יומן התוכן

תעשי לי אתר, היא אמרה לי. "אל האינסוף". ושיהיו בו פרוייקט סיפורים, ויומן תוכן, וכל השאר, את יודעת... יש לנו כנס להרים. את תעשי את האתר. הנה עיצוב. וחתול. ושיהיה בנושא הכנס, זאת אומרת, אינסופי.

טוב, רק אחרי שהתחלתי הבנתי את הטריק האמיתי. אי אפשר להפסיק לעבוד על אתר אינסופי. כל הזמן צריך להוסיף עוד דברים ועוד דברים. וגם כשהכנס יגמר, עדיין אצטרך להמשיך לעבוד על האתר עד אינסוף!

ולמה בכלל הנושא הוא לא סוף העולם? איך מפספסים ככה את 21.12.12?

"אז אני רוצה קוביה עם סיפור השבוע. וגם קוביה עם הכניסות החדשות של יומן התוכן. ושהתוכניה תזהר בסגול ושכל פעם שמישהו מסתכל עליה היא תבליט את ההרצאה שהוא רוצה לשמוע. גם אם הוא לא יודע שהוא רוצה לשמוע אותה. טלפתית. ושכל פעם שמישהו ממלא טופס צור קשר אני אקבל SMS.  ושיהיה איש כזה שמדבר ומדריך אנשים איך להשתמש באתר. ומפה אינטראקטיבית כמו של גוגל שתראה את הבניין ואיך מגיעים לחדרי ההרצאות. ואפליקציה שתתקשר באופן אוטומטי למרצים בבוקר הכנס ותוודא שהם התעוררו. ואת הטארדיס. ואת הדוקטור. תוכלי להספיק הכל עד הכנס? מה לא? אין דבר כזה... זה יהיה מוכן עד הכנס, כן? איזה ספר בראש שלך? הכנס יותר חשוב! כי יש לי פה ערכה עם חיידקי דבר... אה, מעולה, מתה עליך! ידעתי שיש על מי לסמוך."

אז אייקון בא ועבר והאתר באוויר. ישבתי לילות כימים כדי לדאוג שהאתר יהיה מוכן בזמן, כדי שהיא תוכל לשים את הכתובת על הסימניה הזו שהיא אמרה שהיא תחלק לאנשים באייקון. בתור תודה היא מחקה את כל הסיפורים המעולים ששמתי בפרוייקט הסיפורים. חבל. כתבתי סיפור נפלא על מישהו בשם ירחמיאל שמטפס על עץ אינסופי, והוא מטפס ומטפס ומטפס ועולה יותר ויותר גבוה וכל הזמן רואה דברים מוזרים בדרך. מגפיים מעופפים, עננים בצורה של קוביות, דברים כאלה. זה יצא ממש מקסים אבל היא מחקה אותו. והיה גם סיפור על בחורה בשם צלילה שצוללת בצוללת קטנה לקרקעית הים, ולא מגיעה לקרקעית כי האוקיינוס אינסופי. והיא צוללת וצוללת ורואה דברים מוזרים בדרך. בית תת ימי, ובני מים, ודגים מדברים, ודרקוני ים. אבל אתם לעולם לא תקראו אותו, כי גם את זה היא מחקה.

אבל נראה שהיא לא שמה לב שאני כותבת לעצמי את היומן הקטן הזה, אז אני ממשיכה להשתמש בו עד שהיא תשים לב. מקסימום אני אגיד לה שזה בשביל הבדיקות שצריך לעשות אחרי שהאתר כבר באוויר.

לא שאני יכולה לנוח או משהו, כמו שכתבתי ממש בהתחלה, העבודה על האתר אינסופית. כבר יש לי רשימת משימות חדשה. אני חייבת לגנוב ממנה את שטר הבעלות הזה שהיא הראתה לי ולקרוע אותו. דרך אגב, מישהו יודע אם עבדות זה חוקי במדינת ישראל?

יומן תקלות, 10.10.2012

מי לימד את המתכנתת של האתר עברית?

זה בפירוש לא היה חלק מדרישות התפקיד. רצינו אשפית HTML, רצוי עם שליטה ב-HTML5 וכמובן מומחית וורדפרס. אין צורך להזכיר שליטה מלאה בכל מה שבא מסביב – JS, CSS, PHP וכל השאר. אבל עברית? זה באמת לא נחוץ בשביל הבנייה של האתר. וחוץ מזה, בשביל זה אנחנו כאן. אחרת אנחנו מקבלים דברים כמו הפוסטים האחרונים האלה, שהיא בטח הגנה עליהם מפני מחיקה. יש שם דברים שהמבקרים שנכנסים לדף הזה לא צריכים לדעת.

