העולם השתנה סביבך. כולם מדברים על זה כבר חודשים, חוגגים, מתווכחים ודנים בהשלכות, ולך עדיין לא היה אומץ אפילו לנסות.
בסוף השנה שעברה מדענים מובילים בעולם בתחומי הפסיכולוגיה והסטטיסטיקה הכריזו: יש דבר כזה "נפש תאומה"! כל סיפורי האגדות על האדם האחד שנכון בשבילך, כל הכתבות במגזינים על "איך למצוא את בן הזוג המושלם עבורך", כל הפנטסיות שהוצגו לנו בקומדיות רומנטיות על אנשים שנודעו מאז ומתמיד להיות זה עם זה, בעצם… צדקו. לכל אחד ואחת יש את האחד או אחת שלהם, שמדעית מושלמים בשבילם. המחקר פורסם בכתבי העת היוקרתיים ביותר, והיה דיבור על נובל עוד כמה שנים.
בתוך חודשים מעטים אפליקציית SoulFinder הושקה, והותקנה ביותר ממיליארד מכשירים ברחבי העולם. מסכי החדשות לא איחרו לעדכן על זוגות מאושרים שסוף-סוף מצאו זה את זה דרך האפליקציה ובזכות המדע, ועכשיו חיים חיים מושלמים ומאושרים עם אפס בעיות בזוגיות.
ולך עדיין לא היה אומץ להוריד את האפליקציה לטלפון. לא היית היחידה, כמובן. לא היו חסרים אנשים שהטילו ספק במחקר ובמתודה, ושפשוט סירבו להאמין שהאפליקציה הזו היא לא סתם עוד דרך לאסוף נתונים. היו גם אלה כמוך שפחדו לגלות מה האפליקציה תגלה להם. עמותות הוקמו לתמוך באנשים שנותרו מאחור, שבני זוגם נטשו אותם לטובת זרים מוחלטים בעקבות האפליקציה, שטענו שהאפליקציה מערערת את התא המשפחתי ושתביא לחורבן החברה שלנו כפי שאנחנו מכירים אותה. מי שעבר מול בניין חברת "סול פיינדר" במרכז תל-אביב היה יכול לראות קבוצה קטנה אבל נחושה של מפגינים, ששמחו לספר לכל מי ששאל כמה חייהם נהרסו – והכול באשמת האפליקציה. "ציניקנים," מיהרה לגנות אותם מייסדת "סול פיינדר", אליה בזרברג, "אהבת אמת שווה הכול, ובהחלט שווה את ההרס של קשר שבנוי על אהבה שהיא תת־אופטימלית – פגומה, למעשה. ובכל מקרה," היא טענה, "כל הנתונים שאספנו מהאפליקציה לגמרי תומכים בתאוריה. כמו שאנחנו אוהבים להגיד ב'סול פיינדר' – לכל אדם זיווג מושלם."
דן ישֵן לידך, פנס רחוב מאיר עליו דרך התריס. שניכם הסכמתם כשהאפליקציה עלתה לאוויר לא להוריד אותה ולא להירשם אליה. הסכמתם שהקשר שלכם טוב כפי שהוא ולא צריך התערבות של איזה אלגוריתם מלאכותי. אבל מאז כבר עברו כמה חודשים. החברה הטובה שלך מהתיכון, יעל, דווקא הורידה את "סול פיינדר" ומצאה בה את הנפש התאומה שלה. היא הספיקה אפילו להתחתן איתו. הוא מצרפת, דבר די חריג בהתחשב בכך שלרוב הנפש התאומה חיה בתרבות דומה לשלך (או כך אמרו הנתונים), ולכן גם לרוב גרה יותר קרוב. אבל כמו שהמדע ניבא, זה לא הפריע להם בכלל. היא עברה לגור איתו והיום דרך נפלאות האינטרנט והרשתות החברתיות גילית שהם בהיריון ולא יודעים את עצמם מרוב אושר.
דן נוחר קלות בצד שלו של המיטה, ואת נכנסת לעמוד של "סול פיינדר" בחנות האפליקציות. הבחנת בדירוג 4.3 כוכבים מתוך 5, וקראת את הביקורות מרחבי עולם. הן התחלקו לשלושה סוגים: אלה שמצאו את הנפש התאומה ודירגו בחמישה כוכבים, אלה שמאוכזבים שהנפש התאומה שלהם עדיין לא נרשמה למערכת ודירגו בכוכב אחד, ו"ציניקנים" כמוך שנכנסו לאפליקציה רק בשביל לתת לה דירוג נמוך.
