במושבו ויישר את מקטורן המדים בתנועה שגרמה לה לחשוב על חולצת מדים מוכתמת בדם מלפני חמש-עשרה שנים. אל-בירוני היה לבוש מדי שרד, שיערו האפיר קצת סביב הרקות והוא התמלא. אווירת הפזיזות שהקרין בנעוריו התחלפה בכובד ראש מסוים, אבל הניצוץ שבעיניו לא השתנה. "כי עכשיו אני די בטוח שיש לי מספיק כסף לקנות ספינה. ומספיק קשרים שיספקו לי עבודה." גם החיוך שלו נשאר כשהיה.

"זו לא הייתה המשימה שלך." השעשוע נעלם מקולה של טן-סטיי.

"את זו שאמרת לי, מזמן, שלמפקדי הסיור של כוח הסקר יש חופש פעולה רב."

"בדרך כלל, כן. אבל האיום הלילרני על קווי המסחר הוא לא כזה שאנחנו יכולים להתעלם ממנו."

"לא התעלמתי ממנו!" אל-בירוני דחף את הכיסא לאחור ונעמד באחת. הוא החל לפסוע הלוך ושוב במרחב הקטן שמאחורי השולחן. "לא התעלמתי ממנו." קולו היה חרישי יותר. "נטרלתי אותו בצורה הרבה יותר יעילה מכפי שניצחון צבאי היה עושה."

"אבל לא בצורה שבה המועצה של שירות הסקר ציפתה ממך." אוזניה של טן-סטיי התכנסו אל הגולגולת המאורכת באינסטינקט שנותר מאבותיה הציידים כאשר התכוננו לתקוף. אל-בירוני קפא על מקומו כשראה את זה. יותר מכל דבר אחר העידה התגובה הלא מודעת הזו על הרצינות שייחסה טן-סטיי לדברים. "היה לך תפקיד מוגדר, היו לך פקודות ברורות."

"עליך לקחת את הקבוצה המיוחדת אלפא-שבע ולוודא שהאיום מצד הקואופרציה הלילרנית יוסר." אל-בירוני דקלם את הכתוב בפקודות המשימה שלו. כאשר יצא למשימה, לאחר שלמד את המצב בגזרה, החליט שהוא ינסה להסיר את האיום הלילרני בלי לירות ולו ירייה אחת. "זה מה שעשיתי."

"אל תשחק אתי במשחקים סמנטיים!" הפרווה על גבה של סן-טסיי סמרה והעניקה לה מראה גדול יותר. "אתה סגן אדמירל של צי שירות הסקר, במסלול מהיר לקידום, ידעת בדיוק מה מצופה ממך."

"מצאתי דרך טובה יותר!" אל-בירוני דפק בכף יד פתוחה על הקיר שלידו. "ראיתי דרך… בטוחה יותר. דרך שתחזיק מעמד יותר זמן. את ראית את ההסכם, אני מניח. נתתי להם אינטרס לשמור על השקט."

"אתה לא יכול לדעת את זה," אמרה טן-סטיי. האוזניים שלה שוב היו זקופות. "לא בצורה ודאית."

"לא, אני לא יכול. אבל אני מוכן להמר על זה."

"המחיר של ההימור הזה גבוה," אמרה טן-סטיי תוך כדי שהיא פותחת את הנייד שלה לתצורת מחשב, "ואתה משחק עם החיים של הרבה אנשים שאתה לא מכיר."

"אני תמיד משחק עם החיים של אנשים שאני לא מכיר," אמר אל-בירוני בעייפות. הוא פתח את הכפתורים של מקטורן המדים שלו, וניגש לשולחן שעליו ניצב מחם שממנו הוא מזג לעצמו קפה. "וזה נמאס עלי לחלוטין."

"זאת הסיבה שאני כאן."

"באמת תהיתי לגבי זה," הוא לגם מהקפה והתיישב שוב ליד השולחן. "שלחו אותך לפטר אותי אישית? הנחתי שהמועצה לא הפריעה לי במשא ומתן כדי לא ליצור רושם שהקצינים של שירות הסקר פועלים על דעת עצמם ובכך לרמוז שהשירות חלש, אבל אני מניח שעכשיו אפשר לטפל בי בלי לעורר יותר מדי רעש."

"לא בדיוק." היא נשאה את מבטה מהמחשב. "לא שלחו אותי, ביקשתי להישלח. רציתי לשאול אותך אישית – למה עשית את זה?"

