רועי התעורר מכאב מפלח בירכו. הוא התיישב באחת ושלח יד לנקודה הכואבת. הוא ציפה למצוא שם חתך או כוויה קשה, אבל העור היה חלק למגע. הוא הסיט את השמיכה והביט ברגל. חיוורת, לבנה, משעממת. כמו תמיד. בזמן שהוא הביט בה הכאב הלך והתפוגג.
הוא נשכב חזרה ושלח יד לטלפון. רבע לחמש. בבוקר. הוא גנח והחליט לנסות לחזור לישון, אבל זכר הכאב הטריד אותו. איום עמום שעלול לחזור. הוא ניסה לקרוא. אחרי כמה עמודים בספר אחד הוא חזר למסך הבית של הקינדל ועבר לספר אחר. ואז הניח אותו בצד ולקח את "אנאבאסיס – מסע הרבבה" שנח בחוסר יציבות על ערמת הספרים שעל השידה. הוא התחיל לקרוא אותו לתחקיר על הספר שאותו חלם לכתוב, אבל נשבה בעלילות של היוונים העתיקים שניסו לפלס את דרכם הביתה.
זו הייתה טעות. "אנאבאסיס" הזכיר לו את התחקיר לספר הבא, שהזכיר לו את הספר שבאמצע הכתיבה שלו הוא היה, שהזכיר לו את הדד-ליין, מה שחיסל סופית את הסיכוי האחרון שהוא יחזור לישון בעתיד הנראה לעין. לא שיש הרבה עתיד ברבע לחמש בבוקר.
הוא קם, גרר רגליים למטבח, העמיד קומקום, ונשנש קצת אגוזים עד שהמים רתחו. את כוס התה לקח איתו חזרה למחשב והניח אותה על הכיסא שעליו היו ערמות של ניירת. ככה היא תהיה בהישג יד, ורחוק מהישג מחשב. לקחים אלה נלמדו בארל גריי.
רועי התעלם מכל הטאבים הפתוחים בדפדפנים ופתח את הקובץ של הספר. כרגיל, לפני שהתחיל לכתוב קרא קצת אחורה לרענן את זיכרונו, והיד ששלח לכוס התה קפאה באמצע התנועה. הוא שכח את זה לגמרי, אבל בסצנה שכתב לפני השינה הגיבור שלו נפצע בדיוק בנקודה שבה הוא חש את הכאב שהעיר אותו. המוח האנושי הוא דבר מטופש. הוא התנער באוויר הקריר של הבוקר, ואז החל להקליד במרץ. אייל, הגיבור שלו, התחיל את חייו בסיפור קצר לפני כעשר שנים. גיבור מסוקס אבל רגיש שקפץ מהרפתקה להרפתקה וממיטה למיטה במערכת שמש רדופת סכנות. הוא הקנה לרועי פרסום מסוים ואפילו טיפה כסף, אבל רועי התחיל לשנוא אותו ושירה העירה לפני כמה זמן שנראה שהוא הרבה יותר נהנה להכניס את אייל לצרות מאשר להוציא אותו מהן.
כשאסף את שירה משדה התעופה בערב היא הייתה במצב רוח מחורבן. "נמאס לי מהטיסות ליומיים ישיבות בלונדון כל שבועיים," היא אמרה כשזרקה את התיק שלה למושב האחורי. "והבריטים שוב בפאניקה של התפרצות, אז המוכסים מעכבים את כולם ובודקים לא רק שהחיסונים בתוקף אלא גם חיסון של מי קיבלת." היא הסיטה בתנועה חדה קווצת שיער אל מאחורי האוזן ואז התירה את השׂיער מהגומייה וצררה אותו שוב יותר במהודק. "אני נשבעת לך שמחר בבוקר אני הולכת להסתפר! אני נכנסת לאסנת בדרך לעבודה ואומרת לה לעשות לי קרחת! טוב, אולי לא מחר כי דבר ראשון אני צריכה לשבת עם אלי על ההערות של הצוות בלונדון, אבל ביום שישי."
כדי לנסות להסיח את דעתה, הוא סיפר לה על הכאב שהעיר אותו בבוקר. "הלכת לרופא?" שאלה שירה.
