תפריט סגור

אלמוג וההרפתקאה הנהדרת / קרן לנדסמן

היום אלמוג היה קאובוי. הוא רכב על הסוסון שלו, ירה באוויר וצעק "היי-אה! הביאו לי את ראשיהם של המנוולים!" הוא לא באמת ידע מה המשמעות של מנוולים, אבל זה נשמע ממש טוב כשהוא צעק את זה ממש חזק. כשהוא רכב בוואדי הקריאה שלו הדהדה מקירות הסלע, והרובוט המלווה שלו אמר, "אדוני, אנחנו מדביקים את חילות האימפריה. בקרוב נתפוס אותם." אלמוג לא הצליח לגרום לרובוט המלווה להישמע נסער כמו שהוא חשב שהוא צריך להישמע. הוא נשמע יותר כמו הקול של אבא כשהוא אומר לו לבוא לאכול, או לסדר את החדר שלו, או לשכב בשקט ולא לזוז כדי שהבדיקה תסתיים מהר יותר.

"קדימה!" צעק אלמוג וירה עוד קצת באוויר. ה'בומים' הדהדו מסביב, והסוסון שלו צהל. הם יתפסו את חילות האימפריה, ויירו בהם, ואחר כך הוא יקבל את הפרס המובטח מראש העיר. הוא לא ידע מה הפרס, הוא רק קיווה שהוא יוביל אותו למשימה מעניינת באותה מידה. אלמוג הכי אהב את המשימות של המערב הפרוע. אחר כך את משימות הפנטסיה עם הדרקונים, אחר כך את משימות הפנטסיה בלי הדרקונים, והכי פחות את משימות הבילוש. הן היו קשות ותמיד ירד בהן גשם, ואף פעם הן לא נגמרו בקרב יריות. הוא שיחק בהן כשרק אִבחנו אותו, כשהרופאה הסבירה לו ולאמא ולאבא שהעבודה שלה היא עבודת בילוש, להבין מה לא בסדר בגוף שלו ולתקן את זה. אז אלמוג התחיל לשחק בבילוש כדי לנסות להיות רופא בעצמו, ואז הרופאה גילתה מה לא בסדר, והסבירה לאמא ולאבא, ואמא ואבא בכו, ואלמוג ידע את זה אפילו שהם לא אמרו לו כלום כי העיניים של אמא היו אדומות ואבא כל הזמן אמר "יהיה בסדר", וחיבק את אלמוג, וממילא אלמוג לא הצליח לפתור כמעט את המשימות האלה, אז הוא הפסיק.

ההדמיה רטטה סביבו, ואלמוג אמר, "אוף," אבל כבר ידע שמאוחר מדי. לפחות יש שמירה אוטומטית. הוא ליטף את הסוסון שלו, שצהל אליו, והרובוט המלווה אמר, "להתראות אדוני," והוא שמע את אמא אומרת לרופאה, "בעלי רוצה שבכל זאת ננסה למשוך ממש עד ש…" ואת הרופאה אומרת, "אני מבינה, אבל אני באמת ממליצה שתשקלו להעביר אותו לגמרי לפני שהמצב יתדרדר כדי לא להגיע לכאן בחירום." וההדמיה נעלמה ואלמוג שמע את ה'קליק' של הקסדה, ואמר, "למה כל כך מהר?"

אמא שלו ישבה לידו בחדר. "אני שמחה שאתה מתרגל לקסדה," אמרה ונתנה לו נשיקה רטובה מדי בקצה האף. היא בכלל לא נראתה כאילו היא בכתה, כמו שאלמוג חשב שקרה לפני שהוא התחבר להדמיה.

אלמוג מחה את אפו ביד ואמר, "אמא!" הוא היה גדול מדי לנשיקות. בייחוד כאלה.

הממשק של אמא היה מונח בצד. היא בטח עבדה כשהוא קיבל את הטיפול. היא תמיד עבדה. גם בלילה הוא שמע אותה עובדת.

הרופאה החזירה את הקסדה למקום.

"כמה הטיפול היה הפעם?" אלמוג שאל.

הרופאה אמרה, "תשעים וחמישה אחוזים."

"זה טוב?" אלמוג אמר.