הוא סובב את ספל הקפה שלפניו ובהה בנוזל החום שבתוכו. "הריח," אמר לבסוף בלי לשאת את מבטו. "אני לא יודע אם אי-פעם יצא לך לעלות על ספינה אחרי שהיא הובסה בקרב, אבל בכולן יש אותו ריח. לא משנה ממה עשויים היצורים שטסים בהן או ממה עשויות הספינות. זה ריח של מוות, של ייאוש. ואני לא מפסיק להריח אותו עכשיו, לכל מקום שאני הולך. ועם הלילרנים, זה לא היה נגמר בכמה ספינות בחלל, בפיצוץ אסטרואיד במסלול כדי להדגים את העוצמה שלנו. חקרתי אותם לפני שיצאתי לדרך. הקואופרציה לא הייתה נכנעת עד שהיינו יורדים ללילרן עצמו וכובשים אותו." הוא השתתק. "הייתי יכול לעשות את זה. היו לי הכוחות הדרושים אבל לא… יכולתי להביא את עצמי לזה. וראיתי דרך אחרת. אז החלטתי לנסות משהו חדש, להמר," הוא הביט בעיניה, "אם זה סוף הקריירה שלי, זה מחיר שאני מוכן לשלם."

טן-סטיי הנהנה. "זה תואם את הדברים שאמרתי למועצה. אמרתי להם גם שהם בחרו באדם הנכון למשימה, אף שהם לא ידעו את זה. חברי המועצה," היא השתתקה ושקלה את דבריה כאילו מחשבת את הסיכון במה שתאמר, "חברי המועצה של שירות הסקר לוקים בקוצר ראות מסוים, והמשימה הזו הדגימה זאת היטב.

"כל מה שהם רואים בך, עדיין, הוא כלי קהה. גיבור קרב ללאנד. קצין צעיר ומבריק שממלא את פקודותיהם לתפארת השירות. אבל אני סבורה שמאחורי ההצלחות שלך בקרב יש ראייה רחבה ועמוקה ומחשבה רבה. ואני סבורה שהיא זו שבזכותה ראית פתרון דיפלומטי במקום שהם ראו רק הפעלת כוח." עיניה ואוזניה התמקדו בו. "מה שבאתי לשאול אותך, הוא אם אתה מוכן לשרת את איחוד המערכות בתפקיד חדש, שונה. באתי לשאול אותך אם אתה רוצה להיות שגריר מיוחד של שירות הסקר."

***

כמו בכל ועידה דיפלומטית גדולה וחשובה, גם בוועידת וגה הדיונים החשובים נערכו בשוליים, בחדרים שבהם נפגשו בפרטיות שתיים-שלוש בריות, במסעדות, בברים ולעתים גם בחדרי מיטות. האולמות המפוארים והמעוטרים נועדות בשביל העיתונות.

נזאר אל-בירוני, שגיר מיוחד של שירות הסקר מזה שלושים שנה, ושגרירת הליגה הארמילית ניגשו אל היועצת המיוחדת לוועידה, חברת מועצת שירות הסקר, טיירלירט ריטיקיק טן-סטיי, שישבה במסעדה בראש מגדל הסטרטוספרה של וגה פריים. מראש המגדל, שלא באמת הגיע לסטרטוספרה, נשקף הנוף המהפנט של היבשת הצפונית. "כבוד השגריר, כבוד השגרירה," טן-סטיי הנידה בראשה בברכה.

"כבוד היועצת המיוחדת," אמר אל-בירוני, "תרצי מעט חברה?"

טן-סטיי הנידה בראשה לחיוב, והם התיישבו ליד השולחן. "טיירילט, את מכירה את אינינה רוני מינרום?" שאל אל-בירוני.

"שמעתי עליה, כמובן, אבל נפגשנו לראשונה רק לפני שלושה ימים. אני מבינה שאתם, מן הסתם, מכירים זמן רב בהרבה."

"כן, כן, מאז הסכם איליריה. דרך אגב, כל מה ששמעת עליה, נכון. ועוד יותר. היא מבריקה."

"נזאר, באמת…" מינרום החלה לומר, אבל הוא קטע אותה בנפנוף של ידו.

"אף אחד לא נותן לה מספיק קרדיט על איליריה, אבל הרעיון המקורי היה שלה. אני רק ניצלתי את היוקרה שלי כדי לקדם אותו."

"ברשותך, היועצת טן-סטיי," אמרה מינרום, "היינו רוצים לנצל את היוקרה שלך לעשות דבר מה דומה כאן, בוועידת וגה."

"כלומר?"

"יש יוזמה שהיינו רוצים לקדם כחלק מחתימת האמנה," אמרה מינרום, "וקיווינו שנוכל לגייס את השפעתך לסייע לנו."

