יומן התוכן

אני לא מאמינה שאני שוב פה, סגורה בחדר עם המשוגעים האלה. יש רעשי פיצוצים ויריות מבחוץ, בפנים הגופרים עורמים שקי חול על החלונות והורידו לי את המחשב לרצפה כדי ש"אני לא אפגע". החשמל כל הזמן נפל, עד שאחד הגופרים חיבר אותנו לכור הגרעיני הקטן של הדלוריאן ולאכול אנחנו מקבלים מנות קרב. אם אני אשאר בחיים עד הכנס זה יהיה נס!

לפני שנתיים, בכנס על האינסוף, הם הרי הכריחו אותי לכתוב להם את האתר. אבל אחרי הכנס הם נעלמו, והצלחתי להתחמק. חשבתי שהסיוט הזה מאחורי והמשכתי בחיי, אבל לפני כמה ימים פרצו כמה גופרים לבית שלי וחטפו אותי באיומי רובים!
זו מלחמה, הם צעקו עלי, קיבלת צו 8! עוד מעט אייקון ועוד אין אתר למאורות! את מגויסת!

לא הספקתי להבין מה קורה ומצאתי את עצמי בחמ"ל. היא והוא מנחיתים פקודות, מניעים גייסות. היא השניה נכנסה חמושה באקדח! ואז נשמע פיצוץ מבחוץ, והיא השניה רצה החוצה בקריאות "אחרי" ואחר כך היו יריות. היא והוא המשיכו להנחית הוראות על הגופרים שמיגנו את החדר מכל הכיוונים ותוך כדי כך אמרו לי מה הם רוצים מהאתר השנה. ומאותו רגע המצב רק מתדרדר. לא מספרים לי בדיוק מה קורה, אבל נדמה לי שאנחנו נצורים.

הצילו! אני מפחדת! עוד פיצוץ. אני אפילו לא יודעת איפה אנחנו. יכול להיות שאנחנו ביקום מקביל שמתנהלת בו מלחמה אינסופית? ידעתי שלא אצליח להשתחרר כל כך בקלות מהמשימה האינסופית מלפני שנתיים. ידעתי.

אז אייקון נגמר, אבל נראה שהמלחמה מסביב רק מחריפה! כל החלונות מכוסים בשקי חול אז הגופרים התקינו פריסקופים שאפשר להציץ איתם החוצה בלי להפגע. הצצתי בצג של אחד מהם וראיתי כמה מהם בונים טריבושה ענק בחצר. לידו תותח, ובסמוך אליו נראו חלקים של משהו שנראה כמו פייזר ענק מוכן להרכבה. מי האויבים שלנו בכלל?

בינתיים היא והוא והיא השניה חזרו להסתובב פה. אני תוהה אם כל הארגון הזה קשור לשב"כ, כי להיא כולם קוראים מ' ולהוא כולם קוראים ע' ולהיא השניה קוראים א'. אבל עכשיו מגיעים עוד אנשים שגם הם א'. ומדברים גם על גיוס של המוני ס' ומ'. מה הקודים האלה אומרים? ואני חושבת שיש גם כמה סוגים שונים של מ'. מאוד מבלבל העניין הזה. והם לא מוכנים לענות על השאלות שלי, רק אומרים לי להתרכז באתר כי יש פרויקט סיפורים להרים. אבל קצת קשה להתרכז כשיורים לי מעל הראש וכשאף אחד לא מגיב לקריאות המצוקה שלי באינטרנט.

לפחות הם היו מרוצים מהאתר הסלולרי אז נתנו לי כרית לשק השינה.

זהו, הם הוציאו את הקול הקורא לאירועים בכנס. עכשיו אנשים אמורים להציע אירועים, הרצאות וסדנאות ומשחקים, ומועצת המלחמה פה תבחן את כל ההצעות ותחליט מה לשים בתוכניה. אמרו להם לשלוח לאימייל הזה meorot.con@gmail.com ועכשיו אני מצפה שהוא יותקף בהצעות כמו כל דבר אחר פה. בינתיים הגיעו הצעות מג'ינגיס חאן לסדנת קרב ומדארת' ויידר להרצאה על טקטיקות לוחמה במורדים. נראה מבטיח.

אנחנו בינתיים התחלנו לעבוד על התוכניה. מקווה שלא יהיו צרות כמו בפעם הקודמת שעבדתי עליה, כשמרצים ביטלו ברגע האחרון. 

שיט, אזעקה! יורדים למקלט! נמשיך לעבוד משם, אבל אין שם קליטה, אז אני לא יכולה להמשיך לכתוב. נקווה שכוחותינו יצליחו לפרוץ את הדרך לירושלים, אחרת קיומו של הכנס בסכנה!

צבע מסך הטלוויזיה מעל הבר היה כצבע השמים המתים מעל הנמל. או משהו כזה.

ישבתי בצ'אטסובו והשתדלתי לא לגעת בשום דבר. אם הייתי יכול הייתי מרחף באוויר מעל הכיסא, אבל גם האוויר בטח מלא סמים או משהו. אני צריך לזכור לקחת חליפת אב"כ בפעם הבאה שאני מגיע הנה, אף אחד לא יבחין בזה עם הדברים שאנשים לובשים במשׂרעת. בצ'יבה סיטי אתה יכול להופיע לבוש בחיקוי של מעיל טייסים ממלחמת העולם השנייה עשוי סיבי לקסן בצבע כחול שמים ומכנסי מטדור מעוטרים בזהב חשופי ישבן ואנשים לא יסובבו את הראש.