"טוב מאוד." הרופאה ענתה. אלמוג תמיד שאל, אפילו שהוא ידע שזה טוב. הרופאה הסבירה לו שההדמיות הן כמו מבחן, אבל זה מבחן שכולם עוברים כשהם מגיעים למאה. אלמוג לא הבין למה הוא צריך להגיע למאה אם כולם מגיעים למאה בסוף, וגם בגן לא נתנו להם ציונים, רק ציירו להם לבבות ופרחים או כתבו 'יפה מאוד!' עם פרצוף מחייך. אבל הוא השתדל לא לשאול את הרופאה יותר מדי דברים כי היא הייתה מתחילה להסביר, ואז הוא היה מתעייף ומפסיק להקשיב וזה בטח העליב אותה.

אמא שאלה, "אתה רוצה לאכול? אולי לשתות משהו?"

ואלמוג כיווץ את השפתיים ועשה את הפרצוף החושב שלו ואמר, "לא, אני חושב שבא לי…"

ואמא אמרה, "קרטיב!"

ואלמוג צחק. אחרי הטיפול הראשון הוא הרגיש סחרחורת והקיא הרבה, ואמא נתנה לו קרטיב לימון כדי שהוא 'יכניס משהו לגוף', ומאז אמא תמיד נתנה לו קרטיב אחרי טיפול. אבא הביא לו מיץ ענבים אחרי טיפולים. זה גם היה בסדר, אבל פחות כיף. פעם אחת הרופאה אמרה שהבחילה והסחרחורת זה מההקרנה של הקסדה, אבל אלמוג לא חשב שהקסדה מקרינה בכלל, כי מקרינה זה שיוצאים ממך קרניים, ואלמוג ידע בדיוק איך נראות קרניים, ולא היו קרניים לקסדה.

הרופאה לחצה על ממשק כף היד שלה והקסדה השמיעה זמזום אחרון והפסיקה. עכשיו הסוסון שלו באמת נעלם, ואלמוג היה קצת עצוב, אפילו שהוא ידע שהסוסון יחכה לו בפעם הבאה שהוא יתחבר כאן.

בערב הם ישבו לאכול ביחד, ואבא שאל את אלמוג מה הוא עשה הפעם, ואלמוג התחיל להסביר על הרכיבה עם הסוסון ואיך הרובוט לא היה מספיק מעניין, ואולי בפעם הבאה הוא יקבל משימה מראש העיר. בינתיים אמא אמרה "אין נסיגה ממשית," ואבא אמר, "בואי נדבר על זה אחר כך," ואמא שאלה אם אלמוג רוצה עוד משהו לאכול.

זה היה פחות כיף מהארוחות של פעם. פעם אמא הייתה מכינה דברים כמו חביתות, טוסטים ולפעמים ירקות. כבר הרבה זמן לא היו ירקות לארוחת ערב. גם לא היו ביצים. היה לחם והייתה דייסה לפעמים, ופעם בכמה זמן אמא לא הייתה רעבה, והיא נתנה לאבא את האוכל שלה ואמרה דברים כמו "עדיף שתאכל. אתה צריך כוח". אלמוג ידע שאבא התחיל לעבוד במפעל לניקוי שפכים. אבא שלח להם תמונה שלו בחליפה הצהובה הענקית, עם המסכה הגדולה, ואלמוג ידע שזה אבא רק כי אבא עשה את הסימן הסודי שלהם, אצבע ואגודל פרושות הכי רחוק אחת מהשנייה. כשאלמוג שאל את אבא למה הוא הלך לעבוד בניקוי שפכים במקום במשרד, אבא אמר שזה לא במקום, זה בנוסף, כי הוא חיפש משהו עם הרבה כסף. אלמוג לא ידע שבניקוי שפכים יש הרבה כסף. ואז אבא חיבק אותו חזק ואמר שהוא לא צריך לדאוג, אמא ואבא דואגים לו. אבל מאז שאבא התחיל לעבוד בניקוי שפכים לא היה לו זמן לקחת את אלמוג לעבודה הרגילה, ואלמוג קצת התגעגע לשם. הייתה שם את אתי, שהיו לה פנים מאוד מקומטים, וצלקות על שתי הידיים, והאודם שלה תמיד נמרח לאלמוג על הלחי כשהיא נתנה לו נשיקה. היה לה ריח של זקנים והיא כל הזמן הכינה לו ציורים מוזרים עם חיות שגדלים להן איברים במקום הלא-נכון, כמו סוס עם אוזני ארנב, או שפן עם חטים של פיל, או קוף עם זנב של לוויתן. אתי תמיד אמרה שהיצורים האלה אמיתיים, ושהיא ראתה אותם בארץ שבה היא נולדה אחרי המלחמה הגדולה, אבל אז אבא בא ואמר "איזה ציורים מצחיקים", ועשה לאתי פרצוף, הפרצוף שמבוגרים עושים למבוגרים אחרים כשהם לא רוצים שהמבוגרים האחרים ימשיכו לדבר עם ילדים, ואתי אמרה, "נכון", וציירה לאלמוג בית ובלון.

