יומן התוכן

הם נראו כמו משהו מקומדיה גרועה מהמאה ה-20, השמן והקטנה, ואף אחד מהם לא נראה כמו הבחורה העדינה עם החיוך המקסים שפגשתי בבר לפני כמה שעות. כשהראייה שלי התמקדה והתבהרה קצת יותר, ראיתי מאחוריהם חדר מלא גרוטאות. זה לא היה חדר, זה היה מחסן. ענק. ונראה שיש בו כל רובוט שאי-פעם יוצר, ואף אחד מהם לא נראה כאילו הוא עובד.

"אני צריכה שתעשה עם זה משהו," היא אמרה.

"מה?"

"אני צריכה שתעשה משהו עם כל האלה." היא החוותה לעבר הרובוטים. "אתה יודע, שהם יעבדו."

"מ', תירגעי." הוא הביט מה מלמעלה. "הוא בטח סובל מסחרחורת זמן. ואין לנו מושג מה נ' עשתה לו בשביל להביא אותו הנה."

סחרחורת זמן? "תגידו, איפה אני בדיוק? ומי אתם? ומה זה השמות המטופשים האלה? אתם חושבים שאתם מהמוּחַבַּראת או משהו? אם אתם לא נותנים לי לצאת מפה תוך עשר שניות, השתל שלי מתחיל לצרוח בערוץ של המשטרה ושתי דקות אחר כך אתם במעצר. אין לכם מושג עם מי אתם מתעסקים!"

"יוסי אורן," השמן קרא ממכשיר כף יד כלשהו. "טכנאי רובוטים מוסמך. מגדול עד קטן, כל רובוט מתוקן." הוא הביט בי. "אתה צריך עורך. או סתם מישהו שיודע לכתוב."

"כבר התקשרת למשטרה?" שאלה הקטנה. "כי אני לא שומעת סירנות."

הפניתי את תשומת הלב לניטור הפנימי שלי. השתל הבהב באור אדום של "אין רשת". היא חייכה. הזונות האלה ניתקו אותי. אם הם נכנסו לי לראש, אני מפרק אותם בלי מברג. "אם אתם לא אומרים לי איפה אני…"

"שאלה לא נכונה." המניאק נשמע מרוצה מעצמו. "אתה צריך לשאול מתי אתה."

"מתי?… אמרת קודם משהו על סחרחורת זמן?"

"ע', אין לנו זמן לשחק אתו." היא אמרה. "אייקון מחר, וההרצאה שלי עוד לא מוכנה." היא פנתה אלי עכשיו. "יש לך שבוע. אני רוצה את הראשון מוכן אחרי אייקון, שנוכל להעלות סרט וידאו שלו לאתר. כל שבוע נעלה סרט של אחר."

"אחר מה? על מה את מדברת? תגיד, מה היא רוצה מהחיים שלי?"

הוא נאנח. "תראה, אנחנו עושים כנס שנקרא 'מאוֹרוֹת', הוא ב-22 בדצמבר והנושא שלו הוא 'בארץ הרובוטים', אז חשבנו שיהיה מגניב לשים רובוטים בסגל. רק שהתקציב לא מכסה גם את עלות התיקונים שלהם אז השתמשנו במכונת הזמן של האגודה והבאנו אותך בשביל שתשמיש אותם. יש לך פה כלים. עזוב את העניין של הסרטים, מבחינתה האתר של הכנס צריך גם להיות פלטפורמת פורומים ומנוע חיפוש. ולהכיל הוראות התגוננות מזומבים. אבל אנחנו כן רוצים לראות לפחות רובוט אחד מושמש עד השבוע הבא. השבוע יש לנו את אייקון, אז לא ממש יהיה אפשר לתפוס אותנו, אבל נקפוץ לראות מה קורה אתך ביום חמישי."

הם יצאו ונעלו את הדלת מאחוריהם, ואני שקעתי בכיסא שבו ישבתי וקיללתי. ידעתי שזאת הייתה טעות לקבל משקה מבחורה שקראה לעצמה טרישה מקמילן.

אוקיי, זה רשמי, הם מופרעים. זה לא היה מדאיג אותי אם הם לא היו מופרעים עם משאבים. אני לא יודע מה זה בדיוק "האגודה" שהם מזכירים לפעמים, אבל אני חושד שהגוף הזה שולט בחשאי על כמה משרדי ממשלה. של ארצות הברית. במימון סיני. אחרת אי-אפשר להסביר את מה שראיתי כאן.

אם נתעלם לרגע מזה שהם מתייחסים למכונת זמן כדבר מובן מאליו, אי-אפשר להתכחש לעובדה שאני לא יכול לצאת מכאן. הם הביאו אתי את ארגז כלי העבודה הקטן שלי, ואני לא מסוגל לפתוח את הדלת של המקום הזה. ויש לי שם מברג סוני! אולי אם הם היו מביאים את הארגז הגדול הייתי מוצא משהו, אבל אני לא בטוח. אני חושב שהם השתמשו בקסם, כי אם זאת הייתה טכנולוגיה אני הייתי מוצא דרך לפתוח את הדלת הזאת. מצד שני, לכו תדעו מאיפה הם הביאו את המנעול. יש דברים במחסן הזה שגורמים לי להצטער שלא הייתי פסטפרי טוב יותר, אולי המפלצת הייתה מוציאה אותי מזה.

הם אמרו משהו על "מתנדבים" שהביאו את הרובוטים. אלה כנראה היו בני שבע-עשרה מתלהבים בלי שום חוש ביקורת. ועם נאמנות מרשימה. באחת הפינות ראיתי, קבור מתחת לדברים אחרים, משהו שנראה לי כמו ש"ש 316 של תב"ב. "תעשיות בני ברק" פיתוח את סדרת "שומר שבת" בזמן מלחמות הפרישה של בני ברק ככלי לשמירת הגבולות בשבתות. זה היה בוט של שבת, והוא הביא לזה שארצות הברית, סין ורוסיה שיתפו פעולה במבצע קומנדו להביא את מנהיגי החרדים בעיר לבית הדין הבינלאומי בהאג. אין לאף אחד שמץ מושג איך הם הצליחו לשתק את סדרת ש"ש, ולמען הבריאות עדיף לא לשאול. ו"מתנדבים" הביאו הנה אחד מהם. בטח איזה גיק מתלהב. פחד מוות. החלטתי שאני לא מתקרב לפינה הזאת אם רק יש לי בררה, אפילו אם הדבר הזה מת.

כדי להפיג את השיעמום, התחלתי לעבוד על משהו משעשע שמצאתי – סילבסטר סטאלון. תמיד חשדתי שהוא היה רובוט. אבל כשפירקתי אותו גיליתי משהו שקצת הציק לי. אם אני מבין נכון את הכיתובים על תרשים החיווט שמצאתי על הצד הפנימי של הפאנל האחורי, הוא מגיע מקו זמן אחר. אם המפגרים האלה יכולים לנוע לא רק בזמן אלא גם בין יקומים, אני לא רוצה לחשוב מה עוד יש שם.

אני מנסה להבין מה לעזאזל הולך בין השניים האלה, השמן והקטנה, ומה הקטע שלהם. החלטתי שהם הרבה יותר מסוכנים יחד מאשר לחוד. היא מפחידה אותי כי יש לה רעיונות, כל הזמן, מטופשים לגמרי. משום מה בדרך כלל הם קשורים לזה שכולם ימותו. אבל הוא זה שמוצא את הדרכים לגרום לרעיונות האלה לעבוד. לא כולם, תודה למי שלא יהיה. חצי מהזמן הוא עסוק בלהגיד לה "לא", אבל כשמשהו מוצא חן בעיניו, בא לו בעיניים המבט הזה של "אוקיי, אז מה יהיה לוח הזמנים הכי טוב להשמיד את האנושות?" (דרך אגב, זה יהיה אחרי ה-22 בדצמבר; אני חושב ששום דבר לא חשוב להם יותר מהכנס הזה.) כנראה יש לה השפעה כזאת על אנשים, לגרום לעשות מה שהיא רוצה. ממה שהבנתי יש להקה שלמה של אנשים שעובדים בשבילה. אני חושב שהמושג "דיקטטורה נאורה" הומצא בשבילה, והיא רק מחכה לרגע שבו היא תוכל לצוות על כולם לנעול מגפי גומי ורודים.