לשמחתי, זה לא מה שלבש הבחור שאותו חיפשתי אלא הבחור שליד הבחור שאותו חיפשתי. לבחור שחיפשתי קראו קייס, והוא היה האקר שרוף. הוא היה קאובוי של המטריקס שרעלן רוסי שרף לו את המוח וחיסל לו את הקישור למטריקס, ואני הייתי צריך אותו. מישהו פרץ לנו למחשבים, והמנהלים של הכנס החליטו שקייס הוא האיש הנכון לאבטח את המערכת שלנו.

מי לעזאזל מכניס להם רעיונות מופרעים כאלה לראש?! מה בדיוק הם לוקחים בפגישות הנהלה האלה? הייתי פעם במסעדה הזו שבה הם אוהבים להיפגש לתכנן את הכנס, וליד חלק מהמנות שם יש סימונים מוזרים. ואל תגידו לי שהעלים הירוקים האלה בתפריט מסמנים מנות טבעוניות. לא נולדתי אתמול.

אבל שושנה ביקשה שאני אלך, וכששושנה מבקשת, אני הולך. אז ישבתי שם, בצ'אטסובו, וניסיתי לשכנע האקר שרוף שכדאי לו לחזור לעבר ולבקר בירושלים. הצלחתי, בטח שהצלחתי. כי אני עושה תחקיר. וידעתי שקייס מחפש דרך לחוות שוב את החיבור למטריקס, ולי היה את הסם האחד שיכול לעשות את זה והם שכחו איך לסנתז בעתיד הזה. באתי מצויד בחגיגת.

כל זה קרה לפני שבועיים, וזה עבד. הצלחנו לבלום את הפריצה שאפשרה לדיווחים לא מאושרים לצאת מהאתר. ואז הכול התחיל להתפורר. בגלל הניהול המעאפן של הכנס הזה. פתאום אין להם תקציב לחגיגת. בשביל מה יש להם תמיכה מכל מיני קרנות? החזרתי את קייס לצ'אטסובו והשמים עדיין היו מכוונים לצבע של ערוץ מת. או משהו כזה.

אם שוב יש פריצה למחשבים, אני לא אחראי. איך לעזאזל הם מצפים לאבטחת מידע נורמלית אם הם לא מוכנים לשלם בשבילה?

השנה זה הולך להיות קשה. אני רגילה כבר להתמודד עם השטויות של המנהלים של הכנס הזה, אבל השנה יש ככל הנראה התנגדות פעילה לכנס. את הפריצות למחשבים של הכנס הצלחנו לבלום (בינתיים) אבל האיום חמור יותר. השנה מנסים ככל הנראה להילחם בנו באופן גלוי. אבל לי יש נשק סודי. אמא שלי הורישה לי את "חכמת המלחמה" של סון טסו (היא קיבלה אותו כי היא הייתה חניכה מצטיינת ב"בסיס אימונים 909", זה מחנה 80 בשבילכם), וזה הספר שממנו למדתי לקרוא. עד היום אני מדברת לפעמים כמו אפרים ברוידא.

אבל היתרון הגדול של לימוד קריאה מתוך ספר המכיל משפטים כמו "מי שאינו רואה את הנולד, אך מקל ראש במתנגדיו, מובטח שייפול בידיהם" (ע' 58) היא העובדה שאני תמיד מתכוננת מראש. ועכשיו הכול משתלם. כאן מיושמים הלקחים שנלמדו בדם (של חתכי נייר)!

אמר סון טסו: "ידיעת מערכי האויב אין לקנות אלא מפי אנשים אחרים. מכאן השימוש במרגלים". (ע' 77) מהרגע הראשון היה לי ברור שהסכנה הסבירה ביותר היא מכנסים מתחרים. לכן לפני שנים שתלתי חבר'ה שלנו בסגל של אייקון ועולמות. את א' מיקמתי בין המתנדבים, את ע' בין המרצים ואת מ' כאחראית רצועה (הם שוב קנו את השטות הזאת של "היסטוריה חלופית" השנה בלי להניד אף אף או עפעף.) זה מאפשר להם לקבל כרטיסי חינם ולשרוץ בכנסים ימים שלמים כדי שהחבר'ה שלנו יוכלו לדווח להם.

לא שזה עזר לי, הסגל הבכיר הזה חסר כל תועלת, אבל המתנדבים שלי יודעים איך ליצור אתי קשר בשעת הצורך, וזה הוכיח את עצמו הפעם. אחרי הכול עומד לצדי החוק המוסרי שגורם "שיהיו האנשים שרויים בהסכם גמור עם שליטם [אני, כמובן], באופן שילכו אחריו בלא לחוס על נפשותיהם." (ע' 17) הודעת ווטסאפ אנונימית שקיבלתי אמרה שהאויב מתכנן סיור מקדים, ואני הכנסתי את החלק השני של התכנית שלי לפעולה.

