דורון יצאה מהחדר לכיוון הסלון. המדריך לילה לא היה שם. בטח כבר יצא ל"מסיבה" של המדריכי לילה. מי בכלל עושה לילה היום? היא קיוותה שלא אחד מאלה שבאמת בודקים כל כמה שעות בחדרים. זה ייתן לה פחות זמן.
היא וידאה שהמפתחות שגנבה עדיין בכיס. הם עדיין היו שם. היא נכנסה לאזור ההנהלה והלכה לכיוון הדלת שחיפשה. אחרי כמה צעדים הגיעה אליה. דורון הכירה אותה מספיק טוב כדי להגיע אליה בעיניים עצומות, לצערה. הצבע על הדלת היה ישן ומתקלף, כמו כל דבר אחר בפנימייה הזאת. היא הוציאה את צרור המפתחות וחיפשה את המפתח הנכון. היא מצאה אותו מייד. גם אותו הכירה.
כשנכנסה הדליקה אור וניגשה ישר למכשיר שעמד באמצע החדר והזינה לו מספרים אקראיים. לא היה לה טלפון כדי לחפש בו מספרים של עולמות ספציפיים. היא קיוותה שהיא לא תגיע לשום-מקום או לאחד העולמות שהם רק חול, כמו זה ששולחים אותם אליו בתור השעיה, למרות שכל מקום יהיה יותר טוב מהפנימייה המטומטמת הזו. דורון לחצה על הכפתור ונכנסה למעבר. היא הסתכלה סביבה. היו שם עצים. היא החלה לרוץ. היא צריכה להתרחק מספיק לפני הבוקר, אחרת הם יוכלו פשוט "למשוך" אותה חזרה. זה שלא היה שם חול היה מספיק טוב כרגע. אחרי שרצה פרק זמן כלשהו (מעולם לא הייתה לה תחושת זמן טובה), היא שמעה צעדים.
"שמעתי משהו," נשמע קול של אישה. דורון הניחה שהאישה מדברת לעצמה כי היא לא שמעה עוד מישהו. הקול שלה לא היה מוכר וזה קצת הרגיע את דורון. זו לא הייתה מדריכה שמחפשת אותה. למרות שאם עבר יותר זמן ממה שהיא חושבת, או אם זה אחד מהעולמות שהזמן בהם עובר אחרת, היא יכולה להיות שוטרת. אבל שוטרים בדרך כלל עובדים בזוגות. בעיקר בעולמות אחרים.
דורון הרגישה יד אוחזת בידה. היא כמעט נפלה אבל היד עזרה לה להתייצב. היא ניסתה להשתחרר אבל לא הצליחה. אז היא כן שוטרת?
"שלום," אמרה האישה. היא דיברה לאט מדי, כמו שמדברים לילדים קטנים. דורון נאבקה בדחף להגיד לה שהיא לא ילדה קטנה ולא מטומטמת. האישה עברה ועמדה לפני דורון, בלי לעזוב את היד שלה. דורון סרקה אותה. היא לבשה מדי צבא. דורון נרגעה. החיילת סרקה במבטה את דורון. "את נראית כמו בת אדם," אמרה. "את בת אדם?" היא עברה לאנגלית ועדיין דיברה לאט מדי.
דורון שתקה. האישה היא חיילת. התפקיד שלה היה רק למפות את העולם. לא לחפש ילדות שברחו. אולי אם דורון תשתוק מספיק זמן האישה תעזוב אותה. "איך קוראים לך? לי קוראים ניצן," אמרה האישה. "את לא מכאן. נכון?" דורון נשכה את שפתיה. האישה עדיין דיברה לאט מדי. דורון רצתה לצעוק עליה. אבל אם תצעק ניצן תדע שדורון מבינה אותה. האישה נאנחה. היא סימנה בידיים 'מה?' ואז הצביעה על דורון ואז על הרצפה.
דורון הניחה שניצן קיוותה שזה מספיק אוניברסלי כדי שדורון תבין ותענה. דורון עדיין שתקה, מקווה שניצן תתייאש ותשחרר אותה.
