ספינת החקר "תקווה"
יום 87
אתמול קובי הצ'יף שבר לאלון מהניווט את האף. הוא גילה שאלון מצא את המחבוא של הקססה שלו, ממש מאחורי הסעפת של סלילי הקירור של הליבה, איפה שהכי קשה להגיע, לקח הכול וחגג עם החבר'ה מהגשר במשמרת לילה.
כשויינר נכנס לגשר בבוקר, הוא מצא את כל המשמרת לילה מסטולים.
כולם היו בסוטול רציני וחשבו שהם סוסי ים, חוץ מאלון שחטף מקובי את המכות של החיים שלו אז הוא פשוט היה מחוסר הכרה. כשנועם החובש החזיר אותו להכרה במרפאה, הדבר הראשון ששאל זה אם נשאר משהו מהנפאס. מזל שסרגיי הקצין אבטחה היה שם, כי איך שקובי שמע את זה הוא ניסה לשבור לאלון את מה שנשאר לו מהאף אחרי שהוא פתח לו את הצורה בלילה.
הקיצר, יש לנו עכשיו צ'יף במעצר על החזקת גראס, ונווט מאושפז במרפאה על טמטום מונחה גראס. ויינר החליט לא לשפוט את הצ'יף על הקטע של האלימות, גם כי זה ייראה לא טוב בתיק האישי שלו, וגם כי הוא במקומו על דבר כזה ישר היה מוציא את הנשק. אבל את זה הוא לא אמר במשפט. הוא אמר לי את זה אחר כך, כשהיינו לבד במשרד. אל תסתכלו על ויינר ככה. מבחוץ הוא המפקד ספינה הכי מתוקתק בעולם, אבל איך שתופסים אותו באחד על אחד, כל הג'ורה יוצאת.
אני הכי מעריך את ויינר בכל הספינה הזו. הוא תמיד היה פייר איתי. וחוץ מזה, הוא נתן לי את הקססה שהחרים לצ'יף במשפט הקודם שלו. אבל לא לקחתי הכול, נתתי קצת לאלון מהניווט כי אני לא חזיר.
אני עם ויינר מהיום הראשון שלי בטירונות של הכשרת סיירי חוץ פלנטריים. "אתה בחור טוב, ברמן," הוא אמר לי בסוף של הקורס הבסיסי, "מעכשיו אתה רק איתי."
את השיבוץ המבצעי הראשון שלי עשיתי אצלו. הוא אחרי זה צמח להיות מפקד ספינת חקר, ואני צמוד אליו. הייתי הקשר שלו, הסמב"ץ, ועכשיו אני פקיד פלוגתי בספינת החקר "תקווה". זה לא נראה תפקיד זוהר על הנייר, אבל יש הרבה אחריות. רק לנהל את התיק המשמעתי של השרוטים כאן זה פרויקט. נראה אתכם סגורים בקופסת שימורים כל הדרך לאלפא קנטאורי. אפילו אם אתם נוסעים כמונו במהירות 99.97% ממהירות האור, עדיין זה נסיעה. אין לי מושג כמה זמן בדיוק לוקח להגיע לשם, למה נרדמתי בתדריך שויינר העביר לנו. הייתי עדיין מסטול בגלל הגראס של הצ'יף.
כוסאומו, אני מקווה שזה ייגמר מתישהו. לא נשאר פה גראס לאף אחד. אפילו לא לויינר.
ספינת החקר "תקווה"
יום 159
עוד פעם הגיע שדר מהבית. אנחנו מקבלים פחות ופחות, כי אנחנו ממשיכים להתרחק מכדור הארץ. בכל פעם שמגיע שדר כזה כולם נכנסים לסרטים.
המלחמה בבית עדיין נמשכת. אם אתם שואלים אותי, אפשר לוותר על כל הביטים היקרים שיש במכתבים האלה, ופשוט להחליף ב"חרא". אם אתם מתעקשים אפשר לרשום "הכול חרא".
ויינר נתן לי הוראה שאני לא משחרר שום הודעה לאף אחד בלי להעביר דרכו, כדי שאף אחד לא יקבל הודעה על מוות של מישהו שהוא מכיר בלי הכנה. שאלתי אותו פעם איזה הכנה כבר אפשר לעשות למישהו שאח שלו נהרג ארבע טריליון קילומטר ממנו. אז הוא הסתכל עליי וביקש ממני לא לשאול אותו את זה יותר. סתמתי את הפה שלי, אבל בלב קיללתי את אלון שגמר את הגראס האחרון שהיה על "תקווה".