אמר סון טסו: "המצביא הזוכה במערכה מחשב חשבונות הרבה בסתר מקדשו קודם שניטש הקרב". (ע' 20) אני לא ממש בעניין של מקדשים, אבל יש כמה בתי קפה שאני מוכנה לעלות אליהם לרגל, ושם ישבתי והכנתי את התכניות שלי מזמן. הם קוראים לזה "כביש מספר 1 החדש", אני קוראת לזה שוחד לראשי ממשלה ושרי תחבורה שיאפשר לי ליצור צוואר בקבוק ברגע קריטי. ברגע ששמעתי שהם יוצאים לדרך מתל אביב שלחתי שני מתנדבים להיתקע עם המכוניות במקומות אסטרטגיים. הפקק התחיל קצת אחרי מחלף ענבה (כדי שלא יוכלו לרדת ל-443) ונמשך כל הדרך עד הקסטל. את הכביש מלטרון למודיעין חסמתי עם עבודות על גשר הרכבת, ורק אנשים אובדניים ינסו לעלות דרך שער הגיא והיער במצב כזה. "אם יודע אתה את השמים ויודע את הארץ," אמר סון טסו, "הרי ניצחונך שלם." (ע' 61)

שלחתי כטב"מ מעל הפקק ודי מהר איתרתי אותו. הוא ישב במושב הנוסע וחייך את החיוך העדין שלו. מאחורי המשקפיים עיניו הבריקו, קשות כיהלומים ומחשבות חישובים כפיקארד. כפי שחשדתי, זה יהיה קרב קשה. אני ניצבת מול תומר שלו.

-----

הציטוטים מתוך "חכמת המלחמה" הם מתוך המהדורה השנייה של הוצאת "מערכות" (קיץ, 1951).

OMFG!!! אם לא הייתי מתבייש, הייתי צווח כמו ילדה בת שתים-עשרה. אני לא מאמין שאני כאן. זה בדיוק כמו שראיתי בסדרה כשהייתי ילד. אני על הגשר של הפאקינג אנטרפרייז!

לנשום. אני פה למטרה רצינית. הדלת נסגרה מאחוריי בלחישה המוכרת, וראשים הסתובבו לכיווני. כל הסגל הבכיר. הזוטרים המשיכו להתרכז במכשירים שלפניהם, ואני מתפעל מהמשמעת. הסגל של הכנס בחיים לא היה כזה ממושמע. קירק סקר אותי ואומר, "מר ספוק, האם אני צודק בהניחי שהאדם הזה אינו שייך לצוות שלנו?"

"אכן, קפטן. האיש הזה אינו שייך לצוות שלנו או למי מבני משפחותיהם. ולא אמורים להיות לנו נוסעים על הסיפון." גבה אחת התרוממה בשאלה אילמת. מבטיהם של ספוק וקירק נשארו נעוצים בי, בבקשת הסבר, בשעה ששאר הנוכחים על הגשר שבו לעיסוקיהם.

"קפטן קירק -" נשנקתי לרגע, אבל אז הצלחתי להתגבר על המחנק בגרוני והמשכתי. "קפטן קירק, אדוני, לעונג ולכבוד לי להכיר אותך." ניגשתי לכיסא הפיקוד המפורסם והושטתי יד ללחיצה. "אדוני, אנחנו צריכים את עזרתך."

הסברתי להם עד כמה המצב חמור. שכנס "מאורות" הקטן נאבק על חייו מול ענקי הקהילה. חשבתי שאם יש מי שיבין, זה יהיה הוא. קירק תמיד עמד לצדם של המדוכאים. אמנם לא הגענו למצב שאנחנו צריכים את זה עדיין, אבל לעולם לא מזיק חיפוי אווירי. קירק וספוק הקשיבו לי בסבלנות, ולבסוף קירק קם, הניח את ידו על כתפי ואמר, "צר לי, בחור, אבל אנחנו לא יכולים לעזור לך. הפקודה הכללית מספר אחת של צי הכוכבים אוסרת עלינו להתערב בתרבויות ובחברה של ציוויליזציות של ילידים."

"ילידים?! קפטן, אנחנו לא 'ילידים', אנחנו בני אדם מכדור הארץ. אנחנו העבר שלכם!"

"זה לא הגיוני," אמר ספוק. "אתה טוען שבאת מעברנו, אבל ניחנת בבירור בטכנולוגיה של מסע בזמן שאינה נמצאת בידינו."

"אתה רואה, בחור? זה לא יכול להיות. בטח הגעת מאיזה יקום מקביל, ואנחנו לא יכולים לקחת על עצמנו את האחריות להתערב בהתפתחות של עולמות אחרים."

"אם יורשה לי, קפטן, אתה עצמך הפרת את הכלל הזה בעבר," אמר ספוק.

קירק פנה לעברו. "רק במקרים של צורך עליון!"

הגבה שוב התרוממה. "האומנם? כמו בגלומפק? הזהרתי אותך שדמויי-הקקטוסים האלה הם מקור המזון היחיד של הילידים."

"ספוק, מסנתז המזון שלנו לא עבד! היינו חייבים להציל את עצמנו. תחשוב על כל העמים שלהם עזרנו מאז. זו הייתה הבררה היחידה!"

"לא מדויק, קפטן. היינו יכולים לאכול את חרקי הגריממאר."

"אוי, בחייך, ספוק, היה להם טעם של הגרביים של סקוטי אחרי יום שלם. זה לא היה אכיל."

"והייתה הפרשה באינקינוס, שבה החלטת שעליך לעבר כמה שיותר נשים מבנות העולם."