הצצת שוב בדן לרגע, כאילו לוודא שהוא עדיין ישן. נראה לך שאת אוהבת את דן. אתם אומרים זה לזה שאתם אוהבים, אתם ביחד כבר יותר משנתיים ואתם גרים ביחד כבר תקופה, וסך הכול טוב לך איתו. אבל האם הוא הנפש התאומה שלך? את קיווית שכן, רצית להאמין שכן, אבל את לא יכולה להיות בטוחה. הוא תמיד משאיר כלים בכיור, הוא תמיד חייב לאחר לכל דבר, ולא פעם רבתם על איך שהוא לא מסתדר עם המשפחה שלך. האצבע שלך ריחפה בהיסוס מעל כפתור ההורדה. מה אם הנפש התאומה האמיתית שלך הייתה בין הדירוגים הנמוכים האלה שקראת, שסך הכול היו מתוסכלים שהם לא מצאו את משאת ליבם? האם בכך שאת לא רשומה לאפליקציה את עושה לנפש התאומה שלך עוול? ואם הנפש התאומה שלך היא כן דן, לא יהיה נחמד לקבל על כך אישוש מדעי? הרי גם לאנשים שמשאירים כלים בכיור יש נפש תאומה, לא?
למחרת, בהפסקת הצהריים בעבודה, נשברת. הורדת את "סול פיינדר" לטלפון, פתחת את האפליקציה ונרשמת. את מבחן האישיות לא היה לך זמן לעשות בדיסקרטיות, אז החלטת לעשות אותו בבית לפני שדן חוזר. לא יכולת להתרכז בהמשך היום. הטלפון בכיס שקל פי שבעה מכרגיל, והיה בולט ומפריע. כשהבוסית שאלה אם הכול בסדר אמרת שאת מתחילה להרגיש חולה. בהתחשב בבחילה שהתפתחה לך בבטן זה אפילו לא היה שקר כזה גדול. יצאת מוקדם הביתה בזכות "וירוס הבטן" שלך, ובבית ישר רצת למיטה והתכסית. רק מתחת לשמיכה הרגשת שאת חבויה מספיק משאר העולם, ויכולה להפעיל את האפליקציה.
הטלפון קרן באפלה הסודית שקיימת רק מתחת לשמיכות של אנשים שעושים מתחתיהן דברים שהם יודעים שהם לא אמורים לעשות. "אנא שבי בנוח, ובמקום שקט," נגלל הטקסט על מסך הטלפון, "משך השאלון כ-45 דקות, ויש לענות על עליו בכנות המרבית. עזרי לנו לעזור לך למצוא את האחד שמדעית מושלם בשבילך." השאלון היה ארוך ומעט מייגע. לא ממש הופתעת, אבל איכשהו ציפית שהתהליך יהיה קצת יותר מרשים. כל מה שביקשו ממך זה לדרג היגדים שונים מ-1 עד 7 לפי כמה מתארים אותך ולתת פרטים דמוגרפיים וביוגרפיים. בסוף השאלון הטלפון הודיע "תודה על המענה לשאלון. עתה האלגוריתם של SoulFinder יאתר עבורך את הנפש התאומה שלך אם היא קיימת במאגר. תוצאות יינתנו תוך כ-24 שעות."
באותו הערב לא היה לך תיאבון. את ודן ישבתם על הספה בסלון וצפיתם בסרט גרוע בטלוויזיה כששאלת, "אתה זוכר את בר?"
"בר?" דן הרים גבה.
"חברה שלי מהאוניברסיטה, פגשת אותה פעם כשנסענו כולנו לטיול בדרום." דן הביט בך במבט מבולבל. "הטיול לעין גדי אחרי שסיימתי את התואר." דן המשיך להביט בך וחיכה לרמז נוסף. "נו, בר עם השיער הבלונדיני המתולתל."
"אה, בר." דן נשנש מהפופקורן שנח ביניכם בקערה. "נו, מה איתה?"
"היא בדיוק עברה לגור עם איזה בחור בנס ציונה, מצאה אותו ב'סול פיינדר'."
"מה הקשר בר ואיזה בחור מנס ציונה?" הוא הזדקף, והתחיל להרים את קולו. "כאילו, שיהיה להם במזל טוב והכול, אבל נשבע לך, האפליקציה הזו לא שווה כלום. זה בטח סתם כמו כל מה ששמים בכל הרשתות החברתיות, הצגה. כולם רוצים להרגיש שהם יודעים יותר טוב, אז עכשיו יש להם בשביל זה גם אפליקציה!" הוא כבר כמעט צעק.
"דווקא נראה שממש טוב להם ביחד," אמרת בשקט והתכווצת קצת אל תוך הפינה שלך בצד השני של הספה. "אני שמחה שהם מצאו זה את זו."