אבל אני באמת מקבל צמרמורת כשלפעמים הם אומרים "ניתן ל-א' מרצים לטפל בזה". לא ראיתי את א', לא ראיתי אף אחד חוץ משניהם, אבל הם טוענים שהיא למעשה מנהלת הכול ואני לא משוכנע שהם צוחקים. ככל הנראה היא יכולה לגייס בהנף יד עדרים של מתנדבים נלהבים, ומרצים מנוסים נקבצים לפתחה כשהם אוחזים טופסי הגשה, נכלמים ושפלי רוח. הוא קרא ל-א' פעם "הכוח שאין לעמוד בפניו. (יש לו נטייה למליצות מטופשות וציטוטים; בסדר, קראת ספר או שניים בחיים, הבנּו.) אני מתחיל לחשוב ש-א' היא הכי חכמה מכולם שם. היא מצאה לעצמה נישה שמצד אחד אי-אפשר להסתדר בלעדיה וממנה היא מתפעלת אותם, ומצד שני יש מי שיחטוף על הראש כשמשהו משתבש. אני מתחיל להעריץ אותה. ולקוות שאני אף פעם לא אעורר את תשומת לבה.

עשיתי ספירת מלאי קצת יותר רצינית של הרובוטים, והמצב באמת גרוע כמו שחשבתי. לא רק שיש להם גישה לקווי זמן מקבילים, יש להם גישה לקווי זמן שאף פעם לא התקיימו. ראיתי בעיניים שלי רובוטים שלמיטב ידיעתי התקיימו רק בסרטים ובסדרות. אם אני אחטט מספיק אני בטח אמצא פה אפילו רובובטים מהספרות. אולי את קיוטי, ואת טיק-טוק (גם של באום וגם של סלדק). אני כנראה חייב להם תודה מסוימת. וחייבת להיות דרך להשתמש במשהו כאן כדי לברוח, או כדי להתנקם בשמוקים האלה.

"מה שאני רוצה ממך," היא אמרה כשהם היו כאן לפני כמה ימים, "זה סגל."

היא לגמה קפה מכוס תרמית, קפה טוב לפני הריח, ואני תהיתי ביני לביני איך זה שעוד לא אסרו עליה בחוק לשתות קפה או לצרוך ממריצים אחרים. אישית, הייתי חושב שלא קשה להכניס את זה כאמצעי של ביטחון לאומי. תוסיפו קפאין לרמות האנרגיה האלה, ואני רואה סכנה ברורה ומיידית למרקם היקום.

השמן אמר, "הכנו רשימה." הוא נראה מרוצה להפליא מזה שיש לו רשימה. מהטיפוסים האלה שצריכים טבלה עם סדרי עדיפויות ותאריכי ביצוע. "היא מסודרת לפי סדר עדיפויות. יש בה הסבר קצר על התפקיד של כל איש סגל ומה אנחנו מצפים ממנו לעשות. מתי אתה חושב שהראשונים יהיו מוכנים?" אמרתי לכם. החלטתי שזה יהיה כרטיס היציאה שלי מכאן, אני אעשה להם אנשי סגל כאלה שהם יעדיפו להחזיר אותי הביתה.

היום הם הגיעו לבדוק את איש הסגל הראשון שהכנתי להם. הוא עמד במרכז שטח העבודה שפיניתי לי במחסן, מכוסה בסדין ישן שמצאתי. "מוכנים?" שאלתי והסרתי במשיכה את הכיסוי.

הוא הרים את ראשו הגדול והכדורי והביט בהם במבט נכאים. "שלום," אמר. "אני מרווין, ואני אחראי המודיעין שלכם. מוח בגודל של פלנטה, והם הופכים אותי לאחראי מודיעין של כנס חד-יומי. זה לא כאילו אני לא מסוגל לחשב מתי יתרחש מות-החום של היקום בתוך שלוש אלפיות שנייה. אבל בסדר, אם זה מסוג הדברים שמבדר אתכם. תהיה הרצאה על החוקים של אסימוב. כי חוקים הם יכולים לכתוב, אבל אף אחד לא מוכן לבדוק את הדיודות בצד שמאל שלי. ויהיה מי שידבר על בלייד ראנר, כמובן. עוד משהו שהורג רובוטים. למה אתם בכלל טורחים? אנחנו ממילא נידונו להתפרקות אטית, רק חכו מספיק זמן. אבל אני מניח שיש מי שהדברים האלה יעניינו אותו. ופאנל על עתיד האנושות במחיצת הרובוטים. עצם הרעיון של עתיד מדכא, אני לא מבין למה שתרצו לדבר על זה. ולמה שמישהו ירצה עתיד לאנושות. זה לא כאילו שאתם, המכונות הפרוטופלזמיות, נראים כאילו אתם דואגים למשהו מעבר למקום שממנו תבוא כוס התה הבאה שלכם, ואז אתם מבקשים ממני להכין אותה. הייתי יכול לתת לכם את השעות של האירועים האלה, אבל הן בטח עוד ישתנו חמש פעמים לפני הכנס, אז למה בכלל לטרוח? אם תרצו ממני משהו נוסף, אני אהיה פה בפינה, מחליד." והוא גרר את רגליו לשולחן העבודה שלי והתיישב לידו.

"מצויין!" היא כמעט נחנקה מצחוק. "זה כל כך אוסום! אתה גדול! אני רוצה עוד כאלה! תגיד," היא פנתה אל השמן, "אתה חושב שאפשר להשיג עוד כמה ולשלוח אותם לקדם את הכנס? להסתובב בעיר ולשכנע אנשים לבוא? אפשר יהיה להדפיס עליהם את הלוגו של הכנס."

הם פנו לצאת כשהם דנים בשאלה אם מרווין הוא ארכיטיפ, או שאפשר לשלוף אחד מכל עותק של הסרט ולשלח צבא של מרווינים ברחבי העיר העתיקה, ואני הבטתי במרווין וחשבתי שהוא צודק ככל הנראה לגבי עתיד האנושות.

"הכנתי לכם גופרים. גופריות. שמונה עשרה."

"שמונה עשרה?"

"זה היה במפרט שנתת לי," עניתי לשמן בלי להביט בו. הייתי עסוק. "היה כתוב שישה, שניים למשמרת, אבל הייתי בשוונג אז עשיתי עוד כמה."

"מאז שלשום?"

"כן, איכשהו לא הייתי עייף. ונראה שהן פשוט עפות לי מתחת לידיים אחת אחרי השנייה. זו אחרי זו. בזו אחר זו. בטיל. במהירות. בזריזות. ואחרי הכול, זה בשביל הכנס."

"זה באמת בשביל הכנס..." הוא לא נשמע בדיוק מתלהב.

"הן ויקי!" הבטתי בו לרגע וחייכתי. לא נראה לי שהחיוך הרגיע אותו. "שמונה עשרה ויקי. מ'ילדת הפלא'. יש לה מהירות על. וכוח על. וכוח אטומי. שנותן לה כוח על. ומהירות על. היא תוכל להביא דברים ממש מהר. ולסחוב המן בקבוקי מים. וכיסאות. ושולחנות. וטיפלתי בנעליים שלהן!"

"נעליים?"

"כן! במקור, בסדרה, יש לה נעליים מבריקות שחורות עם סוליות חלקות. אבל סידרתי להן סוליות גומי. שלא יחליקו. כשהן סוחבות מים. ושולחנות. ואפילו מרצים, אם הם יאחרו להרצאות. אולי אפשר לשלוח אותן להביא את המרצים שמגיעים באוטובוסים מהתחנה המרכזית. הן יצטרכו אפריון. אני אבנה אפריון. אחרי שאני אגמור עם זה." תופפתי במברג על הרובוט שמולי.

