הטלפון צלצל.
"אני מחפש את ליאורה בולרה," נבח הקול בצד השני.
"מדברת, איך אפשר לעזור?" אמרה ליאורה.
"את נשמעת צעירה מדי בשביל להיות ליאורה," אמר הקול.
"יש ליאורות בכל הגילאים, חתיכת חצוף," אמרה ליאורה והתכוננה לנתק, אך הקול עצר אותה ואמר, "יש לי סקופ בשבילך." מזל שרק החלה להרחיק את הטלפון מאוזנה ועדיין שמעה את זה.
ליאורה קירבה שוב את הטלפון לאוזנה. ככתבת מתחילה היא חיפשה תמיד מקורות חדשים. אמנם עד כה האנשים שניסו לעניין אותה בידיעות ניסו למכור לה שטויות, אבל היא לא התייאשה מהקשר עם הקהל. היא דמיינה את עצמה צועקת 'עצרו את המכונות!' ואת הבוסית משיבה לה בצ'ט, 'את זוכרת שאנחנו אתר אינטרנט, נכון?'
"איזה סקופ?" שאלה.
"קונספירציה!" סינן הקול בזעם. "מזימה להשתלט על העולם. לתכנת את המין האנושי! להפוך את כולנו לסייבורגים רובוטים!"
"אה…" מלמלה ליאורה. אחד מאלה. האתר שעבדה בו, "תרועת המדבר", נטה לפרסם סיפורים כגון אלה. כמה מעמיתיה לא הקפידו כמוה על בדיקת עובדות, והבוסים פרסמו כל מה שהביא תנועה לאתר וחשף את הגולשים לפרסומות. באופן טבעי פנו לאתר החדשות לא מעט אנשים שדיווחו להם על פלישות חייזרים, כלבי ריגול איראניים, רוחות רפאים בשירות שירותי הביון הרוסים ואנשים בני 265 המנהלים את העולם בסודיות. היא עצמה הקפידה להביא רק סיפורים בדוקים, להיות הסמן ההגיוני והמקצועי של האתר בתקווה להגיע למקום עבודה איכותי יותר בעתיד.
"תקשיב," אמרה, "בלי ראיות חותכות –"
הוא נכנס לדבריה וקולו התגבר עם כל מילה. "אל תנתקי לי כמו כולם. תקשיבי לי. זה אמיתי. אני ברחתי משם רגע לפני שהאילומינטי השתילו בי את השבב שלהם. בארץ! ניסוי מתחת לאף שלנו ואף אחד לא יודע!" את המילים האחרונות הוא ממש זעק והיא נאלצה להרחיק את הטלפון מאוזנה.
"איך קוראים לך?" שאלה.
"אבישי יעקב," הוא אמר. היא לא האמינה לו.
"ובכן, אבישי," אמרה, "אני אצטרך קצת יותר פרטים על ה… אה… מזימה, כדי לחקור הלאה ולהביא את האמת לקוראים. אני רק מקווה שאתה לא מדבר על שבבים בחיסון הקורונה העתידי כי זה לא מבוסס. המחט דקה מדי…"
"לא קשור לשום חיסון, לא," אמר אבישי. "אני אגיד לך לאיפה ללכת ותראי בעצמך. אבל תיזהרי, כי אם יתפסו אותך הם יצרפו אותך לניסוי שלהם."
"ואיך אתה יודע על כל זה?"
"כי הם באו לקהילה שלי איפה שגרתי אז והתחילו לחלק לאנשים תוספים, ורק אני לא לקחתי כי חשדתי, ואז יום אחד שמעתי אותם מדברים ביניהם על הניסוי והשבבים וברחתי מייד. ומאז אני רק מחפש מישהו שילך לבדוק. אף אחד לא מאמין. לא המשטרה, לא עיתונאים אחרים. צוחקים עליי. את הראשונה שמקשיבה לי."
הוא נשמע כל כך אומלל, עד שליאורה אמרה, "בסדר, אבדוק את העניין. אז איפה הקהילה הזו בארץ?"