אחרי שויינר עבר על המכתבים, הוא הודיע לאנדריי מהאפסנאות שהבן דוד שלו נהרג כשאיזה בניין נפל על הצוות שלו במילואים.
אין לי מושג איזה הכנה הוא עשה לו, אבל אחר כך אנדריי בא אליי והגיש בקשה לחופשה מיוחדת כדי שיהיה עם המשפחה. ישבתי והסברתי לו שאי אפשר כי אלף, הבן דוד שלו זה לא קרוב מדרגה ראשונה, ובית, אנחנו רחוקים מכדור הארץ אחושרמוטה. אז הוא אמר לי שהוא לא צריך להגיע לכדור הארץ, רק לארץ, ולא איכפת לו לשלם על הדלק. ביקשתי מאסף, הסגן של ויינר, שיעשה משהו, אבל לא משנה מה הוא אמר לאנדריי הבן אדם התעקש. מה זה התעקש, ננעל. המשיך לומר שהוא צריך להגיע הביתה, ולא אכפת לו לעשות את הדרך לבד. הוא חזר על זה עוד פעם, ואז עוד פעם, עד שאסף לקח אותו למרפאה.
אחרי זה נועם החובש אמר לי שהוא פשוט תופס לו שם מיטה, ורק מדבר לעצמו.
אמרתי לעצמי שמזל שלא דיברתי עם אנדריי על הקטע של ההתארכות זמן, למה בדוק שהזמן בבית עבר הרבה יותר מהר מהזמן כאן. לניחום אבלים אין מצב שיגיע. אולי לאזכרה שנתית.
הכי זין זה שלא משנה כמה זמן עבר בבית, אנחנו עדיין נקבל שדרים כאלה על חבר'ה שנפלו. עדיף כבר שיכתבו שהכול חרא, כמו שאמרתי מקודם. הכי פשוט, הכי נקי. אין יותר נקי מחרא.
חוץ מזה, נראה לי אלון מצא משהו חדש במקום הגראס שנגמר, למה לא ראיתי אותו כבר כמה ימים.
ספינת החקר "תקווה"
יום 203
אנדריי ניסה להתאבד היום. יש אלף דרכים שונות למות במעלית אלומיניום סוג ז' הזאתי שהם מתעקשים לקרוא לה "ספינה", ומכולן הוא בחר בהכי מטומטמת, שזה לעמוד במתקן ליבה כשמתחיל מחזור היתוך ולחכות שהחום יהרוג אותך. באלוהים שאין דרך איטית יותר למות. אני מניאק אם הזִקנה לא תהרוג אותך קודם. נועם אחרי זה אמר לי שהיו לו כוויות אחושרמוטה, אבל עם הציוד שיש לו במרפאה אין מצב שהוא לא מחזיר אותו לפעילות, קומפלט עם הצלקות.
הקיצר, גם יצא מטומטם, גם חטף כוויות עם כאבים מהגיהינום, גם יורידו לו את הגימלים מהמשכורת למה הוא פגע ברכוש צבאי, ובסוף עוד יחזירו אותו לפעילות. באלוהים שאין מטומטמים כאלה. אפילו צביקה הקב"ן אמר אחרי זה לויינר שהבן אדם סתום. ויינר אמר לו "סתום, סתום, אבל הבן אדם נמצא באבל, מה אני עושה איתו עכשיו?"
"שים עליו אנשים שישגיחו עליו במשמרות," אומר לו צביקה, כאילו שיש פה כוח אדם מיותר. אז בגלל צביקה המזדיין הזה ואנדריי הדביל שאין דברים כאלה, הכינו רשימת שמירה על אנדריי, כל אחד שורף עליו שעתיים. אפילו אותי שמו בין שתיים לארבע בבוקר, שום קומבינה לא עזרה לי. אנדריי הסוציומט ישן במיטה שלו, והפראיירים צריכים לעמוד לידו ולוודא שהוא בחיים.
בשתיים וארבעים, תוך כדי שאני מנקר, אני שומע רעש מהמסדרון. הוצאתי את הראש החוצה, וקלטתי את אלון והצ'יף. בהתחלה נבהלתי, לא מכחיש, למה פחדתי שעוד רגע הם עוד פעם ילכו מכות, ושוב נצטרך אלונקה לאלון. אבל פתאום אני קולט שאלון אומר לו, "עזוב אותך מהחומר שאתה מכיר, מצאתי משהו יותר טוב."