אבל זאת לא הבעיה האמתית. השלט מעל הדלת הוא הבעיה האמתית. היינו חייבים לשים אותו שם, דרישה שמוגדרת בחוק. וכתוב בו בפירוש "יציאה". אם היא אי-פעם תרים את העיניים מהמסך, יש סיכוי שהיא תראה אותו ותצא מכאן. זה לא בא בחשבון. למרבה המזל, היא מעלה את הפתרון בפוסט שלה עצמה – זה הולך להיות אתר אינסופי.

אני מקווה שזה הרישום האחרון ביומן התקלות הזה, אבל יש לי הרגשה שאני אצטרך לחזור אליו בחודשים הקרובים עד הכנס.

הייתה לנו בעיה עם הסימניות. הן לא הגיעו בזמן שהבטיחו, וזה חבל כי הן ממש מגניבות. טלי עשתה עבודה מעולה, ואפילו יש בהן חתול! תשאלו את מ', היא ראתה אותן בדפוס. הבעיה היא שהן לא הגיעו מהדפוס אלינו. היה איזה קטע ממש מוזר עם השליחים שלהם שלא הצליחו להגיע אלינו.

בפעם הראשונה שהתקשרנו, הם אמרו שהשליח יצא והסימניות בדרך. שעה, שעה וחצי מקסימום. חיכינו בסבלנות, ואחרי שעתיים התקשרנו לשאול מה קורה. הבחור שענה בדפוס היה מאוד נחמד ומנומס, אני חייב לציין. הוא התנצל ואמר שהוא יבדוק עם השליח מה קורה. הוא חזר אלינו אחרי עשר דקות ואמר שמשהו קרה לשליח, הוא לא פירט, אבל התנצל ושאל אם נעדיף לחכות או שהם ישלחו למחרת. אמרנו שלמחרת זה בסדר, כי יש לנו זמן.

למחרת הוא התקשר שוב, הבטיח שהשליח יוצא ואפילו הציע לתת לנו את המספר שלו. חיכינו עוד שעה וחצי, ושוב התקשרנו לברר מה קורה כשהשליח לא הגיע. ההוא בדפוס היה ממש מבולבל, וביקש מאתנו להמתין על הקו דקה. מ' שמעה אותו ברקע מדבר עם השליח. היא אמרה שלא ממש ברור מה הלך שם אבל הבחור צעק על השליח משהו על תירוצים זולים ושזאת הפעם האחרונה שהם עובדים עם החברה הזאת. אחר כך הוא אמר שהוא בעצמו יביא את הסימניות. הוא אפילו הבטיח להתקשר מהדרך עם דיווחים איפה הוא.

בשיחה הראשונה זה היה משהו בסגנון: "אני מצטער, זה לוקח יותר זמן משחשבתי." אחר כך הוא אמר: "אוקיי, משהו פה מוזר. הייתי אמור להיות כבר הרבה יותר קרוב." בשיחה השלישית זה כבר נשמע בערך כך: "העיר הזאת מופרעת לגמרי. היא לא נגמרת. הייתי אמור להיות כבר בשלושת רבעי הדרך. משהו פה דפוק לגמרי." וכשאנחנו התקשרנו אליו אחרי עוד כשעה של דמה כל מה ששמענו היה רצף קללות חנוקות ולא מובנות.

בסופו של דבר, בן הזוג של מ' קימבן את מכונת הזמן של האגודה והפך אותה למכונת טלפורטציה (אחרי הכול, זמן ומרחב, אתם יודעים), ופשוט השתגרנו לדפוס לקחת את הסימניות דרך על-מרחב. העצה היחידה שלי מכל הסיפור, אל תעבדו עם דפוס זנון אם אין לכם מכונת טלפורטציה. הם מקצועיים ונחמדים, אבל הסיכוי שלכם לקבל את העבודות אפסי.

אחד המרצים קלקל לנו את עורך התוכן, כשהגיש הרצאה בשם "כל סיום אינו התחלה חדשה". העורך שלנו, אדם אמיץ מאין כמותו, ניסה להתמודד עם הטקסט הזה כמיטב יכולתו ושקע בקטטוניה. אני מביא את התקציר להלן, קריאתו על אחריותכם בלבד.

