פינג.

הוא היה אמור לזנק, להיות על רגליו תוך שלוש שניות. כך אמרו הפקודות ואחרי שנים רבות כל כך של קפיצות הגוף היה מיומן. אבל החלום הפעם היה כל כך מתוק, ניחוח עורה הרטוב של אור חמק ועלה ממטמון במוחו. אחר כך, כמו בכל חלום טוב, הוא ראה את הדלתות הכבדות נפתחות. הם קודם יֵצאו להתאחד עם שאר המחסנים ואחר כך להשתלט על המכרות ולבנות לעצמם חיים חדשים. לעזאזל, הוא היה מוכן להסתפק בביזת לילה של מתכות אצילות. העיקר לצאת.

פינג!

קול פקיעת בועת סבון. הגוף שלו נמתח והזכיר שרירים, גידים ותנועה. הוא ניער את שרידי החלום, התרומם ונע בחדר בלאות של מדפסת איי-בי-אם עתיקה.

בקושי שלושה צעדים.

פינג!! הבקר צפצף ופלט גליל צר ואפור.

הוא התכופף. שוב אלומיניום, הוא כיווץ את פיו בסלידה, איזה בזבוז, לפחות מאתיים מוחות לקצונה היה אפשר להפיק או אלפיים לוחות פיקוד. הוא ניסה להסביר למנהל המידע כמה פעמים, אבל כמו המכונות שלו המנהל ידע לעבוד רק לפי הפרוטוקולים. תחשוב, בן אדם, הוא אמר לו אז. תחשוב.

אחרי שתי לגימות של קפה מר הוא פתח את הגליל ליריעת מתכת דקיקה והסתכל ברשימה בעיניים מצומצמות. מישהו למעלה החליט לקחת סיכון. אם יאבדו כמות כזו של משאבים אולי לא ישרדו. למה לא?

הוא עבר בחדרים, הריץ על כל תפקיד הדפסת ניסיון. אחר כך דחס עוד ניקל למחסניות של השמונים בדקה, אלו הישנות בלי נורית האזהרה, תמיד ישאירו אותך עם הלשון בחוץ בדיוק כשאתה צריך פלוגה חדשה. את התעשייתית שהצוות שלו הרכיב משאריות הוא ליטף בעיניו. היא תדפיס 120 חיילים בדקה, שש שעות ברציפות, לפני שהסליל הראשון יקרוס. שתי ארוחות חלבונים מועשרים הם הרוויחו בזכותה.

שלוש שעות לאחר מכן המערך היה מוכן. הוא לחץ על כפתורי ההפעלה ונכנס לחמ"ל להשגיח על מדפסת הפיקוד – זירוקס קומפקטית ישנה אבל מהירה מאוד. כשפנה לצאת כל המש"קים כבר צעדו אחריו, גוף סגסוגת האבץ המועשרת בשבעה אחוזי כספית שלהם נצץ. הם ירדו במעלית לאולמות הייצור. החיילים המוכנים המתינו שם בטורים ישרים. המדפסות לא הפסיקו לפלוט חיילים חדשים, שמיד נעצו זריקת הורמונים, הטעינו קובץ אישי והצטרפו לשאר.

הפעם לא חסך מהם דבר, את כל הארגזים שאסף ושמר הוא פתח. הוא חילק להם כרטיסי זיכרון, הטעין אפליקציות, וחיבר צ'יפים עם תוכנות מלוכלכות.

אור, הוא חשב, זה יקרה לנו הלילה. או אולי מחר.

אחר כך, בחוץ, המלחמה השתוללה. הוא שיגר עוד ועוד יחידות נחושת למקש את הצירים. קולות הפיצוץ כמעט לא נשמעו על רקע גריסת גופי המתכת במערבלים. אויבים? שלנו? הוא לא ידע. מתישהו שוב הלך לרוקן את מכלי העודפים. הוא סינן ושאב את הכסף, אף פעם אי-אפשר לדעת מתי יחסר.

בשעות הקטנות, כשעיניו החלו למצמץ, הפעיל הדפסה אוטומטית על כל חומר שיזרום בצינור ונפל על מיטת השדה שעמדה בפינת החדר.

אם ננצח מישהו כבר יבוא להעיר אותי…

פינג.

—

סיפוריו של ברק שגיא התפרסמו באסופה "היֹה יהיה" ובכתב בעת המקוון "בלי פאניקה".