תפריט סגור

עוגה בחושה וחצי מנה מורפיום / הילה בניוביץ'-הופמן

כן כן, אני יודע. אני קלישאה מהלכת. כמו קריקטורה של ילדונת מתרגשת עם שני לבבות פועמים במקום עיניים, אני יושב ובוהה בהערצה בפרופסור שלי, כאילו הוא לא פחות מאינדיאנה ג'ונס. אבל מה לעשות שהוא הציע לי זה עתה להצטרף אליו לחיפוש הגביע הקדוש של האקדמיה?

פרופסור פטרובסקי, המנחה שלי, הוא לא רק מרצה בחסד וראש המחלקה לקרימינולוגיה שיקומית, שמשכנע דורות של סטודנטים שיש תקווה גם לאנשים המרושעים והנאלחים ביותר – הוא גם הגה תוכנית שיכולה ליצור מחדש את נפש האדם, לעצב תודעה ואישיות. אי-אפשר לא להעריץ בנאדם כזה.

אבל אני מקדים את המאוחר. הבוקר הגעתי לפגישה אישית איתו, כדי להציע לו נושא שחשבתי שיהיה נושא התזה שלי. הפרופסור הקשיב בתשומת לב, ואחר כך אמר לי, "אתה יודע, אסף, זה לא רעיון רע. אבל יש לי הצעה קצת יותר מעניינת בשבילך. היית רוצה להצטרף למחקר שאני עורך?"

זקפתי אוזניים. "וואו, באמת? הייתי שמח מאוד."

הפרופסור חייך. "בהתחשב בהישגים שלך בלימודים ובעניין הרב שאתה מגלה בצד השיקומי של התחום, נראה לי שהפרויקט הזה תפור בדיוק למידותיך. מדובר בשיתוף פעולה בין המחלקה שלנו לבין בית הכלא 'סנונית' ובית החולים 'חנה סנש', שמאפשר לאסירים קשים לתרום להחלמה של חולים שסובלים מכאבים כרוניים. מה שאני צריך ממך, זה רצף תצפיות על התהליך כדי לבדוק אם אנחנו משיגים את המטרות שלנו."

"האסירים נשלחים ל'חנה סנש' כדי ללוות מטופלים?" שאלתי.

"לא, זה מסוכן מדי וגם אין צורך בכך. אתה מכיר את התהליך של כיול מחדש של מערכת העצבים, הטיפול החדשני לשיכוך כאבים?"

"לא כל כך," הודיתי. "דודה שלי עברה משהו כזה, אבל זה עזר רק חלקית…"

"זה נכון, זהו עקב אכילס של הטיפול. הרעיון מבריק בפשטותו: הרופאים יכולים למפות בדיוק מקסימלי את הפעילות הכימית-חשמלית במערכת העצבים, וכך הם יודעים בדיוק אילו עצבים לשתק ובאילו מיקומים, בלי לגרום כל נזק לעצבים בריאים. זה ממש כמו שכתוב או תכנות מחדש של מערכת העצבים, או הקלטה מחדש של סרט – בלי החלקים הפגומים."

"אז מה הבעיה?"

"הבעיה," נאנח הפרופסור, "היא שכדי לתכנת מחדש את המערכת, צריך לדעת מה הקוד, בלי שחלקים ממנו יהיו מחוקים או נעולים. אתה מבין על מה אני מדבר?"

"חלקים נעולים – כלומר, חלקים שכבר עסוקים במשהו אחר…?" ניסיתי לנחש.

"חלקים שכבר מגיבים למשהו אחר, כן. למשככי כאבים. שימוש במשככי כאבים לא מאפשר את יצירת התמונה הברורה של פעילות מערכת העצבים, ומשבש את יכולת הקריאה של המערכת. עד עכשיו הרופאים ביצעו את התהליך על בסיס חצי-ניחוש או השערה, לפי התמונה החלקית שקיבלו. נדרש מחזור של עשרים וארבע שעות ללא כל סיוע של משככי כאבים כדי שאפשר יהיה לבצע את התהליך בצורה יותר יעילה ומדויקת."

"כלומר, עשרים וארבע שעות של כאבים ממש חזקים," אמרתי.

"בדיוק כך. אפשר להבין מדוע אנשים מעדיפים את הטיפול הפחות יעיל, לחסוך מעצמם גמילה מייסרת ממשככי הכאבים ואחר כך יממה שלמה של עינוי צרוף."

"אוקיי, אז איך האסירים משתלבים בתמונה?" חקרתי.

הפרופסור הניח על השולחן את ספל הקפה שלו. הוא נשען לאחור בכיסא, שילב את רגליו והניח ידיים שלובות על ברכו הימנית. "זה מה שכל כך נפלא בטכנולוגיה החדשה. בדיוק כפי שיש לנו אפשרות להקליט את הפעילות במערכת העצבים, יש לנו אפשרות לשדר אותה! הרופאים והמדענים היו בדעה שאם ניקח מיפוי כזה, או הקלטה כזו, של מערכת העצבים של מטופל בהשפעת משככי כאבים, ונשדר אותה בגוף בריא, המערכת תשחזר את התנאים הקיימים במערכת העצבים של המטופל. כלומר, אם העצבים ייתנו את אותם אותות של כאב, הסינפסות או החיבורים ביניהם יגיבו כפי שמצופה מהם להגיב בתנאים של כאבים חזקים. כך הרופאים יוכלו לקבל תמונה של פעילות המערכת בלי שחומרים אחרים ישבשו את פעולתה – ופרוצדורת שיתוק הכאבים תהיה הרבה יותר יעילה."

"זה מדהים!" קראתי. "אנשים שישמשו כסוג של 'פונדקאים' לכאבים?"

"יפה אמרת, 'פונדקאים' זו מילה יפה. כאן נכנסים לתמונה האסירים המתנדבים שלנו."

"אסירים ממש התנדבו לעבור את התהליך הזה?" הרמתי גבות. "לא הייתי חושב שאכפת להם במיוחד מאנשים סובלים…"

"אם נותנים להם את התמריץ המתאים, זה בהחלט אפשרי. כבר ערכנו כמה סבבים כאלה, בתוצאות מעודדות," השיב הפרופסור.

"ומה התמריץ?" הקשיתי. "מה הבטחתם להם בתמורה?"

"על כל עשרים וארבע שעות של שידור סינפטי כזה, שירות בתי הסוהר הסכים לנכות יום אחד מתקופת המאסר של האסיר המתנדב. על כל שבע פעמים שיעברו את התהליך, ינוכה חודש שלם מתקופת המאסר שלהם."

הנדתי בראשי באיטיות. "אני מבין – זה פרס מאוד מפתה, אבל במחיר כבד…"

"במחיר לא פשוט בכלל, אכן כן. אבל זה רק הצד של האסירים. אני מעוניין לשלוח אותך לשם כדי לבדוק שאלה אחרת."

"מה אני אמור לבדוק?" שאלתי ולחצתי על העט, מתוך כוונה לרשום את הדברים במחברת.

"האסירים חוסכים לחולים הכרוניים את ההכנה המייסרת לטיפול ועוזרים לשפר את היעילות שלו. השאלה הנשאלת היא, האם יצליחו ללמוד משהו מהתהליך, מעבר לתחושת הסיפוק המיידית שבקיצור עונשם? האם, אחרי שיבינו על בשרם מה משמעות הסבל, ילמדו להזדהות עם הסובלים ויגלו כלפיהם אמפתיה?"

כתבתי את הדברים במהירות שיא, עם לא מעט שגיאות כתיב שנבעו מהתרגשות. "דיברנו על בעיית חוסר האמפתיה וחוסר הרגישות לזולת אצל רוצחים פסיכופתים," אמרתי לפרופסור, "אתה באמת חושב שחוויה כזו תצליח לשנות את צורת החשיבה שלהם?"