איזו טיפשה היא, חשבה לעצמה בזמן שנהגה בדרך לחווה המבודדת אי־שם בנגב שאליה אבישי, אם זה באמת שמו, שלח אותה. רודפת ככה אחרי דמיונות של פרנואיד. ניסוי של האילומינטי בחווה באמצע שום מקום. היא כמעט פרצה בצחוק, אבל פנתה ימינה לפי ההוראות של הנווטן בטלפון. שלט קטן בישר לה שהיא מתקרבת ל"חוות האור הפנימי", היעד שלה. המכונית קפצה על הכביש המשובש שראה ימים יפים מאלה. הנתיב התעקל שמאלה, אך שלט נוסף כיוון אותה לדרך עפר שהתפצלה ממנו והובילה למקבץ צריפים. באמת שום מקום, חשבה ליאורה בשעה שירדה מהכביש לכיוון הבתים. לרגע חשבה להחנות את המכונית בצד הדרך ולהתגנב למקום ברגל, אבל חששה שעד שתחזור הרכב ייגנב והיא תיתקע באמצע המדבר במקום ללא קליטה או תחבורה ציבורית. מוטב כבר שפשוט תיסע לשם ותשאל שאלות.
לפני הצריף הראשון היה שטח כבוש היטב שבו חנו שלוש מכוניות ישנות מאובקות ושרוטות. קשה היה לזהות את צבען המקורי מתחת לשכבות הטינופת. לידן עמדה מכונית חדשה ונקייה, ג'יפ ארבע על ארבע גדול ושחור עם חלונות כהים. זה הרכב של האילומינטי? היא ציפתה לפחות ללימוזינה, רולס רויס, או אסטון מרטין. משהו קלאסי עבור שליטי העולם הסודיים. היא החנתה את מכוניתה לצד המכוניות האחרות, עטתה את המסכה על פניה, ויצאה. לא שהיא ציפתה שיהיו בחור הזה שוטרים שיתנו לה קנס, אבל יכול להיות שיהיה חכם להסתיר את הפנים כשמחפשים קונספירציות חובקות עולם. וחוץ מזה, לא סביר שמישהו מהתושבים כאן בכלל טורח להיבדק.
היא הלכה בשביל בין הצריפים. חלקם היו מוקפים בגדר עץ שתחמה גינה עם צמחים צעירים. אחרים נראו נטועים באמצע השטח הציבורי. רובם נראו חדשים, אך כמה מהם הזכירו קרוואנים משומשים שהובאו לכאן ממקום אחר. ליאורה הייתה בטוחה שהמקום לא קיים יותר משנה או שנתיים. היא לא ראתה כבלי חשמל או טלפון, אבל בקצה השני של היישוב הקטן ראתה פאנלים סולריים ליד עמוד עם אנטנות. היא בדקה את הטלפון שלה. הייתה קליטה. אז הם לא לגמרי מנותקים.
דלת הצריף הסמוך נפתחה, ואישה כבת עשרים וחמש ללא מסכה יצאה החוצה עם דלי פלסטיק. היא לבשה גופייה לבנה בלויה ומוכתמת וחצאית רחבה עשויה טלאים. בגדי בית. שׂערה היה אסוף מאחוריה ברישול.
"שלום," אמרה האישה כשהבחינה בה. "את אורחת של מישהו?" בעודה מדברת היא הלכה לארגז עץ גדול בגינה, פתחה את המכסה שלו ושפכה פנימה את תכולת הדלי: שאריות מזון וקליפות, ראתה ליאורה.
"האמת שהייתי בדרך למקום אחר," אמרה ליאורה. "ראיתי אתכם מרחוק והסתקרנתי. לא ידעתי שהמקום הזה קיים."
"אנחנו לא הרבה זמן פה, אולי שנה וחצי," אמרה האישה, שהניחה את הדלי שלה, וכעת ערמה בידיה מערמת גזם יבשה סמוכה לארגז, שפכה על הפסולת, וסגרה את המכסה.
"זה קומפוסטר?" שאלה ליאורה.
"כן," אמרה האישה. "אנחנו מנסים להקטין את טביעת הרגל שלנו על כדור הארץ. אז מי את?"
"שמי ליאורה," אמרה.