"איך קוראים לך?" היא שאלה באנגלית. ואז בעברית. ואז בערבית. ואז בשפה שנשמעה כמו ספרדית או איטלקית או משהו דומה. כשדורון לא ענתה האישה הסתכלה אל מאחורי דורון. כנראה מתלבטת מה לעשות. ואז ביד הפנויה הוציאה אקדח וכיוונה אותו אל דורון. היו פעם בכמה זמן וויכוחים בחדשות על הפרוטוקול של יחידת חד־קרן שאומר שצריך להוציא אקדח על כל דבר בלתי מזוהה. "איך קוראים לך?" ניצן שאלה באנגלית. הפעם לא לאט אלא בקול סמכותי.
"דורון," אמרה דורון במהירות. "אל תירי." רק אחרי שדיברה הבינה שענתה בעברית. ואולי היה עדיף אם הייתה עונה באנגלית. אם המבטא לא היה מסגיר אותה הייתה יכולה להמציא סיפור ביתר קלות.
"מאיפה את?" ניצן שחררה את היד של דורון. כנראה החליטה שדורון לא תברח כשהיא מאיימת אליה באקדח.
דורון התלבטה מה לענות. מצד אחד אף אחד לא יכיר את הפנימייה או כל דבר באזור שלה ויש לניצן אקדח. מצד שני ליחידת חד־קרן בטוח יש מכשיר שנותן את המספרים של המקום.
"מאיפה את?" דורון הסתכלה על האקדח.
"ליד מכתש חצרה," ענתה דורון. לא היה לה ממש זמן לחשוב על תשובה אחרת.
"איפה זה?"
"זה חור ליד הרבה חורים אחרים. לא סביר שתכירי כלום באזור."
"איך הגעת לפה?"
"שיחקתי עם המכשיר בבית ספר שלי." זה היה מספיק קרוב לאמת.
ניצן שוב הסתכלה מאחורי דורון. "את באה איתי. אני עוזבת לך את היד אבל האקדח נשאר. אם תעשי שטויות אני אשתמש בו. ברור?" דורון הנהנה. והן התחילו ללכת.
"למה את פה?" דורון למדה מזמן שהדרך הכי טובה להתחמק משאלות היא לשאול שאלות.
"אני חיילת. אני משרתת ביחידת חד־קרן." יחידת חד־קרן הייתה החלום של פחות או יותר כל ילד בישראל. זו הייתה היחידה שהתפקיד שלה לגלות ולחקור עולמות חדשים. אבל בדרך כלל החיילים בה עבדו בזוגות.
"למה אין לך שותף?" דורון שאלה.
ניצן נראתה כאילו חטפה אגרוף בבטן. "לא עניינך."
דורון רצתה להמשיך לשאול שאלות. היא כבר למדה שגם אם היא לא מקבלת תשובות מספיק שהיא תמשיך לשאול כדי להתחמק משאלות כלפיה. וגם עניין אותה למה לניצן אין שותף. בעיקר כי זה עיצבן את ניצן שהיא שאלה את זה. אבל לפני שהספיקה לשאול עוד שאלה היא ראתה אוהל ענק. היא הניחה שהוא מאלה שלוחצים על כפתור והוא מתקפל לגודל כיס עם כל מה שבתוכו. האוהלים האלה היו מאוד יקרים. אבל כמובן שליחידת חד־קרן היו אותם.
באזור היו עוד כמה חיילים. ניצן פנתה לאחד החיילים. "תשמור עליה," אמרה. "את רעבה?" ניצן שאלה את דורון. דורון הנהנה. היא לא ממש אכלה היום – או שזה כבר היה אתמול? – מרוב עצבים. ניצן נכנסה לאוהל. "אני רועי," אמר החייל שהופקד על דורון והושיט לה יד ללחיצה. הוא יותר ידידותי מניצן, דורון חשבה. לפני שהספיקה לחשוב איך לנצל את זה ניצן יצאה עם לחם, נוטלה ובקבוק מים. בפנימייה היו מביאים בחגים נוטלה לילדים שלא יצאו הביתה. כאילו נוטלה זה מה שיפצה על זה שאין להם לאן לצאת. כן, בטח.