דן כיבה את הטלוויזיה. "סרט מטומטם," הוא אמר מתחת לשפם. השקט המוכר של הריב שרר בדירה עד שדן פרש לחדר השינה כמה דקות אחר כך ב"לילה טוב" ממולמל וטריקה של הדלת. את נשארת בסלון. היית עייפה כמו שרק מי שמחביא סוד יכול להיות עייף מלסחוב אותו איתו לכל מקום כל היום, אבל איך שהוא לא נראה לך שהיית יכולה להירדם לו חייך היו תלויים בכך. ישבת על הספה בחושך, עינייך מזוגגות מול הטלוויזיה שהדלקת שוב אחרי שדן הלך, בעוד בתוכך המחשבות סערו וגעשו. אם האפליקציה תמצא לך את הנפש התאומה שלך, היית עוזבת את דן? דן, שמכיר אותך וסומך עליך ואוהב אותך למרות ובגלל כל החסרונות שלך? לפני כל הסיפור הזה, לפני שהייתה דרך מדעית באמת לדעת אם זו ההחלטה הנכונה, חשבתם על חתונה, רמזתם זה לזה שאתם מוכנים. אם דן היה מציע לך נישואים עכשיו, היית אומרת כן?
בבוקר מצאת את עצמך עדיין על הספה. בסוף הצלחת להירדם, אבל לא ממש הרגשת שנחת. אחרי שווידאת שדן כבר יצא לעבודה, פתחת שוב את האפליקציה. עדיין אין תוצאות. בכל זאת, עוד לא עברו עשרים וארבע שעות. היום היה היום החופשי שלך מהעבודה, או יותר נכון יום "לסדר את הבית כל הבוקר ואז לבקר את אמא לכוס תה" שלך. זה לא הביקור הכי נעים, ואף פעם לא הייתה שם קליטה, אז אפילו לא היה לך לאן לברוח כשהשיחה נעה לכיוונים פחות רצויים. אבל משפחה זו משפחה, ואלוהים יודע שהאחים שלך יבקרו אותה רק בחגים, אז נסעת בכל זאת.
"נו, אז מה שלומך?" היא שאלה והגישה לך כוס תה.
"בסדר, סך הכול. לא השתנה הרבה מאז שבוע שעבר," שיקרת ולגמת את התה. הוא היה מושלם, בדיוק כמו שאמא יודעת לעשות.
"ומה קורה עם דן?" היא מזגה לעצמה את כוס הקפה שלה.
"גם, כרגיל, עובד. אין הרבה חדש."
אמא שלך ערבבה את המשקה שלה במשך שנייה ואז התיישבה מולך מהצד השני של שולחן המטבח. "וזה מה שאת רוצה?"
"סליחה?"
"אני מצטערת," היא אמרה, "אני פשוט לא מבינה למה את נשארת איתו." ניהלתן את השיחה הזו כבר כמה פעמים, אבל אמא שלך אף פעם לא הייתה ידועה כוותרנית. היא לא אהבה את דן, אבל היא כן אהבה אותך, בדרכה שלה. "הוא לגמרי מתחת לרמה שלך. את יכולה למצוא מישהו הרבה יותר טוב."
את שתקת, לא רצית לתת לה עוד חומר להתווכח עליו. שלחת יד לקחת ביסקוויט מהצלחת בינכן והיא ניסתה זווית חדשה. "את יודעת, שמעתי שגלעד החמוד, זה שיצאת איתו לפני דן, התחתן."
"וואלה? לא ידעתי," שיקרת שוב בלי להרים את מבטך מהתה. עדיין הסתכלת בפרופיל שלו מפעם לפעם. נפרדתם מכל מיני סיבות, העיקרית ביניהן שהרגשת שהוא לא סגור על עצמו. מצד שני, הייתם אז בני תשע־עשרה, והיום לא היית מצפה מאף אחד להיות סגור על עצמו בגיל הזה.
"כן, אמא שלו סיפרה לי. את יודעת, הרי, שאנחנו עוד בקשר." היא לגמה מהקפה. "הוא מאוד מרוצה מהבחור הזה, נו – מה שמו? – רפאל. שם יפה, רפאל. מצא אותו דרך האפליקציה הזו שכולם מדברים עליה. אפילו לא ידע שהוא מעוניין ככה בגברים לפני כן. איך היא נקראת? סול-משהו?"
"סול פיינדר."
"כן, זאת." היא הניחה את כוס הקפה על השולחן. "חשבת לנסות אותה?"
"אני עם דן," אמרת ביובש והרגשת את הכתפיים שלך מאיימות לעשות את דרכן לעבר אוזנייך. לפחות נמנעת מלשקר בפעם השלישית.
"כן, את זה הבנו, אבל הם אומרים שהם ימצאו לך מישהו יותר טוב – הכי טוב. למה לא לנסות?"
הסתכלת על תמונה משפחתית שהייתה תלויה על הקיר מולך. "למה את לא ניסית?"
