אילו זו הייתה ספינה ראויה לשמה, היו חריקות עץ בכל מקום, ריח מלוח, תחושת תנועה מתמדת, ושמה היה "נקמה" או "אימה". אם היא עצמה הייתה קברניטה ראויה, הייתה לה רטייה על העין ורגל מעץ, ושמה היה "אלואיז השודדת האיומה" או "ג'ורג'ט אימת הימים". כשהייתה ילדה חלמה על ספינה שתיקרא "לב המיץ" או "גיגית הפחד", אבל אפילו זה לא קרה. לפחות השמות ההם היו משעשעים. אבל לספינה עליה פיקדה קראו "עכברית הביבים" ולה עצמה קראו תקווה, כי ההורים שלה החליטו להשתמש בשמות עתיקים במקום במשהו שיאפשר לבת שלהם לפתח מוניטין מרושע כמו שלהם. דור רביעי לפיראטים של מערכת השמש, והיא הראשונה שקיבלה שם כמו "תקווה".
תקווה עיוותה את פניה אל הדמות שנשקפה מולה במראה. ארבעים וחמש שנים והיא עוד לא התרגלה לשם שלה, או לעובדה שדודתה הורישה לה ספינה עם שם שהורכב במהלך משחק שבץ-נא. לפחות ככל שהיא הזדקנה, הפרצוף שלה נראה יותר מאיים. עם קצת מזל יהיו לה מספיק קמטים וכתמים על הפנים כך שאף אחד לא ישים לב שעדיין יש לה את שתי עיניה ואת כל השיניים שלה.
"קחחחחח. חחחחצצצ," אמרה מערכת הקשר.
תקווה נאנחה. "כן, קצינה ראשונה גולגלתא?"
לגולגלתא היו שם נכון, מורשת נכונה, ולא הייתה לה דודה עם חוש הומור גרוע. מצד שני, היא גם הייתה בלונדינית דקיקה ומלאת שמחת חיים, שבשום שלב לא תכננה ליזום מהפכה על הספינה, לדקור את הקפטן שלה בגב או סתם להעלות את המטען באש כדי לקבל קידום. היא הייתה מאושרת להיות הסגנית של תקווה לנצח, כפי שהיא הבהירה שוב ושוב בשיחות ההערכה הרבעוניות שלהן.
"המפקדת, צופה שמאל, מטרה, אדום שלושים, טווח 1,500. מטרה זוהתה כשביט, כיוון 320, 25 קשר."
"קיבלתי, קצינה ראשונה. באה," היא אמרה, והטילה את עצמה לאורך המסדרונות, משתמשת מדי פעם בידיות האחיזה על מנת לכוון את תעופתה.
לא הייתה כבידה ב"עכברית הביבים". כלומר, הייתה אפשרות להפעיל כבידה, אבל היות שכמעט כל הצוות שלה גדל בחלל, ושלפחות שלושה רבעים מהצוות עברו התאמות לחיים במיקרו-כבידה, תקווה לא מצאה שום סיבה טובה להשתמש בה. היא לא הייתה בטוחה שמנוע הכבידה בכלל עוד עבד.
"איפה?" היא נהמה כשצנחה לחדר הפיקוד, וגולגלתא העלתה את השביט על התצוגה הראשית.
גולגלתא נשמעה מעט פחות בטוחה בעצמה מהרגיל. "זה נראה כמו שביט, ותכננו לנחות ולכרות אותו, אבל זה לא נע כמו שביט, הוא קורן באינפרא־אדום, ואני חושבת שאולי יש לו פחות מדי תנע זוויתי."
תקווה החוותה באצבעותיה והקרנה של פניה של שבא צפה מולה.
"מה?" הייתה לשבא הבעה זועפת תמידית, שהתרככה רק מאחורי דלתות סגורות, בעיקר כששתיהן היו עירומות ולא היו להן דוחות למלא. הן שירתו ביחד על "צפעונית המעמקים", ותוך חצי שנה השתלטו עליה ביחד. אחרי שהדודה של תקווה פרשה, שבא עברה איתה ל"עכברית הביבים", והן חילקו את הספינה בין שתיהן, כשתקווה אחראית לכוח האדם ושבא אחראית לוודא שהספינה לא תתפרק. זו נשמעה החלטה נכונה לזמנה, בייחוד כי תקווה לא הייתה מסוגלת להבחין בין סברוג משושה לסעפת פליטה, ושבא שנאה בני אדם. טוב, לא את כל בני האדם. את גולגלתא שבא חיבבה מאד, בייחוד מאז שהיא התוודתה על אהבתה לסיווג דסקיות שטוחות ונתיכים.
"את מוכנה להסתכל על זה לרגע?" תקווה שלחה לשבא את כל המידע שגולגלתא אספה על הגוש שמולן, וההבעה הזועפת הרגילה של שבא השתנתה להבעה הזועפת הסקרנית שלה. תקווה ספרה עד עשר. ואז ספרה שוב. לאט.
"מה את אומרת?" היא שאלה כששבא התחילה להקליד באוויר.
"חישובים," שבא ענתה, ותקווה התאפקה לא לשגר את עצמה לחדר המנועים ולטלטל את בת הזוג שלה.
גולגלתא כחכחה בקולה, "אה, צ'יף?"
"כן?" תקווה בטח דמיינה את זה, אבל היא הייתה משוכנעת שלרגע חלק מהזעף של שבא התפוגג.
"אני ממש אשמח להבין מה את חושבת," גולגלתא אמרה. "אני רואה שזה סלע חלול, אבל תראי את הקריאות האלה." והיא הקיפה חלק מקובץ הנתונים בעט אדום.
"מעניין," שבא אמרה, וכעת תקווה הייתה משוכנעת שהשפתיים שלה כבר לא היו קפוצות.
"מה את חושבת?" הקול של גולגלתא היה כל כך חמוד וקליל. "חשבתי שזה שביט, אבל הנתונים לא מסתדרים."
