לֵית אתר / אהוד מימון

דוקטור נטע אליהו לא הצליחה לשבת בשקט לרגע במהלך כל הנסיעה מנמל החלל לעיר נ'נרמייה. מבטה דילג מחלון אחד של הרחפנית לאחר כאשר היא ניסתה לקלוט בבת אחת את כל המראות של מ'מסנה. את השבועיים של הסתגלות והסגר בתחנת החלל היא בילתה צמודה לצְהָרִים שהשקיפו על העולם מתחתיה, אבל מהגובה ההוא מ'מנסה הזכיר יותר מדי את כדור הארץ מכדי שישביע את הסקרנות שלה. כעת, בגובה פני הקרקע, היא איבדה את עצמה בשפע. חלום הילדות שלה עמד להתגשם – היא תצטרף למשלחת החדשה של שירות הסקר ותפגוש חייזרים בעולם חדש. החיוך שהשתקף אליה מחלון הרחפנית הזכיר לה את החיוך של אמהּ.

תוך כדי נסיעה היא זיהתה בנוף את הצמחים שעליהם למדה באוניברסיטה, אבל אפילו סרטי התלת-ממד וההדמיות הטובים ביותר לא הצליחו להעביר את התחושה של שהות על עולם זר. ככל שהתקרבו לעיר התחילו להופיע בניינים שהיו מוכרים בצורה מעורפלת. אי-אפשר היה להתבלבל בין מ'מנסים ובני אדם, אבל "הצורה משרתת את הצורך", כפי שפרופסור מקומבה אהב לומר, ומחסה, תחבורה ותקשורת הם צרכים המשותפים לכל היצורים התבוניים. אפילו אם היצורים התבוניים האלה הולכים על ארבע ויש להם שלושה מחושים גמישים במקום ידיים, הם בונים בניינים שבני אדם יכולים לזהות. הבניינים הפזורים לאורך הדרך הפכו צפופים יותר ויותר, ונטע השקועה בהתרגשות החמיצה את הנקודה המדויקת שבה הם הפכו לרחובות מעוטרים בעצים. הרחפנית עשתה את דרכה עמוק יותר למרכז העיר, ולבסוף עצרה לצד בניין שמעל לכניסה שלו נחקקו המילים "שירות הסקר" באנגלית ובשפה המקומית.

הדלת נפתחה מעצמה, ונטע יצאה לרחוב. בתנועה כה מורגלת שהיא כלל לא הבחינה בה, היא הכניסה יד לתיק ווידאה שנרתיק הקטיפה הרקום היה במקומו. היא עצמה את עיניה, נשמה עמוק, וחיוך רחב התפשט על פניה. כאשר פקחה את עיניה, היא הביטה לעבר השמש הכתומה שבשמים. "לא הייתי עושה את זה ליותר מדי זמן," נשמע קול מכיוון הבניין. "השמש כאן אמנם פחות בוהקת מסול, אבל היא עדיין יכולה לגרום נזק לעיניים." נטע סבה על עקבה וראתה בפתח הבניין גבר שמשקפי השמש שהרכיב גרמו לו להיראות חמור סבר. אחרי כמה שניות הוא חייך. "אבל אני מבין את הדחף, גם אני עשיתי את זה ביום הראשון שלי פה. הרעיון שאני נמצא תחת שמש של עולם אחר…" קולו גווע והוא הפנה את מבטו לעבר השמש.

אחרי רגע הוא החזיר את מבטו לנטע והושיט את ידו. "מרטין גומז," אמר, "אני מניח שאת דוקטור נטע אליהו."

פיה של נטע נפער. "אתה דוקטור מרטין גומז! אתה כתבת את 'מבוא לפיזיולוגיה ואקולוגיה של מ'מנסה'! אמא שלי נתנה לי אותו כשהייתי בתיכון! זה הספר שגרם לי לרצות להגיע למ'מנסה!"

גומז פרץ בצחוק. "זו הדרך הכי נחמדה שבה קראו לי זקן כבר הרבה זמן."

נטע חשה את הסומק מטפס בלחייה ואת אוזניה מתלהטות. "לא, אני… זה לא מה שהתכוונתי…" קולה דעך. היא התעשתה וניגשה אליו ולחצה את ידו, והוא החווה בידו בהזמנה להיכנס.