אל-בירוני התפרץ לדבריה, "בגדול – אנחנו רוצים להקים בית ספר בין גזעי. משותף לכל הגזעים והמושבות."

אוזניה של טן-סטיי נזקפו. "זה נשמע… מעניין. אבל למה כחלק מהאמנה?"

"זו הזדמנות יחידה במינה," הסבירה מינרום. "זו תהיה האמנה המקיפה ביותר שנכתבה אי-פעם בגלקסיה, נציגים מכל גוף מדיני שאפשר לחשוב עליו כמעט, שהמטרה שלה הוא לבסס מוסד בוררות קבוע מוסכם. קל יהיה להציג את בית הספר כחלק הכרחי מהשירותים שיש לספק לגוף כזה. אחרי הכול, אם אנו רוצים שנציגים יתחייבו להגיע ממרחקים עצומים וישהו שם, צריך דרך לטפל בילדיהם ולדאוג להם."

טן-סטיי העבירה את מבטה לאל-בירוני וחזרה אל מינרום. "אני מכירה את נזאר כבר זמן רב ואותך מפי השמועה, ולכן אני מרשה לעצמי להניח שיש דברים נוספים בגו."

"לפני יותר משלושים שנה שאלת אותי אם אני מוכן לשרת את הבריות התבוניות של האיחוד בדרך חדשה," אמר אל-בירוני. " בשנים האחרונות התחלתי לשאול את עצמי את השאלה הזו שוב – מה יש מעבר לדיפלומטיה? אינינה עזרה לי לענות עליה."

"אני בסך הכול –"

"העלית רעיון מבריק."

"הוא היה שם קודם, אני רק עזרתי לך לגבש אותו." היא הניחה את אחד ממחושי התפעול שלה על ידו של אל-בירוני, ופנתה לטן-סטיי. "נזאר ואני נפגשנו מדי פעם לאורך השנים, בעיקר כחלק מהמגעים בין האיחוד ובין הליגה. והתיידדנו. לאחרונה הוא החל דבר על אי-שביעות הרצון שלו מהעבודה שאנו עושים, תחושה שאני שותפה לה במידת מה."

"אנחנו משתמשים בפלסטרים כדי לטפל בשברים ודימומים פנימיים!" אמר אל-בירוני. אגרופיו נקפצו ונפתחו שוב ושוב על השולחן. "מה באמת השגנו? אנחנו מטליאים, אנחנו מוצאים פתרונות שאנחנו מקווים שיעבדו, אבל אנחנו לא מנסים באמת לפתור את הבעיות." קולו גווע.

"ובית ספר יעשה את זה?"

"אנחנו מקווים שכן," אמרה מינרום. "או לפחות, שזו התחלה של פתרון. אנחנו מקווים שילדים שיגדלו זה לצד זה, שיכירו זה את זה כשווים, יישאו אתם את הבשורה הלאה. אנחנו לא שוגים באשליה שבכך נשים קץ לסכסוכים בגלקסיה, לא סביר שזה יקרה אי-פעם. יש פתגם שנזאר ציטט לי פעם, אמירה עתיקה מכדור הארץ, 'הדואג לדורות, מחנך אנשים'. הייתי רוצה לחשוב ששלושתנו שייכים לבריות הדואגים לדורות, ולא רק של בני גזעינו."

"אנחנו צריכים התחלה חדשה. נקרא לו 'אורורה'," אמר אל-בירוני. "זאת מילה שהמשמעות שלה היא 'שחר'. אבל אנחנו צריכים אותך." לנוכח מבטה של טן-סטיי הוא הוסיף, "אני יודע שאני נשמע כמו אידאליסט פעור עיניים ולא כמו הדיפלומט הציני והמשופשף שאני אמור להישמע, אבל אני צריך משהו להאמין בו. כולנו צריכים. את נתת לי דברים להאמין בהם בעבר, עכשיו אני מנסה לעשות אותו דבר בעצמי."

טן-סטיי הביטה בהם לזמן מה, ואז מבטה פנה פנימה. "אני יכולה להעלות את הרעיון בפני הנציגים," אמרה לבסוף, "ולומר שאני אישית תומכת בו. אבל הרעיון הזה עלול להישאר בגדר אות מתה, מילים על נייר בלבד."

"זה איננו רק רעיון," אמרה מינרום. "עשינו עבודת הכנה לא מעטה. מיקום, ארגון, הגנה. הרעיון מצא חן בעיני אנשים אחדים שאתם שוחחנו והם סייעו לנו."

אל-בירוני התעסק עם הנייד שלו לרגע, ואמר, "הנה התמצית."

