אנחנו קוברות את הָאֶם בחלקת אדמה טרשית, מרוחקת מהבועה הזמנית שבה אנחנו גרות. הקדיש שאמא אומרת עליה נשמע מרוחק דרך מכשירי הקשר. אף אחת לא בוכה, אף יפחה חנוקה לא נשמעת בקשר. כל אחת מאיתנו זורקת רגב אדמה לתוך הבור העמוק. אני רואה כמה מהבנות הצעירות יותר מציצות בחשש מהול בסקרנות פנימה, מצפות וחוששות גם יחד לראות את הגופה. אבל יש שם רק חושך. אחר כך, כל אחת אומרת משהו. תודה שהיית טובה אלינו, שהנהגת אותנו, שהראית לנו את האור במקום העזוב הזה. אמא אומרת שהָאֶם הנהיגה אותנו כמו לביאה. אפילו הצעירות אומרות סתם דברים, כי הן לא יודעות מה להגיד. אני אומרת, "תודה שעזרת לי להתבגר פה". זה שקר. אף אחת לא עזרה לי להתבגר פה. אפילו לא אמא. התבגרתי לבד.
מייד כשאנחנו פושטות את חליפות החלל, אמא ממהרת למצוא את הטאבלט וללכת איתו לארון השירות. אני הולכת אחריה.
"לְמה את צריכה אותו?" אני שואלת. "קבענו שאבא אמור להתקשר רק בשבוע הבא."
"יסמין, את מפריעה לי. זוזי," היא אומרת וסוגרת את הדלת של ארון השירות בפרצוף שלי.
הטאבלט עובר בין הנשים, כל אחת בזמן קבוע, כדי שיוכלו לדבר עם הבעלים והבנים שנשארו בבועות. לפני חמש־עשרה שנה הם הבטיחו שיצטרפו אלינו במיפוי מחדש של הפלנטה. זה עדיין לא קרה.
"חיים," אני שומעת את אמא אומרת מבעד לדלת עוד לפני שאבא מספיק להגיד שלום, "אני צריכה שתוציא לי רחפן עם זר לקבר."
אני בקושי שומעת את אבא נאנח. "רמה, את יודעת שלוקח לנו חודשים לגדל פרחים לנוי, נכון? מי יטפל בקבר הזה בכלל? אתן הרי עוזבות אחרי השבעה."
"שששש…." אמא מהסה אותו. "עוד לא אמרנו כלום לבנות."
אז השמועות נכונות. הן התחילו מאז שהָאֶם חלתה. היא הובילה אותנו כשהגברים שלחו אותנו מהבועות החדשות, בהן הם נשארו לעשות דברים חשובים, כמו לבנות חלקים לחלליות ולגדל פירות, ירקות ופרחים. היא הנהיגה אותנו כשנדדנו בין בועות שמתיישבים אחרים נטשו. היא ניהלה את פרויקט המיפוי מחדש. בערב היינו מתיישבות סביבה והיא הייתה מספרת לנו סיפורים על העולם שלפני, בכדור הארץ. כששאלתי את אמא מה זה "חומותייך", או "אביונה", או "רחוב" ששמעתי ממנה, היא תמיד הייתה עסוקה מכדי לענות לי או העמידה פנים שהיא עסוקה מדי. כשלמדתי להבחין בין השניים כבר היה מאוחר מדי.
אני זזה מהדלת כשאני שומעת את אמא מנתקת את השיחה בזעם. אבא לא הסכים לשלוח לה זר. אני יודעת שהיא שוב מקללת את הרגע שבו נחתה פה, אשתו של בוטניקאי צעיר ומבריק שנאלצה ללדת תינוקת על ספינת חלל. אני יודעת שיהיה סיוט לעבוד איתה כל היום, אז אני בורחת לחממה שלי.
הקמתי את החממה שלי כשהגענו לבועה הנטושה הזאת לפני כמה חודשים. חשבנו שנישאר פה הרבה זמן בגלל המחלה של הָאֶם, אז הרשיתי לעצמי להכות פה שורש, פשוטו כמשמעו. אני מגדלת בעיקר דברים חיוניים כמו ירקות, אבל התחלתי לפזול לאחרונה לכיוון פרחי נוי. אבא הגניב כמה זרעים בשבילי למשלוח הרחפן האחרון. עכשיו, כשאני מבינה שכנראה נעזוב, החממה כבר לא מספקת לי את אותה שלווה. את הירקות ניקח איתנו, אבל הפרחים שעבדתי עליהם כל כך קשה ינבלו ויירקבו, כמו הבשר על העצמות של הָאֶם בקבר המאולתר. הכל מאולתר פה, כפי שהיה תמיד. אני לא זוכרת מגורים במקום קבוע אחד למשך יותר משנה מאז שהייתי בת שנתיים.