"נראה. יש דברים יותר דחופים. אה... מ'? אפשר לדבר אתך רגע?" חזרתי לעבוד על הפאנל שלפני, אבל שמעתי אותם ברקע.

"נראה לי שקרה לו משהו. הוא הכין שמונה עשרה גופריות רובוטיות בשלושה ימים. והוא לא מפסיק לדבר. והוא מתלהב מהכנס."

"גם אני מתלהבת מהכנס!"

"כן, אבל אותך לא חטפו מהבית וכלאו במחסן מלא רובוטים בעבר. החיוך שלו מפחיד אותי." הבחנתי שאני עדיין מחייך וכשהבטתי בפאנל הוא באמת נראה קצת מאולץ, אבל זה נפתר כשהרכבתי את הפאנל במקום ולא ראיתי יותר את ההשתקפות. "הייתי אומר שמישהו נתן לו משהו, אבל זה מטופש."

"אה..."

"מ', את נתת לו משהו? את מטורפת?"

"אל תדאג, אני רופאה. אני יודעת מה אני עושה."

"מ', מה לעזאזל נתת לו?!"

"נו, זה רק קצת קרודרזין שביקשתי מאחד המתנבים להביא מהאנטרפרייז."

"מ'! משתמשים בזה להחזיר אנשים ממצב של כמעט מוות!"

"כן, אבל חשבתי שאולי במקרה שלו זה יעזור לו לעבוד יותר מהר. יש לנו בקושי חודש עד הכנס! וזה עבד. העובדה שיש לו גם השפעה של שינוי תודעה לטובת הכנס הייתה בונוס נחמד."

"טוב, אנחנו ממשיכים את השיחה הזו בחוץ."

שמעתי את הדלת ננעלת ונסגרת, אבל זה לא הזיז לי המשכתי לעבוד. מה שאני מכין להם עכשיו יהיה ענק. פגז. פיצוץ. פצצות לגבות. רסיסים לריסים. מדהים לפנים. פנאן לענן. כה אמרו מרנן.

"עשרים וחמש דירות?!"

"אני מצטער," אמרתי בכנות. אם זה היה רק הם, לא היה אכפת לי. הם חטפו אותי, כלאו אותי וסיממו אותי, אבל חפים מפשע נפגעו ובאמת הרגשתי חרא בגלל זה.

"תגיד," מ' אמרה לע' בשקט, "אתה חושב שקרן ירוש..."

"אין שום סיכוי." הוא קטע אותה. "מה תגידי שזה, פרסום?"

"טוב, זה היה חלק ממסע פרסום."

הוא לא טרח לענות לה, ובמקום זה פנה אליי. "איך בדיוק זה קרה?"

"ביקשתם לפרסום מישהו עם נחישות ודבקות במטרה וחשבתי שהוא יתאים. אתה יודע שהוא אף פעם לא מוותר." בלעתי בכוח. "ורציתם גם לשמור על אותנתיות, על התכנות המקורי."

"כן? ו...? הוא בסך הכול היה אמור להשיג רשימה של הספריות בעיר כדי להפיץ להן פלאיירים וסימניות. אפשר להשיג את זה באינטרנט. אני לא מבין איך הגענו לעשרים וחמש דירות הרוסות וזקנה מאושפזת עם יד שבורה."

"התכנות הוא המקורי שלו הוא מ-1984! לא הייתה אז רשימת ספריות באינטרנט. בקושי היה אינטרנט. הוא הלך לחפש ספר טלפונים. אבל לאף אחד אין ספר טלפונים, כולם מחפשים את המספרים באינטרנט. והוא החליט שהדרך הקצרה והיעילה לעבור בין הדירות היא דרך הקיר. או התקרה או הרצפה. הוא עבר את כל הבניין עד שהוא מצא מישהו עם ספר טלפונים."

"הזקנה?"

"לה היה ספר טלפונים. היא לא רצתה לוותר עליו. היא לא הסכימה לתת לו את הספר. היא טענה שלקח לה שנים להשיג אותו – היא הלכה לדואר, ומשם שלחו אותה לבזק, ומשם שלחו אותה לדפי זהב בגבעת שאול. ובקושי יש אוטובוסים לשם. אז היא לא רצתה לתת לו את הספר כי היא חשבה שהוא עלול לקרוע אותו."

"הוא באמת קרע אותו, או קרע דפים מתוכו."

"אה... כן. בשלב הזה היא ניסתה לקחת אותו חזרה, והוא הדף את היד שלה."

"הדף את היד שלה?! יש לה ארבעה שברים!" לא אמרתי כלום, לא היה מה לומר. הוא צדק. אבל לפחות היא לא נהרגה, וראיתי בזה הישג לתכנות מחדש שלי.

"מ'," הוא אמר. "אני חושב שצריך להוציא הוראה לכל הסגל – אין להשתמש ב T-800 למשימות שדורשות קשר עם הציבור, ותמיד צריך אחמ"ש לפקח עליו."

הדבר היחיד הטוב שיצא מכל האסון הזה הוא שאולי יש לי רעיון שיוציא אותי מכאן.

"חשבתי שזה יהיה רעיון טוב," אמרה מ'. "יש להם מלא כסף, וחשבתי שהוא יוכל לדבר אתם בשפה שלהם."

"טוב, זה לא בדיוק עבד!" השמן נראה עצבני. אני חייב לציין שהיה די נחמד לראות אותם לחוצים ככה. והפעם זאת באמת לא הייתה אשמתי. היא הביאה לי את המפרט, ואמרה לי לבנות רובוט לפיו. היו לי מספיק חלקי חילוף ומוח פוזיטרוני מתאים, אז עשיתי את זה. מה שבא אחרי זה היה לגמרי על אחריותם.

"האמת," היא אמרה בחיוך, "זה כנראה עבד טוב מדי."

"כל מאה שערים מחפשת אותנו עם רצח בעיניים! אני לא חושב שאפשר לסווג את זה כהצלחה." הוא נענע בראשו. "ויש לנו מספיק כסף מקרן ירושלים."

"אין דבר כזה מספיק כסף. התכוונתי להציע ליושב ראש הכנסת לתת לנו להציב שלט גדול על הגג שלהם, עם הכוונה לכנס. ובשביל זה היינו צריכים גם השפעה פוליטית."

"אז שלחת רובוט עם נטיות דתיות, סליחה, רובוט שידוע בנטייה לקנאות דתית, לדבר עם מועצת גדולי התורה." הוא התרוצץ סביבה במעגלים בזמן שהיא ישבה ליד השולחן והתעסקה עם המחשב שלה.

"חשבתי שהוא ישכנע אותם שמאורות מוזכר כבר בתלמוד או משהו, ושכדאי להם לתמוך בכנס."

"מה בדיוק אמרת לו?"

"אמרתי לו שהכנס זה הדבר הכי חשוב בחיים שלו, שבשביל זה הוא נוצר, ושהוא צריך לשכנע אחרים בזה. ואז נתתי לו לקרוא את הסיפור."

"נתת לו לקרוא את 'הגיון'?!" הוא נראה מיואש והתיישב מולה.

"הוא שאל מאיפה הוא הגיע, אז נתתי לו לקרוא את הסיפור ואמרתי לו שהוא נולד מרעיון."

"וכמו שאני מכיר אותך אמרת לו שרעיון הוא הדבר הכי מדבק בעולם. מזל שלא הבאת לו רפרנסים." הוא התחיל לדפוק את הראש בשולחן. "ואז הוא הלך ויצר וירוס שגורם לאנשים להיות נוחים לשכנוע, ושכנע את החברים של מועצת גודלי התורה להכריז שביאת המשיח תלויה בהצלחת הכנס." הקול היה עמום כשהוא בקע מבין הידיים שלו.