ניצן הסתכלה על דורון בשאלה. דורון הנהנה. ניצן לקחה שתי פרוסות לחם מרחה עליהן נוטלה והושיטה לדורון את הכריך ואת בקבוק המים.
רועי הסתכל על ניצן, אולי בבקשת אישור ללכת. ניצן נענעה בראשה לשלילה. רועי התיישב לידה. "איך מצאת המספרים? עוד לא פירסמנו את העולם הזה לציבור." רועי הסתכל עליה. "ואת גם לא נראית כאילו יש לך כסף. בלי לפגוע."
"הקלדתי מספרים רנדומליים וקיוויתי."
"זה לא אחראי במיוחד," אמר רועי.
"למעשה זה מסוכן למדי. יכולת להגיע לשום-מקום," אמרה ניצן ונעצה מבט בדורון. דורון תהתה למה זה כל כך מפריע לניצן. זה לא כאילו ניצן מכירה אותה. אם כי זה לא שלמי שכן מכיר אותה מספיק אכפת. דורון התלבטה מה לענות. היא חיפשה גירסה של האמת שתהיה מספיק רחוקה מהאמת כדי שתעבור. "רציתי לראות עולם חדש. זו הדרך היחידה למצוא עולמות לא מוכרים." היא משכה בכתפיה כדי לשוות למה שאמרה הרגשה סתמית.
"על מה כעסת?" דורון ציפתה שניצן תתרכך עם השאלה וממבטו של רועי היה נראה שגם הוא ציפה לכך. אבל ניצן לא התרככה.
"אני לא ברחתי." ידה של דורון התקפלה לאגרוף. היא נזכרה בים, המדריך המטומטם ההוא. הכול היה באשמתו. הוא סתם נתן לה עונש. הוא החליט שהיא "התנהגה באלימות". היא דחפה את יותם בגלל שהוא ניסה להרביץ לה. הוא התחיל. היא רק הגנה על עצמה. אבל לא… היא הילדה הבעייתית. ברור שזה היא. ברור שלה מגיע עונש על זה. מטומטמים. כולם. כל המדריכים. הם סתם נטפלים אליה. ולא רק שם. גם במקומות הקודמים.
"אף אחד לא משחק במכשיר כי הוא רוצה להישאר במקום שהוא נמצא בו," אמרה ניצן.
"אני לא ברחתי וגם אם כן הייתי בורחת זה לא עניינכם."
"אנחנו עוד לא יודעים מה יש כאן. יכול להיות שהעולם הזה מסוכן. את צריכה לחזור," אמרה ניצן. היא דיברה מהר, דורון שנאה שמדברים אליה בחוסר סבלנות.
"לא ראיתי או שמעתי כלום חוץ ממכם ואתם לא נראים מפחדים," אמרה דורון.
רועי נאנח. "אנחנו באמת עוד לא יודעים מספיק על העולם הזה." רועי דיבר ברכות. כאילו הוא מדבר לאחותו הקטנה. לא שדורון יודעת איך אחים גדולים מדברים לאחותם הקטנה. "וגם אם הוא לא מסוכן. את לא יכולה לחיות כאן לבד. אסור לילדים להיות בעולמות לבד."
"אני מעל גיל שש־עשרה. מותר לי." דורון ענתה באותו חוסר סבלנות בו ניצן דיברה.
"זה עולם לא מוכרז. אסור לאף אחד להיות בו." ניצן אמרה.
"אם לא תספרו אף אחד לא ידע." דורון ידעה שהם חיילים ושהם חייבים לספר אבל היא ניסתה למשוך זמן. לברוח לא הייתה אופציה. ניצן בוודאות רצה יותר מהר ממנה וכנראה שגם רועי.
"אם יגלו שראיתי ילדה בעולם לא מוכרז ולא דיווחתי אני אכנס לכלא." ניצן שוב נעצה מבט בדורון. דורון הרגישה שהיא מנסה לבחון אותה.
"איך הצלחתם להתקבל ליחידה?" דורון חזרה לטקטיקה של שאילת שאלות.