ואז היה היום שאבא חזר הביתה מאוד עצוב מהעבודה וכשאלמוג שאל מה קרה, אבא אמר שאתי כבר לא איתם. ואלמוג שאל לאן היא הלכה, ואמא אמרה, "זה לא משנה, חמוד שלי." אבל אלמוג רצה לדעת, ואבא כמעט עשה פרצוף עצוב אבל עצר וחזר לחייך ואמר שאתי בסדר, ושאלמוג לא צריך לדאוג. החברה דאגה לכולם, ואתי קיבלה בית יפה והיא משחקת המון עם הנכדים שלה.

אמא אמרה, "היא עשתה גיבוי?"

אבא אמר, "אני חושב שכן. אבל את יודעת. זה לא שאפשר לשאול מישהו."

ואלמוג אמר, "מה זה גיבוי?"

אמא אמרה, "זה כמו הדמיה. אבל לא בדיוק. זה יותר אמיתי, ו…"

אבא אמר, "זה לא יותר אמיתי. זה העתק. זה…"

ואלמוג כבר ידע שכשאמא ואבא לא מצליחים להגיד דברים הם מסתירים ממנו משהו, אבל הוא שתק.

אמא אמרה, "זה מאוד אמיתי, זו האישיות המלאה, כולל כל הדברים שמאפיינים את האדם."

אבא אמר, "באמת? ואפשר לחבק את האישיות המלאה הזו? ואפשר לדבר עם האישיות המלאה הזו? לא. רק אם מרשים לך, אחרי כל האישורים הבלתי נסבלים האלה, ורק אם עברת את הוועדה, וזה מאוד נחמד שכל הגיבויים מסתובבים ביחד, אבל זה לא אמיתי!" והוא דפק את היד על השולחן, ואמא אמרה, "תפסיק לצעוק עליי!" ואבא אמר, "אני לא צועק!" אבל הוא כן צעק, ואלמוג הרגיש את הדמעות שלו מתחילות, אפילו שהוא היה כבר ילד גדול ולא רצה לבכות בכלל, אבל אמא ואבא לא שמו לב אליו עכשיו.

אמא אמרה, "זה מה שיש. זה עדיף על האלטרנטיבה."

"איזו אלטרנטיבה?" אבא אמר, "אין פה שום אלטרנטיבה. זה עולם מת, עם אנשים מתים, ובני אדם שמעמידים פנים שהשאריות ממי שהם אהבו פעם הם אדם אמיתי."

"עדיף שאריות מאשר כלום!" אמא צעקה עכשיו, והאף שלה נעשה ממש אדום, והעיניים שלה נעשו רטובות, ואבא הפסיק לצעוק ונעמד ואלמוג חשב שהוא הולך מהשולחן, אבל הוא קם וחיבק את אמא ואמר, "אני מצטער, אני מצטער."

אמא משכה באף ואמרה, "הכול בסדר." שאלמוג ידע כבר שזה מה שמבוגרים אומרים כשכלום לא בסדר, ושניהם הסתובבו לאלמוג ואבא אמר, "אני הבהלתי אותך? אני מצטער."

