"תאונה," התעקשה אביגיל.
"מגפה," עניתי. החלקתי את הספקטרומטר באיטיות על הקיר הצמוד לתאי ההקפאה. את התאים כבר סרקתי קודם.
"רצח המוני."
אביגיל ואני הבטנו באדל בעיניים מזוגגות. "הא?" עצרתי את הסריקה.
"ראיתם את התאים?" אדל החוותה בידה אל מה ששיערנו שהם תאי ההקפאה המושבתים שבהם שרידי הצוות. "פשוט תסתכלו על השלדים האלה. ישנים להם שם, חסרי הגנה, כמו צאן לטבח. אחד מהם מתעורר לפני כולם, משבית את מערכות ההחייאה ובורח. עבודה נקייה."
"בורח?" תהיתי, "עם מה?"
"אמיל צודק," פסקה אביגיל, "כל המעבורות עדיין כאן. גם תאי המילוט."
"התכוונת 'מה שאנחנו משערים שהם תאי מילוט'," תיקנתי אותה.
"בקיצור, כולם כאן," המשיכה אביגיל, "או מה שנשאר מהם. מי שניהל את התחנה הזו לא הלך לשום מקום."
"סבבה." אדל גלגלה עיניים והחזירה את מבטה למסוף התרגום. "אם אתם רוצים להמשיך להישאר בתחנת רצח, אין לי בעיה."
"תחנת מה?" קראתי. אביגיל שלחה מבט חפוז לכיווני ונענעה את ראשה קלות מצד לצד. הנהנתי קלות לאישור והפעלתי מחדש את הסורק. אני שונא קסנולוגיות.
אדל הייתה טיפוס מאתגר, אך לא אתגר כמו למצוא תחנת מחקר חייזרית על ירח זעיר שהקיף פלנטואיד במערכת שמש נידחת, ואז לנסות לתקשר איתה במשך שבוע רק כדי להבין שאין בה אף אחד.
הנהלים חייבו את ה"ארגו" לסטות ממסלולה ולחקור. אני מודה שאדם נורמלי היה מעדיף להתרחק כמה שיותר מתחנת רפאים, אבל האמת היא שכולנו שמחנו כשמשהו הפר את השגרה. היינו זקוקים לזה.
כשפטר, מפקד ה"ארגו", אמר ששני אנשי צוות צריכים לעלות לתחנת הרפאים וללוות קסנולוגית מטעם הרשות בחיפוש ממצאים, אביגיל התנדבה מייד ונידבה גם אותי. היא הייתה מוכנה לעשות הכול כדי לקבל משימת חוץ ולצאת מקופסת השימורים הבין־כוכבית.
שנינו התחרטנו על זה אחרי יום עבודה אחד עם אדל.
כדי לצמצם את משך השהות שנגזרה עלינו איתה בתחנת הרפאים, הציעה אביגיל שנפתח את אחד התאים ונברח, ואדל תישאר מאחור כדי לדווח אם מישהו בכל זאת מתעורר. פטר התנגד.
הגעתי כבר עם הסורק לאמצע הקיר כשאדל אמרה, "ומה עם התאבדות טקסית?"
"מה זה?" מלמלתי.
"זו התאבדות קבוצתית המבוצעת מתוך תפיסת עולם דתית שמטרתה חיזוק או הדגשת ערכים המשותפים לקולקטיב," אמרה אדל.
"לא לזה התכוונתי," אמרתי בשקט, "אביגיל, תסתכלי."
המקום האחרון אותו סרקתי החל לזהור. זה לא נראה כמו כתם, אלא חתיכה מציור גדול יותר.
"מה זה?" אמרה אביגיל והפנתה אליי את מבטה. "נגעת במשהו?"
"לא נגעתי בכלום," קימטתי את מצחי, "רגע, בעצם כן… עם הספקטרומטר. הקיר החל לזהור כשסרקתי אותו."