רועי משך בכתפיו. "זה עבר די מהר ולא חזר. בטח חסר לי אשלגן בתזונה, שמעתי שזה גורם לשרירים תפוסים. או מנגן. או אדמנטיום."
שירה צחקקה והניחה את ידה על הירך שלו. הם עברו בדרך הביתה בפיצרייה הקטנה שהיא אהבה ואספו ארוחת ערב.
~~~
אייל רץ. המסדרון שבו רץ התעקל ימינה וכתפו נתקלה בקיר כשהוא הקיף את העיקול והוא כמעט נפל. משהו חלף באוושה במקום שבו עמד שבריר שנייה קודם ונתקל בקיר הרחוק של המסדרון. בזכות שילוב של גנטיקה והכשרה קפדנית הוא הצליח בעת ובעונה אחת להתייצב ולזהות במבט יחיד את החפץ שנח על הרצפה. חץ ממטול. כנראה C-350, אם הוא מכיר כלי נשק, והוא מכיר.
לורה אוקופו הייתה חתיכת שוטרת חכמה. מטול חצים לא יגרום רעש או יפרוץ איטום. שיקול חשוב, בתחנת חלל. אבל היא לא הביאה בחשבון אותו, והוא יותר טוב ממנה. מטול חצים זה משהו שהוא יכול לעבוד איתו.
המסדרון שבו רץ נפתח לטבור שממנו יצאו חמישה מסדרונות נוספים, ובפיר שבמרכזו נע בקצב קבוע מעביר אנכי – לולאת כבל ועליה שלבים שאפשר היה לעמוד עליהם או להשתמש בהם כמאחזי יד – שקישר את המפלסים השונים של תחנת אתנה. הוא שקל את האפשרויות לרגע ואז נצמד לקיר ליד הפתח שממנו יצא. הוא ניסה לנשום דרך הזימים כדי שהנשימה המאומצת שלו לא תישמע, ואז נזכר שאין לו זימים.
כף יד חטובה נושאת מטול הגיחה מן הפתח והוא תפס אותה והטיח אותה בקיר. המטול היה אמור ליפול ממנה, אבל לורה הייתה טובה מדי בשביל זה. הוא נטרל את הסכנה שבמטול בכך שלכד את היד בינו לבין הקיר ומשך בכוח. לורה הופתעה, איבדה את שיווי המשקל, והראש שלה הוטח בקיר. הוא קיווה במעורפל שהפנים היפים האלה לא נפגעו. היא שכבה על הרצפה וגנחה בכאב, מבט מעורפל בעיניה.
"לא רע, ילדה," הוא אמר. "לא הרבה היו מצליחים להתקרב אליי כל כך."
ואז הוא ניגש לפיר במרכז הטבור, אחז במעביר האנכי ביד אחת בעודו שולח לכיוון לורה הצדעה אגבית ביד האחרת, חיוך על שפתיו, ונעלם בכיוון המפלסים הנמוכים של התחנה.
"רועי?" הקול של שירה בקע מכיוון הדלת.
"דקה! רק שומר את הקובץ!"
"איך אתה מתקדם?"
"גרררר!" הוא ענה.
"טוב שאתה סופר שיודע להשתמש במילים. פשוט תכתוב, תגמור את הספר הזה." רועי שמע מהמסדרון את הנקישה של זוג נעלי עקב שנחלצו בזמן שסגר את הקובץ ובאינסטינקט של שנים הריץ את תוכנת הגיבוי. הוא קם מהכיסא ועמוד השדרה שלו נשם לרווחה. הוא יושב יותר מדי. ביום ראשון הוא יתחיל לצאת לריצות.
שירה ישבה על הספה בסלון ועיסתה כף רגל אחת. "אני שונאת להיפגש עם לקוחות," אמרה כשהוא נכנס. "פשוט תנו לי לפתח את המוצר, ותמצאו איזה איש מכירות חלקלק שידחוף אותו ללקוחות. ואני אוכל לנעול סניקרס כמו שהמס"מ התכוונה."
רועי התיישב לידה, לקח ממנה את כף הרגל הדואבת, והתחיל לעסות אותה במקומה. "משהו מריח טוב," אמרה שירה.
