החללית התרוממה מעל הארץ כשברקע נשמע רעם המנועים, אך ההתנתקות האמיתית תיעשה רק כשיגיעו אל החלל. בינתיים, מבעד לחלון הבליח לרגע דבר מה – נתז דם, רסס יין או אולי חיה זעירה ומהירה בצבעי ארגמן. בימינו, הרהרה יפה, כבר אי אפשר להיות בטוחה. מתי, בעצם, כן הניחה לעצמה להיות בטוחה? משהו אחד להיות בטוחה בו… ובתנועה בוטה מחצה את הסיגריה במאפרה היושבת בינה ובין עדנה על אדן החלון.
"אז מה, מותק? הרבה זמן לא שוחחנו לנו ככה, בשקט." עדנה שלחה חיוכה לגשש אחר חיוך זהה בפרצופה של יפה; לשווא.
"אמא הייתה אומרת, שקט יש רק בקבר." וגם הייתה אומרת על עדנה: בן אדם מקסים, תאמיני לי. רק תני לקשר ביניכן להתפתח, ואת תראי את זה. ויפה נתנה לקשר ביניהן להתפתח, ונתנה, ונתנה, ועכשיו ישבה לצד עדנה ובכל זאת שאלה: למה אני בכלל מדברת איתה?
יפה הציתה סיגריה נוספת, ושלחה מבטה החוצה. העולם הלך וקטן תחת החללית, אבל קצב ההמראה היה איטי כל כך שהיא יכלה להשתגע. מה זה היה שם למטה? היא ראתה כל מיני אדים רעילים; פטריות עשן נישאות השמיימה. האפוקליפסה הייתה מאוד מרשימה.
"את יודעת, מותק," אמרה עדנה, ויפה הסיטה מבטה לעברה, "מזל שהצלחתי בכלל לעלות על החללית. את מבינה? הבנק כמעט לא הרשה לי לשלם על כרטיס, את יודעת, מסגרת האשראי וכל זה. אבל ברגע האחרון איזה פקיד אחד סידר לי את הכול. מאוד הופתעתי לראות אותך כאן."
"למה? חשבת שלא יהיה לי מספיק כסף לשלם על כרטיס?" זעף קל נשקף מקולה.
"לא, דווקא לא." עדנה דיברה בקול שכמעט היה בו לשקף את ההיפך הגמור מקולה של יפה, אך עגמומיות שכשכה בתחתיתו. "לא, לא זה, בכלל לא, אבל, טוב, חשבתי שאת מאלו, המיואשים, עם הגלימות שלהם. זה החלק הכי מפחיד. כל כך אפור שאפשר למות. קודר כמו המוות."
היה ביפה משהו שרצה להגן על התקווה שלה, להגן על עצם קיומה. לומר, אין לך זכות, עדנה, אין לך זכות לנתח אותי. את לא מכירה אותי. לא באמת. את מכירה איזו בבואה מעוותת, איזו דמות שפגשת שם במבואה של בית החולים והיה לך דחוף לשאול: "את הבת של הפרופסור?" "בהנחה שיש רק פרופסור אחת בבית החולים הזה… ומי את? סטודנטית שלה?" "כן, מותק. אמא שלך… אגדה. פשוט אגדה. ובת של אגדה בטח גם יצאה אגדה, לא?" "אני… אני לא במוּד לשיחה עכשיו, בסדר?" "בטח, בטח. רוצה שנחליף מספרים?" "המממ… כן? כן. בסדר."
"כן, הייתי פעם בפגישה כזו שלהם." יפה שאפה מן הסיגריה, והעשן שהתערבל בחלל פיה נשא את ריחה של אמא, בחודשים האחרונים, כשסרטן הריאות כבר היה חלק כמעט מוחשי ממנה. מאז, בכל פעם שיפה עישנה, היו עיניה צונחות לאיטן במורד שדה הראייה, פוגשות בסיגריה הבוערת, שואלות: למה? וקול של איזה פסיכואנליטיקאי שעבד פעם עם אמא היה מסביר שאם אי אפשר לפגוש את אמא כדמות חיצונית, אפשר לפחות לפגוש אותה בדמות העצמי.
"ואיך היה שם?"
"אני ישבתי שם במעגל וראיתי את חבורת הבטלנים האלה, ורציתי לצרוח עליהם, מי אתם חושבים שאתם, שיש לכם את הזכות לקרוא לעצמכם פסימיים? לא ראיתם כלום בחיים שלכם, כלום לא ראיתם, לא היה לכם כוח לגלות ולחקור, אז מי אתם שתחזו את העתיד ותראו שהוא שחור?"
חיוכה של עדנה היה מהול באותה קדרות מתקתקה שאפפה את האוויר עד כדי מחנק. "ואת, מותק, את מרגישה שעשית מספיק כדי לקרוא לעצמך פסימית?"