"אז תמשיך," אביגיל צעדה לעברי והתכופפה לעבר הכתם הזוהר, "אני רוצה לראות מה עוד יש שם."
הזוהר שהחל לבקוע מהקיר הלך וגבר ככל שהמשכתי לסרוק אותו. זה נראה כמו חלק מציור אשר צייר את עצמו על הקיר, והתמלא בצבעים בוהקים. הציור בהק עד כדי כך שכבר לא היה צורך במנורות הניידות שפיזרנו כשהתמקמנו לראשונה בתחנה.
"אוקיי," מלמלתי, "מה ההסבר שלנו ל… זה?"
"זו הודעה," אמרה אדל.
אביגיל ואני הרמנו גבה אחת. באור הציור הזוהר יכולתי לראות את אצבעותיה של אביגיל מתעוותות בעצבנות.
"וואללה," סיננה אביגיל, "ומה היא אומרת?"
"היזהרו – יש רוצח ביננו," אמרה אדל בביטחון.
"או…קיי." טפחתי על מצחי בייאוש. "כנראה שנישאר חלוקים בדעותינו בנושא הזה."
"יש לי רעיון." אביגיל הביטה בריכוז על הסמלים. "את תדווחי לפטר ותתחילי לסרוק את השורה העליונה עם מסוף התרגום." היא שלפה מכיסה את הקורא הנייד וצילמה את הקיר.
"אהא," עיקמה אדל את פרצופה, "ואתם?"
"אנחנו יוצאים לטיול בתחנה." אביגיל ניגשה לפינת הציוד והרימה את מסור הדיסק המשוריין. "רואה את הסמל בשורה התחתונה שנראה כמו שרטוט? זה מפה."
"אני נשבעת לך, אמיל," אמרה אביגיל בעודה מרכיבה את המסור, "אם הייתי יודעת שזו הקסנולוגית שיצוותו אלינו…"
"את חושבת שפטר ייתן לי להיכנס לאחד מתאי ההקפאה האלה רק כדי לא לשמוע אותה?" הרהרתי בקול.
אביגיל עצרה לרגע והפנתה אליי מבט חודר. "הם פגומים. אתה יכול למות שם."
"אה," אמרתי ולאחר רגע הוספתי, "אז את חושבת שפטר ייתן לי להיכנס לאחד מתאי ההקפאה האלה רק כדי לא לשמוע אותה?"
"סמוך עליי, הוא לא!" רטנה אביגיל והרכיבה על עיניה את מסכת המגן. עכשיו היה תורי לנעוץ בה מבט. "כבר שאלתי אותו הבוקר אם אני אוכל להיכנס," הוסיפה והפעילה את המסור.
התחנה הייתה מתה, ללא כל מקור כוח. גם מצברי החירום הלא מתוחזקים ניזוקו. נאלצנו לפרוץ את הדלתות באמצעים קצת יותר גסים מהרגיל.
אביגיל התעקשה להפעיל את המסור בעצמה, כנראה כי השהייה עם אדל במקום סגור גרמה לה לרצות להחזיק ציוד כבד שחותך דברים. אני יכול להישבע ששמעתי אותה צורחת "אדל!" בכל פעם שהפעילה את המסור, אבל היא התעקשה להכחיש. זה היה הסוד הקטן שלנו.
המסלול שהתוותה המפה לא היה ארוך במיוחד, אך ניסור כל דלת לקח יותר זמן מהצפוי. קירות המסדרונות בתחנה היו עשויים מפולימר שלא הצלחנו לזהות. זה היה חומר קל משקל, ובו זמנית חזק וחסין מפני קורוזיה. השתמשנו בכלי החיתוך החזקים ביותר שהיו לנו, ועדיין נתקלנו בהתנגדות. זה היה קשה כמעט כמו לנסות לבקש מאדל להפסיק לפרט את תאוריית הקונספירציה שלה לגבי מי באמת מנהל את הצי וכמה קשקשים יש להם.