"חזה עוף בלימון, טימין ורוזמרין. ויש אורז בסיר."
"המ… תביא לי הנה? אין לי כוח לקום."
"אני אביא לשנינו," הוא הניח לכף הרגל שלה וקם. "חיכיתי לך, עוד לא אכלתי."
כשהוא נכנס למיטה לקראת חצות שירה כבר ישנה, והוא שמח שהיא לא התעוררה. בחושך הוא נעץ מבט בכוכבים הזוהרים שהדביקו על התקרה כשעברו לדירה, ונרדם תוך מחשבה על הצרות הנוספות שאליהן הוא יכול להכניס את אייל, ואיך להוציא אותו מהן.
בחלומו של רועי אייל עמד מול המראה ובדק חבורה על כתפו "זאת אשמתך, אתה יודע," הוא אמר. נראה שהוא מדבר אל הבבואה שלו. פה ושם עיטרו את פלג הגוף העליון שלו צלקות. "יש לך מושג כמה זה כואב?"
"אתה!" הקול של אייל התרומם בחדות. "אני רואה אותך, ואני יודע שאתה יכול לשמוע אותי!"
רועי נחרד. הוא ידע שהוא חולם, ובכל זאת חש כאילו אייל מדבר אליו. "א… אני?"
"לא, אני מדבר אל עצמי. כן, אתה. המכה הזאת? כל הצלקות האלה? זה בגללך. יש לך מושג כמה כואבת צלע שבורה?"
רועי הושיט בחשש יד לעבר הקיר של חדר השירותים הזעיר. הקיר היה נוקשה וקר. זה החלום הכי מציאותי שהיה לו אי־פעם. הוא הביט שוב קדימה ומצא את עיניו של אייל עדיין מביטות בו מהמראה.
"אני… מצטער?" אפילו בחלום העובדה שהוא עונה לדמות שהוא עצמו כתב הייתה אבסורדית.
אייל הניד בראשו. "זה בסדר, בשביל זה כתבת אותי קשוח!" הוא חייך חיוך רחב וקרץ. חדר הרחצה נעלם.
רועי התעורר בבהלה והתיישב במיטה. שירה נעה לידו. "הכלפסדר?"
"כן… פשוט… חלמתי שאני בספר שלי."
"תה ציך לגמור אותו," היא מלמלה בעיניים עצומות. "פשוט –"
"– תכתוב. כן, אני יודע. תחזרי לישון." היא כבר חזרה לנחור מעדנות, ורועי נשכב חזרה והתכסה. הוא לא חלם שוב שהוא מדבר עם הדמות שלו.
~~~
נטע הסירה את המשקפיים וניקתה אותם אף שהיו נקיים לגמרי. רועי נשען קצת לאחור בכיסאו והעמיד פנים שהוא מתרכז בפרורים האחרונים שנותרו על הצלחת לפניו. הלוגו של בית הקפה שהודפס על המפית היה לפתע מעניין מאין כמותו. הוא ידע מה משמעות התנועה, היא הולכת לשאול אותו.
"אז," נטע הביטה בו, "איך אתה מתקדם עם הספר?"
"את יודעת…"
"לא, אני לא יודעת. כי אתה מתחמק כשאני שואלת במיילים." הוא התפתל בכיסא תחת מבטה. "עד כדי כך גרוע?"
"אני… היו… היו לי כמה דברים מוזרים עם הספר הזה."
נטע לא אמרה דבר ורק המשיכה להביט בו. רועי הביט ימינה ושמאלה, ואז רכן קדימה ואמר בקול שהיה כמעט לחישה. "אני חולם עליו בלילה. על אייל."
"כן? אז?"
"מה זאת אומרת?"
"רועי," נטע חייכה, "אתה באמת חושב שאתה הסופר הראשון שהדמויות שלו רודפות אחריו בחלומות? אל תדאג! זה קורה להכי טובים. זה דווקא סימן טוב, זה אומר שהדמות בנויה היטב בראש שלך."
"באמת?"
"כן, באמת!" היא טפחה על השולחן בכף ידה הפתוחה. "הייתי יכולה לספר לך סיפורים! אבל אני לא אספר, כי בכל זאת אני לא אבגוד באמון שלהם כמו שלא אבגוד באמון שלך."