"זו הייתה משימה הומניטרית! הייתי צריך לעזור למסכנים האלה. הם סבלו ממחסור חמור ב-"

לא נשארתי לשמוע את שאר השיחה. הייתי צריך כנראה לדעת לא לצפות ליותר מדי. בדרך החוצה גנבתי טורפדו פוטוני אחד (או שלושה). אי-אפשר לדעת מתי הם יהיו שימושיים. לכל היותר אני אתלה אותם על הקיר בסלון.

זאת הייתה תכנית מושלמת, והם הרסו אותה. וכשאני אומרת "הם" אני מתכוונת לו – ע'.

הרעיון פשוט – לנצל את המשאבים הייחודיים של האגודה כדי להקדים רפואה למכה, להכות באויבינו לפני שהם מצפים לכך. בליזריוס כבר אמר שהניצחון השלם ורב האושר ביותר הוא לאלץ את אויבך לחדול מתכליתו, בעוד אתה עצמך אינך ניזוק. וזו הייתה התכנית – צונאמי קטן במזרח הים התיכון אי-אז קצת לפני אייקון. לא משהו רציני, פשוט לגרום לכך שאייקון יתבטל בשל מצב החירום. זה יאלץ אותם לשתף אתנו פעולה, ויגרום לאנשים רבים להגיע למאורות בגלל הביטול של אייקון. אלגנטי, פשוט ולא דורש יותר מדי משאבים. בסך הכול את מכונת הזמן של האגודה ופצצת היתוך של כמה קילוטונים ממוקמת היטב.

כמו שאתם בטח יודעים, זה לא עבד.

הטיפש התלהב. יש לו אובססיה להומרוס בזמן האחרון, והוא הודיע שהוא הולך לחזור לטרויה כדי לבדוק מה באמת קרה שם. הוא וה"היסטוריה" שלו. הוא אפילו ניסה לטעון שזה יהיה רלוונטי לנושא של הכנס. כאילו שלמישהו אכפת מכמה חתיכות ברונזה מטונפות. חשבתי שזה אמור להיות כנס מדע בדיוני שעוסק בעתיד!

וזה לא שהוא ישאל מישהו, או יטרח לבדוק את ההוראות. לא. כי הוא יודע הכול יותר טוב מכולם. אז הוא הגיע ישר לתוך הר געש עם פצצת היתוך דרוכה בסביבות שנת 1,400 לפני הספירה. הטיפש נחת ישר לתוך תרה והרס חצי מהאי. מנגנון ההחזרה האוטומטית שלף אותו בזמן. אני צריכה לבדוק אם יש אפשרות לנטרל אותו.

אבל היה מצחיק לראות אותו כשהוא חזר. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. מצד אחד הוא רצה לבכות על הפשלה שלו, מצד שני הוא התחיל לחרטט על זה שבזכותו חוסלה התרבות המינואית ויוון ניצבת על הנתיב שיוביל אותה לתור הזהב ושמי יודע מה היה קורה אם הוא לא היה עושה את זה. אישית אני לא חושבת שהחרבת ציוויליזציות היא מאורע כזה משמח, אבל לכו תדעו מה עובר בראש של המופרע הזה.

ואז הוא התחיל לדבר שוב על מלחמת טרויה. בשלב זה הודעתי לו חד-משמעית שאם הוא מתקרב שוב למכונת הזמן, באייקון הבא אני סוגרת אותו כל לילה בכיתת שינה עם חבורת נערים בני 15 מחוצ'קנים שלא שמעו על דאודורנט בחיים, ומשבצת אותו לשלושה פאנלים רצוף: דמדומים מול האקדמיה לערפדים; מס"ב – עיצוב הגשר בסדרה המקורית מול הדור הבא; הארי פוטר – זה יכול לקרות במציאות!

ועכשיו אני צריכה למצוא אסטרטגיה חדשה. אולי לפרידריך הגדול יהיה משהו מועיל להגיד בנושא.

אני אומר את זה רק פעם אחת, וזה לא קורה הרבה, אז אל תתרגלו לזה – הפעם זו אשמתי.

הכוונות שלי היו טובות. הן תמיד טובות. רק רציתי לעזור לשושנה. היא ממש באטרף השנה, לא רק שאין חופשה לילדים והם חוששים שלא יגיעו אנשים, אלא שהיא משוכנעת שאנשי הכנסים האחרים מנסים לחסל אותנו. היא מבלה שעות עם כל מיני טקסטים מתפוררים של אנשים שהתפוררו מזמן שפיקדו על צבאות שלא ידעו מאיזה צד להסתכל על רובה. אז החלטתי לעזור לה, ולגייס לוחמים מהמקומות שאני מכיר. בעיקר רציתי אסטרטג ממעלה ראשונה.

הבחירה הטבעית הייתה מיילס טג, הבאשאר של הגיס שמעולם לא הפסיד בקרב, אבל ידעתי מראש שאין לי סיכוי. טג היה נאמן מדי, מותנה מדי. הוא לעולם לא היה עושה משהו כזה אלא אם הוא היה חושב שזה יהיה לתועלת לבנות גשרית. לפחות טג המקורי. טג הרולה, זה סיפור אחר. לא צפוי, אין דרך לדעת מה הוא יעשה. אבל בכל מקרה, הוא איזה שתיים-שלוש ליגות מעלי. לא היה לי שום סיכוי מולו. אבל היה מישהו שאולי יהיה יותר קל לפתות. דנקן איידהו.