ושניהם באו לחבק את אלמוג, ואחר כך אבא לקח אותו למיטה ושאל אם הוא רוצה שאבא יקריא לו סיפור, אבל אלמוג לא רצה כי הראש שלו שוב התחיל לכאוב, אז אמא הביאה לו תרופה נגד כאבים ואלמוג נרדם.

~~~~~

בסופי השבוע ובערבים אלמוג היה בבית, אבל בימי השבוע אלמוג היה בבית החולים, קיבל את הטיפולים והיה יכול לשחק בהדמיות בזמן הטיפול, כי כל טיפול במחלקות הילדים היה מחובר גם להדמיה.

בכל מחלקה הייתה הדמיה אחרת שהוא אהב. בימי ראשון ושלישי הוא קיבל טיפול לכבד. חיברו אותו למכונה גדולה עם הרבה סלילים מסתובבים שלקחו את הדברים הלא טובים של אלמוג מהגוף והחליפו אותם בדברים טובים. אלמוג חשב שזה מאוד מצחיק, זה נראה כאילו הדם שלו יוצא ללונה פארק. הרופא במחלקה של המכונה הגדולה אמר שצריך לעזור לכבד שלו, ולכן הוא צריך להתחבר למכונה. זה לא הפריע לאלמוג כי זה לא כאב, וגם במחלקה הזו הייתה את ההדמיה של גן החיות הקטן. זה היה משחק של ילדים קטנים, אבל אלמוג עדיין אהב אותו. היה צריך להכניס את כל החיות למקום שמתאים להן, להאכיל אותן ולפעמים נולדו שם גורים, אם הכנסת את החיות הנכונות למקומות הנכונים ונתת להן מספיק אוכל.

בימי שני ורביעי אלמוג היה במחלקה של החומר שגרם לו לבחילה. שם היה אח ולא רופאה. הוא אמר שהרופאה של אלמוג אומרת לו מה לעשות, והוא עושה את זה. הוא תמיד חיבר את אלמוג לעירוי עם תרופה, ותמיד אחר כך הוא הרגיש עייף. האח הסביר שאי-אפשר לקבל אותה כל יום כי היא תרופה מאוד חזקה, ואם יקחו אותה כל יום אז היא עלולה להזיק. אבל אלמוג לא האמין לו, כי פעם, כשהוא עוד הלך לגן, הוא קיבל אותה רק פעם בשבוע, ורק אחר כך התחילו לתת לו אותה פעמיים בשבוע. וגם אז היא הייתה חזקה. אלמוג חשד שיש סיבה אחרת בגללה אי-אפשר לתת יותר מהתרופה. אבל כרגיל, אף אחד לא הסביר לו, וכשהוא שאל אמרו לו רק "ככה זה". במחלקה הזו הייתה ההדמיה הכי משעממת. היה שם איש שכל הזמן הסביר לאלמוג איך להשתמש בהדמיות, ומה ההבדל בין הדמיה לעולם האמיתי, ושיש מקומות בהדמיה שאי-אפשר להגיע אליהם עד שלא "חוצים את הקו", אבל הוא לא אמר מה הקו או איך חוצים אותו, או איפה הקו נמצא. הוא גם נתן לאלמוג כל מיני משחקים של ילדים ממש קטנים, כמו להסיע משאיות או להרחיף בלונים, שזה כנראה קשה למבוגרים אבל אלמוג כבר ידע לעשות את הדברים האלה בעצמו.

בימי חמישי היו הטיפולים עם הקסדה. אלה היו הטיפולים שאלמוג הכי אהב, עם הרופאה שהוא הכי אהב כי היא הייתה הרופאה שלו. היא ידעה כל מה שהוא עשה במשך השבוע, ואיך התרופה עבדה, וכמה דברים לא טובים המכונה עם הגלגלים המסתובבים הוציאה ממנו, והיא ישבה ואמרה לאמא של אלמוג דברים כמו "יש ספיגה מוגברת בנגעים בעצמות", או "תראי, ההקרנות עצרו את התדרדרות, אבל לא רואים נסיגה בינתיים",  ולאלמוג היא תמיד