"מותר לקוות," הוא השיב. "הלימוד כאן הוא חווייתי ולא מנטלי. אולי דרך הגוף יצליחו האסירים להבין את מה שאינם מבינים, או אינם רוצים להבין, דרך הראש." הוא הוריד את רגלו הימנית לרצפה ונשען קדימה. "אסף, מה שאני מבקש ממך, ואני חושב שזו תהיה שאלת מחקר מצוינת לתזה שלך: לבדוק אם האסירים אכן יכולים ללמוד או לסגל לעצמם יכולות של אמפתיה הודות לתהליך הזה, שבו הם הופכים – בדיוק כפי שאמרת – ל'פונדקאים' לכאב של מישהו אחר. לשם כך, תערוך מספר תצפיות על אסיר שהתנדב לפרויקט, ותהיה גם לך הזדמנות לראיין אותו. אני חושש שהעבודה בצמוד לאנשים כאלה עלולה להיות חוויה מערערת בשבילך, ולכן הייתי ממליץ לך בכל פה לכתוב יומן או משהו דומה, על מנת שתוכל לתעד מה עובר עליך, להרהר בדברים ולעכל את החוויות."

"יומן… ?" זה נשמע לי קצת ארכאי, אבל לא רציתי לסתור את דבריו של הפרופסור. לכן הצעתי, "אולי בלוג? זה כמו יומן, אבל באינטרנט."

"כן, אני יודע מה זה בלוג," חייך הפרופסור. "אני אולי נראה כשייך לתקופת האבן, אבל נולדתי בכל זאת רק כמה עשרות שנים לפניך."

הסמקתי. "לא התכוונתי ל…" התחלתי לומר. הפרופסור עצר אותי בהנפת יד, "אל דאגה, אני רגיל לכך שסטודנטים חושבים שאני דינוזאור. אז ההצעה שלי נראית לך? אם כן, אשוחח עוד הערב עם שב"ס ואומר להם לצפות לסטודנט צעיר וכישרוני שיבוא לתעד וללוות את התהליך. תסכים לקחת חלק במחקר שלי?"

להסכים? הייתי מוכן לנשק באותו רגע את פרצופו המזוקן. ולא, אני לא הומו. לא שיש לי בעיה עם זה.

 

הבלוג של אסף: אמפתיה – האתגר

יום 1

מפקד בית הכלא, גונדר משנה צביקה ניר, נראה די עייף ומרוט, והשעה הייתה רק שמונה בבוקר. הוא היה בשלבי הסיום של ההדרכה הראשונית והקבלה שלי לכלא "סנונית". לפחות, זה מה שהיה אמור לקרות. הרגשתי שהוא מעביר את ההדרכה בחצי כוח, כי הוא בעיקר זרק לעברי תיאורים מקוצרים עם הרבה ראשי תיבות שהתייחסו לסדר יום, פרוצדורות כניסה ויציאה, נהלים למצבי חירום וכולי, אבל את כל זה כבר ידעתי מהחומרים שקראתי. תיארתי לעצמי שלאורך השנים הוא כבר קיבל המון סטודנטים לקרימינולוגיה, פעורי עיניים וחדורי מוטיבציה, ולא היה לו כוח להיכנס לפרטי-פרטים של כל דבר ועניין בשביל עוד סטודנט שיגלה שדברים בבית הסוהר לא מתנהלים בדיוק על פי התוכנית.

"אז מכאן אתה ממשיך לנשקייה לקבל אקדח הלם, שאתה מפעיל אך ורק אם נשקפת סכנה ברורה ומיידית לחייך. אם תפעיל אותו בלי סיבה מוצדקת, אני אהיה סכנה ברורה ומיידית לחייך. ובשום פנים ואופן לא להפעיל אותו על אסיר שנמצא בתהליך כיול, כי זה יקפיץ את זרם החשמל ויהרוג אותו. ואז אני אהרוג אותך. זה ברור?" הוא שאל, משחק בין אצבעותיו עם סיגריה אלקטרונית, שככל הנראה רצה מאוד לצאת ולהתענג עליה, אם לשפוט לפי האופן שבו איים כבר פעמיים על חיי.

"כן, אדוני."

"יש שאלות?"

היססתי. הייתי די בטוח שלשאלה כמו שהייתה לי באותו רגע הוא לא ציפה. עם זאת, תחושת הצריבה בכף יד שמאל קצת הדאיגה אותי, ומסיבה כלשהי, גם לא הצלחתי לזכור אם חיסון הטטנוס שלי בתוקף. לכן שאלתי, "יש לך אולי פולידין?"

גונדר משנה ניר בהה בי בחוסר הבנה. אחר כך נבח לעברי, "יש לי מה?"

"פולידין. או אלכוהול לחיטוי? אולי בתיבת עזרה ראשונה? או שאני יכול לגשת רגע למרפאה בדרך לאגף ד'…"

מפקד בית הכלא הניח את הסיגריה האלקטרונית על השולחן, פקק את אצבעותיו ושאל בקוצר רוח, "מה, הצלחת לדרוך על מסמר בדרך לכאן? מה פולידין עכשיו?"

"לא, שום דבר כזה. פשוט הבטון ליד שער הכניסה נורא מחוספס, ונשענתי על הקיר שם בצורה לא טובה ונחתכה לי היד." הרמתי את ידי השמאלית כדי להראות לו. החתך נראה פתאום כמו שריטה קטנה ומגוחכת להפליא, עם טיפונת של דם. הרגשתי כמו אידיוט. בדיוק כשעמדתי להתנצל ולומר שזה לא חשוב, אני כבר אשטוף במים וסבון ויהיה בסדר, נשמעה דפיקה על הדלת.

"יבוא!" קרא גונדר משנה ניר. הדלת נפתחה, ולחדר נכנס גבר כסוף שיער עם כרס עגולה, שנפנף קצרות בידו לאות ברכה. מפקד בית הסוהר קיבל את ידידו הוותיק במאור פנים: "מישר בני כלפון, האיש והאגדה! מה המצב, בני? בוא תכיר את הסטודנט החדש שלך, אסף רסקו."

"רסקין," תיקנתי בשפה רפה. "אסף רסקין…"

"מה נשמע, רסקו?" בעל הכרס חייך אלי והושיט יד ללחיצה. הוא הטיח כף יד בשרנית בעוצמה רבה לתוך כף ידי הימנית, ואז סחט אותה בכוח כלפי מטה לפני שהרפה סוף-סוף. "בשר טרי! מוכן לצאת לדרך באגף ז'?"

"חשבתי שאני עורך תצפיות באגף ד'," השבתי, מניע בזהירות את אצבעותיי הכואבות אחרי הלחיצה הלבבית יתר על המידה. "ראש החוג שלי אמר שאעבוד עם אגף המתנדבים לפרויקט, זה לא אגף ד'?"

המפקד והסוהר פרצו בצחוק. "האגף הכי זין שיש לנו", גנח המפקד תוך כדי צחקוק. בני הוסיף, "יש לך הרבה מה ללמוד. האסירים קוראים לו 'אגף ז', כי הוא אגף 'כל הזין'… הבנת?"

הנדתי בראשי לאות הבנה, וערסלתי בחשש את כף ידי הפצועה. בני השגיח בכך ושאל, "הכול בסדר? מה אתה מתעסק עם היד?"

"פולידין, הוא צריך פולידין," השיב לו המפקד, מרים גבות לעבר בני במבע רב משמעות. "יש לנו פה פצוע קשה."

ניסיתי להחליק את העניין בהומור. "לא פצוע קשה, בטח שלא, סתם חשבתי – עדיף לחבוש את היד לפני שניכנס לראות את האסירים, לא?"

"בדיוק להפך, חביבי," השיב בני. "הדבר האחרון שאתה רוצה זה להראות להם שאתה חבוש. אלה מריחים דם, ברגע שיראו סימן לחולשה, אתה גמור אצלם. יתייחסו אליך כמו לסמרטוט."