כאשר היו בתוך בניין שירות הסקר הוא הוריד את משקפי השמש והכניס אותם לכיס. "כלל חשוב שהספקנו ללמוד בזמן הקצר שאנחנו כאן," אמר מרטין, "לא יוצאים החוצה בלי משקפי שמש. קיבלת טיפול נגד הקרינה האולטרה-סגולה הגבוהה של השמש, אבל הוא לא מגן על העיניים. אם המשקפיים שלך לא עלייך ואת צריכה לצאת," הוא הצביע על השולחן ליד הדלת, "תמיד יש במגרה משקפיים לשימוש כללי."

"תודה." נטע הנהנה בכובד ראש. בדרך לחדרה מרטין ערך לה סיור קצר בבניין המשלחת – הצביע על מקומם של חדר האוכל, המעבדות, הספרייה וכן הלאה. כשהגיעו לחדרה הוא נפרד ממנה, והיא הודתה לו שוב. "תודה, מרטין. סליחה, דוקטור גומ-" היא השתתקה והסמיקה שוב.

הוא חייך אליה. "אני מקווה שמאז שהיית בתיכון הספקת להוריד עותק של אחת מהמהדורות החדשות של הספר שלי. היו לא מעט שגיאות במהדורה הישנה. תנוחי קצת, תכירי את מי שנמצא היום במטה. נדבר מחר על תכנית המחקר שלך."

***

השבוע הראשון של נטע היה סחרחרת של פעילות. נראה כאילו בכל יום היא פוגשת אנשים חדשים שאת שמותיהם היא שכחה מיד, ושהיא מבלה חצי מזמנה בהתנצלות בפניהם על שהיא שכחה את שמם. גומז הצמיד אותה לאחד החוקרים שהגיעו לפניה, וממנו היא למדה לאט-לאט להכיר את המטה של שירות הסקר ואת אנשיו. היא אפילו הצליחה לפתח שגרה, והתחילה לחוש שהיא מוצאת את מקומה.

בתום השבוע השני שלה גומז זימן אותה למשרדו. כאשר נטע נכנסה היא נעצרה לרגע על הסף. בגבה לדלת, פניה אל גומז, עמדה בחדר מ'מנסית. נטע מעולם לא ראתה מ'מנסי כל כך מקרוב. הגודל והעוצמה העידו שהמ'מנסית משתייכת למין שקלט את החומר הגנטי ונשא את הצאצאים עד שהיו מוכנים לעצמאות (הקסנו-ביולוגים הסתייגו מהמונח "היריון") ולכן מדרך הטבע בני האדם התייחסו אליהן כנקבות. דרך ההתייחסות לשני המינים האחרים הייתה מקור לאין-ספור דיונים בקרב פילולוגים ופילוסופים, אבל הביולוגים פשוט השתמשו במונחים המ'מנסיים.

נטע התגברה על ההפתעה וסגרה אחריה את הדלת. גומז הפנה את ראשו להביט בה, והמ'מנסית עקבה אחרי מבטו בעיניה הגדולות. נטע הייתה מרותקת לדרך שבה חמש העיניים בחנו אותה מזוויות שונות של הראש הרחב. "אה, דוקטור אליהו! בואי, תיכנסי," אמר גומז.

"דוקטור אליהו, תכירי את דמרנן ק'קרוי. אפשר להגיד שהיא המקבילה המ'מנסית שלך – צעירה, מבריקה ונלהבת, שלא מזמן סיימה את ההכשרה שלה במוסד ללימודים מתקדמים וקיבלה תואר דמרנן. במונחים של כדור הארץ, הייתי אומר שהיא עובדת עכשיו על הפוסט-דוק שלה." הוא צחקק.

נטע פנתה לעבר המ'מנסית והחוותה את הקידה הקלה בידיים פשוטות שהייתה ברכת השלום המקובלת במ'מנסה. ק'קרוי הרכינה את פלג גופה העליון, ופשטה את המחושים שלה. "אני שמחה מאוד לפגוש אותך," אמרה ק'קרוי בקול גבוה ומלודי. "המנהל גומז אומר לי שאת חוקרת תחום קרוב לשלי."

"באמת?! גם את חוקרת איך אורגניזמים מנצלים אנרגיה בתנאי מזער?"

"בצורה מסוימת. אני חוקרת נישות אקולוגיות על קרקע יערות צפופים במיוחד."

