הצליל הוא זכוכית מתרסקת, שבבים שפוגעים באוזניה וניתזים מהן מהר מכדי שתצליח ללכוד אותם או להרכיב מהם בחזרה את צורתם המקורית. היא משחקת בחיבורים, מנסה לשפר את הקשר, אך לא מצליחה להרכיב את הצלילים בחזרה.
כל אנשי המלך וכל פרשיו, היא חושבת לעצמה, לא יוכלו להרכיב מחדש מה שהקרינה הקוסמית והמרחק פירקו.
אז כמו שעשתה הרבה יותר מדי פעמים לאחרונה, היא מבלה את הערב בניחושים מה היה בהודעה. מתכון חדש שהיא יכולה לנסות במזון הקצוב היטב שלה? תקציר העונה האחרונה בסדרה האהובה עליה, שהשביעה את אחותה לשלוח? סתם דרישת שלום מכוכב לכת גוסס? או אולי… חדשות טובות?
בקשה דחופה לעדכון, היא מחליטה. היא בספק שהם מקבלים משהו מהמסרים שלה מאז המיקרו־אסטרואיד ההוא, כלום בחזקת כלום שהצליח איכשהו לפגוע בדיוק במערכת הקשר ארוך הטווח שלה. הם עוד לא ויתרו עליה, אבל זה לא יימשך עוד הרבה זמן. היא זוכרת כמה מהמשימות הקודמות שפשוט… הפסיקו לדווח. זוכרת את הדאגה מתפתחת לחרדה ואז דוהה לאיטה להשלמה אפלה. אי־שם במרחק התהליך כבר התחיל, ההתאבלות עליה, שצפה לה כאן בלי שום דרך לומר להם שהם מבזבזים את דמעותיהם. היא חיה. מאוד חיה. וכנראה תישאר ככה לעוד זמן רב, אם לא תתפתה לקפוץ ממנעל האוויר לפני הארוחה הבאה שגם היא, כמו תמיד, תהיה איזון מושלם של חלבונים, פחמימות, שומנים, ויטמינים ומינרלים – אבל לא ממש של טעמים.
לו רק הייתה יכולה לדבר איתם.
כולם הזהירו אותה שזה יהיה קשה – סגורה לבדה בקופסת פח בחלל. היא עלולה לצאת מדעתה. הבדידות תעיק עליה. הזמן יימתח עד אינסוף. ההקרבה שלה לא תישכח, הנכונות שלה לקחת על עצמה את העינוי הזה כדי לנסות ולהזעיק עזרה. עברו רק כמה חודשים, אבל בינתיים זה היה… די בסדר. בודד, כן. שקט. הזמן נמתח עד שהפך חסר משמעות. אבל היא הרגישה לא רע בסך הכול. זה מטריד אותה. מה לא בסדר בה? היעדר חברה אמור להפריע לה, היא קראה את המחקרים, התכוננה לגרוע מכל, ואז… מה בה שבור, שהדממה והאין והריקנות המקיפים אותה מכל עבר הם לא יותר מאי־נוחות קלה עבורה?
ובכל זאת הייתה רוצה את היכולת לתקשר איתם, לפחות. להתעדכן במצבם. דאגה עמומה, מתמשכת, כוססת בה. האם הם עוד שם בכלל? או שאולי ההודעה המשובשת הייתה הודעת פרדה אחרונה? אם הייתה הודעה בכלל ולא סתם רעש, הדי פיצוץ קוסמי כזה או אחר שנקלטו במערכת… האם יש עדיין מטרה למסעה הנואש, למסע של מישהו מהם? האם יש עוד טעם לנסות ולגלות מה קרה למושבות האחרות, אם נותר מי שיוכל לסייע? ואיך תוכל בכלל למצוא אותן אם התקשורת ארוכת הטווח שלה לא עובדת? האם היא פשוט נסחפת לה כאן, בחלל, ללא מטרה או משמעות, עד שמלאי המזון או המים או החמצן או הדלק שלה יאזלו, לגמרי לבדה?