הגניבה סוכריה אדומה כשאמא לא הסתכלה. אלמוג שאל אותה פעם אם נגע זה אומר שנוגעים בו, והרופאה אמרה שבערך, שזה המחלה שיש לו שנוגעת בכל מיני מקומות בגוף, והם עושים הכול כדי לעצור אותה. את זה היא אמרה לפני שהם התחילו את הטיפולים עם הקסדה ולפני שאלמוג התחיל לשכוח דברים. בטיפולים בימי חמישי אלמוג היה יכול להתחבר לכל ההדמיות שיש. עם דרקונים ובלי דרקונים, בילוש והאהוב עליו ביותר, מערב הפרוע.

בטיפול האחרון לקח זמן עד שההדמיה התחילה לעבוד, והוא שמע את אמא אומרת לרופאה, "בעלי שואל כמה זמן עוד צפוי." הרופאה אמרה, "שבוע. אולי שבועיים." ואז הוא שמע את אמא בוכה קצת, ואחר כך הרופאה אמרה, "דיברנו על זה. אם תרצו לחבר אותו מוקדם יותר… זה תהליך פשוט יחסית." ואז אמא אמרה, "איך אפשר, תגידי לי, איך אפשר? הוא רק בן ארבע. איך אני יכולה… ולחבק אותו…" ואז ההדמיה התחילה ואלמוג רכב על הסוסון שלו. וכשהוא התנתק מהקסדה אמא כבר לא בכתה והביאה לו קרטיב תות, והרופאה אמרה שהוא כבר בתשעים ותשעה אחוזים, ואלמוג מאוד שמח כי זה אומר שהוא כמעט מצטיין, והוא זכר שהוא רצה לשאול את הרופאה משהו אבל שכח מה.

בערב אחר כך כאב לאלמוג הראש יותר מדי, והוא הקיא פעמיים, ואז נהיה עייף מאוד. אמא אמרה שזה בטח בגלל הטיפול, ואבא אמר שזה בסדר, והוא לא צריך לאכול אם הוא לא רעב, ועזר לאלמוג לצחצח שיניים וללכת למיטה. כאב הראש של אלמוג המשיך גם במיטה, וזה הרגיש כאילו החדר מסתובב, אבל אלמוג לא אמר כלום, כי כשהוא אמר דברים כמו שהחדר מסתובב או שכואב לו הראש, תמיד לקחו אותו לבית החולים, ודקרו אותו, והוציא מלא דם ואז אמרו דברים כמו "הגיע הזמן לחשוב על אלטרנטיבות", ואלמוג לא הכיר את המילה, ולא הבין מה זה אומר, ואף אחד לא הסביר לו. וגם לא היו הדמיות כיפיות במחלקת האשפוז, רק במרפאות.

בלילה אלמוג התעורר כי הראש שלו שוב כאב. הוא עצם את העיניים חזק, וזה לא עזר, ואחר כך שפשף את המצח, אבל גם זה לא עזר, ובסוף הוא ירד מהמיטה והלך לחפש את אמא ואבא, כי הרופאה אמרה שאם הוא מתעורר משינה בגלל הכאבים, צריך להודיע לה, והוא לא רצה כי הוא לא רצה ללכת לבית חולים, אבל גם מאוד מאוד כאב לו הראש והוא התחיל לדאוג. הוא שמע את אבא ואמא מהמטבח, והתנודד לשם. הוא לא לגמרי ידע למה הוא מתנדנד, רק שהקירות פתאום התקרבו, ואחר כך הרצפה, ואז היה בום, והוא לא זכר מה קרה.

אלמוג התעורר במיטת בית החולים, הפעם לא מחובר לשום ממשק. היו לו צינורות שיצאו משתי הידיים, ומכונה שעשתה צפצופים, והיה יותר מדי אור.

"בוקר טוב," אמא אמרה, וחייכה אליו. העיניים שלה היו ממש אדומות. הרבה יותר אדומות מהרגיל. וגם אבא היה איתה. הוא ישב לידה, ואמא לא הייתה מחוברת לממשק שלה, ואבא לא הריח כאילו הוא חזר מהעבודה.

"כבר בוקר?" אלמוג שאל.