"עשינו את כל המבחנים והמיונים וזה מה שקיבלנו," ענה רועי בשם שניהם.
"מאיפה את?" שאלה ניצן. דורון לא הצליחה להסיח את דעתה.
"איפה השותף שלך?" היא שאלה את רועי.
"הוא ישן," אמר רועי בחיוך.
"מאיפה אתם?" דורון שאלה למרות שזו בטוח הולכת להיות עיר של עשירים מהערים האלה שהכול ווילות וכולם הולכים לבתי ספר פרטיים. הן כולן אותו דבר.
"אני ממודיעין," אמר רועי.
"אני מהרצליה," אמרה ניצן. נו, ערים של עשירים. ברור. רק כאלה מגיעים לחד־קרן. "בואי נעשה הסכם. אנחנו מדברות," היא הסתכלה בשעון, "חצי שעה. ואז את חוזרת." דורון הנהנה. היא הניחה שזה הסיכוי הכי טוב שלה, אחרת ניצן תחזיר אותה עכשיו.
"איפה את לומדת?" ניצן שאלה וסימנה לרועי שהוא משוחרר. רועי נכנס לאוהל. דורון הניחה שהוא גם הולך לישון.
"בפנימייה," ענתה דורון. זה הרי לא באמת משנה. ניצן תחזיר אותה בסוף. היא תחטוף את העונש היצירתי שיורם יחשוב עליו הפעם. וזהו עד הפעם הבאה. דורון הסתכלה בעיניה של ניצן. לאנשים שונים היו תגובות שונות לידיעה שאת בפנימייה. דורון תהתה איך ניצן תגיב.
"שאת לא אוהבת?" דורון הנהנה. "אני גם לא אהבתי את הבית ספר שלי." דורון הרגישה שניצן מכריחה את עצמה להתרכך. משהו בדרך שבה דיברה עדיין היה מאולץ. אבל היא מרוויחה זמן ואם היא תגרום לניצן להתרכך באמת אולי היא לא תחזיר אותה.
"כן? גם את לא אהבת את הבית ספר הפרטי עם מגמת הביוטכנולוגיה שלמדת בו?" לדורון לא היה מושג מה זה ביוטכנולוגיה אבל זה היה נשמע כמו משהו שיהיה בבית ספר של עשירים.
"לא התכוונתי להשוות," אמרה ניצן. פניה של דורון החלו להאדים.
"אז למה את בלי שותף?" דורון ראתה קודם שזו שאלה שכואבת לניצן והיא רצתה להחזיר לה.
ניצן נשכה את שפתה. "עוד לא הצמידו לי שותפה חדשה." דורון נתנה לה נקודות על התחמקות מתוחכמת משאלה. "אז למה ברחת?"
"כי עיצבנו אותי." דורון גלגלה עיניים.
"היי. זו לא תשובה." ניצן הניחה ידיים על המותניים. היא החלה להתרכך. סוף-סוף.
"לא, כי 'עוד לא הצמידו לי שותפה חדשה' זו ממש תשובה."
"אז, מה את הכי שונאת בפנימייה?" ניצן נשכה את שפתיה.
"הכול."
"זו עדיין לא תשובה. אני הכי שנאתי בבית ספר שלי את זה שכולם היו מתנשאים."
"אוקי. אמ…" דורון ניסתה לחשוב על משהו מסוים. אבל היא שנאה הכול. היא שנאה את בית הספר שהיה מטומטם ואת המדריכים שהיו דפוקים. והילדים ששנאו אותה. הכול שם היה נורא. והחוקים הדפוקים – מי נותן עונש על זה שאתה הולך יחף?! המדריכים כל הזמן אמרו שזה הבית של החניכים. בבית הולכים יחפים.
"נו. הכול שם נורא."
דורון חשבה שהיא ראתה ניצוץ של אמפטיה בעיניה של ניצן. "אז למה לא מעבירים אותך?"
דורון גיחכה. "איך רואים שאת לא מכירה את המערכת."
"למה?"
"למה ניראלך שלמישהו אכפת אם אני אוהבת את המקום או לא? כל מה שחשוב זה אם הם מוכנים להחזיק אותי למרות הבלאגן שאני עושה."