"אבא שלך היה היחיד בשבילי. אני לא צריכה אף אחד אחר. היה לי אותו וזה הספיק לי."
"וככה דן מספיק לי." שתיכן לגמתן מהמשקאות שלכן. אף אחת מכן לא הייתה מרוצה במיוחד, אבל הנושא גרם לך להרגיש כאילו המעיים נקשרו בקשר שמסרב להיפרם, אז כדי להסיח את דעתה העלית רכילות עסיסית על מישהי מהעבודה. זה תמיד הצליח להניב שיחה יותר נעימה.
רק כשיצאת בחזרה הביתה שמת לב לשעה ובדקת את הטלפון. שתי הודעות. הראשונה מ"סול פיינדר": "הקישי על מנת לצפות בתוצאות החיפוש." השנייה מדן: "צריך לדבר על משהו. נדבר כשתגיעי הביתה?"
הלב שלך צנח לתחתונים. הוא יודע. לא, איך הוא ידע? הדרך היחידה שהוא יכול לדעת שהשתמשת באפליקציה היא רק אם גם הוא השתמש בה ו… אתם תאומי נפש. אולי באמת נועדתם זה לזו. אבל זה גם יכול להיות בכלל לא קשור. אבל מה אם זה הכי קשור? נסעת ישר הביתה, הטלפון חורך לך חור בכיס.
"דן?" שאלת עוד לפני שסגרת את הדלת מאחורייך. התכוננת לשיחה גורלית – דן תמיד מאוד ישיר ולא מייפה שום דבר, השיחות איתו לא תמיד הכי קלות.
"בחדר שינה," הוא אמר, "בואי רגע." מצאת אותו יושב על המיטה, מבט רציני על פניו.
"מה קורה?" שאלת, "הכול בסדר?"
"אני כל כך שונא את עצמי שאני אומר את זה…" הוא התחיל והביט בך ישר בעיניים, "אני הורדתי 'סול פיינדר'." הוא כיסה את הפרצוף עם הידיים ונשם עמוק. לא ממש ידעת איך לעכל את זה. "אני יודע, אני יודע… זה הדבר הכי צבוע שאי־פעם עשיתי. אני לא גאה בזה. זה היה לפני כמה שבועות."
ניסית לא לזוז, אבל הרגשת שכל גופך רוטט מפחד. "אוקיי."
"בקיצור…" הוא נאנח והשפיל את מבטו, "האפליקציה מצאה לי התאמה היום." המוח שלך רץ לתריסר כיוונים שונים בבת אחת. זה נהדר! אם זה היה היום, זה בטח כי את נרשמת רק אתמול! זה מופלא! סוף-סוף תוכלי להוכיח לאמא שלך שדן כן מספיק טוב! שידעת לבחור נכון! תוכלו להתחתן בלי דאגות, וסוף-סוף לקנות דירה ביחד ולא רק לשכור, והוא ירצה ילדים בדיוק כמוך, וסוף-סוף תוכלי לנוח בידיעה שדן הוא כן הבחור בשבילך, האחד והיחיד שיעשה אותך סוף-סוף מאושרת ו-
"היי, את איתי?" הוא קטע את חוט המחשבה שלך במבט אשם ונוקב. "זו לא את." פתאום הברכיים שלך היו הרבה פחות יציבות והגרון שלך התמלא בבת אחת בגוש של דמעות. "קוראים לו מאור, ונפגשתי איתו היום. הוא נשוי עם ילדים. כיפה סרוגה." רצית להקיא.
לא יכולת להסתכל עליו. כשדמעות שורפות את לחייך ברחת לשירותים ונעלת את הדלת. דן ניגש מייד אל הדלת וקרא לך לצאת. הוא אמר שהוא מצטער, שהוא היה חייב לספר לך, שהוא עדיין אוהב אותך ושהוא לא יודע איך לפצות על זה. הקול שלו עומעם על ידי הדלת, ועל ידי הבכי שלא הצלחת לעצור. דן אמר שיחכה בסלון עד שתצאי ושתדברו על זה.
אחרי חצי שעה של בכי, הצלחת להפסיק. ביד רועדת הוצאת את הטלפון מהכיס והקשת על ההודעה באפליקציה: "אנו מצטערים להודיע שהנפש התאומה שלך טרם נרשמה ל-SoulFinder. אם ברצונך להישאר במאגר כדי שהנפש התאומה שלך תוכל למצוא אותך כשהיא תירשם, צפי במודעה (30 שניות) על ידי הקשה כאן."
—-
נטע טרופ היא סטודנטית לפסיכולוגיה וחינוך באוניברסיטה העברית, ומנהלת הקופות באייקון, עולמות ומאורות. בחזרה לפרויקט הסיפורים