"זה לגמרי תנאי מזער! אם החופה מספיק צפופה, לצמחים על –"

גומז קטע אותה בכחכוח בגרונו.

"אם יורשה לי לחזור לרגע למטרה של הפגישה הזו. ק'קרוי מצטרפת אלינו למחקר משותף שממומן על ידי שירות הסקר והמוסד ללימודים גבוהים של נ'נרמייה – שורה של מחקרים ביערות בצפון היבשת. זה יהיה פרויקט המחקר המ'מנסי-אנושי המשותף הראשון, והזדמנות נהדרת עבורנו להכיר זה את זה יותר לעומק. הייתי רוצה שתשתפו פעולה בתכנון וביצוע של מחקר משותף, ולפי מה שראיתי אני בטוח שיש לכן קרקע פורייה לשיתוף הפעולה הזה. דוקטור אליהו, קחי את דמרנן ק'קרוי לפגוש את דוקטור בייקר, היא תנהיג את המשלחת. ואז תוכלו להתחיל לעבוד על המחקר שלכן, אין הרבה זמן לפני שהמשלחת יוצאת ואני בטוח שיש לכן הרבה עבודה."

***

אחד החלקים האהובים על נטע בעבודה עם ק'קרוי היו הצעידות הלוך ושוב מבניין שירות הסקר למעבדה של ק'קרוי באוניברסיטה של נ'נרמייה. בהליכות האלה הייתה לה הזדמנות לדבר עם ק'קרוי ולהכיר אותה, ולהכיר גם את העיר והתושבים. עד לפני זמן לא רב נטע, כמו עברו רבים מן החוקרים בשירות הסקר, הכירה את מ'מנסה והמ'מנסים רק מטקסטים מדעיים. ק'קרוי, שידעה שנטע נהנית מן ההליכה, השתדלה לגוון את הדרכים שבהן הלכו, גם כאשר זה האריך את הזמן. באחת מן ההליכות האלה הן עברו על פני בניין גדול שאותו לא ראתה נטע קודם. זה היה בבירור מבנה ציבור שלו כניסות רבות ורחבות שנועדו לשרת אנשים רבים.

"מה יש כאן?" שאלה.

"זה… אני לא בטוחה מה המילה שלכם," ק'קרוי נראה נבוכה. "יש שם דברים שאנחנו נהנים מהן. אמנות, אולי? אני חושבת שככה אתם קוראים לזה."

"מוזאון!" נטע נעצרה ונעצה מבט פעור עיניים בבניין. "אני רוצה לבקר במוזאון שלכם! אף פעם לא ראיתי אמנות מ'מנסית. אמא שלי הייתה לוקחת אותי למוזאונים כל הזמן." שוב ידה נשלחה כמאליה ללטף את נרתיק התפילין של אמהּ, החפץ האחד שלקחה אִתה מן הבית במסעה לעולם החדש. "מה יש שם? פסלים? ציורים? יש לכם וידאו-ארט? אני לא ממש אוהבת וידאו-ארט, אבל מעניין אותי לראות את שלכם."

מחושיה של ק'קרוי התנועעו באופן שאותו למדה נטע לפרש כצחוק. "אני לא יודעת מה המילים האלה שאת משתמשת בהן!" היא אמרה. "אבל אם את רוצה ללכת ל… מוזאון, קראת לזה? אז אפשר למצוא יום וללכת. אני לא חובבת אמנות גדולה, אבל ק'קראה אחי מאוד אוהב אמנות והולך הרבה למוזאון, אז אני אזמין אותו שידריך את שתינו."

בבוא היום, התגלה שק'קראה הוא מדריך מצוין. הוא ידע על מה הוא מדבר אבל לא הציף אותן במידע וידע לתת לנטע להתרשם מן היצירות בעצמה. ק'קרוי החלה להשתעמם אחרי זמן מה ואמרה להם שתחכה בחוץ, אבל נטע המשיכה להסתובב בין האולמות מוקסמת עד שהוכרעה בידי האויב הגדול של כל מבקרי המוזאונים באשר הם – כאבי רגליים. הם מצאו את ק'קרוי בחוץ והלכו לשבת ב"שני העולמות", מסעדה שנפתחה שבועות מעטים לפני כן והגישה גם אוכל ארצי וגם אוכל מ'מנסי.

