חשופה / מעין רוגל

כשנכנסה למיטה דאגה לכסות את עצמה היטב, מכפות הרגליים ועד לצוואר, ולהדק את השמיכה מסביב ומתחת לכפות הרגליים, ומסביב לשולי הגוף. זה היה הרגל שנשאר לה מהילדות, מההבטחה של אבא שלה, שהיה מכסה אותה בכל ערב, שככה אף מפלצת לא תוכל לצוד אותה כשתישן. איכשהו התרגלה לישון ככה. וכאן, בתא שלה, המקורר יתר על המידה, כמו כל מרחבי המגורים, היה לזה תפקיד כפול. חום ונחמה.

חמישים וארבעה ימים עם צוות של עשרה אנשים. מרחב מגורים שהלך וגדל והתרחב וכבר היה יכול לאכלס מאות. מבנים מסועפים, מבוכיים, מעוגלים. כמו חוות נמלים ענקית מעל פני השטח.

_

ביום השלישי שם לא הצליחה לישון, ויצאה לטייל בתוך המסדרונות השקופים, בין החדרים שבקרוב יחזיקו בתוכם קהילה אנושית הולכת וגדלה. היא הלכה עד למקום שבו האורות הפסיקו להידלק עבורה. חיסכון באנרגיה, כמובן. ואז הלכה עוד הלאה. בתוך חשכת הלילה המאדימי. אור השמש זיכרון רחוק. בקרוב יהיו שם מאות אנשים, הבטיחה לעצמה, קולות ילדים משחקים במסדרונות, קולות צחוק, דיבור, ויכוח, כעס. יהיה עוד משהו. עכשיו היה רק שקט. אפילו משאבות האוויר החכמות לא השמיעו קול. יותר לא הרחיקה עד קצה המסדרונות המוארים.

_

הם היו עשרה אנשים, אבל למעשה היו שני צוותים שונים. השישה שהיו אחראיים על כל ההכנות לקראת חלליות ההתיישבות שבדרך, והיא, יחד עם עוד שלושה, שהיו שם כדי להמשיך ולחקור את הכוכב עצמו. היא הייתה ארכאולוגית, ובעצמה לא הבינה איך ניתן לחקור שרידים ומקום בלי הקשר של עבר. בלי לדעת ולו ברמז מה השאיר את הסימנים קדימה בזמן. ועדיין, קיבלה את העבודה ולא סירבה. שוב האגו שלה, הרצון להיות הראשונה. המיוחדת. והנה היא, המיוחדת, יוצאת בחליפות מחוץ למרחבים המוגנים, המווסתים, אל האדמה החולית, אל הסדקים העמוקים בתוך פני השטח, מחפשת סימן לחיים, כל סימן לחיים. הייתה שם ביולוגית, שניסתה לאתר חיים שיש עכשיו. היא הייתה שם כדי לגלות חיים שהיו פעם.

_

חמש שנים הובילה את המחקר מרחוק, מנתחת תצלומים, דוחות גאולוגיים, מפות תהודה, ולבסוף הגיע החלק האחרון, להגיע לשם בפועל. יש רגע, ידעה, שבו היד אוחזת בפיסת עבר, רסיס כד שלעין לא מיומנת היה נראה סתם כמו עוד אבן, ויותר מהמראה, יש תחושה בדבר הזה. יש תחושה של חיים הטמונים בו. בסופו של דבר כל המכשירים שבעולם לא יכלו להחליף את המגע, את העין, ארכיאולוגית שיודעת לחוש עבר. זה היה הימור גדול לשלוח אותה לחקור בכלי המקצוע שלה את האפשרות של תרבות שדבר לא ידוע עליה.

_

במשך כל חודשי המסע הארוכים קינן בה החשש. הפחד, שזו תהיה נסיעה לשווא. שדבר לא יחכה לה שם. נדרשו עוד עשרה ימים על פני הכוכב עד שהחשש הזה, הערטילאי, הפך לממשי. להבנה. מקץ חמישים וארבעה ימים על פני הכוכב, אחרי מסעות דילוגים לנקודות המבטיחות ביותר, ידעה לומר שאין כל עדות לחיים על פני הכוכב. לא תרבות שהייתה ולא תרבות שיש.

