אלכס שכב בפניו מטה, בעוד אצבעותיו של מייק חולפות בעדינות על עור גבו החשוף, משרטטות את מתווה השרירים מתחתיו. "אלכסנדר הגדול!" אמר מייק. "כובש העולם הידוע."

"ועוד כמה עולמות," אמר אלכס בלי להרים את ראשו. הוא צחקק כשהאצבעות דגדגו אותו, ואז נאנח והתמתח כשהחלו לעסות את השרירים בבסיס גבו.

"היה לי חתול שהיה בדיוק כמוך," אמר מייק.

"בדיוק?"

"טוב, לא בדיוק." צחק מייק.

"אל תפסיק!" מחה אלכס כשהאצבעות נעלמו.

"אני צריך להתכונן לטיסה."

אלכס התהפך והתיישב במיטה. הוא צפה במייק בעת שנכנס למרענן ויצא משם כעבור זמן קצר. מייק, עדיין עירום, הוציא מהארון את הבגדים מאמש והכניס אותם למזוודה שאלכס ראה ליד הדלת כשהגיעו לחדר המלון – ארוזה אך עדיין לא נעולה. זוג אחד של תחתונים, מכנסיים, חולצה ומקטורן נותרו מחוץ למזוודה, מקופלים למשעי –המקטורן תלוי על קולב. בגדים נוחים אך משדרים רשמיות, לבוש למסע עסקים. מייק ניגש לשולחן, בדק שהנייד טעון וּוִידא שהכרטיסים והדרכון המקוונים שלו מעודכנים ומאומתים לפני שהכניס אותו לכיס המתאים בתיק. בעת שווידא את נעילת המזוודה הוא הפטיר, "אתה צריך לזוז."

אלכס אסף את הבגדים שלו, שהיו מוטלים על הרצפה ליד המיטה. "אפשר להשתמש בארון?"

"בטח."

אלכס זרק את הבגדים לארון, שבלע אותם בקול מכני יעיל והחל בניקוי בשעה שאלכס עצמו נכנס למרענן. הוא לא אהב מרעננים– הוא העדיף אמבטיה או מקלחת חמה, אבל מרעננים היו זולים יותר וחסכוניים במים והוא לא יכול להרשות לעצמו להיות בררן. כשיצא, מייק כבר היה לבוש והמחוון על ארון הרענון ציין שבעוד עשרים שניותגם הבגדים שלו יהיו נקיים.

"אתה חייב לי משהו," אמר אלכס.

"העברתי את הכסף עוד אתמול." מייק נתן בו מבט קר.

"לא כסף! מזכרת. משהו שאני לא אשכח אותך."

עיניו של מייק נפערו מעט והקו הנוקשה של פיו התרכך. השליטה המושלמת נטשה את פניו. "מזכרת?"

"אני יודע, תמונה!" אלכס שלח יד לנייד שלו.

"אתה רוצה תמונה שלי…" קולו דעך. "אם מישהו ישים אי-פעם יד על הנייד שלך…"

"אני לא הולך לצלם אותך! לאן אתה נוסע?"

מייק היסס מעט. לאחר רגע אמר, "זה עולם שנקרא נִיָה, בגזרת דנב. אנחנו מתכוונים לבסס אִתם יחסי מסחר…"

קולו גווע כשראה שאלכס מרוכז כולו בנייד שלו, שנפתח לתצורת לוח. הוא ניגש והציץ מעל לכתפו של אלכס, שדפדף באצבעו בתמונות שהופיעו על הלוח.

"הנה!" אמר אלכס לבסוף. "זאת תמונה מתאימה!" התמונה הציגה נוף עירוני שמעליו זורחים שני ירחים – אחד צהבהב והאחר אפור-כחול. "תחתום לי עליה!" אמר והושיט למייק סטיילוס.