"זה לא שביט," שבא אמרה, וכעת החיוך שלה זרח. "זו ספינת דורות."
"שתיכן איתי עכשיו לקצמ"ח! ותביאו את יוגב איתכן!" תקווה אמרה, ושבא מיד סגרה את השידור.
הבעיה הייתה שאפילו הן היו מחויבות לפעול על פי כללי האימפריה האנושית. ספינות הדורות שוגרו מכדור הארץ לפני אלפי שנים, ועדיין אפשר היה למצוא אותן פה ושם ברחבי הפְלוּף המקומי. הנוהל אמר שיש ליצור קשר איתן, לברר מה היעד שלהן, ולסייע להן להגיע ליעד. אף ספינה לא הוחרגה מהנוהל הזה. אפילו לא ספינת פיראטים עם שם מגוחך.
שבא הסבירה מה הן מצאו. זו הייתה שיטה לייצר מקום אכסון עבור אלפי אנשים בתקופת הבריחה ממערכת השמש. תפסו שביט, חיממו את הקרח שבתוכו כדי לפנות את המנהרות הפנימיות שלו, הוסיפו חמצן, מנועים וסחרור, מילאו אותו בבני אדם, ושיגרו הרחק מכדור הארץ הקורס.
"תראו," תקווה אמרה לצוות הבכיר שלה, "יש שתי אפשרויות."
"יש אפשרות אחת," יוגב אמרו. הזרוע הרביעית שלהן הייתה תחובה מתחת לברך השמאלית, בתנועה שהייתה יכולה להיות מגונה אם עדיין היו להן איברי מין חיצוניים. לפחות מאז שהן התאחדו לישות אחת, היה להן גם רק קול אחד בצוות.
"לא," שבא אמרה, "יש שתי אפשרויות."
תקווה התאמצה לא להביט אליה. בחולצה הקצרה שחשפה את הזרועות השחומות שלה, עם הקרחת המבהיקה, והקעקוע המתפתל מהצוואר… שבא במהלך יום עבודה הייתה הדבר אליו תקווה ערגה. רק שעברו שנים מאז הפעם האחרונה שהן הצליחו להגניב הפסקת התרעננות באמצע היום. מהעובדה ששבא לא יצרה איתה קשר עין, תקווה הניחה שגם המראה שלה במדים מעורר רגשות דומים. רק עוד כמה שעות.
"בדיוק." תקווה הנהנה אל שבא. "או שנסייע, או שנדווח ונמתין לוודא שספינה אחרת תגיע לסייע."
"או שנפשוט עליהם, נבזוז אותם, ונמשיך הלאה." יוגב פשטו את הזרוע השנייה שלהן, הכחולה. תקווה התעלמה מהזלזול בהחלפת הצבע מול עיניה. זו הייתה הדרך של יוגב להסיט את דעתה מהדיון. היא תצטרך לכנס עוד ועדת משמעת ושוב להבהיר לוועדת שולחן העצם, הוועדה העליונה של הפיראטיות, שלמרות ההתנהגות חסרת הריסון של יוגב והזלזול המוחלט שלהן בסמכות, הן הארכיבאיות הכי מנוסות מבין הפיראטיות המורשות, והיחידות שאפשר לסמוך עליהן במרחקים ארוכים.
גולגלתא פערה את עיניה, "יוגב!"
תקווה ציפתה שיוגב יכחילו בתגובה, אבל במקום זה הן אספו את כל הזרועות שלהן, מוורידות לאט לגוון הטבעי שלהן.
גולגלתא הנהנה כמעט לעצמה והביטה אל תקווה. "המפקדת, אני מציעה שנדבוק באמנה ונעניק סיוע בעצמנו. אנחנו…" היא השתתקה ותיקנה את עצמה, "אני זקוקה לנקודות זיכוי."
אפשר היה להשיג נקודות זיכוי של האימפריה עבור מציאת ספינות עתיקות בעלות ערך, עבור הגשת עזרה לבני אנוש בצרה ממנה אי־אפשר להיחלץ או עבור מציאת מין חדש והטמעה מרצון שלו באימפריה האנושית. המין החדש קיבל טכנולוגיה מתקדמת, ובתמורה היה צריך לשלוח בכל שנה חלק נכבד מהאוכלוסייה כשגרירים, שעברו התניה עמוקה במרכזים מיוחדים באימפריה האנושית. הם חזרו לכוכב המוצא שלהם כשהם נחושים בדעתם לעשות את מיטב יכולתם לקידום האנושות. בתוך עשור רוב הגזע הקדיש את חייו לריצוי האנושות. "שעבוד נטול עבדים" קראו לזה, ותקווה שנאה את זה.
נקודות זיכוי ניתן היה להמיר לשימוש בטכנולוגיה אנושית, להתיישבות במקומות נחשקים, וכמובן לילודה בספינה של האימפריה.
תקווה הבחינה בסומק שהציף את גולגלתא, וכמו כל קברניטה של כל ספינת פיראטיות, היא העמידה פנים שלא ראתה אותו. היא עצמה הייתה יכולה ללדת בשולי האימפריה האנושית, בתקווה שהעוללים שלה ישרדו, כמו כל דורות הפיראטיות לפניה, אבל אם גולגלתא רוצה להיכנע לתכתיבי האימפריה, לאסוף נקודות זיכוי, ולהיות כפופה לשיטה החונקת שלה רק בשביל לחיות בביטחון בספינה מרווחת וללא קרבות הישרדות יום-יומיים, שיהיה לה לבריאות.
"הוחלט, אם כך." תקווה הישירה מבט אל יוגב, שכל זרועותיהן היו מקופלות כעת בצורה מסודרת על ברכיהן, והיו בגוון הרגיל שלהן. יוגב הנהנו.
"צ'יף, התאמת מהירות בבקשה."
שבא הנהנה.
"תקשורת, הקמת קו."
יוגב הנהנו.
"סגן, תחקיר."
