הוא מברך את עצמו בדרך אל המעבורת, בניד ראש ובשתי אצבעות הנוגעות בימין המצח, כמבקשות להרים כובע שאיננו. כבר שנה שהוא שואל את עצמו אם יעשה את המחווה המטופשת הזאת או לא, שהרי הוא יודע שעצמו לא יראה אותו. הוא יודע, כי הוא לא ראה אותו. אבל הוא עושה אותה בכל זאת. הוא לא מסוגל שלא.

אינסוף-3 תלויה מאחוריו, עצומה ומוצפת אורות צהבהבים וכחלחלים. הוא מחליק מבעד לחלל בצינור המעבר השקוף בינה לבין המעבורת שתוביל אותו אל נמל החלל, אל טרמינל הטיסות הנכנסות, אל אור הממתינה לו שם. בצינור המעבר המקביל, באותה עת, הנוסעים הנכנסים – והוא-של-לפני-שנה ביניהם – מנצלים את חלון הזמנים הצר שבו הספינה שוהה במעגן. יש פרק זמן קצוב ומדויק שמוקדש לכניסה וליציאה בו-זמניות – טיבה המעגלי של הטיסה מחייב זאת. מקום-זמן המוצא של חור התולעת שמאפשר את המסע המידי חייב להיות זהה בדיוק למקום-זמן היעד הסופי, והספינה חייבת להתקיים בצורה מוזרה של עבר-הווה-עתיד בו-זמני מתוזמן היטב כדי לאפשר את האקרובטיקה שלא תיאמן בין זמנים ומקומות. וכך הוא חוזר, שנה מאוחר יותר – ובצינור המקביל, הוא רק עתה יוצא.

הוא נבלע בפתח, והמהום המעבורת אופף אותו. הוא כבר שכח את הרעש מקהה החושים הזה – הנוסעים המצטופפים במרחב קטן, קול המנוע, מערכת המיזוג. בשהות הקצרה באינסוף-3 הפרו את השקט רעשים מכאניים עמומים שהדהדו מהציפוי האקוסטי שעל קירות המתכת, אבל השטח שהוקצה לנוסעים היה רחב ידיים – משום שנבנה סביב גודלו העצום של המנוע העל-מרחבי. בלונדון הקטנה היו רעשים שגרתיים של עיר, כמו ברוב שכונותיה של קוסמופוליס, ובדירתם של מילה ובעלה החדש היו הרעשים השגרתיים בדירה שיש בה ילדים, של כביסה ובישול ורגליים קטנות מתרוצצות.

וארי. לבו נצבט בו למחשבה על ארי. כשהגיע ללונדון הקטנה – ובעצם, גם עכשיו, כאן – רק שנתיים חלפו מאז שמילה החליטה להגר בעקבות בעלה החדש. רק שלוש מאז שארי נולד. נצח שלם, שאת רובו בילה הרחק ממנו, בגעגועים שכלל לא ציפה לחוש. הוא נתן את הסכמתו לעזיבתה של מילה מתוך המחשבה שחייו יהיו קלים יותר לאחר שתתרחק, והוא ממילא לא כל כך רצה את הילד בתחילה. אבל רק בתחילה.

מילה הבהירה לו שאם הוא רוצה לראות את ארי, הוא יצטרך להגיע בעצמו. היא הייתה נשואה שוב, ובהיריון מבעלה החדש. הוא היה אז גרוש חסר התחייבויות, ולא הייתה לו בעיה לקחת לעצמו שנה מחוץ ללוח כדי להימצא עם ארי. היא הבטיחה לו חדר לשהות בו למשך תקופת שהותה של הספינה, כדי שיוכל לבלות עם ארי כמה שיותר. וכך הוא החל לחסוך כסף לקראת הנסיעה.