נשמעה נקישה כשהמסור השלים את חיתוך הדלת ופגע ברצפה. אביגיל הסיטה למעלה את מסכת המגן, והתיישבה כשגבה נשען על הקיר. "קדימה," נאנחה, "לך על זה. אני מתה לדעת מה מצאנו."
הנהנתי לאות הסכמה, ותקעתי את הלום בחריץ העמוק שהתוותה אביגיל. החריץ התרחב לאיטו, עד שיכולתי להכניס את הלום פנימה, ולהטות אותו על מנת להפריד בין שני הלוחות החתוכים. במאמץ אחרון תפסתי את הלוח הימני ודחפתי אותו לתוך הקיר. עוד דלת נפרצה בהצלחה.
נדחקתי במעבר הצר לתוך החדר.
"יאי לנו." שמעתי את אביגיל ממלמלת בקול חסר שמחה. "נו? יש משהו ראוי לציון?"
"דווקא כן," אמרתי בשקט, "בואי."
"אמיל, חסר לך שאתה מתבדח." אביגיל התרוממה בחוסר רצון בולט. היא הורידה מעליה את התקן מסכת המגן בתנועה אחת מהירה, ועברה במעבר הצר שניסרה. "אני מזכירה לך שיש לי גישה לציוד כבד, אז עדיף לך לא להתעס-"
קולה גווע כשראתה אותו. עמדנו שם במשך כמה רגעים.
"אמיל? אביגיל?" נשמע לפתע קולה של אדל בקשר, "חשבתי על זה. יכול להיות שזה באמת רצח המוני, ואיש הצוות שעשה את זה נעזר באחד הרפטליאנים כדי להימלט. יש להם קשרים בכל הגלקס-"
אביגיל כיבתה את מכשיר הקשר. "אני מציעה שתיגש אליה בזמן שאני אדווח לפטר," אמרה בקול נמוך, "כי עדיף שאני לא אבוא לעמדה שלה עם מסור ביד."
"צוות מ'ארגו'," נבח פטר בקשר, "אני לא רוצה שתיגעו בכלום."
אביגיל אגרפה את ידה בעצבנות והכתה בקיר. הבטתי שוב בתא הבודד שמצאנו בחדר. האורגניזם ששכן בו השתמר היטב.
"אבל פטר…" אמרתי בהיסוס.
"תשכח מזה," פסק פטר. "תראו, השגתם המון ביומיים האחרונים, אבל יש גבול למה שמותר לנו לעשות כרגע בלי לתאם צעדים מול הרשות."
"אבל עד שהם יענו יהיה מאוחר מדי!" זעמה אביגיל. "נו, באמת, עברנו את כל ההכשרה הזו רק כדי שעכברי מעבדה יגידו לנו איך לעשות את העבודה שלנו?"
שתיקה ארוכה שררה על הסיפון. יכולתי לשמוע בדמיוני את פטר חורק את שיניו בצד השני. כולנו ידענו שאביגיל צודקת, אך פטר היה כבול בגלל הנהלים הנוקשים של הרשות לפיתוח פלנטרי.
"את חייבת להבין, אביגיל," אמר פטר לבסוף, "הניסיון שיש לכם לא מעניין אותם. אם אני נותן לכם להפר הנחיות כולנו עפים מכאן, ולא הביתה."
"אפסים מטומטמים," סיננתי.
"אני לא יכול לאשר או להכחיש," אמר פטר בטון הציני המוכר שלו. "עכשיו תסבירו לי שוב מה יש שם."
"זה ממש לא נראה כמו מה שמצאנו בתא הפיקוד," אמרה אביגיל, "וזה לא שלד. ממה שרואים כאן, זו ממש גופה שמורה היטב."
"אי־אפשר לחכות," אמרה לפתע אדל.
"לא עכשיו, אדל," אמרה אביגיל בקוצר רוח.