ההנהון של גולגלתא היה הנלהב משל כולן. היא אהבה תחקיר, כמו שהדגישה תמיד בעיניים בורקות וחיוך ענק. תקווה ניסתה לשכנע את עצמה שהיא לא תתגעגע אליה בכלל כשהיא תלך להשריץ צאצאים על איזו ספינה מבריקה עם צוות שמסתפר בהתאם לתקנות ולובש מדים בצבע אחיד, שעשויים מבד ולא משאריות שנאספו מפשיטות.
יוגב יצאו ראשונות, גולגלתא בעטה את עצמה לפתח היציאה העליון. שבא נותרה אחרונה ועצרה את תקווה במגע בזרועה. "היא אמרה לך על זה משהו?"
תקווה נדה בראשה. "מבינה שגם איתך היא לא דיברה."
שבא נאנחה. "היא בגיל המתאים, את יודעת. לא כולן חייבות להתאים את עצמן לדרך שלנו."
"אישרתי ליוגב התאחדות," תקווה מחתה.
"אישרת ליוגב התאחדות אחרי שעשית להן את המוות במשך חצי שנה."
"רק רציתי שהן ישקלו את הצעדים שלהן בצורה יסודית. שיהיו בטוחות שהן עושות מה שהכי טוב להן."
שבא שינתה את האחיזה שלה לליטוף, ותקווה הרשתה לעצמה לנשוף לאט. "אני יודעת שאת דואגת לה, אבל את חייבת לאפשר לה לפרוח. היא תחזור. כמו שיוגב חזרו. כולן אוהבות לשרת איתך."
תקווה עשתה את הפרצוף הרגיל שלה כששבא אמרה דברים כאלה, ושבא חייכה את החיוך הרגיל שלה כשתקווה עשתה פרצוף, וטפחה על כתפה. "קדימה, לגשר. לכי להציל את חבורת הכלומניקים הנודדים, ואחר כך יהיה לנו ערב שקט."
"לך יהיה ערב שקט. אני אצטרך למלא כל הלילה דוחות למרכז השליטה," רטנה תקוה, אבל בכל זאת חייכה, ומשכה את עצמה חזרה לגשר.
התחקיר של גולגלתא העלה שמדובר בספינה ששוגרה לפני אלף ושמונה מאות שנים. "הדבר האחרון שהם שמעו הוא שכדור הארץ התפורר לחתיכות." דמעות עגולות היו בעיניה של גולגלתא.
"הוא עדיין מפורר לחתיכות," תקווה העירה ובחנה את המספרים שרצו על הצג שלה.
"כן, אבל.." גולגלתא החלה לענות, ולשמחתה של תקווה נכנסה קריאה מיוגב.
"קשר הוקם. נדרש תרגום?" זו הייתה מחוות נימוס מקובלת בקרב ארכיבאים, אבל אצל יוגב השאלה נשמעה תמיד עוקצנית וחסרת כבוד. הרי ברור שתקווה לא מדברת ניב של שפה שהתגלגלה בקרב ספינת חלל מבודדת כמעט אלפיים שנה.
תקוה עצמה את עיניה, ספרה עד שלוש, וענתה, "כן, בבקשה, אשמח לתרגום."
"דברו," יוגב אמרו. תקווה גלגלה את עיניה. המסך מול עיניה הכחיל.
"שלום," היא אמרה בקול הרשמי ביותר שלה. "כאן תקווה בת פורתא אימת שבע הפלנטות, המפקדת של 'עכברית הביבים', ספינה מורשית לבזיזה ופשיטות. על פי קוד מספר…" היא לא הספיקה לסיים.
"איך הגעתם לכאן?"
תקווה שאפה. נשפה. ברור שהברברים האלה לא ישתמשו בפנייה המקובלת. היא השתדלה לשמור על טון מכבד. "על פי המידע שבידינו אתם בדרך כבר קרוב לאלף ושמונה מאות שנים. נשמח לסייע לכם להגיע ליעד."
"אבל… מי אתם? ואיך מצאתם אותנו?"
תקווה לא נאנחה. היא הייתה מאוד גאה בעצמה שהיא לא נאנחה.
"המפקדת, מבקשות אישור להעביר חבילת מידע מותאמת תרבותית," אמרו יוגב, ותקווה אישרה מבלי לקרוא את תוכן החבילה. היא תכיל את כל המידע שיחסוך את השאלות כמו "איך מצאתם אותנו?" או "איך אתם יודעים לאן אנחנו נוסעים?", ובעיקר את הצורך לתרגם את השיחה הלוך ושוב, אם יש לספינת הדורות הזו טכנולוגיית תרגום מובנית. לפחות לארכיבאים שלהם אמורה להיות טכנולוגיה כזו. אם היו להם ארכיבאים. תקווה ניסתה להיזכר כמה זמן קיים התקן שקובע שעל כל ספינה חייב להיות ארכיבאי. היא הייתה יכולה לשאול את יוגב, אבל לא רצתה להסיח את דעתן.
שבא שלחה לה הודעה בקשר הפנימי. "אני חושבת שהם היו בדרך לדלתא פאבוניס."
"איכס." תקווה הרשתה לעצמה להגיד את זה רק לשבא, וידעה שהיא לא תיעלב. פאבוניס היה אתר התיירות אליו כל האימפריה נהרה כדי לטבול בברֵכות מחוממות לטמפרטורת הגוף, לאכול אוכל פושר, לשתות אלכוהול בינוני, לצבוע את הגוף בצבעים שיורדים אחרי מקלחת אחת, ואחרי שבוע לחזור הביתה ולדווח איזו חופשה נהדרת זו הייתה. הפשיטה הראשונה של שבא הייתה על פאבוניס, והיא כמעט טבעה באחת מהברֵכות שם.
מצד שני, אולי אתר תיירות הוא בדיוק המקום לשלוח אליו ספינת דורות אבודה. יהיה להם שם אוכל, מקומות לינה וכיפות הגנה מחוזקות.
"ספיגת ידע הסתיימה," יוגב אמרו, ובו זמנית שבא העלתה את דרגת הכוננות לאחת.