עכשיו, אני לא טמבל. אני יודע שאם הצ'יף ואלון הצליחו לארגן לעצמם, אין מצב שהם יגלו למישהו. אם אני לא מגלה עכשיו איפה הם מחביאים, הם ישמרו את זה בסוד ועל הזין שלהם אני, והדיכאונות של אנדריי ובכלל כל הספינה הזו. אלה יעשנו לבד, ומצידם כל "תקווה" יכולה לקפוץ להם על איזה אסטרואיד.
עקבתי אחריהם.
אלון לקח את הצ'יף לחדר מנועים. הם נכנסו והמנגנון בטיחות האוטומטי סגר את הדלת, אבל הצלחתי לדחוף את הנעל שלי ברווח רגע לפני שנסגרה. הם התרחקו ולא שמעו שנכנסתי.
הם הגיעו עד הפינה הנגדית, בצד השני של האגף, איפה שהצנרת קירור עוברת ליד על הדופן ביטחון ששומרת על הליבה. יש שם צינורות מתכת שמתפתלים על הקיר.
הצ'יף הסביר לי פעם על הנוזל קירור שעובר בכל הליבה והמנועים ומקרר אותם, ואז חוזר בחזרה אבל אף פעם לא הבנתי אותו. יש הרבה דברים בשירות שהצלחתי להבין. איך יורים, איך מסתערים. איך ממלאים דו"חות לשלישות בלי שיגלו שתמיד יש לך שניים-שלושה שרוטים במעצר. איך מפלחים אפוד טיטניום מדוגם עם מספר סידורי למקרים של גניבות מהאפסנאות כשאנדריי לא שם לב. אבל איך הקופסת שימורים המעופפת הזו לא מתפרקת מהחום של הליבה? זין הצלחתי להבין.
הקיצר, אלון הצביע על אחד הצינורות האלה. היא היה מכוסה במשהו ירוק. היה לי קצת קשה לראות מאיפה שעמדתי, אבל הירוק הזה לא היה איזה צבע, אלא נראה כמו גרגרים קטנים כאלה שנדבקו לצינור. וחשבתי על זה לרגע, ואז הבנתי שזה כמו עובש או טחב שצומח במקומות שלא אִווררו אותם. וזה בערך המקום הכי פחות מאוורר בכל הספינה החנוקה והמגעילה הזו.
אבל אז חשבתי על זה עוד קצת, ולא הבנתי איך החרא הזה יכול להחליף את הגראס שנגמר להם. זה אפילו לא נראה אותו דבר. פתאום גם שמתי לב שהיו עליו כמה כתמים בצבע סגול כזה, ונשבע לכם שמכל הפרחים שראיתי בחיים שלי זה היה הפרח הכי מכוער שראיתי. הוא לא היה אפילו בצורה של פרח. הוא נראה כאילו מישהו שבר כיסא על הפרצוף של מישהו (זה קורה על "תקווה" פעמיים בשבוע) ואז במקום לתקן את הכיסא הוא מדביק ביחד את הקרשים אחד על השני בערֵמה ואומר "הנה כיסא". אז ככה נראה הדבר הסגול הזה, ואני בן זונה אם זה נראה כמו פרח שמישהו יכול להתקרב אליו ולהגיד "תראה איזה פרח יפה".
הצ'יף כנראה חשב על אותו דבר כי הוא שאל את אלון אם הוא עושה ממנו צחוק, וכבר ראיתי איך היד שלו מתרוממת והייתי בטוח שהוא עוד רגע הולך לפתוח לאלון את הפרצוף עוד פעם, אבל פתאום אחד הפרחים האלה התפוצץ בדיוק מול הפרצוף של הצ'יף, והוא נשם את החרא הזה ואז הוא התחיל לרעוד ולפרכס כאילו היה לו שבץ במוח. אלון עמד לידו רגוע עם פרצוף של אחד שישן עם עיניים פקוחות, ולא הוציא הגה.
