תפריט סגור

בית / אהוד מימון

נטשה קיללה בשקט, ואז בקול. ואז בצעקות. היא גידפה את המעצב האלמוני של היחידייה שהטיסה, את חגורת האסטרואידים על אופייה ההפכפך ואפילו את הסופרנובה העתיקה שבגללה היא רודפת במרחבי החלל השוממים אחרי חתיכות סלע שמכילות יסודות יקרים.

הזווית והמסה של שבר הסלע הקטן שפגע בחללית הכרייה שלה לא ניקבו את המעטפת, השבח לאלי הסלעים, אבל היחידייה נכנסה לסחרור. נטשה הצליחה לייצב את החללית הקטנה לא בזכות חישובים או תכנון מוקדם, אלא תודות לאינסטינקט טהור ולשנים של ניסיון. היא עצמה את עיניה ונשאה תפילת הודיה חרישית למרפי על שהייתה חגורה בכורסת התאוצה בעת הפגיעה ועל כך שסילוני הצידוד פעלו, גם אם הם לא הגיבו כפי שהייתה רגילה. לוח הבקרה זרח בהתראות אדומות וצהובות והיחידייה עדיין הסתחררה באיטיות, אבל עכשיו היא תוכל לפחות לנתח את המצב בשקט ולהבין איך היא חוזרת הביתה. אם היא חוזרת הביתה.

נטשה נשענה לאחור בכורסה והעבירה יד על מצחה למחות את הזיעה.

 

רעות הניחה יד על מצחה המיוזע מעט של נטשה. "אני עדיין חולה," אמרה נטשה, "או שאת חושבת שהיד שלך תגיד לך משהו שהשעון שלי לא יודע?"

רעות לא ענתה, אלא שלחה יד לשידה הקטנה לצד המיטה והושיטה לנטשה את בקבוק המים שעמד שם. "המקום הזה עושה אותך חולה," אמרה.

"המקום הזה עושה את כולם חולים," אמרה נטשה ושתתה.

"ישראל אולי עושה לי בחילה לפעמים, אבל את, יש סיכוי טוב שתחטפי משהו פחות או יותר בכל מקום בכדור הארץ."

"אז מה את רוצה שנעשה?" נטשה התיישבה במיטה ונשענה על הכריות כדי להיטיב להביט בפניה של רעות. "כי לירח אני לא חוזרת אפילו אם את תבואי איתי. כבר דיברנו על זה."

רעות הנידה בראשה. היא שילבה את אצבעותיה באצבעות ידה של נטשה. פיה היה קו דק. "החגורה?"

"ומה נעשה שם? כרייה? בחיים לא הטסת יחידייה ולא יודעת שום דבר על כרייה."

"אני יכולה ללמוד."

נטשה נחרה, ורעות משכה את ידה לאחור והתחילה לקום. נטשה מיהרה לתפוס את שרוולה. "רעותי, אני מצטערת. בטוח שאת יכולה ללמוד להטיס חללית. אבל החגורה, אלוהים, אנחנו לא רוצות את זה." רעות לא משכה את ידה, אבל כתפיה היו נוקשות והבעתה חתומה. "אני פשוט… אני גדלתי עם הסיפורים של הכורים כשהם היו מגיעים לירח. אם הם היו מצליחים לגרד מספיק כסף בשביל זה. זה חרא של חיים."

"אבל לא יכול להיות שכל מה שיש בחגורה זה כרייה." רעות התיישבה שוב על שפת המיטה. "יש שם לא מעט אנשים, הם צריכים כל מיני דברים כמו רואות חשבון ומהנדסות ומורות וכאלה. כל מה שיש בכל מקום של אנשים. את בטוח תוכלי למצוא עבודה בתחזוקת חלליות, הרי גדלת בהאנגרים של נמל ארטמיס. ואם תואר שני במתמטיקה לא יסדר לי עבודה בשום מקום, אני אלך ללמד ילדים קטנים חשבון."

נטשה חייכה חיוך רחב. "את תהיי מורה מצוינת!" היא זזה הצדה לפנות מקום על המיטה לידה. "אותי לימדת המון. בואי, אולי תצליחי להסביר לי הפעם על מה התזה שלך," אמרה, וקינחה את אפה ברעש בטישו כמעט לא משומש.