"שיגור. שיגור. שיגור. שיגורים מרובים! דגם לא ידוע של טילים, צפי פגיעה, שלושים וחמש שניות." הקול הרגוע של שבא הבהיר שהמצב גרוע.
"איך?" תקוה פתחה את התצוגה הכוללת.
"סלעים." גולגלתא הריצה ניתוחי מסלולים והרכבים. "מעלה תמרון חמיקה."
תקווה עברה על המידע שגולגלתא שלחה אליה. הן יחמקו מרוב הסלעים, ועם התאמה קלה של תדר המגנים השאר יתפוררו ולא יזיקו להן.
"קצינות קשר יוגב," הקול הקפוא של שבא סימר את השערות על עורפה של תקווה, "האם שידרתן את קוד המגנים שלנו לספינת הדורות?"
"זה בחבילה הבסיסית." יוגב העבירו את ידיהן במקצב הידוע רק לארכיבאיות.
"מה קרה?" תקווה שידרה לשבא.
"הסלעים הם הסחת דעת. הם שיגרו את הצידה והנשק שלנו אליהם. התדר לא זוהה אצלנו כשיגור."
תקווה החניקה קללה.
גוגלתא הקישה על הלוח שמולה, "הם עתיקים. זה תדר שלא היה בשימוש יותר מחמש מאות שנה. המגנים שלהם בתדר שאני לא מזהה, ואנחנו לא יכולות לפרוץ. זו ענתיקה."
"התאימי את…" תקווה עצרה את עצמה. ברור שגולגלתא תתאים את התדר של המגנים. היא לא צריכה להורות על זה. היא גם תוודא שהשלל יוחזר למקומו. במקום להורות לגולגלתא איך לעשות את העבודה שלה, תקווה פתחה ערוץ פרטי ליוגב.
יוגב נשמעו כעוסות. "ארכיבאית שמכבדת את עצמה לא הייתה משתמשת בזה להתאמת נשק."
תקווה סרקה את המידע שזרם אליה מהסריקות של גולגלתא על הספינה האחרת. כלי נשק פעילים, מעל עשרת אלפים בני אנוש לא מותאמים במגוון עמדות. זו אולי הייתה פעם ספינת דורות. עכשיו זו הייתה ספינת קרב לכל דבר ועניין, שלא הייתה כפופה לנוהלי האימפריה ולא צייתה לכללי הפיראטיות.
היא פתחה תדר פרטי ליוגב, "התנגדות לתקיפה?"
"מבקשות להצטרף לצוות."
תקווה חייכה לעצמה. עם כל הכעס וההתנהגות המזלזלת, בשעת פעולה יוגב היו דוגמה ומופת לפיראטיות.
תקווה פתחה מחדש את התדר לשבא, "אפשר להשתגר?"
"עדיף מעבורת," שבא ענתה. "הם על גבול שיגור בטוח."
"התנגדות לתקיפה?"
"שלא תעזי להיפצע. אין לי כוח להתאים שוב את הגוף שלך אחרי הפעם האחרונה."
הגיבוי האחרון שלה היה מעודכן לשעה שבע בבוקר. תקווה הורידה את שארית הזיכרונות שנצברו.
"בואו," תקווה שידרה ליוגב, ופגשה אותן במעבורת התקיפה.
אם זו הייתה ספינה ראויה לשמה, היו להן צלצלים, תותחים, וריח של שמן ואבק שריפה. במקום זה הייתה להן מעבורת לשלוש, אקדחים אישיים, סכינים, חליפות גוף כולל מסננים, וכמובן צילום רציף לצרכי לימוד הצוות.
"ווש." אמרה מערכת ההתנעה הפנימית של המעבורת. נקייה ונטולת רעידות אחרי שגולגלתא שיפרה אותה.
"המפקדת," יוגב אמרו, קולן מעט פחות יציב מהרגיל, "יש משהו חשוב."
"הגיבויים נהרסו? אתן צריכות עוד זמן?" לרגע תקווה תהתה אם לבטל את הטיסה.
"לא, לא." יוגב היססו וסגרו את הקשר לספינה.
אם הן מתכננות מהפכה עכשיו, תקווה תהיה מאד מאוכזבת. גאה, כמובן, כמו כל קברניטה של ספינת פיראטים שמרגישה שהכשירה את הצוות שלה כראוי, אבל מאוכזבת שיוגב בחרו דווקא ברגע הזה, כשהן צריכות להחזיר את המזון והציוד שלהן, כדי לתקוף. עדיף לעשות מהפכה על בטן מלאה, כך תקווה תמיד לימדה את הצוות שלה.
"זה בקשר לגולגלתא. היא… כלומר…"
המעבורת חצתה את המרחק בין הספינות. המעטפת החיצונית של ספינת הדורות גדלה על המסך בקצב קבוע. היא הייתה גבשושית ומלאת בקיעים וסלעים. אין פלא שגולגלתא חשבה שזה שביט. הן עמדו להיכנס למוצג מוזאוני משרידי האנושות בתקופת ההתפוררות.
סילוני מים בקעו מפתחים לאורך המעטפת, והמחשב הפנימי של המעבורת זיהה אותם כמקורות הנעה של הספינה. אולי הן יכולות לחסום את החורים האלה איכשהו? להעלות את הלחץ בתוך ספינת הדורות ולפוצץ אותה מבפנים? אבל היא לא חלולה. היא מלאת מעברים וצינורות. היא לא תתפוצץ בקלות.
"אנחנו רוצות לחתום חוזה." יוגב קרעו את תקווה מההרהורים שלה.
"עם מי?" תקווה שאלה, ולאחר רגע התפכחה. "אתן וגולגלתא?"
"אנחנו יודעות שאנחנו לא בדיוק… כלומר… אבל עם נקודות זיכוי נוכל לייצר צאצאים, וגולגלתא מאוד רוצה, ואנחנו לא כל כך, אף פעם לא רצינו, אבל…" המילים נשפכו מיוגב כאילו הן מנסות לסתום את כל הפערים בשיחה בין שתיהן.