"גם אצל סופרים אחרים הדמויות מאשימות אותם במה שקורה להן?" הלהיטות נשמעה בקולו.
"מאשימים אותם? רועי, ספר לי בדיוק מה קרה." היא רכנה קדימה.
רועי סיפר לה על הביקור שלו בתחנת החלל אתנה ועל חילופי הדברים עם אייל. כשהוא סיים לדבר נטע הביטה בו רגע, נשכה את שפתה ולבסוף הנהנה. "אוקיי," אמרה, "אני מודה שזה קצת יוצא דופן אבל אני חושבת שאני מבינה מה קורה כאן. תראה, אתה כותב את אייל כבר כמה זמן, ואני יודעת שאתה לא מת עליו. אני יודעת שהיית רוצה לעזוב את הסיפורים האלה ולהמשיך לדברים אחרים. דברים רציניים יותר. אני חושבת שזו דרך של התת־מודע שלך לתת לדמות ממדים נוספים, עומק. להפוך אותה לדמות מורכבת יותר. זה מובן, יצרת את אייל כשהיית צעיר. תקשיב, לא התכוונתי לדבר איתך על זה היום, אבל אולי זה דווקא יעזור. ישבתי עם אילנה אתמול, ועברנו על המספרים של הספר הראשון. הם לא רעים. אני חושבת שהצלחתי לשכנע אותה. אם המכירות של הספר השני יהיו טובות היא תסכים לפרסם ספר שלא בסדרה."
היא שתתה את השאריות של הקפה בכוס והרימה אותה לעברו. "מה אתה אומר?"
"באמת? את חושבת שאולי זה יקרה?"
"אני חושבת שיש סיכוי טוב בהחלט. אבל בשביל זה אתה צריך לגמור את הספר קודם. אז אתה פשוט תכתוב אותו. אני מאמינה גם שברגע שהוא יהיה גמור כל החלומות האלה ייעלמו."
החיוך על פניו של רועי איים לקרוע את הלחיים שלו.
~~~
סילון של גבישים נצץ באור שבקע מהדלת הפתוחה של מנעל האוויר. רסס קטלני של יהלומים אל מול שחור החלל. מקור הסילון היה חליפת החלל של אייל, שהסתחררה ללא שליטה בזמן שהיא התרחקה לאיטה מתחנת החלל. אדוארד קלי היה צל מאיים שניצב בפתח מנעל האוויר וצפה בחליפה הפצועה ובשוכן בתוכה מתרחקים. כשהסתובב חזרה אל פנים התחנה, האור גילה את החיוך מדושן העונג על פניו. "בחורים," הוא אמר ליוחאי ומרקו, "אני חושב שביצענו שירות חשוב עבור התחנה הזו. כידוע לכם, כל מיני שרצים מסתננים להם אל תחנות החלל למרות מיטב המאמצים שלנו ומדי פעם צריך לטהר אותם."
תוך כדי דיבור הוא סגר את הדלת החיצונית, והתחיל את תהליך השוואת הלחצים.
"בוס," מרקו נראה חמור סבר, "אתה לא חושב שהשוטרים יחקרו מה קרה לבחור?"
"לא יותר מדי." החיוך לא סר מפניו של אד קלי. "אתה מבין, בתחום העיסוק שלנו השקעה בשוטרים היא השקעה בעתיד. ואני, אני מתכנן לעתיד. אתה חושב שרק במקרה הוא הופיע ברשימת המבוקשים יומיים אחרי שהוא הופיע כאן?" הוא כרך יד על הכתפיים של שני סגניו הצעירים, מתנשא מעליהם, והם יצאו יחד מהמנעל למסדרון. "אני כבר יכול לראות את המסקנה של דוח החקירה – חוסר ניסיון בתפעול חליפה בתנאי חירום." הוא גיחך שוב.