"מפתה." רעות נשכבה ליד נטשה. "איך אני יכולה לסרב להצעה כזאת?"

 

על צג המחשב נגללה רשימה ארוכה של תקלות, ונטשה התחילה לעבור עליהן בשיטתיות. בראש הרשימה הייתה הודעה על תקלה אפשרית במנוע הראשי ועל כך שסילוני הצידוד לא פועלים כצפוי. היא לא הייתה צריכה את המחשב שיגיד לה את זה. מצב הדלק: שבר הסלע שפגע בה פער חתך במכל הדלק הראשי שלה וחלק גדול מהדלק שלה דלף לחלל. החדשות הטובות הראשונות היו שאין דליפות אוויר. החדשות הטובות יותר היו שמערכת מִחזור האוויר לא נפגעה. כל עוד יהיה לה כוח, מערכת המִחזור תמשיך להחזיק אותה בחיים.

למרות מאמציה הקודמים, היחידייה החבוטה שלה עדיין הסתובבה על צירה, אם כי לא בפראות כמו לאחר הפגיעה. נטשה השתמשה שוב בסילוני הצידוד המקרטעים כדי לצמצם את הסחרור כמיטב יכולתה כדי שתוכל לעבור לשלב הבא – לנסות להבין איפה היא. שלוש נקודות ייחוס – השמש, צדק ומשואת המכ"ם של קרס – הבהירו לה שהיא רחוקה מאוד מקבוצת הסלעים שאליהם היו פניה מועדים לפני ההתנגשות. למעשה, היא הייתה רחוקה למדי מכל אזור שנחשב מבטיח בעיני כורי החגורה, ועדיין התרחקה מקרס. היא שקלה לרגע להתחיל לקלל שוב, אבל ויתרה ונאנחה עמוקות. במקום זה שיגרה שדר מצוקה בתקווה שמישהו בטווח סביר יקלוט אותו, אבל היא לא יכולה לסמוך על זה.

היא הפעילה את הג'ירוסקופ הקטן של היחידייה, והוא הפנה אותה חזרה לכיוון קרס, הביתה. בשעה שהביטה לכיוון הבית רוחה התעודדה מעט, גם אם היא עדיין המשיכה להתרחק ממנו. נטשה הורתה למחשב לחשב מסלול חזרה לקרס והזעיפה פנים. התחזית הייתה גבולית, מאוד. אולי היא תוכל להגיע הביתה עם הדלק שנשאר… אם שום דבר לא ישתבש בדרך… אולי.

היא בדקה שוב ושוב את תכנית ההצתות שהמחשב הציע על פי הנתונים החדשים עד שהייתה משוכנעת שתפעל. לבסוף נשמה עמוק ולחצה על "בצע". המנוע הראשי ניצת לרגע, גמגם, ואז כבה. התראה חדשה עלתה לראש רשימת התראות על המסך: "כשל אספקת דלק".

נטשה נהמה. "חתיכת גרוטאה. ערמת צינורות ביוב משומשים. הייתי צריכה להתיך אותך מזמן ולמכור אותך בתור זיבורית לסירת קנו על מאדים." היא המשיכה כך עוד דקות אחדות, ואז ניסתה לשדל את המחשב לספק לה פרטים נוספים. הניסיון הזה נידון לכישלון – היה גבול למה שהחיישנים המעטים של הספינה יכלו לספר לה. היא תהיה חייבת לבחון את מערכת הדלק במו עיניה.

נטשה ניגשה אל ארון האחסון, שלפה את חליפת החלל והחלה ללבוש אותה. כשהעבירה את ראשה דרך הטבעת של הקסדה, היא חטפה מכה באפה. שוב.

 

"זה נכון שלכל הכורים יש אף שבור כי הם דופקים אותו כל פעם על טבעת הקסדה?" שאלה רעות, ונגעה בנקודה המעובה בגשר אפו של אדם.

אדם התעלם ממנה והתרכז בבירה שלו.