דנקן היה בדיוק האדם הנכון לזה. יש בו פראות, הרפתקנות שבגללה תקסום לו הרפתקה ליקום אחר. ואם זה לא יעבוד, תמיד יש בירת מרקוח. אנחנו יודעים כמה הוא אוהב אותה. אז החלטתי לנסות לגייס אותו וכמה דררים ככוח אבטחה. אין אף לוחם ביקום שיכול לעמוד נגדם. אולי שושנה תוכל לנוח קצת.

בחרתי את הזמן בקפידה – קצת אחרי שבני אטראידס הגיעו לאראקיס, כאשר הם ניסו לחזר אחרי הדררים ודנקן היה השגריר אליהם. הופעתי בסיטש טאבר לבוש מדי אטראידס, ככה שאף אחד לא חשד בי. רק עוד חבר במשלחת. אין מה לראות כאן.

היה חם. לא תאמינו כמה היה חם. ויבש. ותסלחו לי, אבל חליפות זקק זה דבר מסריח. בעיקרון אתה מתבשל במרק של הזיעה של עצמך כל היום, ואז נכנס לסיטש ונותן לכולם להריח את זה. חשבתי להשאיר עלי את המסכה, אבל זה לא היה מנומס. וחוץ מזה, זה היה מפריע לי לשתות. לדעתי שתיתי איזה חצי שבט בכמה שעות שהייתי שם. וזו הייתה הטעות הטרגית שלי. תמיד טענתי שאני לא בנוי לחום.

בשלב מסוים התחיל להיות לי לא נעים, ואז ראיתי כמה ליטרונים מונחים בפינה ואף אחד לא נוגע בהם. אף אחד לא התייחס אליהם. אפילו אחרי רק כמה שעות בסיטש אפשר לדעת כשמים לא שייכים לאף אחד. אז לקחתי שלוק. פתאום כל הסיטש הסתכל, וכולם הסתכלו עלי. כבר התכוננתי לנסות לשלם על המים בעזרת הטבעות שהיו לי (יופי של זיוף, דרך אגב), אבל לא הייתה לי הזדמנות. שני דררים תפסו אותי, פתחו את החותם אפילו בלי לטרוח ללבוש חליפות זקק, והוציאו אותי החוצה. לא היה לי זמן אפילו לשאול מה הקטע.

אחרי שחזרתי, הצלחתי לתפוס את ע' במצב של שפיות יחסית ולשאול אותו מה הסיפור. "כן... היית צריך לקרוא את האנציקלופדיה של חולית, לא להסתפק בויקי," הוא אמר. "ויליס ומקנלי כותבים על זה, בערך על מנהגי מים של הדררים, סביבות עמוד 350, אני חושב."

"על מה?!" הוא אף פעם לא הצליח לדבר לעניין.

"מים מקוללים, חשבתי שהבנת. מים של אדם שהיה רדוף שדים. אסורים בשתייה. אתה לא מרגיש במקרה שונה מאז שחזרת?"

טוב, דווקא כן, אבל זה נובע מחשיפת יתר לדביל הזה.

תמיד צריך להקשיב לפרידריך, ואני כבר אמורה לדעת את זה. הבעיה היא שאני מותשת, ואני מתחילה לחשוב שאולי אני לא מתפקדת במיטבי. אפילו אפרים, הכלבלב היקר שלי, שם לב לזה ומנסה לעזור. הוא בא אתמול, אבל וחפוי ראש, לספר לי על הפשלה באראקיס. הסברתי לו שזה כלום לעומת הפשלות שלי. כמו הסיפור האחרון הזה, שהיה נמנע אם רק הייתי מקשיבה לפרידריך.

הטעות הבסיסית שלי הייתה שהחלטתי לצאת להתקפה. אין לנו כוח אדם לזה. המתנדבים שלנו מעטים וחסרי ניסיון בהשוואה לחבר'ה של אייקון. אבל אחרי שתכנית המסע בזמן לא עבדה החלטתי לנקוט בצעדים ישירים יותר, ולשלוח אותם לחבל במאמצים של אנשי אייקון בבסיס שלהם – תל אביב.

וזו הייתה הנקודה הראשונה שבה לא הקשבתי לפרידריך. הוא אמר בפירוש "אם כוונתכם לפעול התקפית, לעולם אל תפלגו כוחות". (ע' 60) פשוט, לא? מה כבר חשבתי שחבורה של חמישה מתנדבים עם חלב על השפתיים תוכל לעשות מול אחמ"שים ידועי קוספליירים נלהבים?

אבל גם ההכנות שלי היו חובבניות. פרידריך כתב: "אם מתכננים מסע מלחמה מוטלת על שירות האפסנאות החובה להכין כמות מספקת של בירה ויי"ש, כדי לנפק לחיילים, לפחות בימים הראשונים, מידה נאותה". (ע' 49) אני שלחתי אותם לעיר החטאים עם שישיית סופר-דרינק אננס. זה אמנם רדיואקטיבי, אבל לא בדיוק מפתה. ומול האשכול פיס נמצא "פורטרס". טיפשה! זה נגמר בזה שהתקשו אלי מהמשטרה. מזל שיש לי קשרים שם וזה נגמר בלי מעצרים.