"ק'קראה, אני חושבת שמצאת לך שותפה להתפעלות מיצירות אמנות ולא תצטרך לגרור אותי יותר לדברים האלה," אמרה ק'קרוי בחיוך בזמן שנטע השתפכה שוב על אחת מן היצירות שמצאו חן בעיניה במיוחד.

"כן!" אמרה נטע. "אם כי כל הזמן יש לי הרגשה שאני מחמיצה דברים. אנחנו לא רואים את אותם אורכי גל. והידיים שלנו לא דומות למחושים שלכם, ככה שגם יצירות שצריך למשש אני לא יודעת אם אני קולטת נכון."

ק'קראה החווה להסכמה. "ואל תשכחי את הפסיכולוגיה השונה. אנחנו חושבים בצורות שונות, מרגישים בצורות שונות. ואמנות עובדת על הרגש."

"כן…" עיניה של נטע התמקדו במשהו בלתי נראה, כאילו היא מנסה להיזכר ביצירות שראתה. "היו שם דברים שדיברו אלי, שהייתי רוצה לראות שוב." היא לגמה מהמיץ שלה, ואז אמרה, "אה, נזכרתי! היה משהו שרציתי לשאול אותך כשהיינו במוזאון ושכחתי. אני לא חושבת שהזכרת אמנות דתית כשהיינו שם."

"אמנות דתית?"

"כן."

ק'קראה הביט בק'קרוי ואז שוב בנטע. "אני לא… אולי זו צורת אמנות שמיוחדת לכדור הארץ. משהו שהחושים שלנו לא מותאמים לו אז אין לנו כאן."

"לא, לא. זו לא צורת אמנות, זה נושא. אלה כל מיני יצירות שעוסקות בדת."

ק'קרוי וק'קראה שוב החליפו מבטים. "דת?" שאלה ק'קרוי. "אני מצטערת, אני לא מכירה את המילה. אולי האנגלית שלי לא מספיק טובה."

"דת היא… איך אני אסביר?" מבטה של נטע שוטט על פני החצר ונתקל בעלי אלמצרי. עלי היה גאולוג והאִמאם בתפילות של המוסלמים בין חברי המשלחת. בשיחות הספורות שהיו להם, נטע התרשמה מחכמתו ומהידע הרחב שלו. "עלי!" היא קראה והחוותה בידה שיצטרף אליהם. הוא חייך אליה, ניגש אליהם והתיישב ליד השולחן, והיא אמרה, "איך היית מגדיר דת?"

"איך הייתי מגדיר… מה?" הבלבול ניכר בפניו.

"דיברתי עם ק'קרוי וק'קראה, זה ק'קראה, הוא אח של ק'קרוי, בטח פגשת אותה, היא יוצאת אִתנו למשלחת, והיינו במוזאון עכשיו, יצא לך להיות במוזאון כאן? כדאי לך, הוא ממש מעניין. בכל מקרה," היא הפסיקה ללגום מהמיץ לרגע, ועלי חייך לנוכח שטף המילים, "היינו במוזאון ואמרתי לק'רקאה שלא נתקלתי שם באמנות דתית אז הוא שאל אותי מה זה דת ולא ידעתי בדיוק מה לענות. אתה בטח תדע."

עלי הזדקף במושבו. "זה מעניין," אמר. "התחלתי לתהות בנושא בעצמי, כי הדת חשובה לי. כמו שאתם יודעים," הוא העביר את מבטו בין היושבים ליד השולחן, "זאת משלחת מחקר מדעית ורוב השיחות שלנו עם מ'מנסים הן בנושאים מדעיים, אז נושא הדת לא ממש עלה. אני מניח שכשאנתרופולוגים יגיעו זה ישתנה."

"אז איך היית מסביר מה זה דת?" שאל ק'קראה.

"אה. אוי. את יודעת שאנשים רבים על זה כמה אלפי שנים, אבל אני אנסה לתת לך את ההגדרה שלי." הוא הביט בידיו השלובות על השולחן ומצחו התקמט כאילו הוא מנסח את הדברים לעצמו. "דת היא עיקרון מארגן שמסביר את העולם שסביבנו ואת המקום שלנו בו. בבסיס של הדת שלי, ושל הרבה דתות אחרות, עומדת אמונה בקיום של כוח ששולט ביקום, שבדרך כלל גם יצר אותו, שאינה דורשת הוכחה חיצונית לה." הוא העביר את מבטו בין היושבים סביב השולחן.