רעות נשענה אחורה על כיסא הבר הגבוה, נאחזה לרגע בדלפק כדי לא ליפול, צדה את עיניה של נטשה מאחורי גבו של אדם, ואמרה בלחישה תיאטרלית שאפשר היה לשמוע בבהירות גם בבאר העמוס, "גם השמיעה שלהם הולכת, בגלל הלחצים בקסדה." היא פרצה בצחוק וכמעט נפלה שוב מהכיסא.

נטשה שלחה יד לייצב אותה, ואחרי שהייתה בטוחה שרעות יושבת היטב העבירה את ידה אל גבו של אדם וליטפה אותו. היד נדדה מעלה לעבר עורפו של אדם, ונטשה סובבה אליה את פניו ונשקה לו עמוקות.

אחרי שהניחה לו, אדם הפנה את פניו אל רעות ובארשת רצינית הוציא לה לשון. "בגלל זה אני אוהב את נטשה יותר מאותך," אמר.

רעות ניסתה להעלות על פניה מבט נעלב, אבל לא הצליחה להתמיד בו יותר מכמה שניות ופרצה בצחוק. שוב היא כמעט נפלה, והפעם היה זה אדם שכרך יד סביב מותניה וייצב אותה. "בואי, עותי," אמר, "בואי. ניקח אותך הביתה."

"הביתה? כשיש עוד כל כך הרבה בירה לשתות?" היא נחרה בביטול וחזרה לצחקק.

נטשה ניגשה אל צידה האחר של רעות ועזרה לה לרדת מהכיסא הגבוה. "את," אמרה ודקרה את נטשה באצבע בחזה, "צריכה לחגוג. לחגוג. את… את החופש שלך!" היא השתתקה לרגע והניחה את ראשה על כתפה של נטשה. "יש לך ריח טוב," מלמלה.

"לא ממש הייתי קוראת לפיטורים חופש," אמרה נטשה והחלה להוביל את רעות לעבר היציאה.

"אין לך דבר לאבד מלבד הכבלים שלך!" הכריזה רעות. נטשה התעלמה ממנה.

אדם שילם והצטרף אליהן כשהוא תומך ברעות מהצד השני ועוזר לנטשה לכוון אותה לעבר הדלת. השלושה יצאו למסדרון ועשו את דרכם אל הדירה שלהם כשרעות מפזמת בתים של האינטרנציונל בין מה שנשמע לנטשה כמו פרסומות ישנות. כשהגיעו הביתה נטשה עזרה לרעות להתיישב על הספה, חלצה עבורה את הנעליים והתיישבה לידה. רעות הניחה לראשה לצנוח לאחור ועצמה את עיניה.

אדם נעלם במטבח וחזר אחרי רגע עם בקבוק מים. "רעות, מותק," אמר, "קחי. שתי קצת מים."

רעות לקחה את הבקבוק ושתתה ממנו בעיניים עצומות למחצה בעודה עוקבת אחרי אדם שאסף את נעליה ושם אותן במקום, ואז המשיך להסתובב בדירה ולסדר קצת כשהוא שורק לעצמו חרש. הוא חייך אליה כשקלט את מבטה. היא הפנתה את ראשה בכבדות לעבר נטשה ואמרה, "זה היה רעיון טוב להתחתן איתו."

מבטה של נטשה נדד לעבר אדם. היא פגשה אותו שנתיים אחרי שבאו לחגורה, כשהכניס את היחידייה שלו לטיפול במבדוק שלה. הוא היה שקט ונטה להתרחק מהכורים האחרים, אבל היא התיידדה אתו מייד. אולי מפני שהיא ורעות עדיין חשו זרות בתחנה. הוא הפך בן בית אצלן כל פעם שהיה בין משימות, ועם הזמן הידידות העמיקה והפכה לאהבה. במידה מסוימת הוא היה העוגן שהן היו צריכות בחגורה. דרך עיניו הן למדו לאהוב את הסלעים השוממים ואת התחנות הבודדות.

"כן, זה היה רעיון טוב. בואי, חומד, תשתי עוד קצת מים."

רעות שתתה עוד לגימה. "ושל מי היה הרעיון הטוב הזה?" שאלה בקול דרמטי. "שלי! כמו כל הרעיונות הטובים!" והיא הניפה את הבקבוק למעלה כאילו היה לפיד. "חוץ מהמים, המים היו רעיון של אדם." היא הביטה שוב בנטשה, "זה היה רעיון טוב להתחתן איתו."