כל סיום אינו התחלה חדשה

בחינה דקונסטרוקטיביסטית אמתית של המילה "סוף" מגלה את המלכודת המחשבתית שאליה מובילה אותנו ההבניה החברתית-תרבותית של המילה, המעוררת אשליה של סיום, של קץ, של מבוי סתום, שאינה קיימת למעשה במציאות אלא היא מוכתבת על ידי המסמל שאין קשר אמתי בינו ובין המסומל; והא ראיה שלא רק שמילה זו, "סוף", מסתיימת בעיצור ולא בתנועה כך שאין בה פתח לזרימה האמתית של המציאות שבה אין מקטעים סופיים אלא רק תנועה (!) שאותה אנו קוטעים בעצם מעשה ההתבוננות אלא שאפילו האורתוגרפיה שלה, הסיום באות סופית (מוסכמה לשונית פגומה שמוחלת רק על חלק מהאותיות) שהרגל שלה יורדת מתחת לקו הכתיבה הרגיל, יוצרת אצל הקורא אשליה של קטיעת מכלול אורגני לפיסות מלאכותיות (אופי שניתן לראות גם ב fin הצרפתית הפתוחה רק כלפי מטה וב end האנגלית המסתיימת בקו אנכי מימין ומציבה מחסום בפני התקדמות המשפט); מסיבה זו עצמה אין בתקציר זה נקודות כלשהן, אלא רק הפסקים רכים יותר, כדי להבהיר לקורא את הצורך בבחינה דקונסטרוקיטיביסטית אמתית של המילה "סוף"

העורך שלנו, שהוא לא רק אמיץ אלא גם אדם בעל יושרה פנימית ומסירות לכנס (אל תאמינו לשמועות הזדוניות שהמסירות נובעת מכך שיקיריו כלואים במרתף ביתו של ע'), עשה כמיטב יכולתו. לאחר שהוא נתקף עוויתות, נחלצנו לפעולה. היחידה למבצעים מיוחדים של האגודה הפילה את רשת החשמל באזור מגוריו על ידי שכנוע התושבים שאם כולם יפתחו את המקררים ויציבו לידם מאווררים תעשייתיים שיזרימו את האוויר הקריר החוצה, הלחות באזור מגוריהם אי-שם בגוש דן תרד בשלושה אחוזים. המחשב של העורך כבה.

במקביל ע', הגר באזור אחר בארץ, נכנס לתיקיית דרופבוקס שבה שמורים קובצי התקצירים לאחר שנקט באמצעי הגנה ידועים (מחרוזת שומים, גיבוי של ערפדים בעלי נשמה, רובה קצוץ קנה טעון בכדורי כסף, כפפות לייטקס ומשקפי שמש מתוצרת "סיריוס קיברנטיקה"). הוא מחק את הקובץ, בלי לפתוח אותו קודם, וקידש את התיקייה בעזרת מגן דוד וירטואלי שזכה לברכת הרב fMRI. העורך עובר כעת תרפיה באמצעות חתולים, ואנו מקווים שישוב לעשתונותיו בקרוב. הוא כבר כמעט אינו פורץ בזעקות "לאקאן!" ספורדיות.

אני יודע שכבר לא ה-22 בחודש, אבל כבר שש שעות בערך שאנחנו מנסים להתמודד עם השטות הזאת של התקציב.

מ' עלתה מולי בצ'אט ואמרה שהמחשב שלה שהולך למות התחיל לעשות דברים מוזרים. כששאלתי למה היא מתכוונת, היא אמרה שהאקסל השתגע. היא מנסה לעבוד על התקציב והוא נותן לה תוצאות מוזרות. היא שלחה לי את הקובץ כדי לראות אם אני אוכל לפתור את הבעיה.

בהתחלה לא הבנתי על מה היא מדברת. היו שם הוצאות, הכנסות צפויות וכל מה שבדרך כלל יש בקובץ של תקציב, וזה אפילו נראה הגיוני יחסית. רק כשהבטתי בתא של סיכום ההוצאות הבנתי מה הבעיה. התוצאה שם באמת לא הגיונית.

המחשבה המיידית שלי הייתה שאולי יש שם איזה נוסחה מוזרה שנדחפה מאיפה שהוא, אבל בשורה של הפונקציה לא ראו כלום וגם כשהכנסתי מספרים אחרים התוצאה לא השתנתה. העתקתי את הנתונים לגיליון חדש בקובץ, אבל עדיין קיבלתי את אותה תוצאה מטופשת. זה קרה גם בהעתקה לקובץ חדש. אז סגרתי הכול, פתחתי קובץ חדש, והקלדתי את כל הנתונים מחדש, עברתי עליהם פעמיים, וזה עדיין לא הסתדר.

בשלב זה קמתי משולחן העבודה, פניתי לעבר סיאטל, ובעודי מניף את אגרופי הקמוץ באוויר קיללתי את ביל גייטס קללות נוראות ואיומות. אני בטוח שקתולהו היה שם, ולדעתי גם איוואן האיום.

גמרתי אומר לשים את מבטחי באנשים ברי לבב וישרי דרך, שכל כוונותיהם להיטיב עם העולם, ופניתי לקהילת הקוד הפתוח. הורדתי ליברה אופיס והתקנתי אותו, ותוך מלמול מילים נבחרות בהונגרית עממית הקלדתי את הנתונים שוב. כשהצצתי בסיכום ההוצאות, זיעה קרה כסתה את עורפי.