תקווה הסתובבה אל יוגב והניחה יד על הזרוע הקצרה שלהן. "אתן רוצות צאצאים?"
"עם גולגלתא כן," יוגב אמרו, ותקווה הייתה משוכנעת שהיא יכולה לראות סומק בלחייהן.
"ואתן אומרות את זה עכשיו כי…" תקווה הבינה תוך כדי דיבור. "כי אם נשמיד את הספינה לא נקבל את המענק." היא סיימה. יוגב הנהנו לאט.
אם הן רצו להעמיד צאצאים הן היו צריכות את הטכנולוגיה של האימפריה. מאוחדות לא יכלו להפיק צאצאים בצורה אחרת. וספינות פיראטיות בעיקר הפסידו נקודות זיכוי, לא הרוויחו.
"אנחנו לא יכולות לשחרר אותם," תקווה אמרה. "הם תקפו אותנו, והם יתקפו שוב."
יוגב הנהנו. "אנחנו מבינות. רק… רצינו להסביר. שתדעי."
פתחי הפליטה של הספינה ירו סלעים לכיוון "עכברית הביבים". תקווה ידעה שגולגלתא תתמרן את הספינה כך שתחמוק בלי נזק אבל הן יצרכו דלק בתמרונים, וגם ככה מאגרי הדלק שלהן היו מדולדלים, והן לא תוכלנה להשתמש בדלק של ספינת הדורות.
"מצד שני…" תקווה נקשה על שיניה באצבעה. "אנחנו גם לא יכולות להניע אותם ליעד כשהם חמושים כך. הם יחריבו אותו."
"זה ברור המפקדת," יוגב אמרו. "לא נוכל לסכן את אחיותינו."
ובכן. לא להשמיד, להביא ליעד מבלי שיסכנו אותו, ואיכשהו להשיג נקודות זיכוי עבור חברות הצוות שלה שניתנו רק על קידום האימפריה שעם ערכיה תקווה לא הסכימה. קליפת הספינה מילאה את המסך.
"יש להם כבידה?"
יוגב בחנו את הספינה, "כן. הם מסתחררים, ובנוסף נראה שיש להם מנועי כבידה."
"מצוין." תקווה חייכה. יוגב נרתעו מהחיוך שלה. היא פתחה את הסריקות של הספינה, וסימנה את מנועי הכבידה שיוגב איתרו.
"אני צריכה תוכנית השבתת מנועי כבידה. אני צריכה לדעת איפה נמצא מערך הפיקוד שלהם. אני צריכה לדעת איך לגרור אותם איתנו. ו…" תקווה פתחה את מפת האימפריה, "אני צריכה לדעת איזו ספינה אימפריאלית הכי קרובה לדלתא פאבוניס." היא השתתקה. "אני גם צריכה לדעת מה עמדתכן לגבי הארכיבאית שאצלם."
"היא העבירה נתונים שניתנו בכוונה טובה כדי לנצלם להרס ספינה אחרת על גיבוייה," יוגב סיננו, "היא לא ארכיבאית אמיתית."
תקווה הנהנה. היא קיבלה יותר מהרצאה אחת על הקודים האתיים של הארכיבאים, אולם מעולם לא הצליחה להפנים אותם במלואם. הם היו מסוגלים להילחם בצורה מרושעת יותר מכל מין ברחבי האימפריה, ובכל זאת קידשו תודעות מעל לכל דבר אחר. מה שהיה חשוב מבחינתה היה האישור של יוגב לפגוע בארכיבאית שעל ספינת הדורות.
יוגב שלחו תוכנית השבתת מנועי כבידה לאישורה של תקווה, שהעבירה אותן לגולגלתא. יוגב תמרנו את המעבורת לנחיתה קרוב לפתח שנראה כפתח פליטת גזים, אבל תקווה הבחינה כי שום דבר לא משוגר מתוכו.
"תא הפיקוד מתחתינו," יוגב אמרו. "הארכיבאית שלהם שם."
"תוכנית גרירה?"
גולגלתא עלתה בקשר. "יש, המפקדת, אבל כל עוד הם מסתחררים זה לא יעבוד. הם יסיטו אותנו."
"אבל הרשת פרושה?"
"מוכנה לפקודתך, המפקדת."
"קצינה ראשונה, אנא לכדי את הסלעים," תקווה אמרה, והיא כמעט הייתה יכולה לדמיין את עיניה המתרחבות של גולגלתא.
"בוודאי, המפקדת."
"ואז אנא צרי הדמיית השלכה כלפי מנועי הכבידה של הספינה התוקפת. התאימי את ההדמיה לקלט בספינה."
"כמובן, המפקדת."
אוי, גולגלתא. תקווה תתגעגע אליה. היא ניסתה להיזכר כמה זמן היריון אמור להמשך. כמה שבועות? חודשים? שנים? יוגב בטוח ידעו, כולל חישובים להתאמה של היריון עם מאוחדות, אבל תקווה צריכה לשמור על החזות המקצועית שלה, לא להתחיל לחפור בפריטי רכילות על הצוות.
גולגלתא הודיעה שספינת האימפריה שסיירה בגבול דלתא פאבוניס היא "נקם ושילם". מצוין. מפקדת הספינה, טוואגיי יד הברזל, שירתה עם תקווה לפני שנים, אבל חצתה את הקווים ועברה לשרת על ספינות האימפריה.
"בואו," היא אמרה ליוגב, וטענה את האקדח שלה. הוא נראה כחלק מכף ידה כל עוד לא השתמשה בו.
הן השתמשו באנקולים וטפרים מגנטיים כדי לחדור דרך צינור הפליטה. היו שלוש הגנות בדרך, שיוגב נטרלו בצורה מעוררת הערצה. תקווה תהתה לרגע אם היא תתגעגע ליוגב באותה מידה שהיא תתגעגע לגולגלתא. סביר שכן.