"אני צליל הנפש," אמרה האישה, והוסיפה, "זאת אומרת, השם בתעודת הזהות שלי הוא תמוז כהן, אבל שם ההילה שלי הוא צליל הנפש." היא התקדמה לפתח בגדר והושיטה יד ללחיצה. ליאורה פסעה צעד אחד אחורה.
"ואתם בטח כל כך מבודדים, שאתם לא יודעים שיש מגפה עולמית," אמרה.
"אנחנו יודעים על הקורונה, אל תגזימי," אמרה תמוז. "את יכולה להוריד את המסכה. אנחנו מעט אנשים ולא יוצאים הרבה מהחווה."
"אבל אולי אני נדבקתי, את יודעת," אמרה ליאורה. "לא רוצה להדביק אותך."
"אני לא דואגת," אמרה תמוז. "אנחנו פה חיים חיים טבעיים, האוויר נקי, האוכל אורגני והמים מינרליים – זה קצת מבאס שצריך להביא אותם במשאית אבל זה מה שיש עד שנתקין מערכת סינון מים מליחים מהבאר פה. ולוקחים ויטמינים."
"מה טבעי בוויטמינים?" שאלה ליאורה.
"הם גדלים בטבע," אמרה תמוז. "וגם יש לנו פה מערכת בקרת תחלואה, אז אם מישהו חולה, ישר יודעים על זה."
ליאורה פערה את פיה, אבל המסכה הסתירה את זה.
"מערכת מה?" שאלה.
"בקרת תחלואה," אמרה תמוז. "זה משהו חדשני נורא וגם טבעי. כי זה בעצם עושה בקרה על המצב של הגוף שלנו, ואז אפשר לתקן בעיות באמצעים טבעיים."
"לא הבנתי. יש לכם מערכת אבחון מחלות חדשנית?"
פניה של תמוז זרחו, "כן, הבנת! זה תוסף תזונה כזה שבולעים ואז הוא מדווח על כל מה שלא בסדר. התחלנו להשתמש בזה לפני כמה חודשים וזה עובד!"
"תוסף תזונה?" התבלבלה ליאורה. "שמדווח?"
"כן, הנה לזוהר הבריאה התוסף אבחן אדנווירוס עוד לפני שהוא הרגיש את זה. הוא לקח הרבה ויטמין C ותוך שבועיים הוא החלים."
ליאורה הרגישה אבודה לחלוטין, וניסתה להיאחז במשהו בסיפור. "איך אמרת שקוראים לו?"
"זה שם ההילה שלו כמובן. קוראים לו אביעד בושניץ, אבל בשבילנו הוא זוהר הבריאה. הנה, הוא שם," היא הצביעה וליאורה פנתה כדי להביט. צעיר קירח בחולצה כתומה שסועה נטולת שרוולים ומכנסי שרוואל רחבים ישב בחצר צריף סמוך בישיבה מזרחית בעיניים עצומות והמהם לעצמו.
"הוא בדיוק התחיל מדיטציה," אמרה תמוז. "אם תחכי שעה הוא יוכל לספר לך איך המערכת זיהתה את המחלה שלו עוד לפניו. זה אות אזעקה של הגוף, את מבינה…"
ליאורה פנתה אליה בחזרה. "איזו מערכת? למי התוסף שלקחתם מדווח?"
תמוז אמרה, "זה משהו טבעי מבוסס מגנטים. הביאו את זה פרח הבשן ושחר הלוטוס. הם חדשים פה יחסית וגרים בבית שם בקצה היישוב, ליד האנטנות. גם הן טבעיות, אגב, האנטנות."
"אנטנות טבעי-" ליאורה נמלכה בדעתה וחזרה לנושא הקודם, "אם אני אבקש לקנות מהתוסף הזה, הם ייתנו לי?" היא חשבה במהירות על סיבה שתגרום לאישה החביבה לשתף איתה פעולה, "אולי זה יוכל לאבחן לי כל מיני כאבים לא מוסברים, שהרופאים אומרים לי שאני מדמיינת."
"תשאלי אותם," אמרה תמוז במאור פנים.