"אה… אוקיי, אני מבין." לא לגמרי הבנתי איך האסירים יריחו דם מתחבושת אבל לא יריחו אותו מדם ממשי שמרוח לי על היד, אבל העדפתי לשתוק בזמן שהם נפרדו לשלום והשמיעו עוד כמה בדיחות פרטיות. ואז הסוהר פנה אליי, "יאללה, בוא נלך. אל תדאג, אין פה מגפת דבר, אתה לא הולך למות," בני חייך לעברי בעידוד. ואולי בלעג? לא הייתי בטוח.

בדרך לאגף ד', או ז', תלוי את מי שואלים, ביקרתי בשירותים למרות שלא ממש הייתי צריך. ניצלתי את ההזדמנות כדי לשטוף את היד היטב במים וסבון. לפחות זה.

עברנו בנשקייה וקיבלתי אקדח הלם עם נרתיק וחגורה. לא לגמרי ידעתי איך לחגור אותה. בני עמד לידי והסתכל בלי להוציא מילה בזמן שנאבקתי עם החגורה והנרתיק והסמקתי יותר ויותר. בסוף הצלחתי איכשהו לסגור אותה על מותניי בצורה לא נוחה, והמשכנו הלאה. האמנתי שאם זה היה נראה ממש מגוחך, בני היה אומר משהו. הוא הרי לא רצה שהאסירים יריחו עלי דם. אני חושב.

המשכנו ללכת במסדרונות האינסופיים ודמויי המבוך, פותחים וסוגרים שער ברזל אחרי שער ברזל, נכנסים עמוק יותר ויותר ללב האגף הכי שמור והכי מסוכן בבית הכלא. ידעתי שיש המון אמצעי בטיחות, ובכל זאת היה משהו בזמזום של השערים הנפתחים ובקרקוש הרועם והמהדהד שהשמיעו בכל פעם שנחבטו בחזרה למקום, שהעביר בגופי גל קטן של זעזוע. קיוויתי בכל ליבי שבני לא שם לב לזה שאני קצת קופץ במקום בכל פעם שהוא טורק את אחד השערים.

לשמחתי, בני היה עסוק בתיאור ההיסטוריה של האסירים באגף תוך כדי הליכה ופתיחה-סגירה של שערים, כך שהוא לא ראה את התגובות שלי. הקפדתי להישאר חצי צעד מאחוריו ולדבר בעיקר לגב שלו.

"חזי, כלומר יחזקאל עובדיה, היה הראשון אי-פעם שעבר שידור סינפטי," סיפר בני. "החיבור שלו לממשק העצבי היה מושלם, אבל בהתחלה עוד לא ידענו שצריך להגביר את אות השידור בהדרגה, והוא חטף את כל העוצמה של הכאב בבת אחת. הוא התחיל לצרוח ונשך את היד של הרופא כל כך חזק שהוא כמעט איבד אצבע." הוא משך באפו והמשיך, "אבל לא ממש ריחמתי עליו."

"על הרופא?" שאלתי. "למה?"

"לא על הרופא, על חזי. הוא רצח את אשתו בשמונים ושתיים דקירות סכין. ואם זה לא מספיק, מאז שהביאו אותו לכאן הוא מתעקש להתחיל לשיר בקולי-קולות בזמן כיבוי אורות, ואז כל האסירים מתחילים לקלל אותו, ונהיה בלגן. לא משנה כמה עונשים הוא מקבל, הוא ממשיך ועושה לסוהרים בלילה כאב ראש."

לפחות הוא לא עושה להם שמונים ושניים חורי סכין בגוף, חשבתי. בוםםםם, עוד שער נטרק מאחורינו.

"אז אחרי זה למדנו שצריך להגביר את העוצמה בהדרגה, והרופא תמיד נמצא בצד השני של הסורגים כשזה קורה. השני שהצטרף לתוכנית של השידורים היה נתי גולדשטיין, קוראים לו פה 'הג'מוס'."

"למה ג'מוס? אם אני זוכר נכון מהתיק שלו, הוא איש די קטן ורזה, לא?" שאלתי. הקול שלי רעד רק קצת.

"כן, בדיוק. כלומר הפוך על הפוך, אתה מבין? כמו שיקראו לבחור הכי שחור פה 'ג'ינג'י' או לבחור הכי גבוה 'גמד'… אז נתי היה השני שהתנדב לתוכנית."

"אתה חושב שיש סיכוי שהוא התנדב מתוך כוונה… אתה יודע, לכפר על המעשים שהוא עשה?" שאלתי, וקיוויתי שהשאלה לא נשמעת טיפשית מדי. בתגובה, בני נחר בזלזול.

"לכפר על המעשים? בחייך. הוא אנס סדרתי שהתעלל בשמונה נשים ורצח שש מהן. הוא לא רוצה לכפר, הוא רוצה לקצר את המאסר שלו כדי שיוכל לצאת מפה ולהמשיך לעשות את זה."

שתקתי לרגע. בוםםםם, השמיע עוד שער. אחרי כך שאלתי, "אז לדעתך אין טעם בתוכנית הזאת שאני חוקר עכשיו? אין סיכוי ללמד את האסירים אמפתיה לקורבנות בעזרת חוויית כאב?"

בני השמיע מציצה דרך שיניו הקדמיות. "לא יודע מה להגיד לך. בתאוריה, אף בן אדם לא יכול לעבור כאבים כאלה ולא לחשוב על האנשים שסובלים, או לא להרגיש משהו בלב. אבל זאת רק תאוריה, ופה זה החיים האמיתיים."

"ולמה לדעתך זה לא עובד בחיים האמיתיים?"

"כי כמו שאמרתי, אף בן אדם לא יכול לעבור חוויות כאלה בלי להרגיש משהו. אבל מה שיש לנו פה…" בני הצביע דרך השער האחרון על החצר שבה הסתובבו או ישבו כמה אסירים, "אלה כבר לא לגמרי בני אדם."

זה לא עזר במיוחד להרגיע אותי. בשלב הזה נלחמתי להמשיך לנשום רק דרך האף, למרות שהדופק שלי השתולל. ניסיתי לשמור על ארשת רגועה ואדישה, אבל הנחיריים המתרחבים בניסיון להכניס עוד קצת אוויר הסגירו אותי. בני הבחין בי, עצר במקומו והניח לרגע יד על כתפי. "תשמע, רסקו. כרגע הכול נראה לך מפחיד והאסירים נראים לך כמו מפלצות או משהו. יש בהם דברים מפלצתיים, והם פסיכופתים, אבל הם גם מודעים למקום שהם נמצאים בו ומכבדים את הכללים פה. ככה זה, לבית כלא יש חוקים והם בדרך כלל מכבדים את החוקים. אל תראה להם שאתה מפחד מהם, תזכור מה באת לעשות פה, ויהיה בסדר."

אני לא בטוח בזה בכלל.

 

יום 12

אני מרגיש שאני מתחיל להיכנס לעניינים באגף ד'. הספקתי לתצפת על השגרה היומיומית של האסירים, וגם על שגרת הלילה. בכל כיבוי אורות, בדיוק כמו שבני אמר, חזי (ההוא שרצח את אשתו) היה מכריז בקול "לילה טוב, אגף כל הזין!" ופוצח בשירה אדירה במשך כמה דקות, מלווה בתיפוף קצבי על הסורגים. מכל התאים היו נשמעות צעקות מרוגזות בסגנון "סתום ת'תחת ש'ך, חתיכת חרא" או "חזי, אני אשבור'ך ת'פרצוף מחר בבוקר, חכה חכה". אבל הייתה לי תחושה שלפחות חלק מהאסירים נהנו מהריטואל הלילי הקבוע, וגם מהטחת הגידופים המסורתית. לראיה, אף אחד עוד לא שבר לחזי את הפרצוף בבוקר.