"אנחנו לא בטוחים שזה אפילו אותו גזע," הצטרפתי להתעלמות. "זה בערך שליש מהגובה של הגופות הקודמות, ואפילו לא אותו מבנה גוף."
"הוא גם…" אביגיל בחנה את האורגניזם בעיון מבעד לדלת התא השקופה, "מכונס לתוך עצמו. כלומר, הוא לא שוכב על הגב, אלא…"
"מכורבל?" שאל פטר.
"בדיוק," אמרה אביגיל.
"אמרתי שאנחנו לא יכולים לחכות לרשות," אמרה אדל.
"הוא מכורבל בתוך תא קטן שכל הטכנולוגיה שבעולם מחוברת אליו," המשכתי להתעלם ממנה, "אני יכול לבלות כאן חצי שנה ועדיין לא להבין את החיווט הזה, שלא לדבר על החומר ממנו עשויים הכבלים."
"אתם לא מבינים," אמרה אדל, "אנחנו חייבים לפתוח את התא עכשיו."
אביגיל ואני עצמנו עיניים. "אדל, זה לא זמן לעוד תאוריה," אמרה אביגיל.
"הוא חי," אמרה אדל.
אביגיל ואני ונעצנו מבט המום זה בזו, וזינקנו לעבר תא ההקפאה.
"מה אמרת?" אמר פטר. "צוות מ'ארגו', מה הולך שם?"
"אמרתי שהוא חי," אמרה אדל. "הנה, תסתכלו."
היא הצביעה על נקודה בבסיס התא שהייתה מוסתרת כמעט לחלוטין על ידי סבך הכבלים, אבל רק כמעט. כשאימצנו את עינינו ראינו את מה שאדל ראתה: נקודת אור זעירה. התא עדיין צרך אנרגיה והמשיך לקיים בחיים את מי ששכן בתוכו.
"'ארגו' מצוות," אמרה אביגיל בקשר בקול רועד, "התא פועל. האורגניזם חי."
"לא לעוד הרבה זמן." בחנתי את בסיס סבך הכבלים עם מד אנרגיה. "יש כאן עדיין חתימת אנרגיה, אבל היא דועכת."
"הוא בטח המון זמן שם," מלמלה אדל.
"כמה זמן יש לנו?" שאל פטר.
"מעניין איך פותחים את זה," אמרה אדל בקול מנותק.
"אני לא בטוח," אמרתי, "קשה לי מאוד לתת הערכות על טכנולוגיה שאני לא מכיר בכלל. אבל לא נראה שנשאר לו הרבה זמן."
"זה בטח נפתח מכאן," אדל שלחה יד לעבר הקצה העליון של התא.
"לא!" אביגיל ואני התנפלנו על אדל. אביגיל תפסה בזרועה השמאלית, אני בכתפה הימנית וביחד הרחקנו אותה מהתא והכבלים.
"תעזבו אותי!"
"את תהרגי את כולנו!" נאבקה בה אביגיל.
"אתם מכאיבים לי," זעקה אדל, "תשחררו אותי!"
"צוות מ'ארגו'?" נשמע קולו של פטר. "צוות מ'ארגו', אתם עדיין שם? דווחו."
"את לא יכולה לפתוח את זה לפני שנבין מה יש שם." ניסיתי להסביר לאדל בקול הרגוע ביותר שהצלחתי לגייס ליד קפסולה עם חייזר רדום.
"הוא ימות לפני שנקבל אישור." אדל המשיכה להיאבק בנו. "אני רופאה, זו העבודה שלי!"
"צוות מ'ארגו', דווחו!"
"אדל, אנחנו לא יכולים להסתכן, לעזאזל איתך!" זעמה אביגיל.
"אוקיי, שנייה!" קראתי. אביגיל ואדל עצרו והביטו לכיווני. "אדל," נשמתי נשימה עמוקה, "אם ננסה לזרז את החקירה ולשכנע את פטר לפתוח את התא… את מבטיחה לא לנסות לפתוח בעצמך ולסכן אותנו?"