לא משנה מה אני עושה, לא משנה מה מ' עושה, ההוצאות של הכנס מסתכמות ב-666 שקלים. השוני היחיד מתקבל כאשר מגדירים את התא שיציג נקודות עשרוניות, אז הסכום הוא 666.666 שקלים.

מחר אני הולך לקנות כמה שישיות מים ומספיק נייר טואלט להחליף תמורת מזון במקרה הצורך.

הי, זו שוב אני. המתכנתת. סליחה שנעדרתי.

אחד מהבוסים פה השתלט על היומן שלי, הפך אותו ללוג התקלות האישי שלו! הייתם מאמינים? והוא עוד מדבר על דברים שהמבקרים באתר לא צריכים לדעת. אני לא בטוחה שהוא מודע לזה שהיומן הזה פתוח לציבור! ואני חושבת שהוא גם מאשים אותי בכל התקלות האלה.

הם ניסו לחסום את הגישה שלי ליומן, אבל אילו הם היו יודעים איך לעשות את זה, הם לא היו צריכים אותי, נכון? בסוף הם הציבו גופר שכל תפקידו הוא לחשמל אותי, אם אני מנסה לכתוב ביומן. בגלל זה נעדרתי. אבל עכשיו שאלתי אותו איפה יש מים, אז הוא נזכר שהוא גופר ורץ להביא. אז יש לי כמה דקות עד שהוא יחזור.

אתם בטח רוצים לדעת מה עבר עלי בינתיים. אז כשהם היו עסוקים בלהתווכח עם בתי דפוס ולנסות לפענח קבצים בעייתיים, אני הוספתי טופס למרצים ומתנדבים ודף עם באנרים, והייתי ממש גאה בעצמי. וחשבתי שיתנו לי ללכת, אבל אז מצאתי את האתר של שנה שעברה. והיה שם יומן שכתב טכנאי רובוטים שהם חטפו והתעללו בו והזריקו לו כל מיני חומרים. בסוף הוא הצליח לברוח, אבל אני חושבת שהיו לו כמה כישורים שלי אין. אני ממש מפחדת עכשיו.

אוי, הגופר חוזר עם המים שלי. צריכה לשלוח ולסגור, שהוא לא יראה.

מים? הוא הביא לה מים? אני רק מקווה שזה היה בכוס עם מכסה והיא לא נרטבה. אחרת אני לא לוקח אחריות.

בכלל, אני חושב שצריך להרחיק את הגופר הזה ממזון. אמרנו לו שצריך לפרסם את הכנס, אז היה לו רעיון מבריק. הגאון החליט להקים דוכן ולחלק לאנשים ממתקים עם הזמנות לאירוע. אז היום הוא אסף אבנים באיזה חלקה שעדיין לא בנו עליה כלום, שם עליהם קרש, לבש תחפושת של איירון-מן והעיף עפיפון כדי למשוך אנשים. רעיון חביב, אבל לא עושים דברים כאלה בירושלים.

קודם כל לא עושים דברים כאלה בירושלים כי אין לך מושג למי הקרקע שייכת ומי יחליט שאתה בונה מבנה לא חוקי על האדמה שלו. זה יכול להיות הפלג הקיצוני של הכנסייה האורתופרבויוונית שמאמין שנשמתך תיגאל רק אם תאמר שלושים תפילות לאור ירח כחול כשאתה מלקה את עצמך בצרור ענפי אגמון (ובמקרה הצורך, יגאלו את נשמתך עבורך), או שזה יכול להיות איש עסקים עלום כלשהו ממדינה עלומה כלשהי שידאג שמעתה ואילך גם אתה תהיה עלום. אני לא בטוח עם מי מהם עדיף להתעסק.

בנוסף לזה לא עושים דברים כאלה בירושלים כי לא חופרים לעומק יותר משלושה סנטימטרים בירושלים ביום. לפני שתספיק להזיז אבן, אתרא קדישא, הוואקף ורשות העתיקות יתנפלו עליך. ואז יחייבו אותך לממן חפירות הצלה, וגם מיץ תפוזים למפגינים שמוחים בחום בעד/נגד הזזת האבן השנייה משמאל בטענה שיכול להיות שיש מתחתיה עצם לסת של החמור שבה הכה שמשון את ארבעת המלכים או משהו כזה.

ועל אחת כמה וכמה שלא עושים דבר כזה במקום שנקרא עמק רפאים. כן, זה אזור שעוברים בו הרבה אנשים והוא יכול למשוך הרבה תשומת לב, אבל לא סתם קוראים לו ככה. אין לך מושג מי עוד יחליט שהוא רוצה לטעום מה"טוויסט" שהכנת על השולחן. אחרי הכול, ידוע שכל מלאי הטוויסט העולמי יוצר בשנת 579 לפנה"ס (זה ההסבר היחיד למרקם של הדבר הזה) ובאדמה של ירושלים יש כל מיני דברים שמתגעגעים לאוכל של אמא. לפני שאתה יודע מה קורה, זוזים, זמזמים, אימים ושאר דברים שאתה ממש לא רוצה לדעת מהם צצים לך בכנס.