האסירים התרגלו די מהר לנוכחות שלי. בני הציג אותי פעם אחת במילים: "זה רסקו, הוא מתצפת מתוכנית 'אמפתיה משודרת', אז אל תבלבלו לו את המוח ותנו לו לעבוד בשקט". לרוב, אכן נתנו לי לעבוד בשקט. התגברתי מהר יחסית על הרתיעה משיחת חולין עם אנשים שרצחו קרובי משפחה או זרים גמורים, ולהפתעתי גיליתי ביניהם כמה אנשי שיחה מרתקים ביותר. לפעמים היה קל לשכוח שאני מדבר עם פסיכופת שבנסיבות מעט שונות היה יכול לרצוח אותי בלי להניד עפעף, ובלי שמץ של נקיפות מצפון. הנתק המוחלט הזה בין האינטלקט לבין המוסר היה מרתק, כמעט מעורר הערצה.

לשמחתי, הייתה לי הזדמנות להפגין קצת יותר אומץ לב בפני האסירים. אתמול כשיצאתי לחצר שבו הם יכלו לחלץ קצת עצמות ולהתעמל עם משקולות, נשענתי לרגע על הקיר המחוספס, ושוב שרטתי את היד – הפעם יד ימין. פלטתי קללה באופן אוטומטי. "אוף, איזה זין".

"מה קרה, רסקו?" שאל אותי נתי, "מי מגרד לך ת'ביצים?"

האסירים שסביבו גיחכו. השבתי בשיא האדישות,  "נחתכתי מהקיר המזדיין פה, אני לא רוצה ללכלך את הניירות שלי בדם עכשיו."

אחר כך ניגבתי את ידי המדממת במכנסיים, אחזתי בעט והמשכתי לכתוב סיכומי תצפית כאילו לא קרה כלום. מדי פעם הרמתי את היד שהמשיכה לדמם, וניערתי את טיפות הדם על רצפת הבטון. האסירים חזרו לענייניהם, והרגשתי הקלה. אחר כך, בשירותים של הסוהרים, הקפדתי כמובן לרחוץ את היד היטב.

החצר היא מקום שבו אפשר ללמוד הרבה על יחסי הכוחות בין האסירים. המלך הבלתי מעורער של החצר היה "גוּלָה", בשמו האמתי אבשלום גרבר. הוא היה גבוה יחסית והיה בו משהו מרשים ומעורר יראה, גם אם לא היה שרירי במיוחד. יכול להיות שגם סיפור הרקע שלו תרם ליראה כלפיו. כשהיה בן שש-עשרה, אבשלום הצעיר רצח את שני הוריו במכות פטיש. השוטרים שהגיעו למקום מצאו אותו יושב ליד הגופות המרוסקות ומשחק בגולות בשלוות נפש. הוא היה משחק בהן כל יום בבית הכלא. פעם, לפני הרבה שנים, כשגולה רק התחיל את המאסר, אחד האסירים האחרים לקח לו חלק מהגולות וצחק עליו: "מה אתה, תינוק שמשחק בג'ולים? תראו את התינוק הזה!" בתגובה, גולה שבר לו את המפרקת, אסף מידיו המתות את כדורי הזכוכית הצבעוניים, וחזר למשחק שלו. מאז אף אחד לא העז לצחוק עליו.

גולה לא היה דברן גדול, אבל היה מספיק מבט מצמית אחד ממנו, וכל האסירים פינו לו דרך. לפני יומיים שני אסירים התחילו להתקוטט על איזו שטות, ממש ניסו להרוג אחד את השני, וכמובן שכל יתר האסירים מיהרו להצטרף. גולה עזב לרגע את המשחק שלו, הפריד ביניהם בקלות, אחר כך נעץ מבט אחד חודר בשניים שהתחילו את המהומה, ופלט: "אתה יושב פה, אתה לפינה שם. שקט שיהיה כאן." וכך היה. אחר כך חזר לשחק. לרוב היה משחק סוליטייר, פשוט מקפיץ את הגולות להנאתו, אבל לפעמים שיחק מול יריב. להפתעתי, לא הייתה לו שום בעיה להפסיד. המשחק היה העיקר.

גוּלָה עניין אותי במיוחד, כי הוא היה אמור להיות האסיר שעליו אתצפת בזמן השידורים הסינפטיים. אחד כזה מתוכנן לשבוע הבא, ותהיתי עד כמה גולה יסכים לספר לי מה עובר עליו בזמן יממת השידור. הוא אמור להרגיש כאבים איומים, ולא כולם מסוגלים לדבר כשהם מרגישים ככה. הייתה לי תחושה שאם אצליח לחלץ ממנו כמה תובנות, זה יהיה מעולה למחקר של פרופסור פטרובסקי, שבגללו בעצם הגעתי לכאן.

 

יום 19

כבר ראיתי הקלטות בווידאו של שידורים סינפטיים, אבל היום תהיה הפעם הראשונה שאשתתף כצופה בדבר האמיתי. היינו ארבעה בחדר: בני הסוהר, דוקטור וקסמן הרופא האחראי, גולה ואני. שלושתם היו בתוך התא, בזמן שאני ישבתי בצד השני של הסורגים. השתדלתי לא להיראות מתרגש מדי, לכן שרבטתי מדי פעם דברים במחברת בהבעה רצינית, בזמן שהם הכינו את האסיר לשידור. הדברים שכתבתי היו בעיקר התאריך של היום והכותרת "תצפית מספר אחת". כשנגמרו לי הדברים לכתוב, פשוט מספרתי את השורות במחברת. כשהגעתי לשורה 22 הרגשתי שמישהו מסתכל עליי והרמתי את מבטי.

בזמן שחיברו אותו למכשירים, גולה לא הוריד ממני את העיניים. הוא לא נראה סקרן במיוחד, או משועמם במיוחד. הוא פשוט התבונן בי. אולי הוא החליט לתצפת עליי בזמן שאני מתצפת עליו.

גולה פשט את חולצתו וחשף חזה מעט שעיר ובטן שרירית. הוא כיווץ מעט את שרירי החזה והניע את כתפיו, עדיין מסתכל עליי. הרופא בדק את הכניסות בין החוליות שלו כדי לוודא שהן תקינות ואין דלקת, ואחר כך הושיב אותו ומדד דופק ולחץ דם. בסיום הבדיקות, הרופא הניד בראשו לאישור לעבר הסוהר, ואמר "הכול תקין, אפשר להתחיל." בני הוציא גיליון נייר מודפס והחל להקריא:

"אסיר מספר 64189, אבשלום גרבר, התנדבת להשתתף בתוכנית ניסיונית בשיתוף עם אוניברסיטת…"

גולה החווה בידו תנועת גלגול קדימה ואמר בקוצר סבלנות, "תריץ, תריץ את זה. אני כבר מכיר בעל פה."

"סתום ת'פה, גולה," השיב בני בחדות, "אתה יודע שאני חייב להקריא את זה. זה חלק מהפרוצדורה, אז סתום ותן לי לסיים פה כדי שנוכל להתחיל. בסדר?"

גולה נשף בבוז, אך השתתק ונשען אחורה בכיסא. הוא המשיך לנעוץ בי מבטים בזמן שבני הקריא את הטקסט מהדף המודפס:

"…במסגרת ניסוי זה, תחובר למערכת שידור סינפטי שהקליטה לפני כן תנאי פעילות של מערכת עצבים במטופל הסובל מכאבים כרוניים. אנו מודים לך על הנכונות לסייע למטופלים…בלה בלה, על הקטע הזה אפשר לדלג…"

גולה המשיך לבהות בי, אז כתבתי בסיכום התצפית: "האסיר נועץ מבטים במתצפת טרם תחילת השידור". לא הייתי בטוח מה זה תורם, אבל חשוב לתעד כל פרט. בני דפדף קדימה בניירת והמשיך, "כאות תודה על מאמציך וכתמריץ להמשך ההתנדבות, האוניברסיטה קבעה עם רשות בתי הסוהר את ההסדר המפורט להלן:

א. על כל 24 שעות כיול שיושלמו ללא שימוש במשכך כאבים, יקוזז יום שלם מתקופת המאסר של האסיר. על כל שבע יממות מלאות של כיול ללא שימוש במשכך כאבים, יקוזז חודש שלם מתקופת המאסר של האסיר.