טן-סטיי השפילה את מבטה אל הנייד שלה וקראה בדממה. בשלב מסוים היא הרימה את מבטה. "מרשים," אמרה. "אני רואה שהכנסתם את השם שלי כמנהלת-מייסדת." קולה היה נטול רגש.

"כי את צריכה לעשות את זה!" אל-בירוני רכן קדימה. "אנחנו נעזור לך. אני אקח על עצמי את ההקמה של כוח האבטחה ואת הפיקוד עליו. יש כאלה שעוד זוכרים את השם שלי כמצביא. וזה לא שאני אעשה משהו אמִתי חוץ מלמצוא איזה יצור צעיר ומבריק שיעשה את העבודה הקשה. זה יפנה לי זמן ללמד, אם תרצי אותי. אינינה תיקח על עצמה את יחסי החוץ של בית הספר, תדאג שלא יעשו לנו צרות. אתך כמנהלת, יש לנו סיכוי לעשות שינוי אמתי בגלקסיה הזאת."

טן-סטיי סגרה את הנייד בטפיחה. "בואו נלך לדבר עם היושב ראש."

***

לאחר שהשמש שקעה מחוץ לבית על הגבעה האורות נדלקו, וצבעי נווה המדבר וההרים שבתמונה על הקיר העמיקו. טן-סטיי פנתה אל אל-בירוני. "בפעם האחרונה דווקא אתה פיתית אותי."

"אני לא מתחרט על דבר!" הוא חייך חיוך רחב. "ואני בטוח שגם את לא."

"לא, אני לא. ובגלל זה אני מבקשת ממך לחזור לאורורה לזמן מה. אנחנו שוב צריכים אותך, את השם שלך."

אל-בירוני נענע בראשו. "אני מצטער, אבל תצטרכו להמשיך בלעדיי."

"נזאר, אני מניח שיש לך עדיין מספיק קשרים בשביל שאני לא אצטרך לעדכן אותך מה קורה."

"פה ושם, פה ושם. כמה פקודים, כמה חניכים, כמה תלמידים שעדיין נשארו בקשר עם המורה הזקן שלהם."

"אז אתה יודע שאורורה בסכנה. ואתה יודע שהאיום אינו רק לבית הספר. זהו מבחן לברית וגה, לחברות בה. אם ניכשל בהגנה על אחד מהסמלים החשובים ביותר שלה, גורל הברית כולו ינוח על כפות המאזניים. אני צריכה שתחזור לפקד על כוח ההגנה. לדעתי די יהיה בשם שלך כמצביא וכדיפלומט להרתיע."

אל-בירוני נענע בראשו לשלילה. "את טועה, עבר זמן רב מדי. נזאר אל-בירוני הוא כבר לא שם שמעורר כל כך הרבה כבוד, או פחד." מבטו נדד ממנה. "יכול להיות שקשה לכם הקירלים לראות את זה כי אתם חיים זמן רב כל כך. אבל מעבר לזה, הגיע הזמן שהגלקסיה תסתדר בלעדיי. טיירליט, הקמנו את אורורה ככלי לאחדות, כדי לדאוג לדורות. הגיע הזמן שהוא יהווה מוקד לאחדות אמתית של חותמי אמנת וגה, והגיע הזמן שהדור שלי יפנה את הזירה. הגיע הזמן שהדורות הבאים יתבגרו וידאגו לעצמם ולמי שאחריהם. יצאנו יחד לדרך חדשה, אחרים צריכים להמשיך ללכת בה."

טן-סטיי עקבה אחר מבטו של אל-בירוני שנשלח מבעד לחלון אל השמים המכוכבים. שביל החלב נמתח מעליהם ואי-שם בתוכו, בלתי נראים ממרחק זה, היו ניקיאה, ללאנד, לילרן, איליריה ואורורה – נתיב שהוביל לבית הקטן שעל הגבעה.

 

—–

 

אהוד מימון עורך את אתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה ואת אסופת הסיפורים השנתית "היֹה יהיה" וכותב בלוג בנושאי מדע בדיוני ופנטסיה.

תגובות

  1. שחר הגיב:

    נגמר לי מהר מדי.
    החלקים האחרון פשוט קצר מדי, מיהרת מדי לסיים אותו.
    חוץ מזה – יופי של דמות, שהייתי שמחה לקרוא עליו עוד.

  2. […] הסיפורים? למה אתם מחכים?! מהרו וקיראו את סיפורו של אהוד מימון: "I'm too old for this […]

להגיב לפוסט רסיסים ממאורות 2015 | הכותב המתוסכל