אולי ככה משתגעים בחלל העמוק. מדאגה.
אפשרות אחת: טעות בחישוב. כשהפרמטרים של ההארצה הוזנו למערכת לא נלקחו בחשבון החיים החד־תאיים שמילאו את האוקיינוסים וגופי המים המקומיים, והמערכת יצאה מאיזון. זו הייתה האפשרות הפופולרית, זו שדיברו עליה.
אפשרות שנייה: משהו לא בסדר במערכות ההארצה. בכולן. כל המושבות נראות אותו הדבר בדיוק. לאף אחד אין פתרון.
היא מנסה לא לחשוב על זה. היא מנסה לא לחשוב על הרבה דברים. רוב הזמן זה עובד לה לא רע. רק בלילה – או לפחות מה שמשמש כלילה בקיום נטול זמן או שמש, לבד בחלל, כלומר כשהגוף שלה מודיע לה שמנוחה נדרשת או כשהמוח שלה מחליט שהוא צריך הפסקה – כשהיא מנסה להירדם, מקלפת מעצמה אט-אט את היום, את המחשבות, לפעמים היא בטעות מקלפת מעצמה גם חלק מההגנות ואמת חודרת פנימה: אין בה תקווה, אין בה אמונה, ואין עתיד להמשיך עבורו.
היא לא עושה שום דבר לגבי זה. מוחה את הדמעות שמתגלגלות להן לדרכן בהיעדר כבידה, ומתעלמת. מתקיימת. כמו תמיד. עד שיגיע הלילה שבו תקלף בטעות שכבה אחת יותר מדי, תחשוף אמת עמוקה מדי, עצב חשוף מדי, ולא תהיה לה תקנה.
אולי ככה משתגעים בחלל העמוק. מיקרו־אסטרואיד קטנטן נקלע למקום הלא נכון ושורט את הנפש.
או שאולי היא כבר יצאה מדעתה? הותירה אותה מאחור על העולם החדש, הגוסס, שחשבה למשך כמה רגעים מאושרים שיהיה ביתה?
הכול התחיל כל כך מבטיח. כל המדדים היו בטוחים לחלוטין עוד לפני שנחתו, הם אפילו לא היו צריכים להתחיל את ההתיישבות בכיפות כמו חלק מהמושבות האחרות. הדבר הראשון שתקף את חושיה כשיצאה לראשונה לאוויר העולם היה הריח – שונה מכל מה שחוותה או דמיינה. לא שהיא בילתה הרבה זמן בלדמיין איך העולם יריח. איך בכלל מדמיינים ריח? ובכל זאת כשיצאה ממנעל האוויר גילתה שהיו לה ציפיות ברורות מאוד איך העולם יריח, והן היו כמעט לחלוטין מוטעות. היא שאפה עמוקות, מנסה לפענח את הריח החדש, לפרק אותו לגורמיו, אך שום חלק בו לא היה לה מוכר.
אולי היא הייתה צריכה לחשוד כבר אז – הרי אם תהליך ההארצה היה עובד כמו שצריך היו לפחות כמה ריחות מוכרים, לא? אבל באותו הרגע היא רק נשמה עמוק את תערובת הגזים מאפשרת החיים, חשה אותה מדגדגת את אפה וממלאת את ריאותיה, וחשה גאווה מתפוצצת בתוכה על ההישג הזה של המין האנושי; כוכב לכת שלם שאולף והותאם לפיזיולוגיה שהתפתחה על כוכב לכת אחר והתפשטה הלאה אל הכוכבים. לא שהייתה לה הרבה ברֵרה.