ב. אם במהלך הכיול יחליט האסיר שאינו עומד במעמסת הכאב, יקבל מהרופא האחראי מנת מורפיום במינון שייקבע על פי משקל גופו. מרגע שייקח את מנת המורפיום, יופסק הכיול והאסיר לא יקבל את הקיזוז היחסי מתקופת המאסר.

ג. היות שלמערכת העצבים של האסיר המתנדב יידרשו כמה שעות כדי לחזור לתפקוד רגיל, ובפרק זמן זה האסיר עשוי להמשיך לחוש כאבים בעוצמות שונות, בסיום יממת הכיול יקבל האסיר חצי מנה של מורפיום לשימושו האישי כדי להקל על ההסתגלות.

אני, החתום מטה, מאשר כי ניתן לי הסבר מפורט על ההליך ועל תנאי ההסדר, ומסכים מרצוני החופשי להשתתף בניסוי…"

בני הניח את המסמך ונתן לגולה עט כדי שיחתום במקום המתאים. אחר כך גם הוא והרופא חתמו במקומות המתאימים. גולה נשכב על הבטן על מיטת הטיפולים, הניח ראש על צד ימין והמשיך לנעוץ בי מבטים. תהיתי מה הוא מנסה להשיג בזה. הוא לא רוצה שאראה אותו מתפתל בכאבים? הוא מקווה להוציא ממני טובה כלשהי? ואולי הוא סתם נהנה לראות אותי נלחץ?

הרופא התחיל לחבר את חוטי החשמל והאלקטרודות לשקעים שהושתלו לאורך עמוד השדרה של גולה. בין כל שתי חוליות היה שקע, בערך בגודל של שקע לאוזניות במחשב, שאליו הוחדרה אלקטרודה וננעלה במקומה בקול נקישה. הבנתי שהחיבור עצמו יכול לגרום לצמרמורת איומה, אבל גולה לא נע ולא זע בזמן שהאלקטרודות הוחדרו בזו אחר זו לחוט השדרה שלו.

בני פתח והסיר את אזיקי הרגליים של גולה, ואחר כך הוא והרופא יצאו מהתא למקום שבו ישבתי. בני סגר את הדלת והסיר מבעד לסורגים גם את אזיקי הידיים. הרופא שאל, "מר גרבר, אתה מוכן?"

גולה השיב לו מבלי להסיר את מבטו ממני, "לך על זה, דוקטור."

דוקטור וקסמן הפעיל את המכשיר. נשמע צפצוף חד וארוך, ואחר כך צפצופים קצובים. הצליל היה כל כך חזק שככל הנראה נשמע מחוץ לגבולות התא, כי שמענו צעקה מבחוץ. ושוב צעקה. האסירים דפקו על הסורגים של התאים שלהם, על קירות, על כל מה שמצאו, וצעקו משהו בן שלוש הברות. לא לגמרי הצלחתי להבין… "אה – גה – סו"?

"מה הם צועקים?" שאלתי את בני.

"עד הסוף", הוא ענה. "מעודדים אחד את השני להמשיך בשביל לקצר את הפז"ם."

הרופא החל לסובב לאט-לאט את כפתור העוצמה. צג המכשיר הראה 10%… 20%… גולה עדיין לא נע ולא זע. 30%… 40%… גולה נשם לאט יותר.

"עד – ה – סוף!! עד – ה – סוף!! עד – ה – סוף!! עד – ה – סוף!!" נשמעו השאגות מבחוץ.

המכונה המשיכה לטפס. 60%… 70%… נשיפות האוויר של האסיר החלו להישמע כמו נהמות. 90%… גופו רעד קלות, ופניו האדימו. הוא עדיין נשם בגניחות או נהמות, ולא הוריד ממני את מבטו החודר. פניתי לכיוון המכשיר, כך שגבי היה מופנה אליו.

"אתה בטוח שהוא בסדר?" שאלתי את הרופא בקול מהוסה, כשהשאגות של האסירים מהדהדות סביבנו. "הוא רועד ונראה לא טוב."

"גם אתה היית נראה לא טוב עם התקף כאבים של שלבקת חוגרת," השיב לי הרופא בלחישה, "זה נורמלי לחלוטין. אה, ואל תגיד לו שזה שלבקת חוגרת, לפעמים זה מייאש אותם והם מוותרים באמצע. עדיף שיחשוב שזה משהו אחר."

100%. הסתובבתי בחזרה למבט שחיכה לי. גולה עדיין נשם בכבדות, גופו רעד קלות מדי פעם, אך הוא לא הוציא הגה מפיו.

המכונה השמיעה צפצוף אחד ארוך, ואז "ביפ-ביפ" לסיום, ודממה. מבחוץ נשמעו מחיאות כפיים, רקיעות ברגליים ושאגות עידוד נוספות. אחר כך גם האסירים השתתקו.

"זהו," הכריז הרופא, "השעון רץ. אתה חופשי לקום ולהסתובב בתא, או לשכב אם תעדיף. אם אתה מעוניין לקבל מורפיום, תודיע לסוהר."

הסוהר והרופא יצאו מהחדר. שמעתי את בני מציע לדוקטור וקסמן קפה.

היינו לבד, רק אני וגולה. השפלתי מבט אל המחברת שלי וחיפשתי מילים לתאר את מה שחוויתי.

לא ידעתי למה לצפות. היו אסירים שצרחו במשך כמעט יממה שלמה. היו כאלה שנשכו את השפתיים עד זוב דם, גירדו את הקירות בציפורניים, הטיחו את עצמם בקירות או בסורגים, או פשוט שכבו וייבבו. המצלמות עקבו אחריהם בכל רגע, והם ידעו שאם יפגעו בעצמם בצורה רצינית או יאיימו לעשות את זה, הניסוי יופסק. בינתיים גולה לא עשה כלום. מה יעשה כשהכאב יימשך עוד ועוד ולא יפסיק? יקלל אותי? אולי ככה לפחות אשמע מה שיש לו לומר, אבין מה הוא מרגיש.

"אתה לא רוצה קפה?" נזרקה שאלה לחלל האוויר. הרמתי ראש בהפתעה.

"מה… ?" שאלתי.

"הם הלכו להביא קפה," גולה השיב, עדיין נושם בכבדות. ראיתי שעיניו דומעות, אבל הוא לא ייבב. גופו רעד מדי פעם, רעידה קטנה בלי שליטה, אבל מלבד זאת נראה שהוא התעלם מהכאבים. "לך תביא לך גם. זה הולך להיות יום ארוך."

לא הייתי בטוח איך להשיב. לבסוף עניתי, "אתה דואג לי? אל תדאג לי, אני בסדר."

"מפריע לך שקרימינל כמוני דואג לך?"

טוב, עכשיו הוא באמת משחק איתי. חייכתי בעל כורחי.

"לא עניין של קרימינל, אתה פשוט… לא ברור לי איך מישהו שמרגיש כל כך הרבה כאבים יכול לדאוג למשהו או למישהו, חוץ מעצמו."

גולה נאנח, והתרומם באיטיות לתנוחת ישיבה על המיטה. אגלי זיעה קטנים החלו להיווצר על מצחו, תגובה אוטומטית של הגוף למצוקה. זה רק גרם לשלווה בהבעה שעל פניו להיראות מוזרה ומנותקת יותר.

"אכפת לך אם אני אשאל אותך כמה שאלות?"

"לך על זה", השיב לי.