נטשה פרצה בצחוק ואז נישקה את רעות. רעות הסריחה מבירה וזיעה, אבל נטשה חשה רק חמימות ואהבה.

"ויש לי עוד רעיון טוב," אמרה רעות. "את צריכה להפוך לכורה. כבר יש לנו יחידייה." היא הצביעה במעורפל על אדם. הוא עצר במקומו והניח על השולחן את הצלחת שנשא בידו באותו רגע.

"זה לא כזה רעיון גרוע," אמר לאחר הרהור של רגע והביט בנטשה.

נטשה הנידה בראשה. "אני מתקנת ספינות, אחרים קופצים בהן מסלע לסלע."

"טש, תקשיבי, אני רציני." הוא התיישב על הכורסה מולן, הניח את מרפקיו על ברכיו ונעץ בה מבט רציני. "זה היה חתיכת פיצוץ בינך ובין צ'רלי במבדוק, ואת שרפת גשרים," הוא הרים יד לעצור אותה לפני שהצליחה למחות, "אבל צ'רלי יירגע בסופו של דבר וייקח אותך חזרה לעבודה. בינתיים אני יכול להכשיר אותך בכרייה. את לא תצטרכי ללמוד הרבה, גם ככה את טייסת מעולה."

"מעולה!" תרמה רעות את דעתה. היא הלכה ושקעה על הספה וכעת הייתה שכובה למחצה.

"אני לא צריכה את צ'רלי. אני תמיד יכולה למצוא עבודה במבדוק אחר."

"כאן בתחנה? או שאת מתכוונת לעזוב אותנו ולעבור לתחנה אחרת?"

נטשה נעצה בו מבט זועם.

אדם אמר, "רק לכמה חודשים. את טובה מדי בשביל לוותר עלייך ולצ'רלי יש זיכרון קצר." אדם המשיך, "תחשבי על זה, את יודעת שתשתגעי בלי עבודה. וחאמד ישמח אם אני אצטרף לצוות שלו מפעם לפעם."

נטשה שתקה זמן מה, ואז אמרה, "בסדר. רק בינתיים, עד שצ'רלי יתקרר."

 

שמונה שנים אחר כך צפה נטשה ביחידייה פגועה, בודדה בחלל השחור שבו התאהבה. כשחזרה לחדר הפיקוד, אחרי שבדקה את הנזק, היא לא חשבה אפילו לקלל. היא חגרה את עצמה בכורסת התאוצה והצטערה שהיא לא בכבידה ולכן לא יכלה לצנוח לתוך הכורסה בייאוש. התברר לה שהסלע גרם נזק קטסטרופלי למערכת הדלק. אמנם נשאר לה מספיק דלק להגיע בצליעה הביתה, אבל לא הייתה לה דרך להעביר אותו למנוע הראשי. אפילו במבדוק מצויד היטב תיקון כזה ידרוש שבוע לפחות, וכאן אין לה שום סיכוי לבצע אותו.

היא הייתה תקועה בפינה נידחת של החגורה, בזווית לא צפויה מקרס, והסיכוי שמישהו יקלוט את קריאת המצוקה שלה ויוכל להגיע אליה בזמן היה אפסי.

נטשה נעצה מבט בשמשה הקדמית. היה נדמה לה שהיא רואה את קרס הולך וקטן מול עיניה, אפילו שהיא ידעה שהוא שזה לא נכון. דמיונה מתעתע בה. אבל היא בהחלט הולכת ומתרחקת מרעות ומאדם, ומהילדים. היא הציצה בחטף בתמונה של האלי ועות'מן שהייתה מודבקת על לוח הבקרה, ליבה שקע בקרבה. היא נשמה עמוק. היא לא הולכת לוותר בקלות.