ליאורה נקשה על דלת הקרוואן שתמוז הפנתה אותה אליו, בצידו הרחוק יותר של היישוב הקטן. הפליא אותה שהתושבים שוחרי הטבע מוכנים לגור כל כך קרוב לאנטנות. מי שכנע אותם שיש דבר כזה אנטנות טבעיות? להבדיל מהצריפים והקרוואנים האחרים, המבנה הזה היה גדול, כאילו שלושה צריפים התמזגו יחד למבנה שלם שנראה חדש יחסית. לא הייתה סביבו כל גינה או צמחייה.
היא שמעה צעדים מתקרבים וצעיר ממושקף פתח את הדלת כשחיוך גדול ומזויף נסוך על פניו.
"איך אפשר לע-" הוא החל, ואז נמחק החיוך מפניו והוא שאל, "מי את?"
הוא לבש בגדים מרושלים ורכים כמו האחרים שראתה בחוץ, אך משהו בהבעה שלו נראה שונה, ממוקד יותר, בוחן יותר.
"קוראים לי ליאורה," אמרה ליאורה. "אתה פרח הבשן?"
הבעה חשדנית עלתה על פניו. "איך את מכירה את השם הזה?"
"עברתי פה ותמוז אה… צליל הנפש אמרה לי שיש לכם תוסף תזונה מדהים שמדווח על מחלות, ואני עם כל מיני כאבים לא מוסברים, ואולי זה יאבחן את המחלה שיש לי. אפשר אולי בבקשה לקנות כזה?"
"היא אמרה שאנחנו נתנו לה את זה?" שאל פרח הבשן.
"כן. היא אמרה שחילקתם לכולם. חייבים לגור פה כדי לקבל?"
הוא כחכח בגרונו. "בשלב זה כן, כי זה חלק מניסוי קליני על התוסף. בעתיד נפיץ לכל הארץ. חכי בסבלנות. אולי תשאירי לי את הטלפון שלך ואודיע לך כשזה יהיה בחנויות?"
אז הם מתכננים איזו הונאה מסחרית, חשבה ליאורה בהתרגשות. אולי באמת היא יכולה לחשוף כאן משהו גדול. היא רק צריכה לשכנע אותם לתת לה כמה מהתוספים האלה לבדיקה במעבדה.
"אני ממש צריכה כזה עכשיו. בגלל הכאבים."
הוא נראה נבוך, "תראי, כרגע זה רק לאנשים שגרים פה. עוד אין לנו אישור למכור את זה. אני מבין שאת סובלת ותמוז אמרה לך שאנחנו יכולים לעזור, והכוונה שלה באמת טובה אבל –"
דבריו נקטעו כשקול נשי מפנים הבית קרא, "היא עיתונאית."
"מה?" נדהמה ליאורה, "איך היא יודעת שאני עיתונאית?"
"באיזה עיתון?" הוא שאל בקול רם.
"באתר 'תרועת המדבר'," קראה האישה.
"זה לא אתר של קונספירציות הזויות?" שאל פרח הבשן.
"הי!" קראה ליאורה, בכעס. "זה אתר שנותן את חופש הביטוי לכולם. כן, יש קצת קונספירציות," היא נאלצה להודות על האמת, "אבל כמה מאיתנו כותבים שם כתבות רציניות!"
כהד לדבריה קראה האישה, "היא דווקא מקצועית. כותבת הכי טוב שם. תזמין אותה פנימה, יש לנו על מה לדבר איתה."
חיוך עלה על פניו של פרח הבשן, שנסוג לאחור והזמין אותה במחוות יד להיכנס פנימה.
ליאורה נכנסה, והוא סגר את הדלת אחריה. צעירה בגילה נכנסה למבואה של הקרוואן. היא הייתה יחפה, לבשה חולצה פרחונית רחבה וחצאית לבנה, ושׂערה היה אסוף , אך ליאורה דמיינה אותה מייד בחליפה מוקפדת, מגפיים ושׂיער בתסרוקת אופנתית. היא תיראה כך במקומה הטבעי, חשבה.
"הי," אמרה האישה, מחייכת גם היא, "אני שחר קיריני. קוראים לי פה שחר הלוטוס," היא החוותה על פרח הבשן ואמרה, "וזה שאול קיריני, אחי. את העיתונאית ליאורה בולרה, נכון?"