בחלל שמחוץ לתחנה אייל היה דרוך בחליפתו בעודו מקפיד לא להפגין את העובדה שהוא עדיין יכול לשלוט בה. הוא גייס את רצון הברזל שלו כדי לא להפסיק את הסחרור או להטליא את החור ובכך להעיד שהוא עדיין בהכרה. הוא בחן את דלת המנעל בכל פעם שהיא הופיעה בשדה הראייה שלו. האוויר התחיל להיות דליל סביבו, והוא לא העז להטליא את החליפה כל עוד יש סיכוי שקלי יראה אותו עושה את זה. זו הייתה תכנית מסוכנת, אבל הוא היה צריך למצוא דרך לגרום לקלי להאמין שהוא מת. וכל התכניות הטובות מסוכנות. הוא עוד יקום מהמתים כמלאך נקמות שאיש לא מצפה לו.
לבסוף עיניו החדות הבחינו באור האדום מעל הדלת שהעיד שהפתח הפנימי פתוח, והוא הטיח בעוצמה את הטלאי בחור שבחליפה. כל מה שנשאר עכשיו הוא לחכות שלורה תמלא את החלק שלה בתכנית. היא עדיין נטרה לו טינה על המכה בראש, אבל שילוב של הגיון ברזל ולשון חלקות אפשרו לו להוכיח לה שהוא הופלל על ידי הבוסים שלה במשטרת התחנה. היא הסכימה "לשאול" רכב חוץ ולאסוף אותו כחלק מן התכנית. גם היא רצתה לפטור את התחנה מהשרצים האמיתיים שהתנחלו בה, וידעה שהוא הסיכוי הטוב ביותר לכך.
רועי סגר את הקובץ והציץ בשעון שבפינת המסך. מאוחר. אבל הוא גמר את החלק הזה, תודה לאל. זה זבל, אבל ככל הנראה קונים את זה. נשארו לו רק עוד כמה סצנות לכתוב והוא ייפטר מהספר הזה אחת ולתמיד. הוא התמתח לאחור בכיסא, שחרר את הצוואר בכמה סיבובים ימינה ושמאלה, ונאנח. הגיע הזמן לסיים את היום. "לא גיבית, לא עשית!" הוא אמר לדמותו שהשתקפה במעורפל במסך, והריץ את תוכנת הגיבוי.
הוא כמעט קרא לשירה ואז נזכר שהיא שוב בנסיעה. "מזל שמישהי בבית הזה מרוויחה כסף," אמר לחדר הריק. אם היה צריך להסתמך על יכולת ההכנסה שלו הוא בטח היה גווע מרעב מזמן. למעשה הוא גווע ברעב כרגע. רועי הלך למטבח, בחן את תכולת המקרר, והכין לעצמו סנדוויץ' שהיה יכול להזין כפר קטן. הוא הוציא בקבוק בירה מהמקרר ואכל כשהוא נשען על השיש ומדפדף בפיד על הטלפון שלו.
"יש לך מושג כמה זה מפחיד?" בקע קול מפינת המטבח.
הוא קפץ. ממש זינק כמה סנטימטרים באוויר, פגע בידו בבקבוק הבירה והפיל אותו על השיש. הוא לא שם לב לבקבוק שנפל. רועי הביט בחשש לכיוון שממנו בקע הקול. אייל ישב שם. במטבח שלו. ליד שולחן האוכל שלהם. על הכיסא הקבוע שלו. אייל שבמטבח לא דמה כלל לתמונה שלו על כריכת הספר. כתפיו היו שחוחות, מתחת לעיניו היו שקיות כהות. הפנים היו נפולים, ללא החיוך השובב שרועי עצמו תיאר כל כך הרבה פעמים כ"מלא חיים" ו"מאיר את החדר".
"אתה… כאן." אייל רק הנהן. "איך אתה כאן?!" הקול של רועי התרומם בפאניקה בסוף המשפט.
אייל משך בכתפיו. "לא יודע. רציתי לדבר איתך שוב, ומצאתי את עצמי כאן."
"שוב?"
"כן, אחרי שדיברנו לפני כמה ימים."
"זה היה חלום!"
"בשבילך זה היה חלום. בשבילי זה היה אמיתי. אתה היית שם, בתא הרחצה של החדר שלי בתחנה."