הכבידה העיקה על תקווה ככל שירדו בצינור הפליטה. היא הגבירה את חיזוק השריון החיצוני שלה, מהיתרונות של חליפות הלחץ החדשות. היא נגעה בגבן של יוגב. יוגב הרימו יד לסמן שהן בסדר. נו, אם ארכיבאיות לא יכולות להתאים את עצמן לכבידה משתנה, באמת שאין עתיד למין האנושי.
תנודת מנועים הרטיטה את הצינור בקצב אחיד. תקווה כמעט הייתה יכולה לחוש את התראת האזעקה ששודרה בספינה.
יוגב פתחו דלת שירות, והרעש התנפל על תקווה.
"התרעת פלישה! התרעת פלישה!"
הן צנחו למסדרון שירות שאורות אדומים הבהבו לאורכו, ובני אנוש עמדו במעגל סביבן וכיוונו אליהן כלי נשק שרק את חלקם תקווה זיהתה. היה ריח קלוש באוויר. חמצן ואצות. ברור שהיו להם גנים בספינה. לרוב ספינות הדורות היו חממות, להאכיל את הפיות חסרי התועלת שנועדו רק לחיות ולייצר צאצאים עד שיגיעו ליעד.
היא הרימה את ידיה, בעטה ביוגב, שהרימו את כל גפיהן העליונים, חייכה ואמרה, "קחו אותנו למנהיגה שלכם."
מסדרון השירות התחבר למסדרון רחב יותר, שהתחבר לדרך שהוארה בגוון לבן שסימא את עיניה של תקווה. מזל שהמסננים האוטומטים בקסדתה הופעלו ברגע שהן נכנסו פנימה. הכבידה העיקה עליה, והחליפה התהדקה סביב רגליה. העומס הוקל במעט.
מקום הנחיתה התגלה כבחירה מצוינת. עמדת הפיקוד הייתה קרובה מספיק בשביל שלא יכאב לתקווה יותר מדי, אבל רחוקה דיה על מנת שחלק ניכר מה"לוכדים" שלהן ינשרו מחוסר עניין לאורך הדרך.
חדר הפיקוד נראה כמו המחזה של היסטוריה עתיקה. שורות של כיסאות, כולם מרותכים לרצפה. צגים אישיים לכל אדם. צג ענק ליד המפקד, שניתן לקוראו מכל צד. כולם במדים תואמים. הכול מותאם ליצורים סימטריים, עם ארבע גפיים שלפחות שתיים מהן עליונות. לא היה אפילו מכל נוזלים אחד על הסיפון. איך הם התכוונו לנווט כך?
"שלום." תקווה נדה בראשה כלפי החדר באופן כללי. "אני…"
"קראנו את החבילה," אמר אחד הכיסאות. לא. לא כיסא. תקווה שמרה על הבעתה קפואה כשהיא הבינה שהיא מסתכלת על יצור מכאני מחובר לקיר בעשרות צינורות.
"זו הארכיבאית שלכם?" קולן של יוגב רטט. תקווה רצתה לאחוז בהן ולעודד אותן. "היא נטולת בינה. מה עשיתם לה?"
"זה זיכרון מכאני נייד," אמר בן אנוש במדים. הוא היה נמוך ממה שתקווה הייתה רגילה, כמו כל מי שגדלו בכבידה. השׂיער שלו היה קלוע בעשרות צמות דקיקות, כאילו מעולם לא נאלץ להסיט אותו מעיניו באמצע קרב. הוא היה יכול להשתלב מצוין בשדרת הפיקוד האימפריאלית. "אף אחד לא היה מוכן להיות ארכיבאי אחרי ש…" הוא השתתק בבת אחת.
תקווה כחכחה בגרונה. "הגענו לכאן כמחוות שלום על מנת לייצר גשר של הבנה בין התרבויות שלנו."
מפקד הספינה החל לגחך, "סליחה? אין לכם אוכל, אין לכם צידה, אין לכם…"
תקווה ירתה בזיכרון המכאני. לא היה שם כיסא יותר. היא כיוונה את האקדח אל המפקד, שהשתתק בבת אחת.
"כמו שהתחלתי להגיד," תקווה פסעה לפנים, "אני תקווה בת פורתא, אימת שבע הפלנטות, המפקדת של 'עכברית הביבים', ספינה מורשית לבזיזה ופשיטות. בשל התקיפה שלכם על הספינה שלי, החרמת ציוד חיוני לחיים, ובשל פגיעה בחיי הארכיבאית שהוקצתה לכם…"
"היא מתה בנסיבות טבעיות!" המפקד אמר, זיעה מבצבצת על מצחו.
"הייתם אמורים להכשיר מישהי שתירש את הזיכרונות שלה," יוגב סיננו. "אם לא עשיתם את זה, הרגתם אותה."
"יוגב!" תקווה רטנה, ויוגב השתתקו.
תקווה החזירה את תשומת הלב שלה למפקד הספינה. "שלושתנו הגענו לכאן כמשלחת של רצון טוב."
הוא פער את פיו, נראה כאילו הוא עומד להגיב, וסגר את פיו מחדש.
"אנחנו, כאמור, מעוניינות להקים גשר תרבויות בינינו, וללוות אתכם ליעדכם."
"אין לנו שום כוונה להגיע ליעד," המפקד אמר לבסוף. "זה מקום שנבחר על ידי אבות אבותינו לפני כמעט אלפיים שנה. למה שנרצה להגיע לשם? אין לנו מה לעשות שם."
"יש שם יופי של ברֵכות'" תקווה ענתה וחייכה. המפקד הצטמרר.
"אתם בהחלט תגיעו איתנו ליעד. אתם תיצרו קשר עם ספינת האימפריה 'נקם ושילם', ותעידו שהקשר נוצר בזכותנו."
המפקד שילב את ידיו על חזהו. "אין שום סיבה בעולם ש-"
"המפקד!" אחת מבנות האנוש הסתובבה בכיסאה אל המפקד, חיוורת ומגמגמת.