קודם כל לבדוק מה סילוני הצידוד יכולים לעשות בשבילה. הם גמגמו קודם כי רק חלקם קיבלו דלק, וגם האספקה של אלה לא הייתה רציפה ואמינה, אבל אולי היא תוכל להשתמש בהם כדי לעצור את התנועה שלה הלאה מקרס, ואפילו לרכוש מהירות כלשהי לכיוון הבית. המחשב היה חסר תועלת לתמרון כזה. היא העבירה את חצי השעה הבאה בהפעלה ידנית של הסילונים. אחרי כל הפעלה היא בדקה את מיקומה ואת מהירותה. לבסוף, מותשת מזיעה וממתח, בכתפיים תפוסות, היא הניחה לעצמה להירגע קצת. היא כבר לא התרחקה מקרס. למעשה, היא הלכה והתקרבה אליו. בקצב של חילזון עם שיגרון. בסופו של דבר היא תגיע אליו. כלומר, גופתה תגיע אליו. האוכל ייגמר הרבה קודם.

כאילו בתגובה בטנה קרקרה. הבטן שלה צדקה, החליטה. היא חייבת לאכול משהו. ולקום קצת מהכורסה הזו. ולהחליף את החולצה שנדבקת לה לגב. ולהתקלח. אם תגיע אי-פעם למקום שיש בו מקלחת. היא חשה את המרה השחורה מתחילה לבעבע בה שוב, אבל אז התנערה, התירה את חגורות הבטיחות וריחפה אל תאון השירותים. היא החליפה בגדים, השתמשה בשירותים, לקחה לעצמה מהמטבחון ארוחה ארוזה לנפילה חופשית וריחפה בחלל היחידייה כשהיא מנשנשת ממנה ולוגמת מבועית קפה. היא נסחפה אט-אט לעבר אחד הקירות, הגיעה אליו והדפה את עצמה ממנו במגע בוהן קל. היא החלה להיסחף שוב לעבר מרכז התא הקטן ומעבר לו. כמו היחידייה שלה בחלל החגורה. בועית הקפה שצפה במרכז היחידייה התקרבה היישר אל פניה, ונטשה ניסתה לגרש אותה מדרכה בנשיפה.

 

פניה של האלי התעוותו כשהיא ניפחה את לחייה ונשפה בכל הכוח לעבר הבלון כדי להטיס אותו לעבר עות'מן. היא צחקקה כשהבלון פגע בראשה של נטשה. "אדם, עשה לי טובה, קח אותם מפה!"

אדם צחק ואסף את האלי אל חיקו. "כוחותינו פשטו על בסיס המורדים ולקחו בשבי את המנהיגה שלהם!" הודיע. "היא תיאסר בבור העמוק ביותר ותעונה עד שתודה בכל ההאשמות!" הוא החל לדגדג אותה, והאלי פרצה בצווחות צחוק.

"רעות," קראה נטשה לעבר השרוול שחיבר את היחידייה לתחנה, "בחייאת, קחי מפה את האידיוטים האלה. גם ככה מספיק קשה להתכונן להמראה בלי כל הילדים שלך שמסתובבים לי מתחת לרגליים". היא שלחה אל אדם מבט זועף. "כן, גם אתה אחד הילדים שלה," אמרה. הוא חייך אליה והפריח לעברה נשיקה.

רעות שרבבה את ראשה דרך מנעל האוויר, שלחה יד אחת לתפוס את הבלון וזרקה אותו לשרוול, ואז עשתה אותו דבר עם עות'מן שהיה במרדף אחרי הבלון. עות'מן צווח לרגע בהפתעה ואז נעץ בשרוול את נעלי התחנה שלו, שתוכננו כך שיוכלו להיאחז בכל משטח ולעצור את הנועל, ושיגר את עצמו לעבר מנעל האוויר. הוא נאחז במאחז היד שהיה קבוע בטבעת החיבור של השרוול, חבוי למחצה מאחורי רעות. אדם עשה את דרכו לכיוון המנעל, כשהאלי עדיין מתפתלת בזרועותיו.

נטשה פגשה אותם ליד המנעל. "פרצופה, תביאי נשיקה," אמרה להאלי, שקברה את פניה בחזהו של אדם. נטשה נשקה לראשה, ואז נצמדה לאדם לנשיקה.

"אתם מוחצים אותי!" בקע קולה העמום של האלי מביניהם. הם נפרדו בצחוק ואדם יצא לשרוול. נטשה ניגשה לרעות ונשקה גם לה.