"אבל איך זה יכול להיות?" רועי טפח בכפו על השיש והתיז בירה מהשלולית שנקוותה שם. הוא הביט לרגע ביד הרטובה כאילו הוא לא מבין מה הקשר שלה אליו, ואז ניגב אותה בהיסח הדעת בחולצה ולקח סמרטוט והתחיל לספוג בו את הבירה השפוכה. זה נתן לו תירוץ להפנות את הגב לאייל.
"אין לי מושג. מה שאני יודע הוא שבשלב מסוים התחלתי להיות מודע לך, לא יודע למה או איך. ולאחרונה הרגשתי צורך ליצור איתך קשר. ואיכשהו… זה קרה."
ההתעסקות עם הסמרטוט והבירה עיגנה קצת את רועי בעולם המוכר והוא חש בטוח מספיק להסתובב חזרה אל אייל. "אז מה כל כך מסוכן?"
"מה? אה. דליפה בחליפה. יש לך מושג כמה דליפה איטית יכולה להיות מסוכנת? בעיקר כשאתה ממילא במאמץ? עשית איזה שהוא תחקיר לזה, או שסתם התחלת לכתוב?"
"אה… לא ממש." רועי חש את הסומק עולה בלחייו.
"אז בוא אני אספר לך. הסימנים הראשונים הם קוצר נשימה, אבל אם בילית קודם במאבק עם שלושה שרצים, אני שונא את הכינוי הזה שתדע לך, אז אתה לא תרגיש את זה כי אתה חושב שזה בגלל הקרב. ואז מתחילה היפוקסיה, חוסר חמצן. ואתה מתחיל לאבד את הראייה ההיקפית. ואז התפקודים הקוגניטיביים מתחילים להיפגע. וזה אומר שאתה אולי לא מודע בכלל לכמה המצב שלך חמור. ואז אתה מת. אתה יודע איך אני יודע את כל זה? כי מי שיוצא לחלל ליותר מטיול של שבועיים לירח לומד את זה. משננים לו את זה. כי זה החיים הדפוקים שלנו. זוכר? אתה בעצמך כתבת את זה באחד הסיפורים הראשונים.
"יש לך מושג כמה זה מפחיד להיסחף שם בחלל ולדעת שזה עלול לקרות? לראות את האוויר דולף ולא לעשות כלום? זה 'רסס של יהלומים' מפחיד נורא. לא, אין לך מושג אתה רק חושב שזו יופי של תחבולה לעבוד על הרעים."
"אבל היה לך טלאי!" רועי לא האמין שהוא מתווכח עם דמות שהוא עצמו כתב. הוא בטח מאבד סופית את השפיות שלו.
"אין שום דבר בטוח!" אייל קם והלך לכיוון המקרר, ורועי נרתע ממנו. אבל הוא רק פתח את המקרר ולקח בירה. "אין שום דבר בטוח בחלל. סביר להניח שהטלאי יעבוד, אבל הוא עלול גם להיכשל. ואם החור יותר גדול משחשבת? או שהקואורדינציה שלך נדפקה? פשוט… לא עושים דבר כזה!"
"אבל לורה הייתה שם לאסוף אותך."
"ואם היא לא הייתה מצליחה להשיג רכב? או שמישהו היה מעכב אותה? או שהייתה לה תקלת מנוע? או שהבוסים שלה היו משכנעים אותה שאני בכל זאת הרע בסיפור?" אייל לגם מהבירה.
"אבל –" רועי החל לומר.
"אתה חושב שאני מפחיד כשאני מופיע בחלומות שלך, יש לך מושג כמה החלומות שלי מפחידים? כל האפשרויות האלה, ועוד חמש מאות אחרות, כל לילה. כל פעם שספר או סיפור מתחיל ואני יודע ששוב הולכים לירות בי ולהרביץ לי ולדקור אותי, כל הדברים האלה עולים לי בראש!"
"מה… מה אני יכול לעשות?"
"אין לי מושג." אייל היטה את הראש לאחור ורוקן את שארית הבירה מהבקבוק. "באמת שאין לי מושג, רועי. אבל הרגשתי שאני חייב להגיד לך משהו."
"טוב…"
"אתה יודע מה?" אייל, נשען על השולחן והתרומם. "פשוט תכתוב. תגמור כבר את הספר הדפוק הזה ותן לי לנוח קצת לפני שאתה מתחיל את הבא."