אדל מצמצה בעצבנות. היא העבירה מבטה ממני לקפסולה ושוב אליי.
"אתה מבטיח?" אמרה לבסוף.
"צוות, מה קורה שם?!" נשמעה צעקתו של פטר.
"כן, הוא מבטיח!" אמרה אביגיל, "אפשר להתקדם עם פטר לפני שהוא יקרקע אותנו?"
לבסוף אדל הנהנה לחיוב, ואביגיל אחזה במכשיר הקשר. "'ארגו' מצוות," מלמלה, "נשמעת קצת קטוע, אבל עכשיו יותר טוב."
"תודה רבה לכם." הכעס נשמע בקולו של פטר. "הדאגתם את כולנו."
"פטר," לחצתי על מסוף הקשר האישי שלי, "לאור ה… תגלית האחרונה, מבקשים רשות להתקדם עם איסוף הממצאים בלי לחכות לתיאום עם הרשות."
שתיקה.
"מה שאמיל מתכוון," אמרה אביגיל באיטיות לאחר כמה שניות מתוחות, "זה שהממצא האחרון נראה קצת יותר רלוונטי מבערך עשר תקנות שאני מסוגלת לחשוב עליהן כרגע. אם אנחנו באמת מתכוונים לחכות לרשות… עדיף כבר שישלחו קברן."
רחש התשובה של פטר נשמע כעבור חצי דקה. "שתהיו בריאים כולכם," יכולתי לדמיין אותו מגרד בשיערו בעצבנות, "תאספו כמה ממצאים שאתם רוצים, אבל שלא תעזו לפתוח את התא."
"לא נפתח כלום, פטר," אמרה אביגיל, "נכון?" היא הפנתה את מבטה לאדל שהשיבה בהנהון שקט.
"יופי," אמר פטר, "כי אם כן, אני הורג את כולכם. דברו איתי כשאתם מוצאים משהו. סוף."
"אחלה," מלמלתי, "מה עכשיו?"
"לעזאזל, זה לא נגמר," מלמלתי בקשר הצוות הפנימי. המנהרה הצרה הייתה יותר צרה ממה שציפיתי.
"היי, אתה התעקשת לראות לאיפה הכבלים מחוברים," אמרה אביגיל בקשר, "דרך אגב, אתה יודע איך לחזור?"
"לחזור? למה?" המשכתי לזחול בהמשך מנהרת האוורור. "ממש נחמד פה. שני כיווני אוויר, אווירה רומנטית. מי ירצה לעזוב?" מסוף הנתונים הנייד הראה לי כי אגיע לצומת הבא עוד מטרים מעטים.
"מקסים," אמרה אביגיל, "אנחנו בינתיים מנסות להבין מה לעזאזל מאוחסן על המחשב שלהם."
"שום תוצאות," אמרה אדל.
"נהדר," סיננתי, "שנייה, אני כבר ב… לעזאזל!" הצומת הנכסף התגלה כהתפצלות של חמש מנהרות. בשורש ההתפצלות היה סבך כבלים בלתי אפשרי להבנה.
"אמיל?" נשמע קולה המודאג של אביגיל, "הכול בסדר?"
"לא, הכול חרא," אמרתי, "עוד כבלים. אין מצב שאני אצליח להבין מה הולך פה. כמה זמן אני כבר פה?"
"חמש שעות בערך," אמרה אדל.
"וכל מה שיש לנו זה תא מתפקד בקושי בצד אחד," אמרתי, "וכבלים שאין לנו מושג איפה הם מסתיימים בצד השני."
"חבל שאין דרך לעקוב אחרי חתימת האנרגיה בלי שתצטרך לזחול שם," אמרה אביגיל.
"אה, זה מה שרציתם?" אמרה אדל, "דווקא יש. הנה, רואה?"
קפאתי על מקומי במנהרה. "סליחה?"