מאחורי אמא עמדה הרופאה של אלמוג, וגם לה היו עיניים אדומות. אלמוג חשב שאולי זה מחלה או משהו. הוא זכר שסיפרו להם על זה בגן, שפעם, במלחמה הגדולה, היו כל מיני מחלות וחלק מהן נשארו עד עכשיו. אבל הרופאה עבדה בבית חולים והיא הייתה אמורה להיות בריאה.

אמא שפשפה את העיניים שלה, ואבא אמר, "אלמוגי, אנחנו צריכים לדבר על משהו. טוב?"

אמא אמרה, "זה משהו שכבר דיברנו עליו."

אלמוג חיכה שהם יגידו על מה הם רוצים לדבר, אבל אמא רק שפשפה שוב את העיניים ואבא משך באף, ועכשיו אלמוג היה משוכנע שהם חולים. אפילו שאסור לו להיות ליד אנשים חולים.

"אנחנו נחבר אותך להדמיה שאתה אוהב, בסדר?" אמא אמרה, ואז היא אמרה, "זה הטיפול האחרון. אתה זוכר שאמרנו שהטיפולים צריכים להגיע למאה? ואז אתה תהיה הילד המצטיין במחלקה?"

"כן." אלמוג אמר, "אז אני מצטיין?"

אבא ואמא הנהנו כמעט ביחד, וזה מאוד שימח את אלמוג. הוא רצה לקפוץ ולרוץ ולהגיד לכולם שהוא המצטיין, וכבר לא היה אכפת לו שכל מי שמגיע למאה עובר את המבחן. אבל החדר עדיין הסתובב, והראש שלו מאוד כאב, והוא לא רצה לקום מהמיטה ולהקיא בטעות. בטח לא כשהוא כבר מצטיין.

הרופאה עקפה את אמא והתקרבה לאלמוג, "בגלל שאתה הילד הכי מצטיין במחלקה, החלטנו לתת לך פרס. אתה תוכל להתחבר להדמיה שאתה אוהב, ורק כשאתה תרצה, תוכל לצאת ממנה."

אלמוג הסתכל אל אמא ואז אל אבא, ואז שוב לרופאה. הוא לא היה בטוח אם הם רציניים.

"אל תדאג," אמא ליטפה את היד של אלמוג, "אתה תוכל לעבור בין ההדמיות ולבחור, אם תהיה בהדמיה הלא נכונה. טוב?"

"זה כמו שהאיש בהדמיה המשעממת אמר?" אלמוג שאל את אמא. "אז אני יכול לחצות את הקו?"

ואמא שפשה את העיניים עוד פעם, "כן."

אבא משך באף ואלמוג הסתכל אליו, ואבא אמר, "אנחנו נבוא לבקר אותך בהדמיה."

"למה?"

"למקרה שנתגעגע," אבא אמר.

"אז אני פשוט אצא מההדמיה," אלמוג אמר.

"לא, לא." אמא אמרה, "אנחנו לא רוצים שתצא. תישאר במקום שכיף לך. נכון שכיף לך בהדמיה?"

אלמוג חשב. "כן," הוא אמר.

"אז יותר טוב שתישאר בהדמיה, נכון?" אמא אמרה.

"ובינתיים תרפאו אותי?" אלמוג שאל את אמא, אבל בעצם את הרופאה.

אבל אמא לא ענתה, ואבא שוב משך באף, והרופאה אמרה, "בואו."

הם גלגלו את המיטה של אלמוג לחדר עם הקסדה, ואבא חיבק אותו, ואלמוג רצה לחבק את אבא בחזרה אבל הדברים בידיים שלו הכאיבו לו, ואמא נתנה לו שוב נשיקה רטובה על האף, ואלמוג אמר, "אמא!" ואמא אמרה, "סליחה."

ואז הרופאה הרכיבה את הקסדה על אלמוג. הוא שמע את אמא אומרת ,"אני יכו…" והרופאה אמרה, "עדיף שאת זה אעשה בהתאם לפרוטוקול. את מבינה." ואלמוג חשב שהוא שמע בכי, אבל לא היה בטוח, ואז ההדמיה רטטה.