ניצן השתתקה. דורון שונאת כשזה קורה לה. היא אומרת משהו שלה כבר נראה רגיל אבל למי שהיא מדברת איתו זה עצוב ואז הוא משתתק.
"אני מצטערת. לא התכוונתי להעציב אותך," אמרה דורון.
"זה בסדר. הכול בסדר." בעיניה של ניצן היו דמעות. "אוקיי אז בכל זאת, מה הדבר שאת הכי הכי שונאת שם?" ניצן הצליחה להתאפס על עצמה.
"שלא משנה מה אני אעשה מישהו יצעק עליי." דורון ענתה לפני שהספיקה לחשוב יותר לעומק. כנראה אם הייתה חושבת דקה יותר הייתה מוצאת איזו תשובה חצי צינית. "אז, מה הכי שנאת בטירונות?"
"לקום בחמש בבוקר. באיזשהו שלב ללירון נמאס לחטוף על זה שאני לא קמה אז היא הייתה שופכת עליי מים קרים כדי שאני אקום." כשדיברה על לירון ניצן חייכה, חיוך שנמחק כנראה כשנזכרה במה שקרה ללירון.
"לירון זו השותפה שלך?"
"כן."
"היא מתה?" דורון שאלה כמעט בלחש.
"לא." ניצן ענתה ובלעה גוש בגרון. "היא חצתה את הקווים." דורון הכירה את המונח. ביחידת חד־קרן הוא התייחס לחיילים מחד־קרן שנתנו מידע לחברות מסחריות. החברות הציגו את העולמות בתור עולמות "מרגשים" ו"מפתיעים" והפיצו שמועות על חייזרים חמודים שחיים בהם. החברות שילמו המון כסף לחיילים כדי שיעבירו להן את המספרים של העולמות החדשים אחרי שווידאו שהעולם בטוח ולפני שהוא מוכרז.
"אני מצטערת."
מישהו התקרב עליהן. "מי זאת?" הקול שלו היה סמכותי.
"היא הסתובבה פה. היא בורחת. אני אחזיר אותה." ניצן ענתה במהירות. דורון הניחה שזה המפקד שלה.
"אז מה היא עדיין עושה פה?"
"אני אחזיר אותה עכשיו," היא אמרה בקול רם. ואז, בשקט, "אני מצטערת."
"מעלה אלונים," אמרה דורון בלי קול. היא לא רצתה לחזור אבל גם לא רצתה לסבך את ניצן.
ניצן הוציאה משהו שנראה כמו דגם מוקטן של מכשיר מעבר מהכיס. היא זרקה אותו על הרצפה והוא הפך למכשיר מעבר בגודל רגיל. "מגניב," אמרה דורון.
ניצן התקרבה למכשיר והסתכלה על דורון.
"אני לא יודעת מה המספרים," דורון שיקרה.
ניצן משכה בכתפיה והוציאה טלפון. דורון הניחה שיש לה אפליקציה למציאת מספרים. היא הוציאה נייר מהטלפון, דורון הניחה שזה עוד אחד מהגאדג'אטים שיש ליחידת חד־קרן, והזינה מספרים במכשיר. היא אחזה בידה של דורון ושתיהן נכנסו למעבר שנוצר באמצע. הן עמדו מול השער של הפנימייה. דורון לא מצאה מה לומר והיא רק הסתכלה במבט בניצן כועס.
"אני מצטערת," אמרה ניצן. "אני אבוא לבקר אותך."
"כן, בטח," אמרה דורון. כבר היו אנשים שאמרו לה שהם יבואו לבקר. הם אף פעם לא באו.
ים, המדריך, הרי ברור שהוא זה שיעבוד היום, התקדם לכיוון השער. ניצן חיבקה אותה. "אני באמת אבוא לבקר." היא אמרה ואז ים פתח את השער ודורון נכנסה, מקווה שיום אחד היא תמצא עולם שבו באמת תרגיש בבית.
—
גיא רונן פרסמה סיפורים ב"היה יהיה", באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה ובפרויקטים של "מאורות". בחזרה לפרויקט הסיפורים