"אתה!" הצביעה על עות'מן. "אני רוצה לראות שלושה רעיונות חדשים לשימוש בשילובי 'נעליים' להנעה של סלעים גדולים כשאני חוזרת!" אמרה וזקפה לעברו אצבע. עות'מן הזעיף פנים ואז רקע ברגלו והתרחק במורד השרוול.

אדם סגר את הדלת החיצונית של המנעל, ונטשה ראתה אותו מבעד לצוהר מבטא ללא קול את ברכת הכורים המסורתית: "סלעים טובים". היא חייכה אליו ופנתה להשלים את ההכנות.

 

נטשה ריחפה קפואה במרכז התא, שקועה במחשבות.

ליחידייה יש נעליים לרקוע בהן, היא חשבה. יש לה כמה וכמה נעליים. בפי הכורים "נעליים" היה כינוי ליחידות ההנעה-זיהוי שכל חללית כרייה הייתה מצוידת בהם. אלה היו מתקנים פשוטים שנבנו סביב מנועי פלזמה, מיני-הליקון קטנים וקשוחים שהיו יכולים לבלוע את רוב החומרים ולגהק אותם חזרה כדחף. המנועים היו מורכבים על מלפתים רבי עוצמה שהיו מתחפרים בסלע, ואליהם נלווה מחשב בליסטי פשוט. כורים היו מצמידים אותם לסלעים שנראו מבטיחים אבל לא היו שווים השקעה של דלק יקר בגרירה על ידי חללית, ומשגרים את הסלעים במסלול שיביא אותם לבסוף לקרבת קרס. איש לא ניסה לגנוב סלע שלא היה רשום על שמו בקרס. הצדק של החגורה היה מהיר, אכזרי ולא חיכה לבתי משפט. היו לנטשה שתים-עשרה נעליים, ואת ארגז הכלים שלה. אולי עוד תהיה לה הזדמנות לבדוק את שיעורי הבית של עות'מן.

אחרי כמעט שלושה ימים של עבודה מפרכת הנעליים היו צמודות לעור החיצוני של היחידייה, מאוזנות ככל שנטשה יכלה סביב מרכז הכובד שלה. את העריסות שבהן היו הנעליים מרותקות בתא המטען היא הצמידה לנעליים כדי שיוכלו להשתמש בעריסות לדלק, ובמקרה הצורך הייתה מוכנה לתת להן ללעוס חלקים מן המעטה החיצוני של הספינה כדי שיביאו אותה הביתה. המחשבים שלהן היו משועבדים למחשב הראשי של היחידייה, ואם אפשר לסמוך על ההרצות שלה "על יבש" זה אמור לעבוד. נטשה לא זכרה מתי הייתה עייפה כל כך. היא עצמה את עיניה, והרגשות שהדחיקה בעבודה הציפו אותה בבת אחת. הפנים של בני משפחתה צפו לנגד עיניה.

 

עיניו של עות'מן היו עצומות כשהניחו אותו על חזה של נטשה אחרי הלידה. היא הייתה מותשת, כאובה, מוצפת רגשות שלא הצליחה למיין או לנקוב בשמם, אבל באותו רגע כל יקומה התרכז באותם פנים שחומים קטנים, הצבעים של אביו, ובעיניו העצומות בחוזקה נגד העולם שאליו הגיח רגעים קודם. היא חשה באדם וברעות לידה, ידיהם על כתפיה, מלטפות, תומכות, אבל כל מה שראתה היו העיניים העצומות ההן.

 

נטשה פקחה את עיניה, הישירה את מבטה לאפלה שלפניה, ולחצה על הקליד שיתחיל את תכנית ההצתות שלה. חכו לי, אהובים, אני באה הביתה.

 —

סיפור זה נערך על ידי רמי שלהבת.

 תודה לקוראי הבטא שלי.

2 Comments

  1. שחר

    יופי
    אהבתי את עירובי הזמנים
    את העירוב בין המדע הקשיח וחלקים הרכים יותר
    יופי

  2. עדו

    הסיפור טוב אבל לא ברור לי איך הוא קשור ל'איברים' אלא אם לא הבנתי משהו בסיסי בקריאה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נגישות