ואז פתאום הצ'יף הפסיק ונהיה שם שקט. הוא התרומם פתאום בשקט ומצמץ. העיניים שלו היו פתאום בצבע סגול, וגם העיניים של אלון היו פתאום סגולות. הם מצמצו פתאום ביחד, ואני מתכוון ממש ביחד, יענו בול באותו זמן, והעיניים שלהם הפסיקו להיות בצבע סגול.
ואז הם הסתובבו שניהם לכיוון שלי, וברחתי.
ספינת החקר "תקווה"
יום 215
עוד באותו לילה דיווחתי לויינר. אמר לי להתנהג רגיל. אמרתי לו שזין אני מתנהג רגיל, עכשיו שיביא את הכיתת כוננות וגומרים גם את הצ'יף וגם את אלון, וגם את כל מי שאלון נתן לו להריח את החרא הזה.
"ולמי עוד הוא נתן?" הוא שאל אותי. "יש לך נתונים? משהו שאפשר להסתמך עליו?"
חשבתי לרגע, ולא ידעתי מה לומר לו. הויינר הזה תמיד אהב נתונים, שיהיה בריא.
"רואה?" אמר לי. "אין לנו מושג כמה אנשים כבר נגועים. יש מצב שאולי אתה ואני היחידים פה שעדיין נקיים. יודע מה יקרה אם רק אתה ואני ננסה להסתער עליהם?"
עשיתי לו כן עם הראש.
"בדקת במרפאה שאולי התהליך הזה הפיך, ולא נצטרך להרוג נגועים?"
עשיתי לו לא עם הראש.
"יופי," הוא המשיך, "מעכשיו אתה רק במשימת מעקב ומדווח לי הכול. אתה צמוד לאלון כל הזמן."
"סגור," אמרתי לו.
מאותו רגע הייתי הצל של אלון. הוא היה הולך למשמרת בגשר, ואני אחריו. הייתי מוצא תירוצים להישאר שם בפינה ולעדכן את הטפסים של שיבוץ קרבי על כל מי שבמשמרת, כאילו לא תקתקתי אותם בערב לפני. כשהוא היה הולך לחדר אוכל, הייתי מתיישב לידו, לועס לו שניצלים מול הפרצוף. בארוחות בוקר הייתי מתעכב בכוונה על המעדן חלב בסוף, ואוכל אותו ממש לאט כדי שלא אצטרך לעזוב את השולחן לפניו.
נראה לי שעשיתי הכול חוץ מלמדוד לו במלתחות.
ובכל פעם שהייתי רואה אותו לוקח מישהו חדש לחדר מנועים, היד שלי הייתה מתהדקת על הנשק. אבל בחיים לא שלפתי עליו, למה ויינר הזהיר אותי שלא להיכנס לעימותים. אחרי כל קטע כזה הייתי הולך לויינר ומדווח לו, והוא היה אומר לי בשקט, "טוב מאוד, ברמן. יש פה כמה שהם בצד שלנו, וברגע האמת נעשה את מה שצריך. זה לא יימשך עוד הרבה זמן, תאמין לי."
אחרי שלושה שבועות כאלה, הוא קורא לי ללשכה שלו באמצע הלילה. אמר לי לבוא עם ציוד מלא ונשק. סוף-סוף, אמרתי לעצמי. הגעתי אליו מייד, ונכנסתי ללשכה. לידו עמדו אסף וסרגיי, כולם גם עם ציוד מלא, חמושים, כולל קסדות, כאילו חיזבאללה מטפס לנו על הגדרות. "כולכם איתי עכשיו, בשקט, לחדר מנועים," אמר ויינר, "נתפוס אותם שם עכשיו לא מוכנים. ברמן, אתה הקשר שלי. סרגיי, אתה במאסף."
התקדמנו בשקט ומהר. הרבה זמן הרגשתי לא כל כך טוב, תאמינו לי. כל מה שעשיתי על "תקווה" זה לתייק, ולרשום, ולהגיש דו"חות כוח אדם לויינר. לפעמים בא לי לקחת את כל הערֵמת ניירת הזו ולשרוף אותה על הגשר. ועכשיו אני אשכרה עושה משהו, כמו לוחם אמיתי. התגעגעתי לפעולות כאלה.
ויינר עצר לפני הדלת המשוריינת של החדר מנועים וסימן לנו לסתום את הפה. הוא פתח את הדלת לאט ובשקט, וכולנו החלקנו פנימה כמו פנתרים. התקדמנו בצעדים מהירים לאורך המסדרון עד הפינה, איפה שראיתי את אלון והצ'יף בפעם הראשונה עם החרא הזה שהם הסניפו.