במשך כמה שניות מייק העביר שוב ושובאת מבטו מאלכס אל הלוח. לבסוף לקח את הסטיילוס וחתם בתנועה שוטפת בפינה הימנית התחתונה של התמונה. "ועכשיו אתה חייב ללכת." הנחישות והביטחון חזרו אל פניו.

"בטח, אין בעיה." אלכס לבש את המקטורן ויישר את הדשים שלו בתנועה ראוותנית. "צ'או," הפטיר בחיוך רחב, ויצא. כשהגיע ללובי הוא ראה שאיילת במשמרת ושלח לה את החיוך החמים ביותר שלו. אף אחד בצוות הקונסיירז'ים של מלון "צעד קטן" לא אהב את אלכס,ונראה שאיילת רחשה לו איבה אישית. מחוץ למלון הוא עצר לרגע. החיים הרוחשים של נמל "שקיעה", שלא פסקו לעולם, חלפו על פניו. אנשי עסקים, הקהל העיקרי של "צעד קטן" ושל אלכס עצמו, המתינו להסעה לטרמינל. משפחה נרגשת, שככל הנראה טעתה בדרכה כשיצאה לסיור כדי להרוג זמן לפני הטיסה, חלפה על פניו. פנסי רחוב, שלטי פרסומת ואורות ניווט השתקפו בקליידוסקופ מעורר בחילה בעננים הנמוכים. השאגה המעומעמת של מעבורת ממריאה אפפה לרגע את השדה. אלכס משך שוב בדשי המקטורן וניגש לשורת המוניות שליד המלון.

"ערב טוב, ברוך הבא למוניות הש-"

"עבור לחזותי." אלכס קטע את ברכת השלום שהמשיכה להתגלגל על המסך לפניו והקליד את כתובת הדירה שלו. המונית התרחקה מהמדרכה ועשתה את דרכה אל השער הראשי של הנמל. כעבור עשר דקות היא נכנסה לשכונה שלו בפאתי העיר שצמחה סביב "שקיעה"–רשת של רחובות זהים, נבדלים זה מזה רק בזהות העסקים ששכנו בקומות הקרקע של הבניינים חסרי הייחוד. בשעות היום האור גישש מטה באצבעות מאובקות בין הבתים שאיימו להיסגר מעל לראשי העוברים והשבים, ובלילה ניקדו אותם שלוליות אור במרווחים לא שווים. השכונה הזו לא הייתה מעולם משאת חלומותיו של איש. זוג חלף במהירות על פני המונית העוצרת בלי להקדיש לה מבט.

אלכס עלה במעלית לקומה השביעיתבלי לשים לב לריח ששרר בה ונכנס לדירת שני החדרים המרוהטת בצמצום. הוא הניח את הנייד במקומו על השולחן ואמר "מסך". קיר חדר המגורים התעורר לתחייה. בהנף יד הוא סילק את עדכוני הסטטוסים, כותרות החדשות, העדכון מהבנק על ההפקדה ושאר הפריטים מהמסך, עד שנותרה עליו רק תיקייה אחת, "שונות". הוא פתח אותה ומתח את התמונה שעלתה כך שתכסה את הקיר כולו, עולם מדברי במבט מהחלל. בפינתה הימנית התחתונה התנוססה חתימה בלתי קריאה ושכוחה למחצה.

אלכס התיישב על הספה וחיבק את רגליו. הוא הניח לאור מהתמונה המוקרנת למלא את עיניו וכיווץ מעט את עפעפיו, כך שהעולם המוקרן מילא את כל שדה הראייה שלו ופרט לו לא נותר דבר. בהנף אצבע התמונה התחלפה בעולם ירוק בוהק שמעליו שמש אדומה. חתימה מסולסלת עם לב מצויר עיטרה את הפינה הימנית העליונה. עוד תנועת אצבע ועוד עולם. הלאה. הלאה. הלאה.

 

—

 

אהוד מימון הוא מתרגם, עורך אתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה ועורך אסופת הסיפורים "היה יהיה". בנוסף הוא כותב הבלוג הספרותי "Three Laws, Ten Dimensions".