היום האחרון של אוקטובר מחר, עוד חודש וחצי לכנס, אני די חושש לגלות מה יסתובב ברחובות בלילה.

שנייה שמאלה, ראשונה ימינה ואז שני גרמי מדרגות למטה. ושם הדלת החוצה.

הייתי בטוח שזו הדרך. פניתי בפנייה השנייה שמאלה, ואז בראשונה ימינה, והגעתי למדרגות. למעלה. אין גרם מדרגות כלפי מטה. בניגוד להוראות ששיננתי לעצמי עד אז, עליתי במדרגות. הן נגמרו במרתף. אני לא רוצה להגיע למרתף. כבר הייתי בו. שלוש פעמים בחצי השעה האחרונה. אז חזרתי על עקבותיי אל המדרגות וגיליתי שמעבר לפינה הן ממשיכות לעלות. אחרי חמש מדרגות הייתה דלת מוברחת שעליה כתוב "דלת אש – להחזיק פתוחה תמיד". אז הסרתי את הבריח ופתחתי אותה, ויצאתי לגג. אין לי מושג איך חמש מדרגות הובילו אותי מהמרתף לגג, אבל זה מה שקרה.

כל העסק התחיל לפני שלוש שעות בערך. אני ו-מ' היינו בישיבה עם האנשים של האוניברסיטה, ועשינו סיבוב לראות את החדרים החדשים. בניגוד לשנים הקודמות, כל החדרים השנה נמצאים באותו מבנה. כל עוד הלכנו בעקבות המדריכים שלנו הכול היה בסדר, הבעיה התחילה כשהחלטנו אחרי זה לעשות סיבוב בעצמנו. אני לא מתחייב שזה תיאור מדויק לגמרי של כל מה שקרה, אבל זה מה שאני זוכר. התחלנו בזה שעלינו חצי קומה לחדר ההרצאות ששקלנו לקרוא לו "רגנרוק", וכשיצאנו ממנו אמרתי בביטחון שהחדר הבא נמצא בקצה המסדרון ולמעלה במדרגות. הוא לא היה שם. במקומו היו שם שני חדרים אחרים. אז עלינו עוד קומה, ומצאנו את עצמנו בחדר הסנדאות שבקומת המרתף.

מ' אמרה בשלב זה שהיא רוצה לראות את המקלט, לראות אם אפשר לעשות בו משהו, וחצתה את חדר "מגידו", שנמצא ממש ליד חדר הסדנאות, לצד השני שבו יש דלת למקלט. אני נשארתי בחדר הסדנאות לנסות להחליט מה הדרך הכי טובה לסדר אותו, וכשהיא לא חזרה אחרי חמש דקות הלכתי לחפש אותה. היא לא הייתה במקלט. חשבתי שהיא יצאה ופספסה אותי, אז עליתי למעלה, ללובי, וראיתי אותה נעלמת שוב לכיוון "רגנרוק". רצתי אחריה, אבל כשעליתי את חצי הקומה היא לא הייתה שם. רציתי לתפוס את המעלית ללובי העליון, אבל על המעלית היה שלט "אין להשתמש במעלית". אז עליתי לקומה הבאה במדרגות, ויצאתי במקלט.

חציתי את המקלט ואת "מגידו", אבל במקום חדר הסדנאות ליד "מגידו" היו הפעם שירותים. זה היה רעיון לא רע (בין השאר כי הרגשתי שאני מתחיל להתייבש ורציתי קצת מים), וכשיצאתי שמעתי את מ' קוראת לי מלמעלה. עליתי, אבל הלובי התחתון לא היה במקום שהוא היה בו קודם ובלית בררה המשכתי לעלות ויצאתי בקומה השלישית. מלמעלה, ראיתי את מ' ואמרתי לה שלא תזוז, אני כבר מגיע.

לפני שיצאתי לדרך ווידאתי שאני יודע בדיוק לאן ללכת – שנייה שמאלה, ראשונה ימינה ואז שני גרמי מדרגות למטה. שם התחיל הפוסט הזה.

ואז הגעתי אל הגג. התיישבתי לנוח לרגע על המעקה של הגג, וראיתי שמשובצת בו אבן "מוביוס, קליין, אשר – אדריכלים". אני חושב שאני מתחיל להבין מה קורה כאן.

