אור אחרון מאדים את שלוליות הענק. מועקה יורדת ומתיישבת לי בבטן התחתונה, יש לי בחילה. המבט שלי נודד לחלון המעבורת, מבעד למסך הטיפות היורדות בזעם, נצמד לאין ספור מגדלי תקשורת המזדקרים עד האופק, שולחים קרני לייזר צרות כאצבעות מאשימות לעבר השמים הסגולים. למטה, בשדה המחשיך, אפשר רק בקושי להבחין בדמויות האדם המתרוצצות על משטחי ההמראה. מרבית המבנים מטושטשים ורק מתחם הסחר הבין-כוכבי נראה מזמין וחגיגי כרגיל. ליאת הציעה קודם שנעשה שם סיבוב, נהרוג קצת זמן ואולי נרים כוסית, אבל לא יכולתי לחשוב על הפנים המחייכים, הלא יודעים, הפנים שעוד מעט… די! דרור נכנס לגנוב נשיקה ממירית אחותי, עשר שנים הם נשואים ונראים כאילו הכירו אתמול. מי היה מאמין? לא אני. עוד שש שעות נותרו לספירה לאחור.
"אבא," היא אמרה לו באותו יום בטלפון, "אני באה בערב עם חבר מאוד רציני, אני רוצה שתבטיח לי שתתנהג יפה." לעולם לא אשכח את המבט שלו כשהיא נכנסה, גוררת אחריה ענק חייכני.
"שלום, אני דרור" הוא הפתיע בקול רך, לחץ בעדינות את ידו של אבי ואחר את ידי, ורק כשהתיישב בזהירות על הכיסא ראינו את הכיפה הסרוגה שנמנמה על ראשו. עד אז כבר התרגלנו לשלל הטיפוסים שמירית הייתה מביאה, אבל בחור דתי? בשביל אבא זו הייתה הכרזת מלחמה.
בערך שנה אחר כך, כשכבר היה ברור שהוא הפסיד בכל החזיתות, הם באו יחד לבית הורַי כדי לספר את החדשות. התיישבנו כולנו סביב לשולחן, נשנשנו אגוזים ופירות ובין צלחת לצלחת מירית הנחיתה את הפצצה, "בחודש הבא אנחנו מתחתנים ועוברים לגור ברמת הגולן."
"מזל טוב!" אמא צעקה מהמטבח, אבא קפא והפך לפסל שחם מחוספס, ומזווית העין ראיתי את דרור קולט את המצב ומתכווץ לגודל מזוודה.
"מה בוער לכם כל כך?" אבא התפרץ. "את בהיריון?" היא הסמיקה אבל לפני שהספיקה לפתוח את הפה דרור הזדקף עד התקרה.
"מר אהרוני," הוא ירק את המילים, "באנו לכאן מתוך כבוד אליך… ולמשפחה…"
המבט של אבא דילג מעליו וננעץ במירית. "מה יש לך לחפש בחור הזה?" שאל. "את זורקת את כל העתיד שלך. מה יהיה עם הלימודים?" היא נעמדה מולו, הניחה את ידיה על מותניה ועיניה רשפו. בפעם הראשונה בחייו אבא נרתע צעד לאחור.
"העתיד שלי עם דרור," היא חתכה את האוויר, "אנחנו החלטנו! להיות חלוצים ולעבוד ביחד את האדמה." אולי הייתי מאמין לה, אם לא הייתי יודע שהקשר היחיד שלה לאדמה נמצא באדנית גרניום.
בקיץ הם התחתנו ועברו. בהתחלה נסענו לבקר כמעט כל שבת שנייה, אבל הדרך מתל אביב למושב יונתן לוקחת יותר מדי זמן ואחרי בערך שנתיים ההורים התעייפו. הנסיעות אחת לחודש החזיקו עוד שנה בערך, ואחר כך גם אני התחתנתי והמשכנו לבקר בעיקר בחגים.
במושב הייתה להם התחלה קשה, ולמרות כל העזרה שקיבלו מהשבט שלו הם היו עסוקים מעל הראש במטע המנגו ובמשק החלב. עוד חמש שנים עברו וכבר הייתי פעמיים דוד כשערב אחד, קצת לפני החדשות, שמענו דפיקה בדלת ומירית נכנסה.
"אביב, אני מוכרחה לספר לכם משהו חשוב." היא אמרה בלי לנשום.
"מה? מה קרה? קרה משהו?" הצלחתי לגמגם. היא חלפה על פנַי, חיבקה את ליאת, התיישבה על הספה הצהובה ואמרה בקול דרמטי, "יום הדין הגיע."
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, אז הלכתי לעשות קפה ושמעתי אותה מקשקשת עם ליאת בסלון. מסתבר שהשמנדריק שלה יחד עם כל שאר "החבריא" שלו משבט המבשר השתגעו לגמרי כבר לפני המון זמן. כשחזרתי עם הספלים והעוגיות, ליאת מצמצה במהירות, פיה היה מכווץ ועל פניה ההבעה הקבועה שלה כשהיא לא יודעת מה לומר.