ניסיתי להזכיר לעצמי שלמרות שהתהליך נראה כמו עינויים באיזה מרתף ימי ביניימי, המטרה היא לא להעניש את האסירים בכאבים. לפחות, לא רק זה. מטרת הניסוי היא לגרום להם להזדהות עם המצוקה של האנשים הסובלים, ולעזור להם לפתח אמפתיה כלפי הזולת. דיברתי על זה לא מעט עם פרופסור פטרובסקי.

הבנתי שגולה לא אוהב ללכת סחור-סחור, אז הגעתי ישר ללב העניין עם השאלה הראשונה, "מה אתה חושב כרגע על האדם שאתה עוזר לו, שהמחלה שלו גורמת לו לכאבים האלה?" שאלתי.

"שהוא הבנזונה הכי טיפש בעולם," השיב גולה, מתנשף באיטיות. הוא ירד מהמיטה, הוציא חופן גולות מכיסו, התיישב על הרצפה והחל לשחק.

"טיפש? למה?"

גולה שתק לרגע אחד ארוך. אחר כך מחה את הזיעה ממצחו, והשיב, "כי הוא עוד מסוגל להרגיש, אבל בוחר לוותר על זה."

פתחתי את המחברת והתחלתי לכתוב, לקול נקישות כדורי הזכוכית.

 

יום 47

זו הייתה הפעם השלישית שבה ישבתי עם גולה ליממה של שידור סינפטי. בפעמיים הקודמות, נדהמתי לגלות איש חכם, רחב אופקים וחד אבחנה. הוא נהנה לשמוע על חיי שלי: על המשפחה, השאיפות שלי בחיים, הרצון להיות פסיכולוג קליני ומומחה לקרימינולוגיה, על ההערצה שלי לפרופסור פטרובסקי, שהיה אחד הגדולים בתחומו, ויזם את התוכנית הגאונית הזו. דיברנו כמה וכמה פעמים גם על הרקע שלו, אבל למרות שהוא תיאר במילים יבשות את מה שקרה בבית, ההתעללות של אביו, ההסכמה שבשתיקה של אימו, עדיין לא הצלחתי להבין מה הייתה הנקודה המדויקת שבה ילד – נער – הופך מאדם פגוע לאדם פוגע. מה הטה את הכף לכיוון הטירוף הרצחני שגרם לו לרוצץ את גולגולותיהם של הוריו?

היינו בשעה השמונה עשרה מתוך העשרים וארבע. גולה כבר היה די מותש, ומדי פעם נרדם לרבע שעה-עשרים דקות, עד שגל חדש של כאבים העיר אותו. ניסיתי לעודד אותו "עוד שש שעות תוכל לצאת מפה וליהנות מארוחת בוקר. יש היום במטבח עוגה בחושה, שוקולד."

"אני שונא עוגות בחושות," הוא מלמל. "אמא שלי הייתה נותנת לי עוגה בחושה כל פעם אחרי שאבא שלי היה מרביץ לי, כדי לסתום לי את הפה." לרגע היה נדמה שהוא נושם בקושי.

"גולה, אתה בטוח שאתה לא רוצה להפסיק?" שאלתי.

"רסקו, מה יהיה איתך, רסקו? כל פעם אתה שואל אותי."

"נכון, וכל פעם אתה עונה לי 'להפסיק מה?', כאילו אתה לא מבין."

"אני באמת לא מבין. מה אתה רוצה שאני אפסיק?"

"את הכיול. את הסבל."

"אתה חושב שאני סובל?"

"אני רואה שאתה סובל."

"לא, אתה רואה שכואב לי."

"נו, וכאבים זה לא סבל?"

גולה חייך חיוך עקום.

"אתה יודע מה התשובה."

"בוא נניח שאני לא יודע," התעקשתי.

הוא התיישב במאמץ רב על המיטה ופנה אליי, "אתה סיפרת לי שאח שלך מת, נכון?"

"נכון," אמרתי, "הוא מת בתאונת דרכים לפני חמש שנים."

"סבלת כשהוא מת?"

"כן. סבלתי מאוד. זה לא כאב פיזי, אבל זה כאב רגשי מאוד חזק."

"חזק כמו הכאבים שאני מרגיש עכשיו?"

"אי-אפשר ממש להשוות בין שני סוגי הכאב… אבל, או אובדן, זה עניין אחר."

"משהו שאי-אפשר להשתיק עם מורפיום?"

"לא, לא ממש. שום דבר לא יכול לשכך כאב כזה. חוץ מהזמן, אולי. חלקית."

"אז איזה סבל היית מעדיף לעבור, כזה כמו שאני עובר, או כזה כמו שהיה לך כשהוא מת?"

הרהרתי לרגע. מה הוא מנסה לומר לי?

"אני לא לגמרי בטוח לאן אתה חותר, אבל ברור שסבל פיזי – במיוחד כזה שאפשר לשכך אותו או להעביר אותו לגמרי – עדיף בהרבה על אובדן של חיים של מישהו שאתה אוהב."

"אז אם נניח שאיבדתי שלושה אנשים שאהבתי, אתה חושב שאני שם זין על המכונה המחורבנת הזאת והשטויות שלה?" המילים נשמעו כעוסות, אבל קולו של גולה היה שָׁלֵו כתמיד.

"מי שלושת האנשים שאיבדת? אתה מתכוון להורים שלך?"

"איבדתי אבא, אמא, וילד."

נתתי לדברים שלו לחלחל לרגע. הוא מתכוון לעצמו.

"סיפרתי לי שאבא שלך היה מכה אותך," אמרתי.

"נכון."

"והוא היה קורא לך 'אפס' ו'כלומניק' ו'נקבה', אומר לך שאתה לא שווה שום דבר, ומוציא עליך את כל העצבים שלו. וסיפרת לי גם שאמא שלך לא גוננה עליך מפניו."

"גם נכון."

"אמרת שלא היו לך שום נקיפות מצפון כשרצחת אותם."

"הכול נכון, רסקו. יפה אמרת."

"ובכל זאת אתה מרגיש שאיבדת אותם, וגם את עצמך?"

גולה ירד מהמיטה, נשען קדימה על הסורגים ואפשר לגופו המיוזע והיגע לנזול לרצפה, עד שקרס מולי. הוא השעין את מצחו על הסורגים ונעץ בי שוב את אותו מבט חודר אך אדיש שלמדתי להכיר היטב. גון עורו האפרפר הדאיג אותי.

"אני מתאבל בדיוק כמוך, רסקו, רק שאצלי זה יותר מסובך. אתה מתאבל על האיש שהיה. אני מתאבל על ההורים שאף פעם לא היו לי, ועל הילד שלא נתנו לי להיות. אתה מבין?"

הנהנתי בשקט.

"אתה חושב שהזמן יעזור לי להתגבר על זה?"

"אני לא יודע, גולה. אבל כמו שיש היום דרך לשכך כאבים פיזיים, אולי ימצאו יום אחד דרך לשכך כאבים רגשיים…"

"זה לא יקרה בחיים שלנו."

"אולי לא. אבל מותר לקוות."

גולה פרץ בצחוק.

"מה כל כך מצחיק?" שאלתי.

"אתה מצחיק… אתם מצחיקים," הוא ענה. "אתם באוניברסיטה עם הניסויים שלכם, מכאיבים לנו כדי ללמד אותנו לקח, ללמד אותנו לרחם על אנשים מסכנים. גם אבא שלי היה אומר תמיד 'חושך שבטו, שונא בנו'. אתה חושב שלמדתי לרחם על מישהו מהמכות שלו?"

שתקתי. אולי הוא צודק. אולי אין דרך אחרת לקבל אמפתיה מאשר להראות אמפתיה. אבל… הוא בכל זאת לקח חיים של שני אנשים.

"הרבה אנשים סובלים מהתעללות בבית, גולה. לא כולם רוצחים את ההורים שלהם," אמרתי.

גולה נחר בבוז.

"אתה מפחד, רסקו?"

"ממך? אני צריך לפחד?"