אבל הוא לא הופיע על גב הסוסון שלו. הוא היה בחדר לבן, עם שולחן באמצע וכיסא. הוא הסתכל מתחת לשולחן, ואז הזיז את הכיסא, ולא היה שם שום סוסון ושום דרך לצאת. הוא התכוון לצעוק שהוא בהדמיה הלא נכונה, ופתאום אתי הופיעה.

"שלום," היא אמרה, ולא היה לה ריח של זקנים, ולא היה לה אודם. אבל היא הייתה לגמרי אתי, ואלמוג אמר, "שלום!" ואז הוא אמר, "מה את עושה כאן?"

אתי אמרה, "אבא שלך שלח לי הודעה שאתה מגיע, אז באתי." ואז היא אמרה, "אתה רוצה שנצא לטייל קצת?"

ואלמוג לא היה בטוח אם מותר לו לצאת לטייל בהדמיה עם אנשים זרים, אפילו שאתי לא ממש זרה. אלמוג אמר, "אני לא חושב שמותר לי לטייל עם מבוגרים."

אתי אמרה, "אתה צודק. חשוב להקפיד על הוראות הבטיחות, אפילו כאן." ואז היא אמרה, "אתה רוצה שאכיר לך ילדה שנמצאת כאן?"

אלמוג העדיף ילד, אבל הוא לא רצה להיות לא מנומס ולכן הוא אמר, "טוב." וילדה התגשמה מולו.

היא הייתה קצת יותר גבוהה ממנו, והייתה לה שמלה כחולה וכתם על הכיס, ובתוך הכיס היה משהו בולט. היו לה גרביונים ונעלי ספורט ורודות.

"שלום," היא אמרה. "אני חומט. מי אתה?"

"אני אלמוג," אלמוג ענה.

אתי אמרה, "אלמוג הוא חבר טוב שלי מ…" ואז היא אמרה, "מקודם. והוא רוצה לצאת לבקר במקומות של ילדים בהדמיה. את יכולה לעזור?"

וחומט הסתכלה אל אתי ואמרה, "הדמיה?"

אלמוג אמר, "זה ההדמיה." וחשב שזה מאוד מטופש שהיא לא יודעת איפה היא נמצאת.

חומט אמרה, "אתה ממש חדש כאן, נכון?"

אתי אמרה, "כן, ובבקשה תתיחסי אל אלמוג יפה. הוא חבר שלי."

חומט אמרה, "טוב." ופנתה אל אלמוג ואמרה, "מה אתה הכי אוהב ב… הדמיה?"

ואלמוג אמר, "את יודעת איך מגיעים להדמיה של המערב הפרוע?"

הילדה אמרה, "יש כמה מערב פרוע כאן." היא פרשה את ידה והופיעו עליה גיליונות נייר ועפרונות צבעוניים, "אם תצייר את מה שאתה מתכוון, אני אוכל למצוא לך."

אלמוג הצליח לצייר את הסוסון שלו, והילדה בחנה את הציור בפרצוף מקומט ואמרה, "נדמה לי שכן," ואחר כך הוציאה מהכיס שלה יצור קטן ופרוותי עם זנב ארוך ואמרה, "רוצה ללטף את הגרביל שלי בינתיים? קוראים לו צ'רפ." ואחר כך היא לקחה אותו אל הסוסון שלו שנראה אמיתי הרבה יותר, והיא הסכימה לשחק איתו, והיא הייתה טובה בהרבה מהרובוט המלווה שלו, כי היא ידעה להגיד "ייה-הא! בוא נתפוס את המנוולים!" ולפעמים, "חילות האימפריה מדביקים אותנו! מהר!" ולפעמים הם התחלפו בתפקידים, ואלמוג היה הרובוט המלווה וחומט הייתה השריף הנועז, ובערב חומט לקחה אותו אל אתי הביתה, והיו בו כל היצורים המוזרים שהיא ציירה וגם שני נכדים שלה שלא דיברו עברית אבל כן שיחקו איתו, ואלמוג שמח ממש שאמא ואבא החליטו להשאיר אותו כל הזמן בהדמיה כי הראש שלו הפסיק לכאוב, וכבר לא הייתה לו סחרחורת, והוא תכנן את כל הדברים שהוא יספר לאמא ולאבא כשהם יבואו לבקר אותו.

5 Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נגישות