"אני חושבת שאני מבינה," אמרה ק'קרוי, "אבל אני לא חושבת שיש לנו משהו כזה." היא הביטה בק'קראה שהחווה לשלילה.

"אין לכם דת?" שאל עלי. "בכלל?"

"לא," אמרה ק'קרוי. "לא במובן שאתה מדבר עליו. רוב הדברים שיש לנו בסגנון הזה הם…" היא פנתה לק'קראה והם החליפו כמה מילים ביניהם, "הם פוליטיקה, אני מניחה."

"זה רק בנ'נרמייה, או בכל מ'מנסה?" עלי רכן קדימה.

"בכל מ'מנסה," אמר ק'קראה.

"אבל איך זה יכול להיות?" שאלה נטע.

"כי אנחנו רואים את זה," אמרה ק'קרוי.

"רואים את זה? את מה?"

"את העיקרון המארגן."

"אתם… רואים את אלוהים?" עיניו של עלי נפערו.

ק'קראה החווה את התנועה המקבילה למשיכת כתפיים אצל המ'מנסים. "אנחנו לא קוראים לו ככה, אם אני מבין נכון את המילה. זה פשוט… שם. רואים את זה. בכל מקום. הוא היה גם באמנות שראינו היום," אמר.

"אני לא זוכרת שראיתי משהו כזה," אמרה נטע. "אולי זה מה שדיברנו עליו קודם, שפשוט אין לי את היכולת להבחין בו באמנות."

"לא, זה לא רק באמנות," אמרה ק'קרוי. "זה בכל מקום. אפשר לראות את זה ביום-יום, אני יכולה להראות לך את זה במעבדה שלי. אין לנו דת כמו שאתם מדברים עליה כי בשביל העיקרון המארגן שלנו אנחנו לא צריכים את האמונה. הוא פשוט… שם."

"אז איך אתם קוראים לו?" שאל עלי, ורכן קדימה, עיניו נעוצות בק'קרוי.

"מ'מנה," אמרה ק'קרוי, "אני מניחה שאפשר לתרגם את זה למשהו כמו 'הכול'. למעשה, משמעות המילה מ'מנסה היא 'של מ'מנה'. העולם, החיים, אנחנו – כולנו חלק ממ'מנה, כולנו שייכים לרשת שמקשרת בין כולנו."

"אני חושב ששמעתי את המילה…" קולו של עלי גווע כשמבטו הפך מרוחק. "נ'נארו, שאני עובד אִתו על הטקטוניקה של מ'מנסה, הזכיר אותו בקשר לתנועת לוחות. אבל חשבתי שזה מושג שקשור לגאולוגיה ואני לא מכיר." הוא השתתק לרגע ואז הוסיף, "כשאני חושב על זה, נדמה לי ששמעתי את אחד האקולוגים שלנו מזכיר את המושג הזה מתישהו."

"זה קשור גם לגאולוגיה," אמרה ק'קרוי, "וגם לאקולוגיה. להכול."

"אמרת שאת יכולה להראות לי את זה במעבדה?" שאלה נטע.

"זה משהו שגם אני הייתי רוצה לראות," אמר עלי, "אם את לא מתנגדת."

"ודאי שלא. בואו אליי מחר למעבדה, ואני אראה לכם," אמרה ק'קרוי.

***

אחד האתגרים הגדולים של המשלחת המשותפת היה ליצור ממשק בין מכשירי הצפייה הארציים והמ'מנסיים ובין המחשבים של שתי התרבויות, כדי שלא יצטרכו לקחת כמות כפולה של ציוד. כאשר נטע ועלי התייצבו במעבדתה של ק'קרוי למחרת בבוקר, היא הובילה אותם לאחד מאותם אבות-טיפוסים, ששתי החוקרות עבדו על התאמתו לבחינת החיים העשירים הרוחשים בקרקעית היערות. על שולחן גדול במרכז המעבדה, מכוסה במכסה שקוף כדי לבודד אותה מהסביבה, הייתה פיסה משוחזרת של קרקעית יער. בשבועות האחרונים הייתה זו זירת הניסויים של ק'קרוי ונטע שבה ניסו לתכנן איך ישתמשו בציוד שלהן כאשר יגיעו ליער עצמו. משובצים במכסה השקוף ותחתיו היו שלל מכשירי צפייה ומדידה שהמידע שזרם מהם התנקז למחשב נייד תוצרת כדור הארץ.