"לא ממני. אתה מפחד שגם אתה יכול, בתנאים הנכונים, להפוך לרוצח?"

"אין מצב."

"למה?"

"כי אני לא חושב שיש לי זכות להחליט למי מגיע או לא מגיע לחיות. לקחת חיים זה לחצות גבול שאסור לחצות אותו."

גולה רק נשם בכבדות והסתכל עליי. הרגשתי צורך לרכך קצת את הדברים הקשים.

"כלומר, גם להכות ילד חסר ישע זה גבול שאסור לחצות אותו, אבל מעשה אחד לא מצדיק את השני… אני לא שופט אותך, אני רק מנסה להבין."

"כן, אתה מנסה להבין. מהצד השני של הסורגים. עם אקדח הלם. כשאני מחובר למכשיר הזה."

"ואם לא הייתי מהצד השני של הסורגים, זה היה משנה?"

"בטח. אז הייתי לוקח לך את האקדח."

"כדי שתוכל לחשמל אותי?"

גולה לא ענה. ניסיתי לשאול עוד כמה פעמים, אבל הוא לא אמר מילה אחת נוספת עד סוף הכיול.

 

יום 75

היום התקיימה התצפית האחרונה שלי עם גולה, וסביר להניח שהתצפית האחרונה שלי אי-פעם. אולי משום שידע שזה המפגש האחרון שלנו, גולה שיתף אותי בהרבה יותר מהרגיל. הוא סיפר על הפעם ההיא, שאביו הכה אותו כל כך חזק בחגורה, שלשונית האבזם ננעצה בישבנו, ואביו התחיל לקלל בזמן שניסה לשחרר אותה, והוא – גולה – פרץ בצחוק. האב חשב שהוא צוחק עליו, אז הכה אותו עוד יותר מהרגיל. וכל הזמן הזה, הילד לא הצליח להפסיק לצחוק, יותר ויותר, עד שלאב נמאס והוא זרק עליו את החגורה ויצא מהחדר.

הוא סיפר על הפעמים שבהן בכה והתחנן בפני אמו שתעזור לו, והיא אמרה לו שזו דרכו של האב להראות לו אהבה, והוא צריך להעריך את זה ולהתנהג יפה.

הוא סיפר על הבדידות בבית הספר, ועל הגברת הנחמדה במכולת שראתה שהוא עצוב ומסוגר, ונתנה לו במתנה שקיק של גולות כדי לעודד אותו. שם החלה האובססיה שלו לאיסוף גולות. הוא חיפש את היפות ביותר והמיוחדות ביותר, והיה משחק בהן בכל הזדמנות ובוהה בהן במשך שעות.

הייתה אחת שהוא אהב במיוחד, "בומבילה" עם פס כחול וצהוב באמצע, שהייתה יפהפייה בעיניו. הוא אהב אותה כמו ידידת נפש. לפעמים היה מושיט יד לכיס וממשש אותה. איתה אף פעם לא הרגיש לבד. היא הפכה לסוג של עוגן בשבילו.

יום אחד, אביו חזר מהעבודה כועס ומתוסכל כהרגלו, והחליט להוציא את העצבים על הבן. בזמן שהפנה אליו את גבו, הנער הכניס את ידו לכיס ומישש את הבומבילה האהובה עליו. "מה זה??" שאג עליו האב. הוא הטיח את גופו אל הקיר, תחב יד לכיס והוציא משם את הגולה. "למה אתה עוד משחק בגולות?! מה אתה, תינוק או גבר?" צעק האב. "חתיכת אפס, שום דבר לא יֵצֵא ממך!"

האב לקח את הגולה האהובה למטבח והוציא פטיש מאחת המגֵרות. הבן בכה והתחנן, תחילה באוזני האב ואחר כך באוזני האם שהגיעה בריצה. כשראתה מה מתרחש, האם צעקה על הנער המתייפח: "למה הכעסת את אבא? למה אתה אף פעם לא מתנהג יפה? מגיע לך!"

ואז, האב ניפץ את הגולה אהובת נפשו בעזרת הפטיש.

"והחוקר במשטרה אומר לי, בגלל גולה הרגת את ההורים שלך? מה אתה, משוגע?' ועניתי לו 'כן, בגלל גולה'. שילך להזדיין, מה הוא מבין בכלל," אמר לי גולה בפגישה האחרונה.

"אבל בטח היו שם עובדים סוציאליים, או פסיכולוגים, מישהו שדיברת איתו?"

"והם האמינו לי, אתה חושב?"

"אף אחד לא האמין לך?" נדהמתי.

"לא היו עליי יותר מדי סימנים, והם שמעו שאני אוהב ללכת מכות בבית ספר. אין לי הוכחות."

"זה פשוט נורא!" הייתי מזועזע. התחלתי לכתוב בחמת זעם במחברת. לדוקטור פטרובסקי יש קשרים במשטרה, בטח מישהו יוכל לעשות משהו. פתאום שמעתי את גולה צוחק והרמתי את הראש.

"אתה ממש קנית את כל זה, מה? מסכן שלי…"

"מה… ?"

גולה, עדיין רועד מכאבים, שאג מצחוק. הוא השעין את ראשו אחורה וצחק, וצחק, וצחק. אחרי דקה ארוכה של צחוק, הוא התנשף והסתכל עליי, "מסכן קטן, כולך אמפתיה וסימפתיה ורחמים… יושב פה פעם אחרי פעם עם גולה המסכן, שההורים שלו לא אהבו אותו והוא בכלל לא אשם… גם אם הייתי מספר לך שחייזרים חטפו אותי, בטח היית מאמין ומתחיל לרחם עליי. חה!" הוא שוב פרץ בצחוק.

חיכיתי עד שנרגע. הרגשתי את הדופק הולם ברקותיי, אבל שאלתי בנימה הרגועה ביותר שהצלחתי לגייס, "אז כל מה שאמרת לי עד עכשיו במפגשים בינינו, הכול היה שקר?"

"שקר, אמת, מה זה משנה? קח את האמפתיה שלך ותדחוף אותה לתחת. אתם פחדנים, כל הקרימינולוגים והפסיכולוגים עם ה'שיקום' שלכם. לאף אחד מכם אין ביצים לעשות את מה שצריך. אנשים כמוני צריך להרוג, אבל אתם משקשקים, מוצאים כל מיני דרכים להשאיר אותנו בחיים אבל לגרום לנו לסבול."

קמתי על רגליי. "יודע מה? יש במטבחון עוגה בחושה שמישהו הביא. אני הולך להביא לי פרוסה, ולאכול אותה מול הפרצוף שלך."

"לך, גיבור גדול, לך."

בדרך למטבחון נזכרתי שבעצם, אם הסיפור על אמא שלו והעוגה הבחושה היה שקר, זה לא ממש יזיז לו. אבל בכל זאת שאבתי הנאה מסוימת מהעובדה שאני, נטול כאבים וכועס עליו, אשב מולו ואתענג על המאפה בזמן שהוא סובל.

אבל כשנכנסתי בחזרה לחדר עם העוגה ביד, התביישתי בעצמי. מה קרה לי? אני מנסה להתנקם באסיר עולם שמרגיש כאבי תופת? אני יורד לרמה שלו? הנחתי את העוגה על שולחן בצד והתיישבתי. גולה נעץ מבט בעוגה ואחר כך בי.

"אפילו את זה אתה לא מסוגל לעשות, מה? מרחם על הרוצח? גבר גבר, אתה."

"כן, אני מרחם עליך. אחרי כל זה, אתה תישאר פה, וגם אם תנצל את כל ימי הכיול שיכולים לתת לך, עדיין לא תצא מכאן עד שתהיה זקן והחיים שלך כמעט ייגמרו."

"אז אתה כבר לא מאמין בכל האמפתיה הזאת, רסקו?"