"איך זיהית אותי?" שאלה ליאורה.
"יש תמונה על הכתבות שלך באתר, וזיהיתי אותך במצלמת האבטחה," אמרה שחר.
"עם המסכה?"
"אני טובה בזיהוי לפי העיניים. אז באת לפה להכין כתבה על התוסף שלנו?"
"לא," שיקרה ליאורה. "במקרה עברתי פה ותמוז סיפרה לי עליו. אבל אני תמיד מחפשת חומר לכתבות, זה רעיון מצוין. מה את יכולה לספר לי עליו ועל הניסוי שאתם עושים?"
"סתם תוסף תזונה. מולטיוויטמין עם צמחי מרפא מדוללים לרמה הומאופתית," אמרה שחר. "רוצה אחד לניסיון?"
"כן, בטח," אמרה ליאורה. "כמה זה עולה?"
שחר סימנה לשאול באצבעה, והוא עקף אותן ונכנס פנימה.
"עוד אין לנו מחירים. רק לא מזמן קיבלנו אישור של משרד הבריאות," אמרה שחר.
"זה אומר רק שזה לא רעיל," אמרה ליאורה.
"בדיוק. אנחנו מחכים לתוצאות הסופיות של מחקר קליני שערכנו כאן בקהילה שמראה את היתרונות של המוצר, ואז נוכל לתמחר ולשווק. קחי אחד עכשיו, נפטפט קצת, ואם תראי שמוצא חן בעינייך, אתן לך קופסה מתנה בשביל ביקורת טובה בעיתון. מה את אומרת?"
פרח הבשן חזר ובידו קופסה חומה קטנה כמו של תרופות. הוא שפך ממנה גלולה אחת לידה של ליאורה. היא לא הייתה בטוחה שהיא רוצה לבלוע משהו שהיא לא מכירה, אבל הקהילה בחוץ לוקחת אותן כבר זמן מה, ויש להם אישור של משרד הבריאות.
"הומאופתי, את אומרת? זה בעיקר סוכר בגלולה? רק לוודא שאין פה משהו שאני אלרגית אליו."
"מבחינת חומרים פעילים זה סוכר, מים, ויטמינים B12, B6, B2, D, C וצמחי מרפא בדילול הומאופתי. יש צמח שאת אלרגית אליו ברמה שמולקולה בודדת תגרום לך להתקף?"
זה נשמע לליאורה בטוח למדי. היא הסירה את המסכה מפניה ובלעה את הגלולה, שהחליקה במהירות בגרונה אפילו בלי מים. כשייתנו לה את הקופסה תוכל לקחת גלולה לבדיקות, כדי לוודא שאכן יש בה ויטמינים ולא רק סוכר.
"את לא צריכה את המסכה," אמרה הצעירה, "לא יצאנו מהיישוב כבר שבועיים. בואי, שבי בסלון. להביא לך משהו לשתות?" תוך כדי דיבור היא נכנסה לתוך סלון קטן עם ספה זוגית, שתי כורסאות ותמונה אחת מצולמת של זוג מחובק בשחור לבן ברחוב גשום, מחזיק ורד אדום, מהתמונות הזולות האלה שקונים בחנויות רחוב.
"לא, אני בסדר," אמרה ליאורה. היא התיישבה על אחת הכורסאות האדומות שנראו מתאימות יותר לחדר המתנה של רופא מאשר לסלון ביתי. שאול התיישב מולה על הכורסה השנייה ושחר על הספה הזוגית.
"כמה זמן מתנהל הניסוי הזה שאתם מריצים פה?" שאלה ליאורה.
"בחודשים האחרונים," אמרה שחר. "כולם לוקחים תוסף פעם בשבוע, ואנחנו עוקבים אחריהם."
"הם יודעים שהם משתתפים בניסוי?"
"ברור, מה נראה לך?" שאל שאול. "כולם חתמו על טופסי הסכמה. הכול מסודר."
"ומטעם איזו חברה הניסוי מתנהל?" שאלה ליאורה. היא הוציאה מכיסה את הטלפון כדי להקליט את השיחה, וגילתה שהוא מת.