היא נושמת עמוק, לדחוק את הבכי בחזרה עמוק פנימה ולעטות בחזרה חלק מההגנות שהשילה בטעות, טועמת את אווירו העומד המוכר של התא. אוויר שספוג בריחותיה, דמעותיה, זיעתה, למרות מאמצי המסננים לנקות ולמחזר אותו. בחיים לא הייתה מהמרת שהאוויר ההוא, החדש, העצום, אטמוספרה שלמה, יתגמד למול האוויר הממוחזר של תא חלל כזה. שתתגלה טעות באלגוריתם ההארצה. שהאוויר יהרוג את כולם אם לא יעצרו אותו בזמן.
המושבה הייתה מצוידת לבניית כיפות, כמובן – לא היה מובן מאליו שההארצה תגיע למצב מקיים חיים לפני שהגיעו – אבל רוב הציוד וחומרי הגלם הוסבו לשימושים אחרים, לבניית עולם שלם מאפס. הנסיגה בחזרה מפני הכוכב לחיים בכיפות הייתה כמו צפייה בסרט הדרכה להתיישבות מורץ לאחור: מבנים מפורקים ומתכווצים בעוד כיפות ענק מוקמות באתר הנחיתה, משפחות שהתפצלו והתפשטו מתאחדות בחזרה להצטופף בחדרים קטנים סביב השטחים המרכזיים, אוכלוסיית כוכב לכת שלם נדחסת בחזרה למארזי פלסטיק אטומים. זה עזר, בהחלט, קנה להם זמן – אבל משהו לא היה לגמרי בסדר: המערכת האקולוגית של הכיפה, שהתבססה על צמחים לייצור חמצן ולטיהור האוויר, דיווחה על מדדים חריגים – הצמחים עצמם השתנו על פני כוכב הלכת הארור, ובניגוד לכל השאר אי־אפשר היה להחזיר אותם למצב המקורי בו הגיעו. ובלי צמחים שיוכלו למלא את תפקידם במדויק, לא ניתן ליצור מערכת סגורה שתקיים את עצמה לאורך זמן באופן יציב. המסננים של הספינות עבדו אחרת, אך כבר לא היו מספיק מהם לקיים את האוכלוסייה כולה לזמן רב, והוחלט להשתמש בהם להזעיק עזרה במקום לנצל אותם להאריך עוד קצת את זמנן של הכיפות. ספינות הענק פוצלו לקופסאות קטנות כמו שלה והופצו לכל עבר, לחפש מישהו, משהו, שיוכל לעזור. שיגור אחר שיגור, היא זוכרת את כולם, דקירת התקווה עם כל אחד מהם שהתפוגגה כשנפסקו הדיווחים. חלליות מאולתרות, בנויות טלאי על טלאי, משוגרות אל הלא נודע… לא היו לאיש אשליות לגבי סיכוייהן לשרוד. ובכל זאת, סיכוי קלוש היה עדיף על לא לשלוח איש, הם יכלו רק לקוות שאחד השיגורים ימצא שריד נוסף של האנושות. למרות ש… אם היו שרידים נוספים שם בחוץ, עדיין, למה נפסקה התקשורת?
אולי זו הפרעה מקומית, הם אמרו לעצמם. אולי אם נצא מהאטמוספרה, אולי אם נצא ממערכת השמש, אם רק נתרחק מספיק… חלק ראו בשתיקת המשלחות שקדמו לשלה הוכחה לתאוריה: הן נדמו בגלל שהצליחו לצאת, זה היה סימן מבטיח, זו הייתה הצלחה. היא רצתה להאמין בכך.
שאר הציוד מהספינות הומר לציוד מחקר כדי לנסות להבין מה השתבש, או למצוא על כוכב הלכת הארור משאבים שיאפשרו לשפר את מערכות קיום החיים של הכיפות. אוכלוסיית המושבה כולה נרתמה למאמץ בדרך זו או אחרת. היא לא הבינה מספיק את תהליכי ההארצה כדי להצטרף למשלחת מחקר, לא הייתה מוכשרת מספיק בטכנולוגיה לשפץ את הכיפות, לא הייתה טובה במיוחד בטיפול בצמחים – אבל היא יכלה להיות לבד במשך שעות ארוכות, ימים שלמים, ומה שנחשב תמיד פגם באישיות על הספינה הצפופה או במושבה הקטנה בה כולם היו צריכים להסתדר היטב, הפך ליתרון הישרדותי. הם ארזו אותה בקופסה ושיגרו אותה לחלל כמו מכתב בבקבוק.