הסתכלתי ישירות לתוך מבטו החודר. "אני מאמין שאתה יכול לרצות להיות אדם טוב יותר. אני לא מאמין שאתה רוצה להתנהג אחרת."

"אז אתה היית רוצה שאני אתנהג יפה ואקבל את העונש שלי בשקט? כמו שאמא שלי רצתה?"

"חשבתי ששיקרת לגבי זה. או שלא?"

הוא החריש.

"גולה, שיקרת או לא שיקרת לי?"

לא קיבלתי אף מילה בתשובה.

בשעות שנותרו לכיול גולה ישב עם הגב לקיר, ממולל גולות באצבעותיו ולוטש מבט ריק בעוגה שהנחתי בצד. מדי פעם ירדו מעיניו דמעות. כבר לא ידעתי אם זו תגובה אוטומטית לכאבים, או שהוא באמת הרגיש משהו. בדקות האחרונות שנותרו לשעה האחרונה ניסיתי שוב לדבר איתו. לא רציתי שנסיים בנימה עגומה. בכל זאת, הוא אפשר לי לערוך את כל התצפיות, לראות אותו בסבלו, ואולי חלק ממה שאמר לי היה בכל זאת נכון. ואולי הכול היה נכון, אין לי דרך לדעת זאת.

"גולה? תקשיב, עוד מעט בני ודוקטור וקסמן יגיעו לכאן. אני רוצה לנצל את ההזדמנות בשביל להודות לך על המאמץ, על זה שהשתתפת במחקר, וכמובן על העזרה החשובה שלך לאנשים במצוקה. בין אם אתה מזדהה איתם או לא, עזרת להם מאוד, ומגיעה לך תודה והערכה על זה. אז בשמם, וגם בשמי, אני מודה לך."

גולה נשם באיטיות ונראה סחוט לגמרי.

"ולמקרה שבאמת משכת אותי באף ואין לך בעיה עם עוגות בחושות – אני משאיר פה את הפרוסה הזאת בשבילך. אגיד לבני לתת לך אותה כשתסיימו פה. תוכל ליהנות ממנה עם חצי מנה מורפיום שתקבל עוד מעט, כדי שתוכל להתאושש כמו שצריך ולראות שאנחנו באמת מעריכים את הסבל שלך."

גולה עיקם את שפתיו בחיוך. הוא התרומם על רגליו במאמץ רב, וצעד לכיוון הסורגים.

"אז בכל זאת יצאת איתי גבר," אמר בלאות. "אתה בסדר אתה, רסקו." הוא הושיט לי את ידו ללחיצה דרך הסורגים. היססתי. נאמר לי לא לעשות דברים כאלה, כי אסירים יכולים לנצל כל הזדמנות לאלימות.

"שוב אתה מפחד, רסקו? יש פה ים של מצלמות, הסוהר בדרך. ואם אני אעשה לך משהו, בטח יבטלו לי את הקיזוזים שהשגתי."

זה נכון, חשבתי. הוא לא טיפש עד כדי למחוק את כל מה שהשיג בייסורים. ובכל זאת, הייתה לי תחושה שהוא זומם משהו.

"רסקו, כבר הוכחת שאתה גבר. בוא נסגור את זה יפה."

אני לא יודע אם זה היה הכבוד שרחשתי לו למרות הכול, או התחושה המסתורית שאם לא אלחץ את ידו, אתחרט על כך עד סוף ימיי, או פשוט סקרנות לראות מה הוא עומד לעשות. ידעתי שאסור לי לעשות את זה, אבל באותו רגע הושטתי לו יד בחזרה.

בשבריר שנייה, גולה לפת את ידי ומשך אותי בעוצמה קדימה. ראשי הוטח בסורגים, ולכמה שניות אוזניי צלצלו. ניסיתי להתנתק מאחיזתו, אבל למרות עשרים וארבע שעות של ייסורי תופת, הוא היה חזק ממני בהרבה. הוא תפס בחגורתי ומשך אותי אליו, ולפני שיכולתי להזעיק עזרה, הסיר מהחגורה את אקדח ההלם שלי. אז הרפה ממני ונסוג לאחור לתוך התא.

נפלתי ארצה. ראשי עדיין זמזם מהמכה שחטף מהסורגים. שמעתי את גולה אומר לי, "אל תרחם עליי, רסקו. לא מגיע לי שירחמו עליי."

סירנת אזעקה הופעלה במסדרון, כנראה על ידי השומר שצפה במוניטורים וראה מה מתרחש בתא. נשמע קול צעקות וריצה במסדרון. גולה הסתכל למצלמה, ואז החזיר את מבטו אליי, "שלום שלום, רסקו. תתנהג יפה."

הכול קרה תוך שניות ספורות. הוא הפעיל את אקדח ההלם ונגע באחת האלקטרודות שעל גבו. השנאי שהיה אמור לווסת את זרם החשמל לעמוד השדרה שלו העלה ניצוצות ואחר כך התפוצץ. זרם חשמל של אלפי וואט חלף בגופו, והוא נפל ארצה מיד. הוא התעוות על רצפת הבטון עוד כמה פעמים, ואז חדל לנוע.

המכונה ששידרה את הכיול הסינפטי השמיעה צפצוף קורע-אוזניים כאשר השידור פסק באופן פתאומי. כאשר פרצו לחדר הרופא והסוהרים, יכולתי לשמוע את צעקות האסירים מסביב: "גולה, מה קורה? גולה!! גולה, מה קורה אתך, בנאדם?"

הרופא קבע את מותו. לא נותר מה לעשות. אחר כך טיפל בי – מסתבר שפתחתי את הראש כשהוא נחבט בסורגים, וכל הפרצוף שלי היה מלא בדם. אפילו לא שמתי לב. הרופא אמר שככל הנראה יש לי זעזוע מוח קל. לפני שהאמבולנס לקח אותי להמשך טיפול, התעקשתי להתעכב לרגע ליד הגופה של גולה. רציתי שינעץ בי את המבט החודר והיציב הזה עוד פעם אחת אחרונה. אחר כך הפרמדיקים משכו אותי משם.

אני יודע שהוא עשה את זה לעצמו, אבל מרגיש שנטלתי את חייו במו ידיי. ידעתי שהוא זומם משהו כשהושיט לי יד, הוא אפילו דיבר על אקדח ההלם באחת התצפיות, ובכל זאת לא עשיתי שתיים ועוד שתיים. ידעתי שהוא מבלף כשטען שכל מה שסיפר היה שקר. הכול היה אמת לאמיתה. ראיתי את המבט על פניו כשהבאתי את העוגה ההיא. ולא רק זה, אפילו הבטחתי לו את העוגה כפרס על התנהגות טובה, והחזרתי אותו אחורה למקום שבו היה, ילד חסר ישע, כשקרה מה שקרה עם ההורים שלו. הכול בגלל מה שאני עשיתי, בגלל הניסיון ללמד אותו "איך להתנהג יפה". ללמד אותו אמפתיה? קודם צריך ללמד אותנו אמפתיה. כולם אכזבו אותו. ההורים שלו, מערכת המשפט, שירות בתי הסוהר ואפילו האוניברסיטה, עם היומרה המחקרית שלה. כולנו אכזבנו את גולה. ואני הרגתי אותו. אין לי כוונה להתחמק מאחריות, אני אשא בעונש: הוא מת בגללי.

עכשיו אני בבית החולים, ועוד מעט יגיעו לכאן חוקרי המשטרה. הם ישאלו אותי מה קרה ולמה עזרתי לאסיר מספר 64189, אבשלום גרבר, להרוג את עצמו. אני חושב שאענה להם "בגלל גולה".

הוא היה מעריך את זה.

3 Comments

      • הילה

        צר לי על העצב. אבל גולה, הדמות, באמת ובתמים האמין/הרגיש שאין לו שום סיכוי לגאולה, והשיחות שלו עם רסקו רק העמיקו את ההבנה הזו. מקווה שלכל הפחות נהנית מהקריאה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נגישות