_

גם הביולוגית שבצוות הגיעה לאותה מסקנה. גם הכימאי. כמו שלא היו סימנים לתרבות עתיקה, כך לא היו סימנים לחד-תאיים. לראשית התפתחות של חי או צומח. הכוכב היה שומם.

_

תוכנית ההתיישבות עמדה בעינה. גם אם לא היו שם חיים קודם, בקרוב יהיו.

_

מלילה ללילה הידקה סביבה את השמיכה יותר, וישנה פחות. חמישים וארבעה לילות.

_

היא זכרה את עצמה יושבת, בבית הספר היסודי, מול המחנכת שלה, הוריה לצידה, רגליה משתשלות באוויר, נמוכה מדי כדי לגעת בקרקע. "את צריכה ללמוד להתקרב יותר לילדים אחרים. למצוא את החברים והחברות שלך. את לא יכולה להיות תמיד לבד. זה לא בריא." אחר כך אמא שלה הזמינה אליה חברות מהכיתה, שוב ושוב, והיא בילתה אחרי צהריים שלמים עם ילדות זרות לה ועם אמה, שניסתה איכשהו לעורר ביניהן משחק. היא כן אהבה ללכת לבתים של ילדים אחרים. להמתין לרגעים הנדירים, המתוקים, בהם היו הולכים לרגע, לשירותים, או לדבר עם הוריהם, או להביא משהו, ואז לחקור את חפציהם. החפצים של חברותיה לכיתה עניינו אותה יותר מהילדות עצמן.

_

חמישים וארבעה ימים והיא לא ניסתה בכלל. ממילא קשה מדי למצוא חברה או חבר בתוך קבוצה קטנה. היו ביניהם יחסי עבודה, וזה היה מספיק. בלילות, כשהיו יושבים יחד, היא הייתה פורשת למגוריה.

_

והלילה, השמיכה מהודקת סביבה כמו תכריכים, לא הצליחה לישון כלל.

השקט.

_

לא השקט של המסדרונות, או הקבוצה הקטנה, של משאבות האויר או הקירות והשטיחים. זה היה שקט אחר. זה היה שקט של מקום שאין בו חיים. שלא היו בו חיים. שלא נועדו להיות בו חיים. השקט הכבד של מקום ללא עבר.

_

אחרי חודשים של ניסיונות כושלים למצוא חברות, אבא שלה מצא אותה בוכה במיטה. הוא הידק סביבה את השמיכה, כמו שאהבה, ואמר לה "זה בסדר לאהוב להיות לבד. מותר לך."

_

היא לא הייתה צפויה לשוב לכדור הארץ. עם הוריה המזדקנים דיברה אחת לחודש, בשיחת וידאו קצרה ומדודה. ומגומגמת. היא נועדה להישאר שם על מאדים. אם וכאשר לא יהיה יותר צורך בכישוריה כארכיאולוגית, היא צפויה ללמד את הילדים. היסטוריה של כדור הארץ.

כי היסטוריה של המאדים אין. יש רק הווה. או עתיד.

_

השמיכה מהודקת סביבה, היא המשיכה להקשיב לשקט. להיעדר החיים. להיעדר העבר. כמה יוהרה יש בבחירה לחיות במקום שלא נועד לשאת חיים. במקום בו אין עבר גם לא צריך להיות עתיד, חשבה, אבל לא אמרה ולא תאמר לאיש.

_

לפנות בוקר, מבלי שישנה ולו דקה, שחררה לאט-לאט את השמיכה. ראשית ממתאר גופה, ולבסוף מכפות הרגליים, ולאט-לאט חשפה את כפות רגליה, שיהיו שם, פיתיון למפלצות. שיבואו. גם מפלצת היא משהו חי.

_

רק ככה, חשופה, הצליחה לבסוף להירדם.

 

***

מעין רוגל היא סופרת, תסריטאית, מפצחת סיפורים, אמנית לחימה, אמא. ספרה החדש זאבה צפוי לראות אור בראשית 2023.

נגישות