וכך היא נסחפת לה על גלי הכבידה המושכים ומטלטלים אותה, מחליקה על פני עקומת המרחב, להינתז החוצה ממערכת השמש המאומצת שלה אל הכוכבים. ברגע שתצא מטווח ההשפעה של הפרעת התקשורת המשוערת, כך אמרו לה, תוכל ליצור קשר עם שאר האנושות, להשיג עזרה – כאילו משהו משרידי האנושות במצב לעזור להם, אפילו בהנחה האופטימית ביותר שמצאו סביבות נוחות למחייה. ועכשיו, עם מערכת הקשר שלה…
מה האפשרות האיומה יותר, היא תוהה: לגלות שבאמת יש הפרעת תקשורת סביבתית, שלו הייתה לה מערכת תקשורת מתפקדת הייתה מצליחה למלא את משימתה, או לגלות שהסיבה שלא שמעו דבר מהמין האנושי היא שלא נותר דבר לשמוע?
תהייה תאורטית בלבד בשלב הזה; בלי המכשור המתאים אין לה סיכוי לשקם את יכולות התקשורת שלה, ולמכשור המתאים הזה לא היה מקום בקופסה הקטנה שלה. וגם לא לאנשים שידעו להפעיל אותו, שמיומנויותיהם ממילא נדרשו לשמירת המושבה בחיים, או מי יודע – אולי אפילו להציל אותה. אז היא מכורבלת לה כאן, בבקבוק שלה שנסחף עם הגלים, בלי לדעת אם נותר לה דבר־מה להגיע או לחזור אליו וכל הזמן שבעולם למחשבות.
אפשרות שלישית: חבלה. ההתגייסות הגלובלית לפנות את עריסתה של האנושות לא הייתה נטולת מתחים או טינות נושנות. המאבקים על כוכבי הלכת המבטיחים ביותר שאותרו היו מרים. היא לא ידעה מה הדורות לפניה נאלצו לעשות כדי להבטיח לה מקום על אחד מהם. האם מישהו שם בחוץ היה מוכן להקריב כוכב לכת מקיים חיים רק בשל מרירות או רצון בנקמה? אפילו אם בדרך נס תיתקל באנושות – האם זו תרצה או תסכים לעזור לה?
והשקט.
תמיד אהבה את השקט – מאז שהיא זוכרת את עצמה: את השקט הראשון שלה, או מה שנחשב לשקט על הספינה הגדולה והצפופה, זמזום אנושי ומכני בלתי פוסק שנדמה לה כשקט כאשר לא הופנה אליה. את השקט החדש שגילתה במרחבים, שקט שכולו רוחות מנשבות ומשברים מתנפצים ואטמוספרה מתפוקקת, היא אהבה את משפחתה אבל כמה השתוקקה לצאת בחזרה למסעות החקר שלה, לשקט העצום ההוא… אבל השקט הזה הוא אחר, תוקפני, שקט שכולו החלל הריק המקיף אותה, מופר מדי פעם על ידי קרקושיה של מערכת התקשורת קצרת הטווח המנסה לשווא לפענח דבר־מה בעל משמעות מתוך הרעש הקוסמי הדומם.
לפעמים היא צועקת, בלי מילים, רק צעקה – רק כדי לשבור אותו, את השקט הטורפני שמנסה לבלוע אותה לתוכו. הצעקה מהדהדת לרגע בתאה הקטן ומתפוגגת, והשקט חוזר. כאילו עולם הצלילים החליט להחרים אותה על כל הפעמים בהן ניסתה לברוח ממנו.