אבל אחד מהם הקיא לי באוטו, ועל זה הוא ישלם. אני שוקלת להפוך אותו לשולחן מרצים למשך הכנס.

בקיצור, עם כוח כזה קטן הייתי צריכה להחזיק אותם אצלנו במתחם בעמדה הגנתית. אחרי הכול "התכלית הסופית ... אחת היא, דהיינו לאלץ את האויב לנקוט צעד מוטעה שמתאווים אנו שאותו יעשה". (ע' 63) והוא יעשה! עוד לא מיציתי את כל הרעיונות שלי, ויש לי את כל ההיסטוריה לשאוב ממנה!

אלא אם כן, במחשבה שנייה, אני לא מספיק פרנואידית, ולמעשה הם רוצים שאני אפעל על פי העצות של פרידריך. אחרי הכול הוא ציווה על כל מחזיקי הספר שאם סכנת מוות מרחפת עליהם הם חייבים לשלוח אותו כשהוא חתום בידי שליח אמין "אל הוד מלכותו, בכבודו ובעצמו". (ע' 39) זה אומר שכל העותקים שיש לנו היום הם מזויפים?! אני צריכה לחשוב על זה עוד קצת.

-----

הציטוטים הם מתוך "פרידריך הגדול, הוראות למצביאים". הוצ' מערכות, 1979.

אחרי שנגמר הפיקניק של הרחפת באתי הביתה, החלפתי בגדים וחזרתי לקמפוס. עליתי לגג של בלמונטה והמתנתי לו. הוא הגיע כפי שהבטיח. לא היה לי ספק בכך. מילתו של דורסאי היא הדבר הבטוח ביותר ביקומים. בסיפור נטען שהרצח של אחיו התאום דן את יאן גריים לחיים באפלה, והתחלתי להאמין לזה. הרוח המערבית התקררה ונשאה אתה עננים שנדמה כאילו הם מתקבצים אליו על הגג. גשם דק החל לרדת. הצטמררתי וחיככתי את ידיי.

"נו, מה אתה חושב?"

גריים העיף מבט אחד סביב, והייתה לי הרגשה שהוא קלט במבט האחד הזה בדיוק איפה נמצא כל חתול ועורב בקמפוס גבעת רם. ויש הרבה חתולים ועורבים בקמפוס. המון. בגללם רוב הציפורים האחרות שנשארו בקמפוס הן הפסלים במוזאון הפתוח.

"ההרים מזכירים לך את הבית?" שאלתי, והמבט שהוא נתן בין גרם לי לרצות להתחבא מאחורי משהו גדול ורחוק. נגיד, צדק. אני חושב שזה צריך להספיק.

"אנחנו לא יכולים לשלם הרבה, אבל המטרה היא ראויה," ניסיתי להטביע את התחושה במילים. "אנחנו מהאנשים שלכם, של המדע הבדיוני. לא כמו כל אלה שכל מה שמעניין אותם זה דרקוניות ונסיכים. לא סתם זה כנס למדע ומדע בדיוני! אנחנו מתעסקים באפשרי, במה שאולי יכול להיות. אתה בן לתרבות פיצול, וזה משהו שאנחנו ממש יכולים לראות קורה עכשיו, מסביבנו. אם נגיע יום אחד לכוכבים, ואני בטוח שנגיע, בהחלט יכול להיות שנמצא שם עולם כמו דורסאי, ויכול להיות שתתפתח בו תרבות של –"

כמעט נחנקתי. הוא מצא על הגג מטבע של חמישה שקלים, ועשה ממנו ברבור אוריגמי. באצבעות בלבד. אני לא חושב שכל תשומת לבו הייתה מוקדשת לי.

"אז... אתה חושב שתוכלו לעזור לנו להגן על הכנס? אין לנו הרבה כסף, כמו שאמרתי, אז אני אשמח לדעת מה המספר המינימלי של –"

"שישה אנשים," אמר. "וקילו חצילים."

"חצילים?"

"בשדה, דורסאי חיים על באבא גנוש," אמר, ונעלם בפורטל מעבר היקומים שהוסווה כאנטנת טלוויזיה מיושנת.

חצילים. בטח שחצילים. אני שונא חצילים.

ניסיתי להבין למה נכשלתי בפעם הקודמת. כן, הייתי צריכה להקשיב לפרידריך, אבל היה בכך יותר מזה. זה כישלון בסיסי שלי כמפקדת בהכנת החילות למצב קרבי. אחרי הכול, עד היום הם התמודדו רק עם חייזרים ושאר יצורים מהספרות. מעולם לא עם אויב נורא ואכזר כמו סגל אייקון, והשמועה אומרת שהם מגייסים גם עזרה מסגל עולמות.

אז חזרתי שוב לספרים, ומצאתי את התשובה אצל מוריס. לא במקרה הוא מקדיש תשומת לב רבה כל כך לנושא הגייסות ורוח הגייסות. "השער הארוך אינו מוסיף הוד והדר לחייל בשדה," הוא אומר "ובעונת הגשמים עלול ראשו השעיר להיות תמיד רטוב." (ע' 31) והכנס שלנו הוא בדצמבר! בירושלים! אני אצטרך לגלח את כולם.