"וגאולת הארץ."

"וגאולת... את זה לא סיפרת לי קודם."

"אה, והם רוצים להתנדב."

הוא לא אמר כלום, אבל המבט על הפנים שלו שהוא הרים את הראש היה שווה הכול. החטיפה, המסע בזמן, הכול.

"מה זה?" שאל השמן והצביע על ארגז פתוח באחת הפינות. קיללתי בדממה. התכוונתי לכסות אותו לפני שהם יגיעו, אבל הם הקדימו. זה בטח בגללו. יש לו הרגל מעצבן כזה.

"סתם ארגז עם חלקים שמצאתי," אמרתי. "אין לי מושג מה אפשר לעשות מהם. אם בכלל. אבל בואו תראו את חבר הסגל החדש שלכם!" מיהרתי להוריד את הכיסוי מהרובוט החדש ולהדליק אותו. האורות התנוצצו בכיפת הזכוכית והמלפתים נפתחו ונסגרו. "נו?"

"זה הרובוט מ'אבודים בחלל'?" שאלה הקטנה.

"כן," עניתי בהנאה, "דגם B9. רובוט שליטה סביב-"

"לְמה הוא טוב?" שאלה.

"אם אני זוכר נכון, בסדרה המקורית הוא ניסה להרוג אותם ואז גרם לזה שהם ילכו לאיבוד בחלל." הוא ענה לה.

"הכנס ממילא בירושלים, ואף אחד לא יודע למצוא אותה." ההערה הזאת זיכתה אותה במבט חמוץ ממנו.

הם הקיפו אותו ובחנו אותו מכיוונים שונים. "אני יודעת," היא אמרה, "זה פח אשפה פוזיטרוני!"

הוא צחקק ונקש על כיפת הזכוכית. "זו זוועה זכוכיתית."

"זה מפגר מתכתי."

"זו קטסטרופה קיברנטית."

"זה אסון אוטומטי." היא התחילה לצחוק ברצינות.

"זה בניין ברגים בומבסטי!"

"בחייכם!" אמרתי. "הוא יכול לעשות כל מיני –" אבל אי-אפשר היה להפסיק אותם.

"זה אידיוט אלומיניום!"

"זה רעמסס רובוטי!" הם הפכו לא הגיוניים לחלוטין.

"זאת פלצות פלדה!"

"זה צומת צינורות ניקוז!" הוא משך ביד של הרובוט.

"זאת מגפת מגנזיום!"

"זה נואף נחושתי!" מה?

"זה אנדרואיד אנטי-אורגני!"

"זה דווקא יכול להיות שימושי." היא הצליחה לפלוט בין פרצי צחוק. "נגד חלק מהמבקרים."

"זה גולם גרגנטואידי!"

"זה שומר סף שוטה!"

"או סוטה."

היא ניגבה דמעות צחוק ונאנחה. "במקרה הכי גרוע, נעמיד אותו ליד הדלת. הוא לפחות גדול ואנשים יוכלו לזהות איפה הכנס."

"ואם ירד עליו גשם," הוא אמר כשהם היו בדרך החוצה, "יהיה לנו חנוט חלוד."

"או מכנואיד מקוצר."

ליצנים. אבל כל עוד הם החליטו להשתמש בו, זה בסדר מבחינתי.

"או! אמ! ג'י! זה R2D2!" היא באמת התלהבה מזה. "אתה פשוט גדול! זה יהיה כל כך מגניב!"

"אה... כן. תודה."

"מה הוא עושה?"

"אני לא ממש יודע."

"מה זאת אומרת?"

"תראו," כחכחתי בגרוני והבטתי בהם באי-נוחות מסוימת, "אין בפנים מספיק דברים בשביל שהוא באמת יעשה משהו." טפחתי על הכיפה הכחולה-לבנה.

"מה יש שם?"

"טוב, ברגליים יש מנועים וגלגלים וכאלה. והם יושבים נמוך ברגל כדי לתת לו מרכז כובד נמוך. בכיפה יש מקרן הולו, אז חשבתי להשתמש ב-R2 בשביל הקרנות, אבל מסתבר שהמקרן די ישן ודפוק. הוא מקרטע ולא מסוגל להקרין קטע של יותר מחצי דקה בערך. אני חושב שהם התקמצנו על חלקים. יש בכיפה גם מעגל מודפס פשוט שמפיק כל מיני צפצופים ושריקות. אני יודע שבסרט הם הבינו אותו, אבל אני מתחיל לחשוב שהם רימו. בדקתי את המעגל, הוא מפיק צלילים אקראיים לגמרי. אז אי-אפשר להשתמש בו ככרוז. יש בה מנגנון ניווט למנועים שברגליים, אבל הוא נורא בסיסי ובמקום לעקוף מכשולים בעיקר מנסה ללכת בקו ישר בלי קשר לשאלה איפה הוא נמצא."

"אנחנו חייבים להשתמש בו," אמר השמן. "הוא סמלי מדי. הוא מפורסם מדי. הוא חייב להיות גלוי. אולי אפשר סתם לתקוע אותו איפה שהוא במקום בולט."

"אני חושב שאולי יש לי רעיון אחר. תראו, עדכנתי קצת את תכנת הניווט שלו כדי שידע לא להתנגש בקירות ובאנשים ויעשה מסלול אקראי, שבסופו של דבר יכסה כל נקודה בשטח שמגדירים לו." השתתקתי.

"כן...?"

"אה... והתקנתי בגליל המרכזי שלו משאבת אוויר רצינית, מסנן, ופתחי יניקה למטה."

הם הביטו זה בזה. "הפכת את R2D2, אחד הרובוטים הכי מפורסמים בהיסטוריה, לשואב אבק?" אמרה הקטנה לבסוף.

"אה... כן." מיהרתי להוסיף, "ואת הכיפה אפשר לפתוח ולהשתמש בו כפח אשפה נייד. אבל תחשבו על זה, הוא יסתובב בכל המתחם, הוא ייראה מדליק, והוא יחסוך המון זמן בניקיונות וקיפול בסוף הכנס."

"אמרת שיש לך חדשות טובות," היא אמרה כשהם נכנסו.

"זה לגבי הפרויקט ההוא שהתחלת לעבוד עליו?" שאל השמן. "הארגז שהיה פה לפני איזה שבוע?"

"מה? לא. זה... אני לא יודע מה יצא מזה. זה משהו אחר. זוכרים שאמרתם שאנשים לחוצים בגלל התוכניה? אני חושב שיש לי פתרון."

"באמת?" הקטנה נראתה שמחה באמת. "מה מצאת?"

"אחד החבר'ה שלכם שלף אותו מאיזה סיפור, קוראים לו איזי במקור." הצגתי בפניהם את הרובוט החחדש שהשמשתי. "הוא אמור להיות רובוט מגיה."

"מגיה?" הוא נראה ספקני.

"במקור. אבל עבדתי עליו. עכשיו הוא גם עורך. הזנתי לתוכו את הכללים של השפה העברית, יש לו גישה למילונים, לאתר של האקדמיה ולאתרי שפה נבחרים ברשת. אני קורא לו 'אבשלום'."

"אני לא מאשר מילה אחת שהוא עורך לפני שאני רואה אותה!" השמן נשמע לחוץ.

"זה יהיה בסדר! יש לכם פה קבצים של התוכניה?"

"יש לו גישה לדרופבוקס?" היא שאלה. "הכול מגובה שם. אני אתן לך שם וסיסמה."

אבשלום התחבר לרשת, והציג את האתר על המסך שהתקנתי לו בחזה. היא הורתה לו איזה קובץ לפתוח. הקובץ נפתח, ובן רגע התמלא בסימונים אדומים של "עקוב אחר שינויים". לאחר עוד רגע, כל הטקסט נמחק, הקובץ נסגר, ובזה אחר זה החלו להימחק כל קובצי התוכן שהיו שם – תוכניה, תקצירים, טופסי הגשות. הכול. "אבשלום! מה אתה עושה?!"