"אוי לא!" היא קראה, ולחצה מייד על כל הכפתורים. הכתבה נשכחה מראשה למראה מסך הטלפון השחור. גם תוספי התזונה. כל החיים שלה היו בטלפון הזה, והגיבוי האוטומטי עבד רק פעם בשבוע.
"הכול בסדר," אמרה שחר בקול מרגיע. "שום דבר לא קרה לטלפון שלך. כיביתי אותו מרחוק ברגע שתוכנית זיהוי הפנים שלנו אמרה לנו מי את. הוא יעבוד שוב כשתצאי מהבית."
ליאורה לטשה בה מבט. "כיבוי מרחוק? תוכנית זיהוי פנים? למה יש לכם דברים כאלה?"
"מי שלח אותך לחקור פה?" שאל שאול.
"איזה אחד, סיפר שיש כאן אנשים מהאילומינטי שעושים ניסויים ומשתילים שבבים באנשים. הבוסית שלי מתה על החומר הזה."
"אבישי יעקב," אמרה שחר. "הוא היה מהקהילה פה כשבאנו. קראו לו סביון האש או משהו מטופש אחר –"
"סביון הרוח," אמר שאול. "יש להם איזה קטע עם סביונים שמפיצים את עצמם עם הרוח כמו אנרגיות חיוביות."
"– כולם כאן מאוד תמימים וישר מתחברים לכל מי שמשדר על אותו גל כמוהם ומפיצים אהבה לכל כיוון, אבל הוא לא. ישר חשד בנו שאנחנו מהאילומינטי."
"זה פרנואידי," הסכימה ליאורה, "אבל למה יש לכם תוכנית זיהוי פנים? ואיך כיביתם לי את הטלפון? ובאיזו זכות?"
"לוודא שאת לא מקליטה כלום בלי רשות," אמר שאול.
ליאורה חשה כעס עולה בה, וקמה על רגליה. "זו אלימות לכבות לי את הטלפון מרחוק," אמרה.
שאול הסיר את משקפיו ואמר, "זה הפרוטוקול בבסיס של האילומינטי."
הוא הצליח להצחיק אותה למרות שרתחה מכעס. "די, נו, אתה אומר שאתם באמת האילומינטי? בטח גם השתלתם לי שבב."
במקום להצטרף לצחוק שחר שאלה בפנים רציניים, "מה את חושבת שהיה בגלולה שבלעת?"
ליאורה נעצה בה מבט חודר. "הבנתי, אחלה בדיחה, צחקתי, יופי, אני עדיין כועסת על הטלפון. בטלי את הדבר הלא חוקי שעשית!"
שאול הוציא גלולה מהקופסה, וריסק אותה בין אצבעותיו. הוא נשף בעדינות והעיף את הפירורים על הרצפה. פיסת מתכת זעירה, כמעט קטנה מכדי לראות בעין, נותרה על אצבעו המורה, אותה הוא הרים למעלה כדי שהיא תוכל לראות.
"זה השבב," אמר. "הוא נצמד למערכת העיכול וסורק את הגוף, ויש לנו מכשיר שקורא אותו ויכול לדווח על מחלות. עוד כמה דקות הוא יוכל לתת לנו גם תמונה בריאותית שלך, ונוכל לאבחן לך את הכאבים."
ליאורה צנחה בחזרה לכורסה, המומה. "היה כזה בגלולה שבלעתי?"
"שאול, תביא לה מים," אמרה שחר.
"נראה לך שאני אשתה פה משהו? איך מוציאים את הדבר הזה?"
"אל תדאגי, זה יתפרק ויצא לבד עוד כמה ימים. בואי לחדר המחשבים ותראי בינתיים את ההדגמה של המערכת." הם קמו, והביטו בה בציפייה שתצטרף.
ליאורה תהתה אם לברוח מהבית, אבל הרצון להבין מה קורה ולחשוף את המתרחש היה חזק ממנה.
שלושתם הלכו לחדר סמוך ובו מחשבים וציוד שליאורה לא זיהתה ולא הייתה בטוחה שהיא רוצה לדעת מהו. שחר ישבה מול מסוף המחשב ופירטה כמה פרטים רפואיים על ליאורה שהשבב שבלעה כבר הספיק לאסוף.