מתכנתים זה קל. קודם כול, הם לא יודעים מה לעשות עם מכונות גדולות. אם זה זז וזה גדול יותר מעכבר של מחשב, הם לא בטוחים מה לעשות עם זה. הם מנסים לכתוב קוד בשבילו, ולא מסוגלים לעלות על הרעיון של למשוך במנוף הגדול מימין. וחוץ מזה, הם מתקשים עם לטינית. זה בגלל שגם המספרים הם באותיות, והם פשוט לא מסוגלים לעכל את הרעיון הזה. למעשה היה כתוב שם "אל תפסיק ללכת בכיוון זה במשך MCMLXXIV שניות ותגיע החוצה", אבל היא הייתה בטוחה שזה קוד למשהו.

אבל אם מתכנתים זה קל, גופרים זה קשה. הגופר הזה הוא עוד טוב יחסית, היה לנו אחד לפני שנתיים שעשה לנו צרות מפה ועד להודעה חדשה. מזל שהייתה לנו את שושנה כאחמ"שית. ראיתי אותם באייקון. היא הייתה עם מנשא וחשבתי שנולד להם ילד, אבל היא הסביר שאם הוא לא צמוד אליה הוא נתקף חרדה ופשוט מתיישב בפינה ומיילל. יש לו נטייה ללכת לאיבוד לבדו.

לא שהגופרים של השנה הם משהו. האידיוט הזה עם המתכנתת עדיין לא הצליח לגרום נזק, אבל הבחור שהיה אחראי על סידור החדרים כמעט הצליח להביא את סוף העולם. אם כי אני מניח שמידה מסוימת זאת אשמתי. זאת הייתה טעות להגיד למישהו שקוראים לו חנוך שאנחנו צריכים כיסא בשביל אורח הכבוד. הבחור עלה למעלה, ואחרי כמה זמן אני מתחיל לשמוע רעשים מוזרים ולהריח משהו בוער. כשעליתי לבדוק מה קורה, אני רואה אותו מנסה לפתוח פתח בין-ממדי מספיק גדול בשביל להעביר כיסא של אש בגודל אלף אלפי רבבות פרסאות. חישוב זריז מגלה שגודל הכיסא הוא 14,790,000,000 קילומטרים, ככה שאתם מבינים את הבעיה. וגם, הישבן של אורח הכבוד לא עשוי מאסבסט (כי אסבסט מסרטן).

חנוך טען שזה הכיסא שלו מהבית שהוא תמיד יושב עליו, אבל לא השתכנעתי. דיברתי עם אביו של חנוך (שבשמים, שמשום מה התעקש לקרוא לו מטטרון) והוא סגר את העסק מול חנוך. בינתיים אמרתי לחנוך לקפוץ לעיר העתיקה לקנות חומוס מאבו זיאד שיהיה למתנדבים מה לאכול, ואני מתחיל לתהות אם זה היה רעיון טוב. יש אורות מוזרים מעל החומה מפעם לפעם.

מ' החליטה שהכנס לא זוכה למספיק חשיפה והיה לה רעיון בעקבות מייל הזוי שקיבלנו לפני שנה או שנתיים – היא תרים צפלין (קטן, אבל בכל זאת צפלין) מעל האוניברסיטה עם הלוגו והכתובת של האתר.

זה עבד, כי טכנית זה לא בעיה. אחרי הכול המדשאה המרכזית די גדולה ואפשר לעגן את הצפלין לפסל של מור בצד אחד ולגזע של הסקוויה בצד השני. הסטודנטים רגילים לכל מיני דברים מוזרים על המדשאה הזו' והם חמקו מבעד לכבלים בלי בעיה. ראיתי אפילו קבוצה של סטודנטים לפיזיקה מתגודדים מתחת לצפלין ומתכננים להשתמש בו כפלטפורמה לשיגור משהו זה או אחר, אבל הם לא הספיקו לממש את התכנית שלהם.

למקרה הלא סביר שמעולם לא הייתם בכנס, האוניברסיטה נמצאת במרחק של יריקה וחצי מהכנסת. בגלל זה הכנס נערך בחנוכה, כשהיא בפגרה, אחרת שומעים את הדפיקות של הפטיש של היו"ר וזה מוציא את החבר'ה של "לשיר בכל הכוח" מהקצב. צפלין ליד הכנסת, בעיקר בימים אלה, הוא לא ממש רעיון טוב. הדבר הובהר לנו היטב כאשר שלושה מיירטים של "כיפת ברזל" התמקדו בצפלין והורידו אותו הישר על הפיזיקאים. טוב, את מה שנשאר ממנו.

לא הרבה זמן אחר כך הופיע באוניברסיטה גדוד שלם של אנשי משמר הכנסת. משום מה, הם החליטו להתמקד בי בתור החשוד העיקרי. רק בגלל שהתמונות שלי מופיעות באיזה תיק ישן שכתוב עליו "לירות קודם, לשאול שאלות אחר כך" זה אומר שאני קשור לזה?