"אה," אמרה תקווה, "אלה הסלעים שלכם. חשבנו להחזיר אותם."
מפקד הספינה הביט אל תקווה, ולאחר רגע אל צג התקשורת הפרימיטיבי שלו. תקווה צקצקה בליבה. בכל ספינת פיראטים ראויה לשמה התצוגה תהיה סגורה למפקד. איך הוא יכול למדר את אנשי הצוות הלא רלוונטיים?
"אם תסתכלו על מסלולי הסלעים, תוכלו לזהות את שמנועי הכבידה שלכם הם המטרה." תקווה המשיכה לחייך. פניו של המפקד התאבנו. "עכשיו," היא אמרה לאט, "אתם תבואו איתנו. מרצון. אתם תודיעו לספינת האימפריה 'נקם ושילם' שאנחנו מצאנו אתכם. אתם תציינו שהייתם בדרך אלף ושמונה מאות שנים, מה שמגדיר אתכם כתרבות נפרדת, ותבקשו יפה," היא זקפה אצבע, להדגיש את המילה 'יפה', "שיתנו לכם לשמור על המאפיינים הייחודיים שלכם, וגם את זה תציינו שלמדתם מאיתנו."
המפקד העביר את מבטו מהתצוגה שלו לתקווה, וחזרה לתצוגה. "אנחנו לא באמת מין שונה," אמר. "אתם גם לא הראשונים שמנסים לספח אותנו לאימפריה הזו שלכם".
"לא לספח, להטמיע." תקווה תיקנה. הטמעה באימפריה האנושית כללה סדרת חינוך מחדש והפיכה של כל פרט ליעיל ושימושי עבור האימפריה. "ואפילו שלדבריכם היו לכם מגעים עם האימפריה במהלך אלפי השנים האחרונות, בבירור לא למדתם דבר, כך שאתם מין שונה לכל צורך מעשי."
המפקד זקף גבה אחת. "יש לנו שריון, יש לנו כוח אש, ואתן ספינה זעירה עם בקושי ארבעה אנשי צוות עליה. למה שנסכים לתנאים שלך?"
החיוך של תקווה היה גדול ככל שיכלה. "אחרת תגלו למה ספינת פיראטיות מורשית מכילה לכל היותר חמש נשות צוות רשומות, כי כל כוח גדול מזה נחשב לא הוגן כלפי השלל שלהן." היא המתינה, החיוך מתוח על פניה. אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש.
"את יכולה לעצור את הסלעים?"
"תחזירו את מה שגנבתם." תקווה שמרה על הבעה מחייכת. "תתחייבו למה שאנחנו דורשות, ואז נראה."
שש. שבע. שמונה.
זה היה כמובן איום ריק. אין דרך לשנות מסלול של עצם בחלל בלי להשקיע אנרגיה, שלא הייתה להן. אבל ההדמיה הייתה מחזיקה מעמד עד שהגיבויים שיוגב טענו למחשבי הספינה יחד עם חבילת המידע הבסיסית יתחילו לפעול וישתלטו על מנועי הסחרור. זו הייתה טכניקה מקובלת בקרב פיראטיות – להבהיל ספינה, לנצל את הפאניקה כדי להשתלט על מערכות המחשוב, ואז להשתלט עליה. טכנית, היא הייתה אמורה להזהיר ספינות מותקפות מפני הטקטיקות של פיראטיות מורשות, אבל היא לא הרגישה צורך לציית לכללים. לפחות לא כרגע.
"קחחחצצצצ," אמרה מערכת הקשר של תקווה. "הגניבה הוחזרה."
"תודה." תקווה הביטה בעיני המפקד. "עיצרו את שיגור הסלעים."
לא היה מה לעצור, כמובן. אבל ההדמיה הייתה מוצלחת, כראוי להדמיה שגולגלתא יצרה.
"איפה הממשקים שלכם?" יוגב אמרו.
המפקד החווה אל העמדה בה היה היצור המכאני, שכעת היה בה גדם של כיסא. יוגב הניחו את הזרוע הקצרה שלהן על הממשק ועיוו את פניהן. "פרימיטיבים," הן מלמלו.
"הזינו את המסלול לדלתא פאבוניס," תקווה אמרה את זה ליוגב, אבל מה שקרה בפועל הוא שאחת מבני האנוש החלה לתקתק על הצג שמולה. תקווה העלימה את החיוך שלה, והמפקד נראה כאילו נרגע מעט.
יוגב אמרו, "מסלול מוזן, גיבויים אופסנו. זמן למטרה חמש־עשרה שעות." הן הרימו את ידן והסתובבו אל תקווה. "שלחנו שדר ל'נקם ושילם'."
"פרשו רשת גרירה," אמרה תקווה.
המפקד החוויר שוב. "מה? למה? אנחנו עושים מה שביקשת!"
"אני רוצה לוודא שלא תשנו את דעתכם." תקווה החזירה את החיוך לפניה. ההנעה של הספינה הזו הייתה איטית, והן היו צריכות להביא אותה בעצמן לדלתא פאבוניס כדי לקבל את נקודות הזיכוי. רשת גרירה תצמיד את "עכברית הביבים" לספינה, ותאפשר להן להשתמש בהנעה שלהן כדי לקפוץ יחד. הן היו תלויות ברצון הטוב של ספינת הדורות כדי לקבל את המענק שלהן, אבל המפקד הזה לא היה צריך לדעת את זה.
"רשת פרושה," אמרה גולגלתא ברשת הפנימית. "עוקבת מסלול."
תקווה שמרה על החיוך. "נתראה בדלתא."
הטיסה הייתה איטית, הכבידה הייתה נוראית, והגרוע מכול – במקום לבלות את הערב עם שבא, תקווה הייתה צריכה להיות על הגשר של ספינת הדורות בכל רגע פנוי, לוודא שאף אחד מאנשי הצוות לא מתחיל לזמום נגדה. מצד אחד, חיפוש מזימות והתגוננות נגדן היה אחד הדברים שהיא אהבה כפיראטית, מצד שני, זה היה מתיש ותובעני, והיא באמת רצתה לנוח במיטה שלה, עם האישה שלה, ולהעביר את הלילה בלי להקשות את החליפה נגד סכינים בגב, אמיתיים או מטפוריים.