הוא הביט בי. "אני פועל על פי שלושת החוקים של הרובוטיקה," הוא אמר בשלווה.

"מה הקשר?" השמן ממש כעס עכשיו. "שחזר את הקבצים מיד!"

"צר לי, אך ציות הוא החוק השני. החוק הראשון מחייב אותי להגן על בני אדם."

"על מה לעזאזל אתה מדבר?!"

"על פי הניתוח שלי, לא די בכך שהלשון של הקבצים האלה לוקה מאוד, הרי שגם התוכן שלהם עשוי לפגוע בבני האדם שהיו עלולים להיחשף לתכנים אלה. בהתאם לחוק הראשון, פעלתי כעורך אחראי ומחקתי את כולם."

"אתה בטוח ששיחזרת אותו כמו שצריך?" שאלה הקטנה.

"אבשלום, תסביר את עצמך."

"יש לומר 'הסבר את מעשיך'. ובכן, בקבצים דובר על הרצאות שכל קשר בינן ובין המציאות קלוש ביותר – הייתה בהן התייחסות לרובוטים בדיוניים בעליל העלולה לגרום לבני אדם לשגות באשליות שהרובוטים אמתיים, הן כוללות דיונים באפשרות שרובוטים נעלים על בני אדם, באפשרות שבני אדם אינם אלא רובוטים ביולוגיים, באפשרות שרובוטים לא יצייתו לשלושת החוקים. מוצעת שם סדנה העוסקת בבניית רובוטים מחומרים ממוחזרים. רובוט כזה, מעצם טבעו, עלול להיות לא אמין ולכן לא יוכל לשרת בני אדם כראוי. המעשה האחראי היחיד לעשותו, בהתאם לשלושת החוקים, הוא להשמיד את הקבצים. זה יקטין את הסיכוי שהכנס יופק וההרצאות אכן יועברו. לכל הפחות, כך תזכו בזמן לשקול מחדש את כל המפעל המפוקפק הזה."

השמן שלח בי וברובוט מבט של גועל, ואמר לקטנה, "זה מגובה על המחשב שלי בבית. אני כבר אערוך את הדברים האלה לבד. מתישהו. אבל זה אומר שהתוכניה תעלה רק בעוד איזה שבוע."

"באמת יש לנו רובוט שף שיעשה דוכן אוכל בכנס?" שאל השמן.

"אה... לא ממש. זה לא בדיוק הסתדר."

"למה לא? זה היה יכול להיות נקודת משיכה מעולה," אמרה הקטנה. "היינו יכולים לפרסם את מאורות ככנס היחיד שיש בו הסעדה אוטומטית אמתית."

"כן, זה היה רעיון טוב, אבל אה... קצת לא שמתי לב לפרטים של הרובוט הזה."

"מה זאת אומרת?"

"טוב, על המסמך שהיה מצורף אליו היה כתוב 'רובוט שירות ביתי, ניסיון במטבח עילית ובעבודות שירות וניקיון כלליות, התמחות בצביעה; חוקי אסימוב מותקנים'. אז חשבתי שהוא יתאים."

"ומה הייתה הבעיה?"

"שהחוקים לא היו באמת מותקנים. או שאולי כן, אבל לא ממש עבדו. או שהיה לו איזה מעקף. בכל מקרה, לא הייתם רוצים אותו במטבח. הכנס הזה היה נגמר במגפה."

"באמת?" לא אהבתי את הטון שבו היא שאלה את השאלה. קצת יותר מדי התלהבות לטעמי.

"אולי הרעלה הוא מונח יותר טוב. בכל מקרה זה היה נגמר רע."

"איזה רובוט זה, לעזאזל?" הוא נשמע מעוצבן.

"רק תזכור שזה לא היה רעיון שלי! אלה המתנדבים שלכם שהביאו את הרובוטים. ניסיתי לתכנת אותו מחדש, אבל משהו דפוק בו עמוק בפנים. אני הייתי משמיד אותו."

"אתה מוכן כבר להגיד איזה רובוט זה?!"

"קוראים לו טיק-טוק."

 "אוי."

"כן. אוי. מזל שיש כאן עכברים."

"מה?"

"עכברושים. הוא בישל לי ארוחה, כי רציתי לראות איך הוא, אבל התעכבתי עם איזה פרויקט אחר, אז היא נשארה על השולחן. והעכברים הגיעו אליה לפני. היו שמונה עכברים מתים על השולחן כשהגעתי אליו בסוף." הצטמררתי. "מסודרים כמו עלי כותרת מסביב לצלחת," הוספתי בשקט והצטמררתי.

"אני צריכה מתנדבים, מה אתה יכול לתת לי?"

"סליחה?" לא הכרתי אותה. היא פרצה למחסן שלי כרוח סערה ואפילו לא אמרה שלום.

"יש לנו בעיה בגיוס מתנדבים, החבר'ה שלי לא ממש עומדים בציפיות השנה. הם אמרו שאתה משמיש בשבילנו פה רובוטים. בטח יש לך פה משהו שאנחנו יכולים להשתמש בו בשביל מתנדבים."

"אני לא..."

"אנחנו לא צריכים הרבה. רק כמה חבר'ה שיוכלו לבצע הוראות פשוטות, להיות סדרנים, להביא מים למרצים. דברים כאלה."

"את א'?" שאלתי בהיסוס.

"אני לא א', אני- אה, נכון. הם המציאו את שמות הקוד מטופשים האלה. משחקים בשטויות במקום לדאוג למתנדבים. כן, אני א'. מה קורה עם מתנדבים?"

"טוב, יש משהו שאולי אפשר להשתמש בו, אבל הוא עוד לא מוכן."

"זה עובד?"

"כן, אבל-"

"אז זה מוכן. תראה לי את זה."

הובלתי אותה למקום שבו הם עמדו ליד הקיר. הוא היה גדול, יותר משני מטר גובה, והיא נראתה נמוכה מאוד לעומתו אבל לא נראה שהיא מבחינה. ששת המשניים שלו היו קטנים יותר ופחות דמויי אדם. "אני קורא לו דָוִד," אמרתי. "אפשר לדבר עם המשניים, אבל חשיבה זה לא הקטע החזק שלהם. הם טובים במילוי הוראות. תגידי לדוד מה את רוצה שהם יעשו, והוא יקצה להם משימות."

"נשמע די פשוט."

"אבל חכי! לא גמרתי לעשות לו מבחנים! התצאות הראשונות נראות טוב, אבל-"

היא לא הקשיבה לי. היא ניגשה אליו ואמרה. "שלום, דוד. כמה משימות ראשוניות. אני צריכה אחד שיעשה ספירה של מקומות באולמות; אחד שיעזור לסחוב שולחנות לדוכנים; אחד שיעשה הגהה לתוכניה ולתקצירים, לא, שניים, אחד למודפסת ואחד לתוכניה באתר; אחד שיחלק פלאיירים בקמפוס; ואחד שיביא מים מהאוטו שלי. אני יודעת שיש עוד זמן, אבל זה לא שהמים יתקלקלו או משהו."

ששת המשניים פנו לכיוון הדלת בזה אחר זה בזמן שהיא דיברה, אבל לפני שהראשון יצא הם פנו לפתע והתקבצו במעגל במרכז המחסן. הם התחילו לנוע לשמאלם, כשהם פונים במין חצי תפנית על פי קצב לא ברור. הם זמזמו משהו. כשהאזנתי ביתר תשומת לב יכולתי לשמוע "יודע חקלאי פיקח, והוא הנחיל זאת לצבא..." אוי.

היא צפתה בהם כמה זמן ואז פנתה אלי. "הקצב שלהם לא נכון. והם מזייפים. אני מצפה שתתקן את זה עד לאירוע הסיום." והיא נעלמה מבעד לדלת שננעלה מאחוריה בנקישה רמה.