כרגיל, א' הצילה את הכנס. אני ו-מ' נראים אנשים נכלוליים ולא אמינים, אבל לה יש מראה שמשכנע כל אחד שהיא פשוט לא מסוגלת לזמום משהו מרושע. בגלל זה היא א' מרצים כל כך טובה, דרך אגב. לפני שאתה חושד בכלל כבר התנדבת להעביר שתי הרצאות, להנחות פאנל ולהיות סדרן של עצמך באירועים האלה. והיא גם מכירה את כל העולם ואשתו. בכל מקרה, היא דיברה עם מי שצריך ואיכשהו זה נגמר בזה שאיווט ליברמן יופיע במופע הסיום.

אתם לא מאמינים איזה בית משוגעים הלך פה בימים האחרונים. אני חושבת שאם אשמע אחד מהם מזכיר את המלה "תוכניה" עוד פעם אחת, אני אמחוק להם את האתר.

עד שהתחיל הטירוף הזה של התוכניה רק "היא" אמרה לי מה לעשות. וגם אז היא היתה נורא לא החלטית, וכל פעם נתנה הוראות סותרות ולא ממש ידעה מה היא רוצה, אז עשיתי בדרך כלל מה שהבנתי והיא היתה מרוצה. אבל לפני כמה ימים גם "הוא" התחיל להסתובב פה. ואני לא יודעת אם ראיתם אותו, אבל הוא די גדול וחזק ואפילו הגופר רעד מפחד כשהוא עבר בחדר. וחוץ מזה, גם באה "היא השניה" שהוא והיא כל הזמן התייחסו אליה ביראת כבוד למרות שהם אמורים להיות מעליה בהיררכיה של הארגון הזה. וכולם היו נורא לחוצים על התוכניה. מה יהיה עם התוכניה, ולמה עוד אין תוכניה, והאשימו אחד את השני וצעקו זה על זה מעל הראש שלי. הגופר כל הזמן רץ להביא מים.

ובינתיים "היא" נזכרה שיש עוד פרוייקט סיפורים שצריך פתאום להכין יש מאין. תגידו, כמה פרוייקטים של סיפורים צריך באתר אחד? אז כולנו עבדנו כמו מטורפים, כשלפעמים אנחנו דורסים את העבודה אחד של השני. והוא כבר התחיל לומר שאם התוכניה לא תעלה מיד אף אחד לא יבוא לכנס. כאילו שמישהו יבוא לכנס הזה שלהם עם תוכניה או בלי תוכניה. הוא בירושלים! בדצמבר!

ואז התוכניה סוף סוף היתה מוכנה, והוא הדפיס אותה, וכמובן שהגופר שפך עליה מים, אז הוא הדפיס אותה שוב. לפחות לא ראיתי את הגופר הזה יותר. היא השניה גררה אותו מעבר לדלת הזאת שכתוב עליה "יציאה" וחזרה רק אחרי דקות ארוכות. וכשהיא חזרה היא צעקה שמישהו הפעיל את מכונת התנועה המתמדת שהיא בנתה במיוחד בשביל הכנס, ושעכשיו אי אפשר לעצור אותה, ולכן היא גם לא תוכל להביא אותה לכנס. וכשהיא תתפוס את מי שעשה את זה היא תראה לו מה יש בחדר 207 במסדרון. אני שקעתי מיד בעבודה באתר וקיוויתי שהיא תחשוב שזה הגופר.

כשהסתכלתי על הקובץ של התוכניה ראיתי שהם השיגו מרצים מצוינים. היו שם ליאה סקייווקר-סולו שהיתה אמורה להרצות על מסדר הג'דיי המחודש, קפטן ז'אן-לוק פיקארד על אתיקה בצי, תוכנן דיבייט בין שרידן לסיסקו על המבנה היעיל לתחנות חלל, הארי סלדון היה עתיד לדבר על המתימטיקה של ההיסטוריה, ראש הממשלה הרייט ג'ונס היתה אמורה להרצות על ניהול מדינות כשהדוקטור מסתובב בין הרגליים והם אפילו הצליחו להשיג את יואב לנדסמן להרצות על פלישת חייזרים. באמת התפעלתי. אולי מישהו בכל זאת יבוא לכנס הזה. הם בינתיים פתחו בקבוק שמפניה (לא שהם חשבו להציע לי), ו"היא" אמרה לי לפרסם את התוכניה באתר. כבר כמעט הקלקתי על הכפתור, ואז היא השנייה התחילה לקבל את הטלפונים. ז'אן-לוק פיקארד נקרא למשימה דחופה בחלל העמוק. שרידן החליט שלא מתאים לו הדיבייט וזה ביטל גם את סיסקו. ליאה הבינה שהכנס בירושלים בדצמבר. הארי סלדון גילה שהוא צריך לעשות בייביסיטר לאחיין שלו, והרייט ג'ונס הרגישה מאוד עייפה. מזל שיואב לנדסמן לא ביטל, אחרת אפשר היה לבטל את הכנס!