"אני לא רואה שום סיבה שתסבלי מכאבים," סיכמה.
"אין לי שום כאבים," אמרה ליאורה. "סתם חיפשתי תירוץ להשיג ממכם קופסה של הדבר הזה."
"אז שיקרת לנו?" שאל שאול שעדיין לא החזיר את משקפיו לראשו ונראה שלא היה זקוק להם כלל.
"כנראה פחות ממה שאתם שיקרתם לי. זה באמת עומד לצאת לבד?"
"בגלל זה צריך לקחת אחד כל שבוע," אמר שאול. "שבב מחזיק עד שמונה ימים, אז אם לוקחים אחרי שבוע יש כיסוי רציף. זה אמור להיות זמני עד שהמדענים ימצאו דרך למנוע מזה להתפרק במערכת העיכול."
"אתם בולעים כזה גם?" שאלה ליאורה.
"לא, לנו השתילו שבב קבוע כשנולדנו, והוא הרבה יותר משוכלל מהקטן בגלולות," אמר שאול, והצביע על זרועו הימנית.
"זה מטורף," קראה ליאורה. "האנשים פה יודעים מה הם בולעים?"
"ברור שלא. לאט-לאט. קודם כל נרגיל אנשים למערכת שמאבחנת מצב בריאותי. אחר כך נוכל להתקדם לשבבים יותר משוכללים כמו שלנו, שגם יכולים לתקן דברים ולסייע בלימוד מהיר של חומר. אנחנו גם בודקים ככה מה אנשים מוכנים לקבל בלי הרבה בדיקה. ראינו למשל שיש חשדנות לגבי תרופות, אבל כשקוראים לזה תוסף תזונה אנשים מסכימים לקחת בלי הרבה התלבטות. כרגע התוכנית היא להפיץ את זה במסווה של ויטמינים משוכללים מהדור החדש, אבל זה עדיין בשלב הרעיונות."
"למה בעצם אתם מספרים לי את כל זה?" שאלה ליאורה. "הרי לא תרצו שאכתוב על זה באתר."
"אנחנו מגייסים אנשים לארגון," אמר שאול.
"הצעת עבודה?"
"יש לנו מערכת ממוחשבת שעוברת על הפעילות אונליין של אנשים ונותנת להם ציונים לפי צורכי הארגון. ישראל קטנה, אז המערכת הספיקה בחודשים האחרונים לעבור על הרבה מהאינטרנט הישראלי, וכשתוכנית זיהוי הפנים שלנו זיהתה אותך, ראינו שאת מדורגת גבוה אצלנו. אנחנו רוצים שתצטרפי אלינו."
"למה שאעשה את זה?"
"כדי לעשות טוב, ליאורה," אמר שאול והיא שמעה את ההתלהבות בקולו. "אנחנו אנשים טובים בסך הכול. באנו לפה כדי להועיל, אבל אנחנו צריכים גם עזרה מהמקומיים, וכאן את ועוד אנשים כמוך ייכנסו לתמונה."
היא בהתה בהם וניסתה להבין למה הכוונה במילה "מקומיים".
"אנחנו באים מיקום מקביל," הסביר שאול. "גם במאה השמונה־עשרה שלנו הוקמה אגודת אילומינטי כמו פה, אבל שלנו לא פורקה אלא צמחה וגדלה והפכה לתנועה עולמית שקידמה את השלום והמדע והפכה את העולם שלנו למקום משגשג, עם בריאות וחינוך ופיזיקה מתקדמת. יש לנו מושבות על הירח, ועל מאדים, והבריאות של כולנו מנוטרת כל הזמן. אין רעב. אין מחלות. אין התחממות גלובלית. ולפני כמה שנים פיתחנו את הטכנולוגיה שמאפשרת לנו לפתוח פתח לעולמות מקבילים וגילינו את העולם הזה."
"ואת יודעת מה בדיוק התחיל להתפשט, כשהמדען הראשון שלנו הגיח לפה?" שאלה שחר.