הקול של הקטנה שצף לתוך החדר שלי. מיהרתי להעמיד פנים שאני מתקן רובוט הרוס. לא היה לי מושג איזה דגם זה בכלל. משהו עם הסוואה מצוינת שנראה כמו כלוב ציפורים מהמאה ה-19. מאיפה לעזאזל הם הביאו אותו?

"אני אהרוג אותו! אני אחנוק אותו! אני אתלה אותו מהמעיים בככר העיר! אני אכריח אותו לשבת לדיוני שכר עם אילן לוין, מרגול וקצב בחדר סגור בלי מזגן!"

התחבאתי מאחורי הרובוט.

"אתה!"

"כ...ן?"

"מה אתה מתעסק עם זה בכלל? זה סתם זבל שהמערבולת אספה בדרך." היא הרימה את הכלוב ושמטה אותו חזרה. "קום, יש לי עבודה בשבילך."

קמתי.

"אני צריכה עוד שלושה דוידים כמו שהכנת ל... נו... איך קראנו לה?"

"נ'?" ניסיתי לעזור, באמת שניסיתי.

"לא! מפגר. אני מוקפת בחסרי יכולת, אידיוטים זבי ריר..."

היא חזרה לשטף הדיבור הבלתי-נסבל.

"אה, סליחה," אמרתי. היא העיפה בי מבט זועף. "אני לא יכול להכין עוד דוידים. לא כרגע. נגמרים לי הרכיבים הפוזיטרונים."

"אז תמציא אותם ממשהו! לעזאזל, יש לנו בחור שיכול להכין רובוטים מקופסאות של דגני בוקר, אתה מעדיף שנחליף אותו בך?"

לא העזתי לענות על זה.

היא תופפה באצבעות על הכלוב. התפיפות נחלשו עד שנעצרו והיא נאנחה, "אני לא באמת צריכה את כל האצבעות. אני רק צריכה... מישהו..." קולה נשבר ודמעות החלו לזלוג מעיניה.

"אתה לא מבין, הוא המשענת שלי. הוא האדם עליו אפשר לסמוך. הייתי בטוחה שהוא יכול לעמוד בהכל. לעצב את התוכניה, להכין את הכרטיסים, לגזור אישית את החולצות למתנדבים, לפגוש את ראש הממשלה והקבינט הבטחוני כדי לקבל אישור לליווי מוטס עבור המרצים לכנס, לשחד את האירנים שלא יפתחו במלחמה גרעינית עד ה-23 לחודש. אבל הוא פשוט... הוא פשוט...קרס..." היא פרצה בבכי. מוזר, התחלתי לרחם עליה.

טפחתי על כתפה עד שהיפחות נדמו. היא משכה באפה, "השתולה שלנו בהדסה הבטיחה לי שעם מספיק אמפטמינים היא תצליח להעמיד אותו על הרגליים תוך כמה ימים. הבעיה היא שבינתיים אני צריכה מישהו שיחליף אותו."

מבטה שוטט בחדר.

 "הוא צריך להיות גדול. פיזית, שאפשר לפחד ממנו. ואמין, שלא יתקלקל לי פתאום." היא הרימה את המברג הסוני שלי, " ושידע גמרא וכאלה. אני כבר לא יכולה בלי הציטוטים המופרכים שלו."

רעיון מבריק עלה במוחי. "יש לי בדיוק את הדבר בשבילך!" הובלתי אותה לפינה החשוכה של החדר. שם עמד היצור, צובר אבק בשקט.

היא בחנה אותו, "זה בקושי נראה כמו בנאדם."

"זה בסדר, הוא אמין, חזק, ושולט לחלוטין בקבלה."

"אמרתי גמרא! אני לא סתם חילונית שלא מבחינה בין מדרש ל... אה... משהו אחר."

"כמובן, כמובן," מיהרתי להגיב, אבל היא לא שמה לב. היא רק טפחה לו על המצח.

"זה לא עובד."

"את צריכה להפעיל אותו." אמרתי,  והושטתי לה פיסת נייר, "את צריכה לכתוב כאן את השם המפורש, להניח אותו כאן", הצבעתי על המקום המתאים, "והוא מיד יתעורר לחיים ויעשה כל מה שתרצי."

החיוך שלה היה מהסוג שמטביע ספינות על יושביהן. בייסורים.

היא שירבטה על הנייר ותחבה אותו למקום המתאים.

עיני הגולם נפקחו. הוא הסתכל עלי, עליה, ואחר כך אמר בקול ברור, "אזדקק לכסא ולשולחן. ולמכונת הכתיבה הישנה שלי."

הקטנה נראתה מבולבלת, "אין לי מכונת כתיבה. רק עטים של חברות תרופות."

"עט מתאים." היה נדמה לי שיש לו מבטא מעורב, אמריקאי עם שמץ רוסית.

עקבנו אחרי הגולם כשהוא התיישב ליד השולחן הרועד שלי, פינה ממנו את הריסות הטוסטר שהתפוצץ, לקח נייר ועט והתחיל לכתוב.

"הרובוט שלך מקולקל!" היא עברה במהירות על-אנושית מפחד לכעס.

"אני לא מבין," אמרתי, "מה עשית?"

"מה שאמרת לי! כתבתי את השם המפורש! יצחק!"

"יצחק?"

"נו, כן, הבנתי שאסימוב ביקש מעמוס גפן שישתמשו בשם העברי שלו בתרגומים."

עברו כמה רגעים עד שהבנתי מה היא אמרה. עצרתי בעצמי לא לצעוק עליה, "אייזיק אסימוב הוא לא אלוהים!"

היא האדימה, אבל פתאום נרגעה ופנתה אל הגולם, "אנחנו צריכים חמישים הודעות בנוסחים שונים לכל פורום, ששים וארבע הודעות לרשתות חברתיות שיראו כמו ממים אינטרנטים, פרסומת אישית לכל ירושלמי, וטקסט חדש לפלאייר להפצה בגבעת רם."

"כן, הגבירה," אמר הגולם והתחיל לכתוב.

היא חייכה. החיוך שלה היה יכול למחות כפרים על יושביהם. בייסורים.

"רעיון גאוני," היא אמרה לי, "להביא את הכותב הפורה ביותר במדע הבידיוני בדיוק בשבוע לחוץ כל כך. נהדר. אני כבר דואגת לשיפור תנאי המחייה שלך. רוצה סופגניה? אני יכולה לארגן ש..."

את סוף המשפט שלה לא שמעתי, היא כבר שעטה החוצה. נשארנו רק הגולם ואני. תהיתי אם הוא ירצה חלק מהסופגניה שהיא תביא לי.

השמן נכנס למחסן שלי לבדו, ונראה קודר. הוא התחיל לעבור על שורת הרובוטים בלי לומר לי מילה. "אני צריך אותו," אמר לבסוף והצביע על רובוט אחד, "ואותו ואותו."

"אה... הכול בסדר?"

"לא. מ' במוקטעה ברמאללה."

"מה?!"

הוא נאנח. "היא החליטה שוב לנקוט בגישה הממלכתית ורצתה להגיע לישיבה של ועדת החינוך של הכנסת כדי לגרום להם להפיץ פלאיירים של הכנס בכל בתי הספר בארץ. רק שהיא מהשפֵלה השפָלה, מה שאומר שכל מה שממזרח לנתב"ג הוא די ארץ לא נודעת מבחינתה."

"אבל איך היא הגיעה לרמאללה?"

"היא פנתה שמאלה במקום ימינה."

"אז אתה מארגן משלחת חילוץ?"