ק'קרוי עמדה ליד המחשב כאשר הם נכנסו והזמינה אותם להצטרף אליה במחווה של מחוש אחד בעוד שני האחרים נעים במהירות על הקלידים. "עבדתי על זה רוב הלילה," אמרה. "אני חושבת שהצלחתי להתאים את התצוגה כך שתוכלו לראות מה שאני רואה."

היא לחצה על עוד כמה קלידים, והתצוגה התלת-ממדית של פיסת קרקע היער שלידה התעוררה לחיים. בתחילה היא נראתה כמו תקריב של הקרקעית – המקבילות המ'מנסיות של שורשי עצים, שרכים ומטפסים, פטריות וצמחים טפיליים אחרים וכל החיים שרחשו ביניהם. ואז רבדים חדשים נוספו לתמונה. "זה ההדמיה של אולטרה-סגול," אמרה נטע לעלי, "ועכשיו אינפרה-אדום. אפשר להסיק מהם די הרבה. למעשה, יש לנו אפשרות לסרוק את כל הספקטרום האלקטרומגנטי, אבל בדרך כלל אין הרבה מה לראות באורכי גל נוספ-" היא השתתקה כאשר ק'קרוי הפעילה שכבת הדמיה נוספת, ורכנה קדימה עד שכמעט ונכנסה לתוך התצוגה. "מה זה?" קולה בקושי נשמע.

רשת עדינה של קורים נגלתה בתצוגה. הם חיברו את הצמחים והחיים המיקרוסקופיים זה לזה. הם נמשכו לתוך האדמה ולמעלה ולצדדים עד שחרגו מגבול התצוגה. נטע הפנתה את מבטה לעבר שולחן העבודה שעליו השחזור, אבל הצליחה לראות את רשת הקורים רק בתצוגה.

"מ'מנה," אמרה ק'קרוי. "זה מה שאנחנו רואים כל הזמן. אם הייתם יכולים לראות את זה בלי המחשב, הייתם רואים שהרשת נמשכת לשולחן המעבדה וממנו אל הרצפה ולשאר הבניין ולכל מי שיש בו. היא קיימת בין כל הדברים."

נטע שלחה יד לתוך התצוגה, כאילו הייתה יכולה לגעת ברשת אבל היד כמובן חלפה דרך הצמחים והקורים שחיברו ביניהם. עלי חייך ומלמל משהו בערבית.

עיני בני האדם היו מרותקות לתצוגה. הרשת השתנתה כאשר יצורים נעו ממקום למקום, קורים נפרמו והתחברו למקומות חדשים, אדוות נעו לאורכם. אחרי כמה דקות של שתיקה נטע אמרה, "אמא שלי הייתה צריכה לראות את זה."

"אמא שלך הייתה אישה מאמינה?" שאל עלי.

"בדרכה. אני לא יודעת עד כמה הממסד הרבני היה מרוצה ממנה, אבל היא חשבה שהיא יכולה לראות את האל בכל מקום בעולם סביבה. בעיקר כשהיא הייתה מתפללת לפעמים. היא אהבה לצטט אמרה עתיקה, 'לֵית אתר פנוי מינֵיה'."

"'אין מקום פנוי ממנו'," אמר עלי בחיוך. "למד אִתי בחור ישראלי שאהב לצטט את הפתגם הזה. הוא היה מצטט את זה, ואז אומר שאנחנו מחפשים את אלוהים באבנים."

"אז גם אתם רואים את מ'מנה!" אמרה ק'קרוי. "ידעתי."

"לא," עלי הניד בראשו לשלילה. "אנחנו לא רואים את האל בעולם באמצעות עיני הגוף. אנחנו רואים אותו בעיני הנפש. אנחנו מאמינים שהוא שם, ולפעמים הוא מואיל בחסדו לתת לנו לראות משהו ממנו בעולם סביבנו."

"ויש כאלה שלא רואים אותו שם, גם לא בעיני הנפש," אמרה נטע. ידה שוב נשלחה לחפש את הנרתיק הרקום, שהיה בתיק שהשאירה ליד הדלת. "אנחנו עובדים קשה כדי לראות בעצמנו את הקשרים שאתם רואים ומבינים."