"זה השדרוג החדש למערך הניטור של ה'ארגו'," אמרה אדל. "אפשר לעשות איכון חתימות מרוחק. זה סורק ממש מדויק."
"למה לא אמרת קודם?" שפתותיה של אביגיל נעו באיטיות אך לסתותיה נותרו סגורות.
"לא שאלתם," אמרה אדל, "אבל תראו, מסתבר שיש כמה מחוללי כוח משניים בנוסף לראשי. המחולל הראשי מת, אבל הקטנים פעילים. אי־אפשר להבין איך הם עובדים, אבל הם עדיין עובדים בקושי."
"אדל, אני זוחל כבר חמש שעות במנהרות עם כל הכבלים שבעולם," סיננתי, "בגלל הסצנות שעשית לנו מקודם ליד הקפסולה. המעט שיכולת לעשות זה לנסות לחסוך לי את החוויה."
"אז חבל שלא הגדרת לי בבירור את הפרמטרים המדויקים לביצוע המשימה שלך," אמרה אדל.
"לא יאומן." חריקת השיניים של אביגיל נשמעה היטב בקשר.
"וואו, אדל," אמרתי, "זה ממש בלתי מוסבר למה אף אחד כאן לא מוכן להיות איתך באותו חדר."
שתיקה שררה לאחר שסיימתי את המשפט.
"אנחנו…" אמרה לפתע אביגיל, "קצת מפספסים את הנקודה."
"איזו נקודה?" אמרה אדל, "שאתם סוף-סוף אומרים לי בפנים את מה שאמרתם עליי מאחורי הגב?"
נשכתי את שפתיי. "אדל, אני…" והמילים נעתקו מפי. המנהרה הצרה סגרה עליי מעט יותר.
"יהיה לנו זמן לזה אחר כך." אביגיל נשמה עמוק. "בינתיים, זה לא נראה לכם קצת מוזר שהם עשו את כל זה רק כדי שהתא המסוים הזה לא יכבה?"
"זה נראה שהם ממש התאמצו," הצטרפתי לשינוי הנושא. "חבל שהם לא כתבו… רגע."
"מה?" שאלה אביגיל.
"סרקתן את החדר של הקפסולה?" התהפכתי והתחלתי לדחוף עצמי באיטיות בחזרה לנקודה ממנה נכנסתי.
"ברור," אמרה אדל, "עברנו עם הספקטרומטר על כל הקירות."
"ואת הקפסולה עצמה?"
"אה," מלמלה אביגיל, "שיט."
"ובכן," אמרה אביגיל, "יש גם על זה סמל. לגמרי."
"באמת?" אמרתי בפנים מיוזעים אחרי הזחילה במנהרה. "את חושבת?"
"כמה פעמים אתה רוצה שנתנצל על זה שלא העברנו ספקטרומטר על הקפסולה?" אביגיל השתדלה לא להביט בי. "אתה ממש קטנוני."
"חכו שנייה." אדל קימטה את מצחה בזמן שאצבעותיי רעדו בעצבנות. "הסמל הזה מוכר לי. אביגיל, יש לך עדיין את ה…"
"כן, הבנתי אותך," מלמלה אביגיל והוציאה את המסוף שלה. היא החליקה אצבעה על המסך וצילום הקיר של קפסולות הצוות הופיע. הסמל על הקפסולה הפועלת היה זהה לסמל הימני ביותר בתמונה ההיא.
"זה נראה כמו…" מלמלה לבסוף אביגיל.
"כמוהו," השלימה אדל והצביעה על הקפסולה. הציור נראה לפתע כמו יצור מכורבל בתוך עצמו, וקווי המתאר נראו בדיוק כמו מה שמצאנו בקפסולה. קו שבור ומרובה פינות הקיף אותו.
"זה עדיין לא מסביר הרבה." מחיתי את הזיעה שעוד נותרה על מצחי. "אז הם רצו שימצאו אותו –"
"או אותה," אמרה אדל.