"אפשר לקבל תקציר?" הנחתי את הספלים על השולחן ולקחתי לגימה. מירית לגמה שתי לגימות קצרות, בלעה ברעש והחלה לירות בצרורות. את השם משה צבי נריה שמעתי לפחות ארבע פעמים, וגם על סופות ברד, תכנית היובל, בני עקיבא, ודרור שבונה רפסודות מעצי מנגו. עשר דקות אחר כך הפסקתי להקשיב ורק בהיתי בשפתיה המתנועעות. תמיד היו לה רעיונות מוזרים, אבל זה נשמע מטורף מדי אפילו בשבילה. מה אני אומר להורים? אמא בטח תבכה ואבא יקלל את השמנדריק כמו בהתחלה.
"אז אתם מבינים?" אמרה, "בכלל אין לכם ברֵרה. מתי הכי מוקדם שתוכלו לבוא אלינו לתדריך?" לא הצלחתי לחשוב מה לומר. מה לעזאזל אני אמור לעשות אִתה? עם מי צריך לדבר? עם רופא או פסיכיאטר, עם ההורים? ואיפה בכלל מסתובב לו עכשיו השמנדריק בעלה?
"איפה דרור?" שאלתי אותה בקול שקט.
"לא הקשבת למילה ממה שאמרתי," היא התרגזה. "אמרתי לך, הוא עם המזכ"ל בנמל 'שקיעה', הם מסכמים עכשיו את הפרטים האחרונים." היא קמה והחלה להסתובב בחדר, "אתם מוכרחים להתחיל להתארגן." הגנבתי מבט לליאת, והיא משכה בכתפיה. "אני אשלח לכם את הרשימות, תצטרכו לדבר עם אגף המשק," היא דיברה בשקט, כאילו לעצמה.
"מירית?" ניסיתי לעצור את השטף אבל היא המשיכה, "טוב, קודם תיכנסו לעניינים, אחר כך נראה, אז מתי אתם חושבים שתצליחו לבוא?" לדבר אִתה יהיה בזבוז זמן. כשהיא מחליטה משהו, אף אחד חוץ מהשמנדריק לא יצליח להזיז אותה במילימטר. נעצתי בליאת את המבט הקשוח ואמרתי בקול הרגוע ביותר שהצלחתי לגייס, "בקרוב, אל תדאגי, ממש בקרוב."
היא הנהנה ויכולתי להישבע שראיתי הבעת הקלה על פניה המנומשים, פתאום התחלתי לדאוג לה ממש ברצינות. היא ניגבה את הידיים על החצאית בתנועה העצבנית שהכרתי מאז ילדותנו, ואמרה, "טוב, אז עכשיו אני חייבת ללכת להורים." היא הלכה שני צעדים לעבר הדלת, הסתובבה, והודיעה בקול של מדריכת טיולים, "אם יש לכם שאלות או כל דבר אחר אתם כמובן מוזמנים להתקשר." ממש הצלחתי לראות איך היא מסמנת וי באיזו רשימה מנטלית לפני שהוסיפה, "רק תזכרו שאין עוד הרבה זמן."
"אמא שלי תקבל התקף לב." אמרתי לליאת מיד כשהדלת נסגרה.
"אל תדאג," היא אמרה, "אני בטוחה שהכול יהיה בסדר. אולי עובר עליה משהו, לך תדע." לא חשבתי שאצליח להירדם. סגרתי לרגע את העיניים והתעוררתי בבהלה כשהשעון צלצל. כשיצאתי, השמים היו מאוד אפורים, כמעט שחורים, והאוויר עמד.
בדרך למשרד שמעתי שרשרת פיצוצים מלמעלה, ותוך שתי שניות נפתחו שערי השמיים והחל לרדת מבול מטורף. אין ספק שסיפור האסונות של מירית השאיר בי איזה חותם בניחוח תנ"כי. משכתי בכתפַי וגיחכתי לעצמי אבל כשאמא התקשרה וביקשה שנבוא אליהם מהר ככל האפשר איבדתי את חוש ההומור. "טוב, אני מוכרח לחזור לעבודה…"
"רגע, אבא רוצה לדבר אִתך." אבא בבית? יש מלחמה?
"אביב," הוא אמר בקול של מג"ד בתותחנים, "אני יודע מה אתה חושב. בכל זאת, אני רוצה שתגיעו לכאן עוד הערב לדיון משפחתי." וניתק.
בקושי הספקתי לחשוב לעצמי מה לעזאזל קורה כאן?, וסוניה העבירה את ליאת בקו השני. "אביב, יורד כאן ברד בגודל כדורי טניס, אני מפחדת…" הבטן שלי התכווצה.