לא היה שם אף אחד. לא הבנתי מה הולך בהתחלה, אבל אז הבנתי. תוך רגע אחד הקיפו אותנו פתאום כל החבר'ה של הספינה. כל אחד חמוש, קומפלט עם השכפ"ץ, והאפוד והנשק. וכולם עם עיניים סגולות.
ויינר הסתובב אליהם. דרכתי את הנשק, והתכוננתי לפתוח באש. אין מצב שויינר לא ייתן הוראה כזו. אבל אז פתאום הוא מוריד את הקסדה, מסתובב אליי ומחייך. וגם הוא עם סגול בעיניים. וגם אסף, וגם סרגיי. כולם בעניין, ורק ברמן האהבל, זה שעקב אחרי אנשים בספינה ודיווח לויינר, בלי להבין שעשו לו פעולת הסחה בזמן שהם משתלטים על הספינה, עומד מולם עם נשק ביד. אבל אני אחד והם כולם. באותה מידה הייתי יכול לעמוד שם ערום ולהחזיק את הזין.
"עזוב, ברמן," אמר ויינר. "זה נגמר. אתה האחרון."
"מה הולך לקרות עכשיו?" שאלתי אותו.
הוא מצמץ בעיניו הסגולות וחייך. "משהו בן זונה."
ספינת החקר "תקווה"
יום 301
אנינחנו יודעים עכשיו שהטחב הירוק היה זיהום שאספנו בטעות כשדגמנו אסטרואיד במהלך המסע, ועבר מוטציה כשנצמד לדופן הליבה. הוא רק רצה לעזור לילנו. הוא הצליח. הוא איתיתנו עכשיו.
אנינחנו כבר לא בודדים. אנינחנו ביחד, חזקים, משולבים אחד בשני. המילה "אחד" חסרת משמעות עבורירנו. אנינחנו יודעים הכול, מרגישים הכול, חווים הכול. ביחד.
אפילו לאוויר יש טעם שונה. אנינחנו חווים ומרגישים את כל מה שלא יכולנו לשמוע לפני. צלילים שחורגים מטווח השמיעה האנושי. קרינה אלקטרומגנטית ברוחבי גל החורגים מספקטרום האור הנראה.
אנינחנו מריחים חומר אפל, טועמים קרינה קוסמית שהחלקיקים שלה מהדהדים ברחבי היקום עוד מאז המפץ הגדול, ושומעים את מוסיקת הקוואזרים. זה כל כך יפה.
אנינחנו כבר לא עצובים. אנינחנו לא צריכים לצרוך חומרים כדי לשכוח את האומללות, המלחמה או הבדידות. אנינחנו מאושרים.
הרגשות של כולנו משולבים זה בזה, כמו מיתרי משי עדינים הכרוכים זה בזה בספירלה אינסופית. התודעה שלנו שזורה באריג אחיד, חזק ובלתי ניתן לקריעה.
אנינחנו הצלחנו לתקן את "תקווה". שיפרנו אותה. המנוע שלה משופר, ומצליח לשבור את מחסום מהירות האור. סובבנו אותה לאחור. אנינחנו בדרך אליכם עכשיו.
אנינחנו יכולים לעזור לכם. אנינחנו חייבים לעזור לכם. אתם לא צריכים לדאוג. אתם לא צריכים לעשות כלום. אתם רק צריכים לחכות, ואנינחנו כבר נגיע. אם נשפר את המנוע עוד יותר, אפילו במעט, נצליח להגיע לפני השדר הזה.
הסבל, המלחמה, הכאב… זה לא יימשך עוד הרבה זמן. אל תדאגו. אנינחנו בדרך. תסמכו עליילינו.
המסע שלנו חזרה רק החל, אבל אנינחנו נגיע מהר. עוד מעט זה נגמר.
~~~
נמרוד איזנברג הוא מהנדס תוכנה בעברו ומנמ״ר בהווה. קורא ספרות ספקולטיבית מאז ומתמיד. סיפוריו התפרסמו ב״היֹה יהיה״ ובפרויקט הכתיבה של ״מאורות״. הוא כותב את בלוג ההומור הגיקי ״הכותב המתוסכל״. נמרוד נשוי למלכת יופי ולהם גמד וגמדה מרושעים. שלושתם יותר חכמים ממנו.