"כן. אני לא בטוח שצריך, יש לי הרגשה שהם ישמחו לתת לי אותה. כמו שאני מכיר אותה היא כבר הספיקה להראות להם צילום של פרס גפן שלה, להציק להם שיתנדבו בכנס, ואז שלפה תלוש שכר והיא טוחנת להם במוח על הבעיות בהסכם החדש בין האוצר למתמחים. וזה במקרה שהם לא זרקו אותה מכל המדרגות כי הם חושבים שהיא באה להדביק אותם בדבר ואבולה. אבל בכל מקרה, מישהו צריך ללכת להביא אותה. אני לוקח את C3PO כי הוא דרויד פרוטוקול ששולט בשישה מיליון דרכי תקשורת. הערבית שלי אף פעם לא הייתה משהו, ואת רובה שכחתי. אני מניח שהם מדברים עברית ואנגלית, אבל הוא יוכל לתרגם ליתר ביטחון. גורק והמחסל הם רק בשביל הרושם. אני מניח שאפילו ברמאללה ראו 'שליחות קטלנית'. ואם באמת ניכנס לצרה, לא יזיק שיש לך רובוט שמסוגל להשמיד את העולם כגיבוי."

הוא לקח את הרובוטים, ונעלם.

הם נכנסו יחד, ונראו משועשעים ונרגשים. בדרך כלל, זה סימן רע.

"נו," שאל השמן, "גמרת אותו כבר?"

"כן, הוא כאן." החוותי בידי לאחת מפינות המחסן, עמד שם העתק של רובוקופ. את החלקים האורגניים של המקור החלפתי באיברים מלאכותיים והתקנתי בו מוח פוטיזרוני של יו אס רובוטיקס.

"בדקת את הכישורים שלו?"

"צליפה? רק בהדמיה. לא העזתי לתת לו לירות כדורים חיים."

"זה בסדר," אמרה הקטנה. "נחזור הלילה, ניקח אותו ואת הטרמנייטור ואת התנור הרובוטי ונעשה חזרה גנרלית באצטדיון."

"חזרה גנרלית על מה?"

"אירוע הסיום. היה לנו רעיון." היא הביטה בשמן בחיוך.

"איזה רעיון?" הרעיונות שלה מסוכנים, אני חושב שכבר אמרתי את זה.

"אוקיי, אז ככה," היא פתחה. "האודיטריום, אירוע הסיום. על השולחן, תנור רובוטי. אנחנו נותנים את האות ו – טה-דה!"

"דלת התנור נפתחת," הוא המשיך את המשפט שלה בלי להסס, "והוא מתחיל ליידות סופגניות חמות לאוויר מעל הקהל."

"לפני שהם מבינים מה קורה, מתנדבים מסירים את הכיסוי משני רובוטים מכוסים בפינות האחוריות של החדר."

"מימין, ארנולד!" הוא אימץ מבטא גרמני איום.

"משמאל, רובוקופ!"

"הם שולפים אקדחים, ויורים בסופגניות במעופן!"

"הופכים אותן לדונטס ומורידים אותן כגשם על הקהל!"

"הם בחיים לא ישכחו את הכנס הזה!"

"בטח שלא, כי הם לא יהיו בחיים." נענעתי בראשי. "תגידו, כמה אתם מופרעים? קודם כול, אני לא יודע אם הם ימותו מריקושטים של הקליעים או של הלבנים של הקיר."

"אוי, אני יודעת! נשתמש בקליעי ריבה מוקפאים!" התעלמתי ממנה והמשכתי.

"שנית, אתם תגרמו להם כוויות מרגה שלישית כשתפילו עליהם סופגניות רותחות."

"חישבנו את זה עם מהנדס חלל," אמר השמן בארשת חשיבות. "בין הקירור שלהם בתעופה, לאיוורור של הקליעים אלה יהיו מקסימום כוויות בדרגה ראשונה. אולי שנייה. אבל זה בסדר, יש רופאה בסגל."

"וחוץ מזה, אם אתם תתחילו לירות באצמע הלילה, כל המשטרה תיפול עליכם תוך שתי דקות."

"אין מה לדאוג. יחידת החבלנים מגיעה להדגים את הרובוט שלהם בצהריים. נתאם את זה אִתם."

"יחידת החבלנים... את רצינית?"

"כן, החבר'ה של נוער שוחר מדע ארגנו את זה."

אני מודה שזה היה מרשים, אבל אחרי כמה שניות התאפסתי. "הם בחיים לא יאשרו את זה, אל תהיי מגוחכת. ובכל מקרה, אני חושב שזה מסוכן מדי."

"אבל חישבנו את זה עם מהנדס חלל!"

"לא אכפת לי, אני נשבע שאני משבית את הרובוטים האלה ברגע זה אלא אם אתם מבטיחים לי שאתם מוותרים על הרעיון הזה."

"אבל אירוע סיום!" היא ייללה.

"הבטחתי לכם משהו מגניב ויהיה משהו מגניב. בחיי."

"זה הפרויקט ההוא מלפני שבועיים, בארגז?" שאל השמן

"מה? לא, זה היה סתם זבל. ארגז מלא חלקים עם דף הוראות מטושטש שכתב אידיוט. זה משהו אחר, אני לא רוצה להרוס את ההפתעה, אבל אני יכול להבטיח לכם שהיא לא תהרוג את הקהל של אירוע הסיום ולא תגרום למשטרה להגיע."

אחרי שיחה קצרה הם הסכימו לוותר על הרעיון, אבל לא נראו מרוצים. אמרתי לכם שהרעיונות שלה זה דבר לא בריא?

אם הייתי יותר עירני זה כנראה לא היה קורה, אבל היית שקוע בפרויקט של יום הכנס ולא שמתי לב כשהם נכנסו. לא ממש הקדשתי להם תשומת לב, עד שלפתע שמעתי שאגה: "הכנס של עי"ן!"

לפני שהספקתי להבין עד הסוף מה קורה היא ענתה בטון שקט וסמכותי "הכנס של מ"ם"!"

"הכנס של עי"ן!"

"הכנס של מ"ם!"

ידעתי מה קרה, וכשניגשתי למקום שממנו בקעו הקולות החשד שלי התאמת. הם עמדו משני צדיו של מה שאפשר היה להגדיר בלי לחטוא יותר מדי לאמת כפח אשפה על גלגלים. גוף הרובוט היה גלילי, ובראשו כיפה, והוא ניצב על ארבעה גלגלים קטנים. על הכיפה היו שתי "עיניים" שנראו כמו עיני בובה זולות ועל חזיתו היה לוח תצוגה לא גדול. היו לו ידיים דקות ומגרה קטנה מלפנים.

הקטנה פנתה אלי ואמרה בחיוך זורח, "זה כל כך מגניב!"

השמן רק אמר "רו-טו-מו-טו-מן!" ואז שאל, "לפי איזה מפרט עשית אותו?"

"מה?"

"לפי איזה מפרט עשית אותו, המקורי של אקסל, עם יכולת לחדור דרך קירות ולירות ברקים מהאצבעות, או זה של פרסטון?"

הבטתי בהם במבט אני-לא-השתגעתי-גם-אם-אתם-כן הכי טוב שלי.

היא אמרה, "לא משנה, זה עדיין נורא מגניב! מה הוא יכול לעשות?"

"יש לו אינקובטור," הוא נשמע מהורהר, "אולי אפשר להדגיר גזע של מתנדבים-גופרים-לטאות. ניתן להם יכולת שנת חורף ונאחסן אותם בקיץ עד השנה הבאה."

"או שנשתמש בו בתור מערכת הקרנה והגברה ניידת," היא אמרה. אחרי רגע היא הוסיפה, "אם הוא הצליח לחלץ את אקסל מהטירה של טיבור, אתה חושב שהוא יוכל לתקוע מישהו איפה שהוא. כי יש לי כמה מועמדים..."

"אחרי הכול המטרה המקורית שלו הייתה להיות לוחם ברשע. גם לי יש כמה אנשים שלא הייתי מתנגד להעלים."

"אבל אני קודם, זה הכנס של מ"ם!"

"הכנס של עי"ן!"

"הכנס של מ"ם!"