"מה שזה לא יהיה," אמרתי, "אבל מה אומרים שני הסמלים האחרים שם? אולי זו בכל זאת אזהרה?" נזכרתי לפתע במה שאדל אמרה בהתחלה.
אביגיל החליקה על צג המסוף, והתמונה התחלפה לסמלים שמצאנו על הקיר.
"תראי לי את השלדים," אמרתי. אביגיל החליקה אצבע על המסך ותמונת השלדים הופיעה.
"וואו," מלמלה אביגיל.
"כן." החלקתי את התמונה בחזרה לתמונת הסמלים. "זה בוודאות אחד מהם. ומשהו… יוצא ממנו." שלושתנו השתתקנו שוב.
"תגידו," אמרה אביגיל לפתע והצביעה על משהו בתמונה, "זה לא מזכיר לכם אינפוזיה?"
שלושתנו נעצנו מבטים במסוף. מה שנראה לאביגיל כמו צינורית התחבר לאיש הצוות. כלומר, אם היה לו קצת יותר עור על העצמות שנשארו ממנו. בצד השני, התחברה הצינורית למה שנראה לנו כמכל עם נוזל שמילא אותו למחצה.
"כן, זה יכול להיות צינורית," אמרה אדל, "אבל למה דווקא אינפוזיה? אולי זו תרומת דם… אם יש להם משהו כמו דם."
לקחתי את המסוף וקירבתי אותו לעיניי. הדמות שהצינורית היתה מחוברת אליה נראתה כמו תמנון עם ארבע זרועות שחובר לפלג גוף תחתון עם שתי רגליים. על פניו צוירו שני עיגולים שכנראה סימלו עיניים. לא ראיתי איזכור לעוד תווי פנים.
"אני לא רואה כאן פֶּה," אמרתי לבסוף, "או איזשהו פתח בליעה. זה מין… מישהו גבוה עם יותר מדי ידיים שחסר לו הפה."
"או עיניים," אמרה אביגיל, "או כל דבר אחר. לכו תדעו אם הם בכלל נושמים כמונו."
"אז… יכול להיות שככה הם אוכלים?" אמרה אדל.
"יש מצב," מלמלתי. "אז הסמל הזה הוא 'אוכל' או משהו דומה."
"והאחרון?" אמרה אדל, "זה גם נראה כמו אחד מהצוות המקורי של התחנה."
"וגם לא מחובר אליו כלום," אמרה אביגיל, "נראה שהוא עושה משהו עם ה… ידיים?"
"אולי זה קשור לרפטיליאנים," אמרה אדל, "קראתי פעם כתבה שככה הם מהפנטים את –"
"אדל, בבקשה," אמרתי בייאוש, "מספיק כבר עם השטויות האלה."
"אתה שוב הולך לומר לי שאני לא מסוגלת להתחבר עם אף אחד?" אמרה אדל, ובפעם הראשונה מאז שעלינו על תחנת הרפאים קולה עלה. "מבחינתכם היה עדיף שאני פשוט אסתום את הפה כי אני לא עומדת בסטנדרטים שלכם, נכון? כי אני הקסנולוגית המוזרה, הפריקית, זה מה שאני."
"אדל, אני…" התחלתי לענות ואז עצרתי. נשמתי ואז נשפתי נשיפה ארוכה. "אני מצטער, בסדר?" הושטתי את ידי אליה. "לא הייתי צריך לדבר ככה. את מוכנה לסלוח לי? בבקשה?"
אדל קימטה לפתע את מצחה. "כמו מה הוא נראה לך?" פנתה אדל לאביגיל.
"כמו מישהו שנתקע במנהרה?" אביגיל הרכינה את ראשה קדימה, "מישהו שעשה פאדיחה? מישהו שספר כבלים?"
"מישהו שמת לעוף מכאן," סיננתי.