"אה, אנחנו לא מבינים אותם," אמרה ק'קרוי. "אני לא חושבת שיש מישהו רציני שטען אי-פעם שהוא מבין את מ'מנה. כל המדע שלנו מכוון בסופו של דבר להבין מאיפה מגיעה מ'מנה, איך היא עובדת, למה היא קיימת."

"אללה בטובו העניק לנו עיניים לראות ומוח לחשוב כדי שנוכל להבין את מפעלותיו בעולם," אמר עלי. "ועכשיו אנחנו עומדים לצאת יחד, בני אדם ומ'מנסים, להבין את מ'מנה בעולם הקסום הזה."

***

אחרי שבועות של עבודה מאומצת יום היציאה הגיע לבסוף. המסוקים שנשאו את המשלחת וציודה טסו, מתקדמים ממזרח לאורכו של ערוץ תלול דפנות. נטע הייתה צמודה לחלון, משקיפה על היער החולף מתחתיה ולצִדה. אחרי זמן מה היא הבחינה מלפנים בקרחת יער על אחד המדרונות. הטייסים גם הם הבחינו בה, והפנו את המסוקים לעברה. חברי המשלחת פרקו את הציוד ונופפו לשלום למסוקים המתרחקים. נטע הקדישה רגע אחד להתפעלות מהנוף, ואז פנתה למצוא את ק'קרוי וארגזי הציוד שלהן כדי לבדוק שהוא לא נפגע בטיסה. עד שסיימו לבדוק את הציוד ולהקים את אוהלי המעבדות והאוהלים הציבוריים, השמש התחילה לשקוע מאחורי הפסגה במערב. הן הזדרזו להקים את אוהל המגורים המשותף שלהן בשולי קרחת היער הקרובים לצוק, והלכו לישון מותשות.

בבוקר הראשון שלה ביער נטע התעוררה עם אור ראשון. היא יצאה מן האוהל והשקיפה על הנוף שנפרש סביבה. מתחתיה נשקף העמק אפוף ערפלים, ואור השמש שהחלה לעלות מכיוון מורד הנחל צבע אותם בכתום. בתנועה לא מודעת היא שלפה את המשקפיים שלה מכיס החולצה והרכיבה אותם. לאחר כמה דקות פנתה חזרה לאוהל, חיטטה בתרמיל שלה בשקט כדי לא להעיר את ק'קרוי, והוציאה מתחתיתו את נרתיק הקטיפה האדום. חוטי הזהב והכסף של הרקמה שלו נצצו באור השחר. היא פנתה חזרה לשולי המחנה והתיישבה בשיכול רגליים על סלע שנשקף אל העמק. בלי להסיט את מבטה מן היער המתעורר, היא פתחה את הנרתיק והוציאה ממנו תפילין, שאותם קשרה על ידה ועל ראשה. "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה," לחשה.

קול פסיעות רך מאחוריה העיד על התקרבותה של ק'קרוי, שנעמדה לידה והשקיפה אִתה על העמק. "מה אלה?" שאלה ק'קרוי אחרי זמן מה.

"תפילין," אמרה נטע. "יהודים דתיים מניחים תפילין, כורכים אותם ככה סביב היד והראש, כשהם מתפללים את התפילה של הבוקר."

אחרי עוד כמה רגעי שתיקה ק'קרוי אמרה, "אמרת שאת לא דתייה."

"אלה התפילין של אמא שלי. היא הניחה תפילין כל יום. זה מה שנשאר לי ממנה עכשיו."

אחרי כמה רגעים של דממה אמרה ק'קרוי, "עם הדברים האלה, התפילין, היא הייתה רואה את אלוהים כמו שאנחנו רואים את מ'מנה." זו לא הייתה שאלה. "את חושבת שעם התפילין גם את רואה את אלוהים?"

נטע משכה בכתפיה. "אני לא יודעת, אני לא חושבת." היא השתתקה. "זה גם לא משהו שאני משתוקקת לו. אבל לפעמים, עם התפילין, אני מקווה לראות את העולם קצת יותר כמו שאמא שלי ראתה אותו." ושתי הצעירות, בת כדור הארץ ומ'מנסית, עמדו יחד בשתיקה וצפו באור מציף את העולם.

תודה לקרן לנדסמן שערכה סיפור זה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*