אפשרות רביעית: כוכב הלכת משיב מלחמה. חיים הם סתגלניים. החיים המקומיים על כוכב הלכת, כשתנאי המחייה שלהם התחילו להשתנות, החלו בעצמם להשתנות בתגובה, לפצות על השינוי – והטו בכך את האיזון העדין שחיים אנושיים זקוקים לו בחזרה לצורתה המקורית והעוינת של הסביבה.
זו הייתה האפשרות החביבה על המשוררים והרומנטיקנים. הטבע קם על האדם, קורע את כבליו ושב לצורתו האמיתית, הפראית, הבלתי ניתנת לכיבוש או הכנעה. בתוך תוכה האפשרות הזו כמעט קסמה לה בתחילה, היא מצאה את עצמה נקרעת בין הערצתה לטבע העולם לבין נאמנותה למין האנושי, לכל מי שהכירה. לפעמים היא חושבת שתחושת האשמה על כך היא שהובילה אותה להתנדב – אבל היא הרי יודעת שלא הייתה ברֵרה. היא תמיד הייתה בדרך למסע הזה, התכוננה אליו כל חייה בלי לדעת זאת, כוכב לכת שלם קם עליה לגרש אותה לכאן.
אז הנה היא.
כאן.
עכשיו מה?
האם הייתה מטרה לכל זה? לפעמים היא חושבת שזהו גורלה להיסחף לנצח, כמו משהו מהאגדות הישנות, דמות מיתולוגית טראגית. לפעמים היא בטוחה שהכול היה שקר, שהמושבה כולה זממה נגדה להיפטר ממנה, שאיך שהמריאה שאפו בהקלה מאווירו הטוב של הכוכב ומיהרו לפרק את הכיפות ולהקים שוב את המושבה. לפעמים היא בטוחה שכולם כבר מתים מזמן, שהיא גוססת לצידם על פני הקרקע ורק מוחה מזמן לה חלום מסע אחד אחרון.
אולי ככה משתגעים בחלל העמוק, המציאות הולכת ומתפרקת טיפין טיפין. בלי למהר. יש לה נצח שלם להתפורר בו.
היא חושבת על הבית. היא חושבת שהם בטח חיים עדיין. היא חושבת שמצאו דרך להשיב את האיזון, לטהר את האוויר. זה מה שהיה בהודעה – קריאה לכל המכתבים בבקבוק לחזור הביתה. הכול בסדר. הכול נגמר. לשווא היא ממשיכה לנדוד, נסחפת הרחק הרחק ללא מטרה או צורך. היא יכולה להסתובב. לחזור. בלי מערכת תקשורת הרי ממילא לא תוכל להגשים את מטרתה, למה היא ממשיכה בדרכה הלאה, הרחק מהם? היא בוהה בלוח הבקרה, משחזרת בדמיונה את הצלילים שנפלטו ממנו. כמה קל יהיה לשנות את מסלולה, לחזור על עקבותיה. הם יבינו. הם יקבלו אותה בחזרה בדממה המיואשת הפושה בכול, לחכות עימם לסוף הבלתי נמנע.
היא יודעת שהם מתים.
היא חושבת שהם חיים עדיין. הם מצאו את התשובה. כולם ניצלו – זו הייתה ההודעה המרוסקת. בואי הביתה. היא בטוחה בכך, יודעת זאת בכל נים מנימי נפשה – וכל עוד תמשיך להיסחף הלאה, כל עוד לא תבדוק, הם יוותרו חיים והיא תוכל להמשיך להיאחז בידיעה שאי־שם הם מחכים לה.
אולי ככה משתגעים בחלל העמוק. התודעה נקרעת בין האפשרויות.
היא עוצמת עיניים ומאזינה לשקט, משילה מעצמה את היום, קליפה אחר קליפה.
—
לילי דאי כותבת ומפרסמת שנים רבות, וזכתה בפרס גפן על סיפורה "במקום בו מאבדים ספרים". היא ייסדה את "הרחפת הקלה", תא המדע הבדיוני והפנטסיה בירושלים. בחזרה לפרויקט הסיפורים