"אל תנתחי אותי, עדנה," אמרה יפה והתרתה בה במשב של עשן סיגריות. "את יודעת שאני לא אוהבת פסיכולוגים."
"אני מצטערת, מותק, לא התכוונתי. פשוט –" עדנה שלחה מבט מבעד לחלון. שם, למטה, נקודות זעירות עוד התנועעו כמו נמלים תחת קרן שמש. "הזיכרונות חונקים אותי, אני חייבת להקיא אותם החוצה."
"מה אני אומר לך? תקיאי. אבל שזה לא ייגע בי."
יפה הסיטה מבטה בחזרה אל החלון. עוד פטריות עשן, פיצוצים שקולם לא נשמע, ספק אם בשלב זה עוד נותר על כדור הארץ יצור חי כלשהו שיאזין להם. אולי ג'וקים. היא שמעה פעם שג'וקים ישרדו את האפוקליפסה. גם הם קצת ג'וקים, בעצם – כל הניצולים הפריבילגיים על חללית הענק הזו. והנה הם שורדים את האפוקליפסה – בדרך מתחמקת, פחדנית. אבל שורדים.
"ביום שבו נכנסתי לאוניברסיטה הייתי כל כך מפוחדת, והייתה תלויה שם בלובי תמונה ענקית של כדור הארץ, תצלום מלוויין, אני חושבת, וחשבתי לעצמי: כל כך ענק. עם כל כך הרבה אנשים. ואני כל כך קטנה ולא חשובה. מחשבה לגיטימית, סבירה מאוד, כן? אבל כשמערבבים אותה עם חרדת האקדמיה, אז מקבלים סטודנטית צעירה שיושבת בפינה, איפשהו במבוך האוניברסיטאי הזה, ובוכה את נשמתה, בודדת ואומללה בתנוחת עובר. ופתאום, איפשהו מבעד ליללות הבכי, קול של מישהי. ושומעים, פשוט שומעים בקול את החוכמה."
את החוכמה, את הסבלנות… הסבלנות לכולם. רק לא אליי – חשבה יפה, עמוק וחזק כל כך שלרגע היה עליה לוודא שלא נישאו גלי הקול היישר מתוך מחשבתה.
"למה את עושה לי את זה, עדנה?" דמעות עמדו בעיניה של יפה, רסיסים של דבר שאמור היה לחלוף זה מכבר, להתאייד ואיננו. "אני רציתי להיות שם, שם למטה!" אמרה והחוותה בידה לעבר החלון.
"לא לא, מותק, לא, טוב שאת כאן עכשיו…"
"אני הייתי צריכה להיות שם למטה! להיחנק, ולא מסיגריות, ולא מזיכרונות, ולא מדמעות –" והבכי זלג מתוכה, רסיסי הדבר אשר אמור היה לחלוף התגבשו כדי אותו דבר עצמו.
"לא, את לא, את צריכה להיות כאן, ממש כאן, מותק." עדנה התרוממה וניגשה לכיוון יפה, ידיה פרושות לחיבוק, אך זו דחתה אותה מעליה בהינף סיגריה, חורכת ביניהן את האוויר.
"מיציתי, מיציתי כבר. וגם אמרתי לה את זה. היא הייתה כל היום במיטה, אלו היו הימים שלקראת הסוף, והטלוויזיה מול המיטה שלה הייתה דלוקה תמיד. וכבר התחילו לדבר בקול רם על מותו המתקרב של כדור הארץ, והכול היה מוות מסביב, כל כך הרבה עמדו למות, שגם אני רציתי להיות חלק מהם. והיא אמרה לי, 'מספיק, מספיק כבר. עוד מעט אני הולכת בדרך כדור הארץ ומתה. ואת, עולה על החללית היוצאת מכדור הארץ. אין כאן שאלה.' ועכשיו אני חושבת לעצמי, למה בכלל לקחתי ממנה את הכרטיס הזה? למה בכלל עליתי על החללית הזו?"
"אני יודעת, מותק. אני יודעת למה." עדנה הרכינה ראשה והדמעות עמדו בעיניה, מעודדות ושמחות יותר מכל חיוך עגמומי שעטתה על פרצופה.
איפשהו שם למטה, על פני כדור הארץ, פטריית עשן נוספת צמחה השמיימה, מבקשת לכלות, להכרית משפחות וחברויות, גזעים ואנשים, רגשות וזיכרונות; אבל הרחק הרחק מעליו, ברקע חלון חללית ענק אחת ויחידה, נשאה אישה אחת מבט מופתע לעבר מי שהייתה פעם, ואולי בעצם עדיין, תלמידה וחברה – ואולי דבר מה מעבר – של אמא שלה, והבינה פתאום, בפליאה. הבינה פתאום משהו. וידעה למה.
~~~
ליאור וינשטיין הוא תלמיד בתיכון למדעים ולאמנויות "יאסא" במגמת מדעי הרוח, קורא וכותב, מרצה לעת מצוא, חובב אייטיז ומעריץ פינגווינים.