"נקם ושילם" ציפתה להם בגבול המערכת. תקווה חזרה ל"עכברית הביבים" לתקשר איתה, והשאירה את יוגב על ספינת הדורות, חמושות במספיק כלי נשק כדי לוודא שלאף אחד על הספינה לא יהיו רעיונות.
"כן?" הפרצוף של טוואגיי יד הברזל מילא את המסך. "הו, תקווה, כמה נחמד לראות אותך."
תקווה גלגלה את עיניה. "נו, באמת, טוואגיי. תפסיקי להתנהג כאילו לא קיבלת את המסר שלי."
יד הברזל גיחכה. "ראיתי את המסר שלך. זו הפעם הראשונה שספינת פיראטיות משתפת פעולה עד כדי כך עם כללי האימפריה." היא הקלידה מחוץ לשדה הראייה של תקווה, וקולה הפך למעט יותר רשמי. "מסירת כלי נשק עתיקים לשימור. מסירת ספינה עתיקה לשימור. עזרה לבני אנוש במצוקה. וכמובן," היא הרימה את עיניה חזרה לתקווה, "הצעת סיוע לספינת דורות. גילוי מין חדש. מסירת מין חדש להטמעה באימפריה." היא נקשה באצבעה על המסך. "את מתכננת לחצות את הקווים?"
תקוה נדה בראשה. היא שמחה שטוואגיי לא דרשה ממנה להבהיר מדוע בני האנוש האלה הם מין שונה. תמיד צריך חברים בספינות אימפריה.
"מה תעשי עם כל נקודות הזיכוי?"
תקווה שאפה עמוקות. "אנא העבירי את נקודות הזיכוי על שם גולגלתא בת סיידה, ויוגב נשות אפסילון."
קול חנוק נשמע מהעמדה של גולגלתא. תקווה לא הסתכלה אליה. היא לא תוכל לעמוד בכך.
הבעתה של טוואגיי לא חשפה דבר מרגשותיה. רק ההיסוס הרגעי לפני ההנהון המקבל. "מעבירה."
תקווה נעצה את מבטה בצג שמולה, מתעלמת מקול ההשתנקות שבקע מהעמדה של גולגלתא. צאצאים. באמת. אם זה מה שהיא ויוגב רוצות, שיהיו להן כמה שיותר צאצאים. עם כל כך הרבה נקודות זיכוי, הן יוכלו להפריד את יוגב ולחבר אותן מחדש, עם צאצא נפרד לכל אחת.
"ספינת הדורות מנותקת מרשת הגרירה, מחוברת כעת ל'נקם ושילם'," הודיעה שבא. תקווה הניחה שגולגלתא עדיין דומעת בעמדה שלה ולכן לא אומרת דבר.
"את קופצת לקפה?" שאלה טוואגיי, "וזו הזמנה גם לשבא, לא רק לך."
"תלוי," אמרה תקווה, "את מתכוונת לעצור אותי בגלל חוסר ההבנה ההוא בפרוקיון?"
טוואגיי צחקה. "אז ניפגש אצלך. ממילא אני צריכה לסייר במתנה שהבאת לי ולשחרר את הארכיבאיות שלך מהמתנה הזו."
"קבענו," תקווה אמרה, והעזה להגניב מבט לגולגלתא. גולגלתא אחזה את פניה בידיה, טיפות צפות סביב ראשה. הצג שלה הבהב.
"את מבינה שאפשרת לגולגלתא להתרבות. נכון?" שבא שלחה לה מסר פרטי.
תקווה הקלידה. "זה כל מה שחסר למין האנושי. עוד גולגלתאות."
"ועוד יוגב."
שתיהן גלגלו את עיניהן יחד וצחקו.
"ארוחת ערב?" שבא שידרה.
תקווה חייכה. זה לא היה החיוך המצמרר שלה. זה היה החיוך שהיה שמור רק לשבא, והיא העזה לעטות אותו רק כי גולגלתא עדיין התייפחה לצג שלה, יוגב היו על ספינה אחרת, ואף אשת צוות אחרת לא הייתה עלולה לראות אותה.
"ותישארי במדים," שבא כתבה. "לפחות בחלק הראשון."
"בתנאי שאת תישארי עם החולצה."
שבא החזירה לה את החיוך הפרטי של שתיהן, ולאחר רגע הקשיחה את מבטה. "כן המפקדת!" והיא סגרה את הקשר.
תקווה הרימה את מבטה אל חדר הפיקוד. היא ניסתה לדמיין אותו בלי גולגלתא ובלי יוגב. אולי היא צריכה לקחת חופשה עד שהן יסיימו להתרבות. היא שמעה דברים נחמדים מאד על בועיות הציפה של נוגה.
היא נדה בראשה. כאילו ששבא תסכים לצאת מחדר בקרת המנועים ליותר משעתיים. או שהיא תוכל להישאר על פלנטה יותר מעשר דקות בלי לחוש את הצורך לנוע, לשמוע את הקשר צועק, "רבע שעה לעמדות היקשרות", לחפש ספינות חדשות לבזוז, להגיע לקצוות האימפריה האנושית ומעבר לה.
"קצינה ראשונה," היא אמרה בקול רם, "לאחר עגינת המעבורת, לקבוע מסלול לארץ החדשה, בבקשה."
"כן המפקדת!" גולגלתא אמרה, "מייד, המפקדת."
ותקווה חייכה לצג שלה.
—-
ד"ר קרן לנדסמן היא סופרת, אמא ורופאה בסדר משתנה. היא זכתה בפרסי גפן על ספריה וסיפוריה, וספרה "לב המעגל" תורגם לאנגלית ויצא לאור בחו"ל. היא מנהלת כנס "מאורות". בחזרה לפרויקט הסיפורים