כבר שנים אנחנו עוברות מבועה נטושה אחת לאחרת. הנשים מתלוננות על הפרימיטיביות של תהליך המיפוי. מכשור שנראה מיושן, קואורדינטות, שרטוטים. מעולם לא הבנתי שום דבר מזה.
"הם לא היו יכולים לעשות עבודה טובה יותר?" אני שומעת את אמא רוטנת מפעם לפעם. "אם כבר אתה נוטש ונותן לאחרים להזיע, לפחות תבין איפה אתה נמצא." יש לי הרגשה שהיא לא מתכוונת רק למתיישבים שהיו פה לפנינו, אלא גם לאדם אחד מסוים שאני חולקת איתו דנ"א.
לפעמים הבנות האחרות תוהות למה הגברים נטשו אותנו. לחלקן יש אחים שהן הופרדו מהם, מפוזרים יחד עם האבות בבועות השונות. לפעמים אני רוצה להגיד להן שאולי הגברים מעולם לא התכוונו להצטרף אלינו, אבל אז אני נגעלת מכמה שאני נשמעת לעצמי כמו אמא. אני חושבת במרירות על האיחודים המשפחתיים הלבביים שיתרחשו עוד מעט בבועות. בנות שכועסות על האבא ועל האח ואבות שמסרבים להתנצל. לפחות אותי לא ישלחו באופן כפוי לבועת הנדסת מכונות או הרכבת חלליות ורחפנים.
אמא מזמזמת שיר ישן כשהיא נכנסת לחממה. אני לא יודעת אם היא התחילה לזמזם כי אני התחלתי להקים חממות, או שאני התחלתי להקים חממות כי אהבתי לשמוע את הזמזום שלה. העיקר שהיא מזמזמת ושלי יש חממה. עוד מעט גם זה לא יהיה. הצביטה שאני מרגישה בלב כשאני חושבת על אמא היא יותר כמו דקירת מחט זעירה, כמעט חסרת משמעות. כשאני חושבת על החממה, כל הלב שלי נחמץ.
היא לא מבזבזת זמן. "את בטח יודעת שאבא רוצה אותך איתו בבועה," היא אומרת, "אתן הבנות מדברות יותר מידי."
"אני לא הולכת," אני אומרת. "אני אשאר פה ואגדל דברים, אבא ישלח לי את מה שצריך."
אני לא צריכה להרים את העיניים מהמזמרה כדי לראות את הבוז על הפרצוף שלה.
"בוודאי שאת הולכת. את לא יכולה להישאר פה לבד."
"מי ידאג לקבר של הָאֶם? למה ביקשת מאבא זר אם את לא רוצה שאף אחד יטפח את הקבר?"
היא שואפת אוויר פנימה בקול. "הייתי צריכה לדעת שתצוטטי לי, ילדה חוצפנית."
"זאת את שתמיד נאמת לי על כמה שאת שונאת את המתיישבים הבוגדים שעזבו בועות מאחור," אני אומרת לה. "אז למה כשאני רוצה להישאר פה ולגדל דברים פתאום זה לא בסדר? את הרי מעריצה חלוצים, נכון?"
"יש לנו משימה פה. אני אמורה למפות את החור הזה, כי הנמושות שנטשו אותו לפנינו לא עשו את זה מספיק טוב. את אמורה להצטרף לאבא שלך ולעזור לו עם הצמחים שלו. את לא בת שנתיים ואת תעשי מה שצריך," היא אומרת ויוצאת בסערה מהחממה.
כשהיא חושבת שאני מתחצפת, אמא תמיד פוצחת בנאומים. "את לא יודעת איך זה היה שם!" היא מתכוונת לכדור הארץ. את לא יודעת איך זה היה לחיות ככה ולעשות ככה וללכת ככה ולאכול ככה. אני תמיד רוצה לענות לה שאיך אני יכולה לדעת? זה המקום היחיד שאני מכירה, המקום הזה שהיא עומלת כל כך למפות מחדש. בשביל מי המיפוי הזה בכלל? בשבילה? בשביל אבא? בשביל האנשים שנשארו שם? האם הם מחכים בשקיקה לכל פיסת מידע שתגיע ממנה? כך או אחרת, לי אין מה לעשות בעניין. הדרך היחידה שלי להפוך את המקום הזה לשלי היא להקים חממה אחרי חממה. ואז להשאיר אותן מאחור.
החממה הזאת היא הדבר היחיד שקושר אותי לכאן. כל החממות שהיו לי בעבר, היו הדברים היחידים שקשרו אותי לבועה זו או אחרת.