נענעתי בראשי והפעלתי את המתג שלו. דפוסים אקראיים התרוצצו על המרקע שלו ואז התגבשו למילים הכנס של רוטמוטומן, והמגרה נפתחה בקול לחישה. הצצנו כולנו פנימה, ושם נחה המחאה מקרן ירושלים.

"יאי!" היא אמרה ושלחה יד. המגרה נטרקה באחת וכמעט הורידה לה אצבע. המילים הכנס של רוטמוטומן הבהבו עוד כמה פעמים על המסך, והוא הסתובב ונעלם בנבכי המחסן.

"Into every generation she is built: one girl in all the world, a chosen one. She alone will wield the strength and skill to fight the vampires, demons, and the forces of darkness; to stop the spread of their evil and the swell of their number. She is the Robo-Slayer."

השמן עמד מול היצירה האחרונה שלי ודקלם את הטקסט בקול דרמטי.

"אה... למה אתם צריכים אותה?"

"דני רופ." אמרה הקטנה.

"דני רופ?"

"דני רופ."

"אני לא מבין."

"דני רופ. הוא אמר שאולי ירד גשם."

"אז אתם רוצים להרוג את דני רופ?"

"את בעל." הוא הפטיר בלי להסיר את עיניו מהרובוט שנבנה בדמותה של נערה נמוכה למדי ויפה.

"הה?"

"בעל. האל. הכנעני."

"הה?" הרגשתי שאני חוזר על עצמי.

"אנחנו מוקפים בורים!" הא הכריז ופנה אלי. לצערי, נראה שהוא במצב נאום. "בעל. בנו של אל. אלוהי הסערה. מכונה גם הדד. משיב הרוח ומוריד הגשם. אלאין, כלומר 'האדיר'. אלאִי קרדם."

"מה הקשר שלו לזה?"

לא הצלחתי להחליט אם המבט שהוא נתן בי היה של בוז או של רחמים. "את רופאה," הוא אמר לקטנה בלי להביט בה, "את יכולה לקבוע אם הבעיה שלו היא במוח או באוזניים? זה פשוט," הוא המשיך בלי לחכות לתשובה. "בעל הוא אדון הסערות, משיב הרוח ומוריד הגשם. אנחנו מחסלים אותו, ולא ירד לנו גשם בכנס. אין גשם, יש אנשים. והיא תעשה את זה בשבילנו."

"אבל גשם הוא לא..."

"בטח, בטח. גשם זה מטאורולוגיה ולחץ אוויר וכל זה. תמשיך להאמין בזה, אין בעיה. לך תזרע עננים ביודיד הכסף. אין לגשם שום קשר לאלים כנעניים עתיקים. והרכבת הקלה היא לא מעשה ידיו של מות. ולשר של ים לא היה שום קשר להולילנד. הם כל כך חמודים כשהם בטוחים שהם יודעים את האמת. אני אישית מעדיף לסמוך על דברים יותר מבוססים במציאות, כמו הבאפי-בוט."

מוקדש ל-ה"מ

"מי זה?" שאל השמן. הוא הסתובב פה המון בזמן האחרון וזה מציק. הכנס מחר, ויש לי עוד המון עבודה על ההפתעה שהבטחתי להם. אין לו עבודה? בא לי להרים טלפון לבוסים שלו לשאול אם יש להם מושג מה הוא עושה. העפתי מבט לכיוון שממנו בקע הקול שלו.

"זה הרובוט מ'עיר' של סימאק."

"אה. מה הוא עושה?"

"מה הוא עושה? המה הוא עושה?!" הוא עלה לי על כל העצבים, השחצן הזה שבטוח שהוא יודע הכול. "הוא דואג לכם, חתיכת דגנרט כפוי טובה! הוא משגיח על המין האנושי, מטפל בו, דואג לו, רוצה בטובתו. הוא ימתין מאות שנים, אלפים, וינחה אתכם בדרך הנכונה. הוא יגן עליכם מפני אחרים ומפני עצמכם. הוא לא איזה קופץ בראש כמו הרובוטים של אסימוב שנדחפים לכל חור. הוא לא צריך שלושה חוקים ולא צריך להילחם בו כמו באיזה מחסל מפגר מהעתיד. ובמקרה הצורך, הוא יגן על העולם מפניכם. אבל לא כמו גורט שישמיד אתכם. אם אין בררה, הוא ייקח אתכם לעולם שבו תוכלו להיות אתם עצמכם בלי לפגוע בכלבים וסנאים ודרורים.

"זה הרובוט הכי טוב שאי-פעם נכתב, ואתם לא מתייחסים אליו בכלל."

הוא הביט בי לרגע ואז הביט חזרה ברובוט. "זה כנס חד-יומי," אמר לבסוף. "אין לנו מה לעשות עם רובוט שמחכה אלפי שנים. לא הייתי מבזבז עליו בטריות."

הוא התחמק ממפתח הברגים שזרקתי עליו והצליח לברוח לפני ששמתי יד על עוד כלי.

"מה לעזאזל קרה?" הם נכנסו בסערה למחסן שלי. מיהרתי לעשות כמה גימורים אחרונים והפעלתי את המכונה.

"מה אתה עשית לכנס שלי?" זאת הייתה הקטנה.

ציפיתי שהם יהיו מעוצבנים, לא בהכרח ציפיתי שהם יהיו בחיים. משהו כנראה השתבש בהפתעה שהכנתי לאירוע הסיום. "כל הרצפה מלאה ב... כספית הזאת! ויש לנו עוד חצי כנס!" אם הייתי מפעיל את ההפתעה באירוע הסיום היא לא באמת הייתה הפתעה, אז כיוונתי אותה לשעה חמש.

"גורט!" קראתי, והרובוט נעמד לפניהם. "אל תתקרבו," הזהרתי. "הוא יהרוג אתכם בלי היסוס אם תתקרבו למרחק פחות מעשרה מטרים ממני."

"אני בכול זאת רוצה לדעת מה הדבר הזה אמור להיות," אמר השמן. זה היה אחד הדברים הכי מעצבנים אצלו, התחושה הזו שהוא שידר שהוא צריך לדעת הכול.

"רק... תישארו שם רגע," אמרתי בשעה שבדקתי בדיקות אחרונות. "טוב, ה'כספית' הזאת הייתה אומרה להיות T-1000, אבל משהו בבירור השתבש בתהליך ההתגבשות שלו. כנראה לא היה מספיק מידע בקבצים שהבאתם לי."

"ניסית להרוג את כולנו?!"

"לא. זה לא שהייתי מתנגד, אבל זו לא הייתה המטרה. הרעיון היה להסיח את דעתכם קצת בזמן שאני משתמש בזה," והצבעתי על המכונה שלידי.

"מה זה?"

"זאת מכונת זמן."

"למה אתה צריך בכלל מכונת זמן?!" היא נשמעה מופתעת.

"כדי לחזור הביתה. אני לא סומך עליכם."

"אבל למה?" היא שאלה. לא טרחתי לענות לה.

"מאיפה השגת מכונת זמן?" הוא שאל.

"אתם נתתם לי את כל מה שהייתי צריך, אבל לא שמתם לב כי אתם בורים! ומרוכזים בעצמכם. ואין לכם מושג מה הולך מסביבכם. אלוהים אדירים, איזה פעמיים פחות או יותר דרכתם על זה! אני רואה שאתם עדיין לא מבינים. ארגז מלא חלקים, דף הוראות מטושטש... לא קראתם אסימוב בחיים?!"

"אה! הרובוט שיודע להרכיב הכול!"

"כן, גאון, הרובוט שיודע להרכיב הכול. אמרתי לו להרכיב לי מכונת זמן כדי שאני אוכל לעוף מפה בכוחות עצמי. ואם יש לכם תכניות להמשיך עם ה'כנס' המגוחך הזה שלכם בשנה הבאה, צפו להפתעות!" לחצתי על הכפתור, וצפיתי בסיפוק במחסן המקולל ובשני המופרעים האלה נעלמים.