"אתם הבאתם את הקורונה?" נבהלה ליאורה.
"לא, מה פתאום! הוא עבר בשער בפברואר. ישר לאיטליה. למעשה הוא החזיר איתו קורונה, אבל בזכות השבב שלו עלו על זה מייד ובודדו אותו עד שהשבב שלו למד את הווירוס החדש והאיץ את הריפוי. הסוכנים שנשלחו לפה הבינו במהירות שהעולם הזה במצב נורא ואנחנו יכולים להציל אתכם. כבר יש לנו צוותים כמעט בכל מדינה בעולם, ואנחנו מגייסים מקומיים. אז את רוצה להצטרף? זו עבודה הרבה יותר שווה מאשר באתר שלך. אנחנו מציעים את הטכנולוגיה שתהפוך את העולם הזה למקום נפלא כמו העולם שלנו עם בריאות ושגשוג לכולם."
"את אומרת בריאות ושגשוג, אני שומעת סוף הפרטיות."
"תראי מה קורה מסביב!" קראה שחר. "כל הסבל והמלחמות והאנשים עם האינטרסנטים שהורסים את העולם כי זה מביא להם רווח בטווח הקצר. אני לא מבינה איך אתם חיים ככה. את לא רוצה עתיד יותר טוב?"
"ומה אם אגיד שלא? תהרגו אותי?"
"נמחק לך מהזיכרון את השעה האחרונה ונשלח אותך לדרכך."
שאול הוסיף, "ואולי נשתול לך זיכרון חלופי משעמם שלנו נותנים לך סתם ויטמינים."
"אתם יכולים לעשות את זה?"
איכשהו לא היה לה ספק שאם הם אומרים אמת, הם יכולים לעשות גם את זה. אבל הסיפור הזה נשמע דמיוני כל כך.
"איך אתם מוכיחים לי שכל זה אמת ולא סתם פרצתם למחשבים של קופת חולים שלי ועכשיו אתם מספרים לי סיפור מטורף כדי להוציא אותי פסיכית בעבודה שלי?"
"אם אני מוכיחה לך שזו אמת, את מצטרפת?" שאלה שחר.
"ארגון סתרים מיקום מקביל שרוצה להביא לפה חינוך ורפואה? בטח," אמרה ליאורה.
שחר חייכה. היא קמה, התיישבה מול מחשב אחר, עם מקלדת מוזרה מלאה סמלים שהייתה מחוברת למסך קעור. היא הקלידה במהירות על המקלדת המוזרה, והסמלים הופיעו על המסך בקבוצות של רביעיות בצורת ריבוע.
"מה היא עושה?" שאלה ליאורה.
"מתקשרת עם העולם שלנו שיפתחו את הדלת כדי שניקח אותך לסיור," אמר שאול. "זה הכתב שלנו."
כמה ריבועי רביעיות סמלים הופיעו מעליהם על המסך. שחר הקלידה עוד רביעיות משלה. תשובה הופיעה בשורה נפרדת.
"הם פותחים את הדלת," אמרה שחר, ורגע לאחר מכן חלק מהקיר שמולם החליק הצידה. נשימתה של ליאורה נעתקה. אור יקרות נגה מהצד השני.
"בואי," אמר שאול, אחז בידה ומשך אותה אחריו לתוך החדר שבצד השני. הוא היה ריק, אך מואר היטב בעד חלונותיו המרובים, שהראו נופים שבבירור לא היו הנגב.
"באיזה גובה אנחנו?" שאלה ליאורה.
"קומה עשר. עוד רגע הבוסית תגיע."
ליאורה הלכה לחלון הקרוב, וראתה מבנה משולש מלא חלונות מולה. אנשים ברחוב למטה. צפלין טס בשמיים. זה היה נכון. הכול היה נכון. עולם חדש, נקי, ואם היא תצטרף גם העולם שלה יהיה כזה.
"איפה חותמים?" שאלה ליאורה.
—
יעל פורמן כתבה את הספרים "ילדי בית הזכוכית" ו"קרעי עולם" וסיפורים רבים שהתפרסמו בבמות בארץ ובחו"ל. בחזרה לפרויקט הסיפורים