הוא פנה אל המסדרון החשוך ונעלם בו משאיר אחריו בקבוק בירה ריק על השולחן, ורועי נותר לעמוד ליד השיש, קפוא לחלוטין.
~~~
רועי ישב בשלולית האור מול מסך המחשב. הבית היה שקט סביבו. שירה ישנה. היא חזרה מותשת אבל שמחה – הם הצליחו לסגור את העסקה מול הלקוח בלונדון וזה היה במידה רבה בזכות העבודה שלה בחודשים האחרונים. הוא בישל לה ארוחה טובה, ושלח אותה "לישון עד יום ראשון". הוא עצמו ניגש למחשב ופתח את הקובץ של הספר. כמעט גמור, נשאר רק עוד לכתוב את הסיום של הקרב המכריע ואז לסגור את הקצוות. הוא קרא את הפסקה האחרונה שכתב.
אייל ישב, גבו אל הקיר. הוא חש את הדם מתפשט מתחת למכנס שלו, חם ודביק. הוא בטח קרע את התפרים של הפצע שספג לפני כמה ימים, כשרק הגיע לתחנה. גם הכתף שדפק בקיר עדיין כאבה. אם רק היה לו שכל להבין את המסרים של היקום, הוא היה מסתלק משם אחרי שהטליאו אותו. אבל לא היה לו שכל, אף פעם לא היה לו שכל. במקום זה היו לו עקרונות ובגלל זה הוא מצא את עצמו בכל מיני מצבים כאלה שבהם דם מתפשט מתחת למכנס שלו ומבריח סמים מתחנת L5 מונח מת לפניו.
"היה יכול להיות יותר גרוע," הוא אמר לגופה של קלי וגיחך. "זה הייתי יכול להיות אני על הרצפה." הוא ידע שיוחאי ומרקו מחכים מעבר לפינה, אבל זה היה כסף קטן. קלי היה חכם, קשוח ומסוכן. לחסל אותם יהיה עניין פשוט של סגירת קצוות.
האצבעות של רועי היססו מעל המקלדת. "מה אתה רוצה שאני אעשה?" הוא שאל את המסך.
"אתה יכול לתת להם להרוג אותי," הקול החרישי בקע מתוך החשכה שמאחוריו. רועי לא הסתובב אבל חש בנוכחות של אייל מאחוריו. רחש בגדים, הריח של אדם זר בחדר. זה לא הדמיון שלו. הוא שם.
"בניגוד למה שהקוראים שלך אולי חושבים, זה לא כיף גדול להרוג אנשים," אמר אייל. "יש קצוות שאף פעם לא באמת נסגרים." רועי נזכר באלן שלמד איתו. אלן שירת בכוחות השלום של האו"ם והיה ביחידה שהגנה על מחנה הפליטים ובית החולים של האו"ם בדרום סודן כשכל האזור עלה בלהבות. הוא הציל אנשים חפים מפשע. בפעמים המעטות שהוא דיבר על זה היה מבט רדוף בעיניים שלו.
"אתה באמת רוצה למות?" רועי שאל.
"אני לא יודע. לפעמים זה נראה כמו הקלה. בלי להתרוצץ בחצי מערכת השמש אחרי כל מיני אנשים שמנסים להרוג אותי. בלי החלומות. בלי זיכרונות של כאבים. אבל אף אחד לא רוצה באמת למות, ואתה יודע לתת בונוסים לעובדים מצטיינים." חיוך נשמע בקול כעת. "בסופו של דבר, אתה פשוט צריך לכתוב את הסיפור."
אייל שמע לחישות מעבר לפינה וניחש שמרקו ויוחאי משכנעים את עצמם לנסות להסתער עליו. הוא ניצל את רגעי הדיון שלהם לבדוק כמה תחמושת יש במחסנית, ולוודא שהמחסנית הנוספת מוכנה וזמינה. עוד רגע זה קורה.
—–
אהוד מימון הוא עורך האסופה "היֹה יהיה" ועורך אתר האגודה הישראלית למסע בדיוני ולפנטסיה. הוא אחד ממנהלי כנס "מאורות". בחזרה לפרויקט הסיפורים