"אני לא מרגיש כל כך טוב," מלמלתי לסוניה בדרך החוצה, ממילא אף אחד לא ישים לב. הגשם התחזק ועד שהגעתי למכונית הייתי ספוג מים בריח חלודה.
בערב, שביל הגישה לבית הורַי היה מוצף. החזקנו ידיים כדי לא להחליק וחצינו על קצות האצבעות. בהתחלה אמא הסתובבה סביבנו כמו ברווזה מודאגת, אבל כשאבא החל לדבר היא התיישבה על הכורסה הכחולה בצד ופכרה אצבעות.
"במלחמת גוג ומגוג המתוארת בספר יחזקאל מוזכרים עשרה אותות שיתגשמו טרם החורבן. החמישי זוהה לפני כמאתיים שנים ומאז הקהילה חיפשה פתרונות. בין היתר הם הקימו תנועת בני נוער שהוכשרה להנהגה…" הוא השתתק והסתכל עלַי בציפייה. יופי חי, עכשיו גם הוא חוזר לי בתשובה.
"אתה מדבר על בני עקיבא?" ליאת שיתפה אִתו פעולה. הסתכלתי בה במבט נוזף. הוא הנהן.
"תראו, קודם אני צריך להתנצל." הוא הוריד את המשקפיים ומצמץ בעיניו, הגרסה שלו להבעת חרטה. "למירית היו כוונות טובות אבל היא שכחה שהדוברות היא התפקיד שלי." מה? צמצמתי את עינַי.
"מה אתה בעצם אומר?" שאלתי בזהירות, "אולי תתחיל מההתחלה?" הוא שוב הנהן.
"חודשיים אחרי החתונה של אחותך, דרור הכניס אותנו בסוד הדברים. בהתחלה לא האמנתי לחזון האפוקליפטי שלהם, מה לי ולסיפורי פנטסיה? זה תמיד היה השטח שלך." הוא לא התאפק מעקיצה קטנה לכיווני, אבל חייך. "לצערי הם הוכיחו את הנקודה."
"עשר שנים אתה יודע, ולא אמרת לנו מילה." רתחתי מכעס.
"נתתי למזכ"ל את המילה שלי. זה לא שהתכוונו להשאיר אתכם כאן."
קמתי, התיישבתי, קמתי, ליאת משכה אותי ביד, "אביב, בבקשה, אני רוצה לשמוע."
"הם היו מאחורי הקלעים של כל מסע לחלל. הם השתתפו במימון, הם דחפו וחקרו ולמדו ובמקביל חיפשו מפתח לבניית חברה חלוצית שתגשים את הערכים תורה ועבודה." הוא לגם מבקבוק המים. "הם אפילו שלחו את בניהם לצבא כחלק מתכנית האימונים. כשהמסע הבין-כוכבי החל לפרוח הם השתלטו על העניינים." פתאום תפשתי, הוא מדבר על ספינות ההתיישבות.
"מושבות? אז בשביל מה כל הסודיות?"
"בן, יש לנו עולם שעומד בפני חורבן, עשר ספינות, וכוכב מים עם יבשת אחת ויחידה." הוא צקצק בלשונו. "מה אתה חושב שיקרה אם כולם ידעו?" מהומות, מלחמה, רצח, כל התשובות היו כתובות על המצח שלי.
"אבל המושבות בלונה ובגנימד, הם יוכלו לקלוט אנשים…"
"מעטים מדי. האמן לי, בן." הוא שאף עמוקות והישיר מבטו לעינַי, "הרבה אנשים חכמים חשבו על כל האפשרויות במשך זמן רב, הכול נלקח בחשבון."
"אז כולם… האנשים? החיות?" הוא הסתכל על הרצפה ושתק. "ואין כלום, שום דבר שאפשר לעשות?" קולי נשבר. ליאת מחצה לי את היד ופרצה בבכי.
הוא נענע בראשו, בלע ואמר בשקט, "אנחנו זכינו לקבל הזדמנות להתחלה חדשה."
עכשיו כולנו כאן, בנמל "שקיעה".
עשר, תשע, שמונה… דרור מרים את המיקרופון וקולו נשמע ברדיו, "חבריא – חזק ואמץ!"
אנחנו מזדקפים, שנים עשר שבטים, מאה אלף נבחרים, כולנו שואגים, "עלה נעלה!" יחד עם המנועים, שלושים שנות אור למעלה וקדימה, לבנות לנו בית בכוכב ארץ בנים.
—
ברק שגיא הוא כותב בכל שלל עיסוקים המצליח לשלב מדע בדיוני בין לבין. הוא חי בצפון הארץ עם אשתו ומליון חתולים.
מעולה! ואפשר ממש לדמיין את "נמל שקיעה" מצויר על קירות הסניפים בעולם החדש
תודה נועה, תגובה כייפית.