התחלתי לגדל דברים בערך בגיל עשר. בגיל שתים־עשרה, כבר הייתה לי חממה ראשונה. היינו נשארות בבועות חודשים על חודשים, לפעמים אפילו שנים. למדתי לגדל ירקות למאכל, אחר כך פירות, אחר כך פרחים.
מאז שהקמתי את החממה הראשונה שלי, אמרתי לעצמי שהפעם החממה הזאת תהיה הבית שלי. ואז מצאתי את עצמי שוב אורזת כדי לעזוב. כשהָאֶם חלתה, הבנתי שכשנעזוב את הבועה הנוכחית זה יהיה אחרת. עוד לפני שידעתי שאמא מתכננת לשלוח אותי לבועה של אבא, החלטתי שהפעם אני נשארת פה. אני אבנה לי בית מהחורבה הזאת, אוכל ירקות שאגדל. אני אבקש שישאירו לי טאבלט אחד כדי לדבר עם אמא ואבא פעם בחודש ולבקש משלוח זרעים עם רחפן. אולי עוד ממפות יגיעו לפה יום אחד ואני אצליח לשכנע אותן להישאר איתי ולגדל דברים. אולי יום אחד גם הגברים יצטרפו. אולי אבא יגיע יום אחד לחממה הגדולה שאני אפתח פה, יסתכל על הכול בגאווה ויצלם תמונות כדי להראות לקולגות שלו. הפעם אני נשארת. אבל אני יודעת שאמא צודקת. אני לא באמת יכולה להישאר כאן לבד. עד כמה שהעתיד שלי מתוכנן לפרטי פרטים בראשי, אף פעם באמת לא חייתי בבדידות מוחלטת. תמיד היו סביבי אנשים אחרים. אמא וגם אבא, מהמעט שאני זוכרת. הנשים האחרות. הצוות של אבא בבועה.
"תמיד רצית לראות ולהריח יסמין אמיתי, לא?" אבא שואל וגם דרך הקליטה הגרועה בטאבלט אני יכולה לראות את הגעגוע בפנים שלו.
המזוודות כבר ארוזות והבנות ממוינות לפי בועות. כל אחת הולכת לבועה של אבא שלה.
"אתה יכול לשלוח לי זרעים," אני אומרת.
"יסמיני, זה אולי נראה לך רחוק כרגע, אבל אני צריך דור המשך. אני כל כך גאה בך, אין לך מושג עד כמה. יום אחד תוכלי לצאת חזרה לשם עם צוות שלם ולבנות יותר ויותר בועות חממה, עד שכבר לא נצטרך יותר בועות והכל יהיה מלא בפרחים ועצים. את רוצה את זה לפחות כמוני, נכון?" נדמה לי שאני רואה דמעות בעיניים שלו. "בואי אליי, נעבוד ביחד. אני רוצה אותך לידי."
הדמעות מתחילות לרדת על הלחיים שלי בלי שאני שמה לב.
"אבל אתה מראה לי את היסמין דבר ראשון, טוב?" אני אומרת מתוך הדמעות.
"אני מבטיח."
אמא משמיעה שירים ישנים בקשר כשאנחנו מתקרבות לבועה של אבא. היא תמיד עושה את זה כשאנחנו מתקרבות לבועות. היא מתארת איך שזה מזכיר לה את הנחיתות במטוסים, החלליות של כדור הארץ. אני רואה את אבא עומד ליד הדלת השקופה של הבועה, בוכה. יש צליל של קרקוש בקשר, כאילו אמא רוצה להגיד לי משהו.
אבל במקום הקול שלה, מתחיל להתנגן השיר שהיא תמיד מזמזמת בחממות: "מְכוֹרָה שלי, ארץ נוי אביונה, למלכה אין בית, למלך אין כתר…"
אני לא רואה את הבעת הפנים שלה דרך החליפה כשהיא מנופפת לי. אני מסתכלת עליה מתרחקת ואז לוחצת על הכפתור שמפעיל את המצלמה שסורקת את הפנים שלי בתוך הקסדה. הדלת נפתחת וברגע שאני מורידה את הקסדה, אני נעטפת בחיבוק שטוף הדמעות של אבא.
כשהוא מרפה מהחיבוק הוא לא אומר כלום. רק מושיט לי פרח לבן, יסמין. אני מצמידה את עלי הכותרת הרכים אל פניי ושואפת את הריח המתוק מלוא האף.
—
מיה גורייבסקי היא סטודנטית לתואר שני במגמת כתיבה יוצרת במחלקה לספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן. היא כותבת ספרות ספקולטיבית מגיל צעיר וסיפוריה זכו בפרס עינת ובתחרות הסיפורים של כנס עולמות. בחזרה לפרויקט הסיפורים