הבעיה השנייה היא הנעליים שלהם. מוריס ממליץ על נעלי עור עם עקב נמוך, וזה נשמע הגיוני. יכול להיות מסוכן לסחוב שולחנות על עקבים גבוהים, וזה הורס את הגב. אבל אני לא בטוחה לגבי העצה הזו: "רצוי לנעול את הנעל על רגל יחפה ולמרוח את הרגליים בחלב או בשומן." (ע' 34-33) חלק מהמתנדבים גם ככה לא בדיוק מריחים כמו ערוגת שושנים, אבל הוא טוען שהוא למד את זה מניסיונם של ותיקי הצבא הצרפתי, וכולנו יודעים שהם לא הפסידו במלחמה כבר כמה מאות שנים.

לגבי המזון הוא טוען שלחם לא בריא. הוא מעדיף את הרקיק המוסקבאי שלו הוא קורא "סוקארי". (ע' 36) אני לא יודעת בדיוק מה זה, אבל לדעתי אפשר להחליף אותו בקרקרים השוודיים האלה שמישהי בעבודה שלי אוכלת. טעמתי אותם פעם, ואני משוכנעת שהם עשויים מאבק רחוב דחוס, מה שאומר שהם גם די זולים. אבל הסוד האמתי לשמירה על בריאות החיילים לפי מוריס הוא החומץ. החומץ הוא שאפשר לרומאים לכבוש ארצות שהאקלים שלהן שונה כל כך. מוריס ממליץ על כמה טיפות במי השתייה מדי יום (ע' 38), אבל אני אומרת שהזמן לחצאי מעשים עבר. מהיום, כל מתנדב ישתה כוס חומץ ליום.

אבל כרגיל, רוח הגייסות היא הדבר החשוב. נפולאון כבר אמר שהיחס בין הצד הרוחני לצד הגופני במלחמה הוא שלושה לאחד. וגם בנושא הזה יש למוריס עצה טובה. "חיילי הפלוגה חייבים לגלות דבקות – ממש דתית – בדגלם ... הוא חייב להיות 'חפץ שבקדושה' בעיני הלוחמים. [...] נחישות ואומץ רוח הם פועל יוצא טבעי של קשר זה." (ע' 83) והוא צודק, אנחנו צריכים דגל. לא הלוגו הזה שמזמן הגיע הזמן להחליף אותו, אלא משהו אחר. משהו שקשור לירושלים, לסמל העיר, שמשדר עוז וגבורה, שמעורר נאמנות כמו של משפחה בין מי שהוא שייך להם. חשבתי על משהו כזה:

-------

הציטוטים מתוך "עיונים באמנות המלחמה" של מוריס דה-סאקס. (הוצ' מערכות, 1980)

מצדה הוא עולם קר, עגמומי וטרשי.

אוקיי, בואו נדבר על זה לרגע. למה לעזאזל כל העולמות שמהם באים שכיר חרב הם קרים, עגמומיים וטרשיים? אי-אפשר לשלוח אותי פעם לעולם שכירי חרב שמזכיר יותר את הוואי? או לפחות את חוף ניצנים? ממש לא ברור לי איך הם לא התאבדו עם כל העגמומיות הזאת. זה בכלל לא נראה לי רעיון טוב ששכירי חרב יבואו מעולמות כאלה. אישית, הייתי עורק כדי להישאר בכל מקום אחר בערך.

ואני חושב שכל האבנים האלה מסביב חדרו להם גם למוח. מה הקטע של לאכול עם הרובים באמצע השולחן? אתם שכירי החרב הטובים ביותר ביקום ואף אחד ממילא לא יתקרב לעולם שלכם. ואם כן, הייתי רוצה לחשוב שאתם מספיק טובים לעצור אותם לפני שהם מגיעים לחדר האוכל. וחוץ מזה, אתה מסתכן בפליטת כדור כל פעם שאתה מבקש ממישהו להעביר את המלח.

אז למה הגעתי בכלל? כן, יש לי הבטחה של קנזי גריים להגיע כשנקרא לו, אבל לא יזיק גיבוי. וגם, עם כל הכסף שהם מוציאים על שטויות בכנס הזה עדיף מישהו שאולי יסכים לעמוד לצדנו בלי תשלום. ומי יותר טובים מהחיילים השכירים של מצדה? הם ממוצא ישראלי, ובטוח ישמחו להגן על ירושלים. אז הלכתי לדבר עם שמעון בר-אל, לנסות לגייס אותו לצדנו. ואז הסתבר לי שהבחור מופרע לגמרי. יכול להיות שפעם הוא היה מבריק, אבל הוא לא מחובר למציאות.

הרעיון הראשון שלו היה להשתמש בנביעה של הגיחון כדי להקיף את העיר בחפיר שימנע מהאויב להשתלט עליה, והייתי צריך להסביר לו שזו עיר של כמה מאות אלפי תושבים והגיחון, עם כל הכבוד הראוי, מספיק בקושי לשלוש פרות צמאות.

הרעיון הבא שלו היה הסתערות אמפיבית. כוח עתודה שיישמר חבוי ויוכל להטות את הכף ברגע המכריע בקרב. אף אחד לא יצפה לזה. לקח לי המון זמן לשכנע אותו שזה שכתוב בתנ"ך שחירם העביר לשלמה עצי ארזים לא אומר שהעיר נמצאת על חוף ים, ושאין נהר שנוכל להטות כדי להעלות את הספינות מהים התיכון אל העיר. לאיש יש אובססיה למים.