הוא מרגיש בגבו את עצמו שהיה לפני שנה, עצמו שנוסע עכשיו לפגוש את ארי, מתרחק לעבר העתיד-עבר המתוק-מריר. ארי נמצא שם, באותו עתיד-עבר, כולו שובבות חמורת-סבר של ילד בן שלוש-ארבע. "תחזור, אבא!" דרש, והוא הבטיח לו, "כשתהיה בן חמש, ארי".

קול צפירה מבשר לו על התנתקות המעבורת מאינסוף-3. פרק הזמן הקצוב, המדויק, להעלאת הנוסעים והורדתם מסתיים. הוא לא מביט לאחור כשהוא שומע את קול טריקת דלתות האטימה של המעבורת וחש ברטט העמום כשהיא יוצאת לדרכה. ראשו כמו נמשך לאחור בכוח, להעיף מבט אחרון בעצמו היוצא אל העבר-העתיד של השנה החולפת, אבל הוא מתעקש. מסרב. לכל אורך הטיסה הקצרה אל נמל החלל, עד העגינה ברציף 12 של טרמינל הטיסות הנכנסות, עיניו קבועות מולו בכוח, והוא מסרב להעיף מבט בצגים המציגים את הנקודה שבה הייתה אינסוף-3, שבה אולי כבר איננה.

הדלת של טרמינל הטיסות הנכנסות נפתחת מולו, ועיניו, הדבוקות בעיקשות לפנים, מבחינות בְּאור העומדת שם, ממתינה לו, קצת מתנשפת מהמעבר החפוז בין הטרמינלים. בטנה העגלגלה, בטן של חמישה חודשים, עדיין בדיוק באותו גודל שהייתה כשהשאיר אותה בטרמינל הטיסות היוצאות. עדיין באותה שמלה לבנה עם פרחים כחולים קטנים. עדיין החיוך הגדול, המהוסס משהו על פניה, שמתרחב כשהיא רואה אותו מתקרב אל הדלת הפתוחה. היא תרה בפניו, והוא יודע שהיא מחפשת עליהם סימנים לזרות שהולידה שנה שלמה במקום-זמן אחר.

דלת הטרמינל נסגרת בנשיפה מאחוריו. הוא מסב את מבטו מפני השנה-שעברה של אור, ומעיף מבט, רק מבט קצר אחד לאחור, יודע שאי-שם מאחור אינסוף-3 אולי כבר החלה בזינוק המהיר שלה אל קוסמופוליס ואל שנת ההמתנה לשובה – אולי כבר הגיעה אל יעדה. סביב הנקודה שבה הייתה, מתכנסות כבר ספינות מטען וגרר, כדי להתחיל מיד בהרכבתה של אינסוף-4 ממש באותו מקום, כך שתהיה מוכנה בתום תקופת הצינון בת השנה, התקופה האוניברסלית של מסעה הסיבובי של אינסוף-3, הלכודה כעת לעד בדמוי-פרדוקס שהוא אינו מסוגל להסביר, שהוא זה שאִפשר-מאפשר-יאפשר את המסע. יודע שארי בן החמש ימתין שם, בפעם הבאה. הילדה שלו ושל אור כבר תהיה בת יותר מחצי שנה, וכך תישאר גם כשיחזור וישאיר מאחור את ארי בן השש. היא לא תרגיש דבר. הגעגוע יהיה מנת חלקו בלבד.

הוא מסובב את ראשו בחזרה אל טרמינל הטיסות הנכנסות ועיניו מוצאות שוב את אור, ופתאום הוא כָמֵהַּ אליה כל כך, לא יכול לחכות לחוש בחיבוקה, געגוע של שנה שלמה בזמן אחר או של כמה דקות בעכשיו.

הוא מחייך אליה. הוא חזר הביתה.

—

ורד טוכטרמן היא סופרת ומתרגמת מוערכת. זוכת פרס גפן לשנת 2003 על ספרה "לפעמים זה אחרת" ולשנת 2010 על הסיפור הקצר "דוקטור ווטסון ומר הולמס – או הקללה של בית פנינגטון". ספרה "דם כחול" יצא לאור השנה בהוצאת יניב.