"היא" ו"הוא" התעלפו מיד, אבל היא השניה התחילה לעשות טלפונים בעצמה, והצליחה להשיג מרצים חלופיים בזמן קצר להפליא. אז הרכבנו את התוכניה מחדש, ופרסמנו אותה, והם הלכו לחגוג, והשאירו אותי לבד מול המחשב. בלי הגופר שמשגיח עלי. ואני יכולה לפרסם מה שאני רוצה ביומן התוכן. מוהאהאהא!

לא תאמינו מה עבר עלי עד שהצלחתי לצאת משם, וזאת אשמת טקס הסיום.

כמו שאתם יודעים, בכל שנה יש לנו הפתעה בטקס הסיום. ענבר מתחבאת איפה שהוא וצצה בהפתעה לנהל את הטקס. כשהתחלנו לדבר על הטקס לכנס של השנה, ע' שאלה מאיפה ענבר תצוץ הפעם ואני אמרתי "מיקום כיס". אני צריך ללמוד לא לפתוח את הפה לידה. אני לא יודע מאיפה, אבל היא שלפה את הטכנאי מהשנה שעברה (כשאני חושב על זה, המקרר שלהם תמיד נראה מלא) והוא בנה לה רובה פורטלים שפותח שערים ליקומי כיס. איכשהו, מצאתי את עצמי מסכים לבדוק את יקום הכיס הראשון שפתחנו. מסתבר שלשם הזה יש משמעות.

היקום הזה היה חם, צפוף ולוחץ למדי. זה היה יקום כיס קדמי. בקושי הספקתי להבין איפה אני כשתקפו אותי שלוש מפלצות מוך מצויות. הן עיוורו אותי באבקת בד עדינה וניסו להתחבר לי לטבור, אבל ברגע האחרון הצלחתי לשחרר את הנעילה של הטלפון ולחצתי על הכפתור של המצלמה. אנחנו אולי לא מרגישים בזה, אבל ליצורים שעשויים שאריות חוטים מיקרוסקופיות פלאש LED הוא חם. מפלצות המוך המצויות עלו בעשן בצווחות דקות ואני המשכתי הלאה.

הניסיון שלי לטפס בין הקפלים חזרה אל הפורטל שבו נכנסתי נכשל, כי הוא לא הפסיק להכניס את היד לכיס. האצבעות האלה... הבעיה לא הייתה הכוח שלהן אלא הריח. אני לא יודע איפה הוא שם את הדברים האלה ולא רוצה לדעת. פשוט המשכתי לרדת פנימה כשאני מתחמק ממטבעות, מפתחות ומה שאני מאוד מקווה שהיה מסטיק משומש בעטיפה. החלופות מחרידות מדי.

מה שעודד אותי להמשיך להתקדם היה זוהר כתום עמום שעלה מלמטה. אני לא יודע כמה זמן עבר, בטוח ימים. התקיימתי על פירורי מזון ועל מים שעברו התפלה באוסמוזה הפוכה כאשר הזיעה שלו עברה דרך שכבות הביגוד. בסופו של דבר הגעתי למקום שממנו בקע האור הכתום. בתחתית הכיס, בנקודה שבה כל התפרים נפגשים, היה חור.  ליתר דיוק, פורטל. האור שבקע מהסיבים מסביב לחור שכנע אותי שאני אוכל להשתמש בהם כדי לחזור ליקום שלנו. ואם לא, כבר למדתי לאלתר לאסו ורסן לרתימת קרדיות כיס קופצניות. אני אתמודד עם יקום הכיס הבא שאגיע אליו.

עבדתי בסבלנות ובזהירות עד שהצלחתי להרחיב את החור ולשחרר מספיק חוט שיאפשר לי, כך הערכתי, להשתלשל במורד הרגל של אדם בגובה ממוצע, וקפצתי. מצאתי את עצמי בגן סאקר, מוקף אוהדי בית"ר. טוב להיות בבית.

דבר אחד מדאיג אותי. כשקפצתי שמעתי קול "פופ" מעלי, ומצאתי את עצמי עם חתיכת חוט ביד. אני לא יודע מה הפעולות שלי עשו לפורטל או ליקום הכיס. קשה לי לחשב את הפרשי קצב הזמן בין יקום הכיס והיקום שלנו. למעשה, אין לי שום סיכוי לחשב את זה. אני היסטוריון, לא מתמטיקאי, בעיניי כל המספרים הם לא רציונליים. אבל לפי ההערכה שלי, אנחנו צריכים לראות את ההשפעות של מה שקרה בעוד הסביבות ה-21 בחודש.