"לא, לא!" חטפה אדל את המסוף מאביגיל. היא הצביעה על הסמל השמאלי ביותר. "כמו מישהו שעושה ככה."
הבנתי לפתע למה אדל התכוונה. הסמל נראה לפתע כמו אחד היצורים כשהגפיים שלו מושטות קדימה.
"אז הוא עושה כאן אותה תנועה כמוני כשאני מתנצל?" מלמלתי.
"לא בדיוק," אמרה אדל בטון מהורהר. "אותה תנועה כשאתה מבקש משהו. ביקשת סליחה, לא?"
"תנועה של בקשה," לקחה אביגיל את המסוף מידה והביטה בו בריכוז, "אולי אפילו תחינה."
"אני סולחת, אגב," מלמלה אדל בקול כמעט בלתי נשמע. חייכתי אליה במבוכה.
"'בבקשה'…" המשיכה אביגיל, "בבקשה מה?"
"זה די ברור, לא?" אמרה אדל. "סמל לבקשה, סמל להאכלה וסמל עבור מי שנמצא בקפסולה. 'בבקשה להאכיל את…'"
"החתול," אמרתי, "זה החתול שלהם."
אביגיל ואדל הביטו בי בתמיהה.
"חיית המחמד," אמרתי במבוכה, "אף פעם לא שרתּן בספינה עם חיית מחמד, רק כדי שתהיה לכם תחושה של בית? תסתכלו עליו," החוויתי לקפסולה, "הוא קטן מהם משמעותית. זה בוודאות לא איש צוות. ו… יש לו פרווה." לפתע הבנתי מה משמעות הקו השבור שהקיף את הדמות בסמל על הקפסולה.
"רגע, אמרת שהמחולל הראשי הרוס, נכון?" שאלה אביגיל את אדל.
"נכון," ענתה אדל.
"אז בלי המחולל הראשי הם לא יכלו להחזיק את התחנה פעילה," אמרה אביגיל, "כנראה שמערכות קיום החיים שלהם פסקו לפעול. הם נאלצו להקפיא את עצמם בתקווה שמישהו ימצא אותם בעתיד."
"אבל הם פחדו שזה לא יקרה בעתיד הקרוב," אמרה אדל. "יכול להיות שזו תחנה ממש מרוחקת, אפילו בסטנדרטים שלהם."
"והמחוללים הקטנים לא יכלו להחזיק לנצח," המשכתי, "אז הם דאגו שלפחות חיית המחמד שלהם תשרוד."
התגודדנו בשתיקה מסביב לדייר האחרון שנותר בחיים בתחנה.
"כמה זמן נשאר לו?" שאלה אביגיל לבסוף.
"לא הרבה," אמרתי.
"כדאי שנעדכן את פטר," מלמלה אביגיל.
"אני חושב שכדאי לעשות עוד משהו לפני כן," אמרתי בשקט. "אדל?" הפניתי אליה את מבטי.
"מה?" לחשה אדל. נראה שהיא הופתעה מעצם אזכרת שמה.
"את רוצה להתכבד?" הצבעתי על הקצה העליון של הקפסולה, למקום שעליו אדל ביקשה ללחוץ מקודם. היא הנהנה. ידה הרועדת נשלחה לבליטה שניצבה בראש הקפסולה.
"נקווה לטוב," מלמלה אדל ולחצה.
"אמיל?" אמרה אביגיל לפתע.
"כן?"
"מה אתה חושב שהוא אוכל?" שאלה אביגיל.
"יופי," סיננתי, "עכשיו את נזכרת?"
ובזמן ששלחתי הודעה לארגו, תהיתי עד כמה מטאפורית הייתה אזהרתו האחרונה של פטר.
—
סיפוריו של נמרוד איזנברג התפרסמו בבמות רבות. הוא היה מועמד לפרס גפן וכותב את הבלוג "הכותב המתוסכל". בחזרה לפרויקט הסיפורים