ואז הוא עבר ממים לאש. הוא הציע להזרים באיילון נפט ולהצית אותו, וכך לשרוף את תל-אביב, שממנה מגיעים האויבים שלנו. בשלב הזה כבר אי-אפשר היה לעצור אותו. הוא התחיל לדבר על גשר בין-יקומי לחירייה, שיזרים תוצרי זיקוק של עולמות אחרים ישר לערוץ של האיילון ואני הרמתי רגליים ועפתי משם. נעלתי את הצירוף של היקום הזה במכונת היקומים של האגודה. אסור לאף אחד להגיע לשם. אף פעם. אני מעדיף לגייס את הגנגסטרים החרדים של "איגוד השוטרים היידיים". גם זה מקום קר, עגמומי וטרשי, אבל ביידיש שבר מורכב בעצם הירך בטח נשמע יותר טוב.

נזכרתי במר מיאגי שאמר שההגנה הטובה ביותר היא לא להיות שם. לזמן מה שקלתי להעביר את כל העיר כמה קילומטרים דרומה, אבל הבנתי שזה עלול להקשות על המבקרים למצוא את הכנס ופסלתי את התכנית. אולי רק כמה אתרים נבחרים.

אבל אז הבנתי שלבריטים במלחמת העולם השנייה היה רעיון דומה, אבל יותר ישים. קסם. ליתר דיוק, אשליה. וזה התחיל לא רחוק, במצרים.

לקראת הקרב המכריע באל-עלמיין, הבריטים יזמו את מבצע "ברטמן" שבמסגרתו הם הציבו ציוד דמה, עשוי מקרטון ומודבק ברוק או משהו בסגנון, כדי להטעות את רומל לגבי ריכוזי הכוחות. האמריקאים העלו את הרעיון כיתה במבצע "עוז רוח" לפני הפלישה לנורמנדי שבמסגרתו הם הטעו את הגרמנים לגבי מיקום הפלישה. הם הקימו צבא רפאים, אני אקים עיר רפאים.

הבעיה היא שיש גם אנשים אחרים שמנסים למצוא את ירושלים. בדרך כלל זה לא כל כך בעייתי, לא הייתי מתנגדת לקצת פחות תיירים בעיר הזאת, אבל אנחנו נתמכים על ידי קרן ירושלים והם די קשורים לעיר ולאנשים שמגיעים הנה מבחוץ. וגם, כמו שאמרתי, המבקרים בכנס. אז ניצלתי את התנאים הקיימים בעיר כדי לשכלל קצת את הרעיון.

שתלתי גלאים בכל הכניסות לעיר, וברגע שהן יבחינו באנשי סגל של אחד הכנסים האחרים ייכנס מבצע "נר תשיעי" לפעולה. אשליה של העיר, מושלמת לכל פרטיה ודקדוקיה, תוקרן ישירות למרכזי הראייה במוחם של האנשים שאליהם היא מכוונת. האשליה הזו תוביל אותם לדרך סודית שסללנו שתטיל אותם למכל מלא כרישים עם לייזרים על הראש.

מ' מלמלה משהו על ניצול של המערכת, מכירה שלה לממשלה או משהו כזה, אבל אין לי זמן להתעסק עם שטויות, יש לי כנס להרים.

ג'ון פרי הוא קשקשן בלתי נלאה. הייתי צריך לדעת את זה מהספרים, אבל זה בכל זאת הפתיע אותי. לא סתם קוראים לספר הראשון "מלחמת האדם הזקן", פרי אולי קיבל גוף צעיר אבל בנפשו הוא נשאר טרחן זקן. אני חושד שהסיבה שהוא ניצח בכל כך הרבה קרבות הייתה שהאויב העדיף להתאבד מאשר להקשיב לקשקושים שלו. בשלב מסוים שקלתי להוריד לנייד את שר הטבעות ולקרוא קצת תיאורי יער כדרך לעורר את עצמי עם משהו מעניין ומותח, אבל הם לא שמעו על טורנטים ביקום הזה. והם קוראים לעצמם ציביליזציה.

אבל האמת היא שאחת הסיבות העיקריות שרציתי להגיע ליקום הזה הייתה ההמבורגרים. הוא לא מפסיק לדבר על כמה ההמבורגרים האלה אמורים להיות הטובים ביותר ביקום המוכר. רציתי לקחת את שושנה לקצת פסק זמן, היא באמת עובדת הרבה יותר מדי קשה על הכנס הזה. חליפות גוף ירוקות עם שרירים, קצת צבע לפנים, ואנחנו משתלבים בלי בעיה. והיא הרי כל כך אוהבת המבורגר טוב. אבל היא הייתה צריכה לעשות מחקר על מניפולציה של העצבים האופטיים מרחוק, ואני החלטתי שאני לא שואל למה.

עדיף ככה. או שהחיילים של צבא הגנת המושבות מקבלים גם סופר חוש טעם עם הגוף החדש שלהם, או שהם בחיים לא טעמו המבורגר נורמלי. לדוח ספירת מלאי של ברגים ואומים בספינת חלל ווגונית יש יותר אישיות מלדבר הזה, ואני משוכנע שגם טעם יותר טוב.

בלית בררה ניסיתי לשאול אותו מה הסיכוי שהוא יסכים להגיע עם כמה חבר'ה מבריגדת הרפאים לעזור לנו במקרה הצורך. בתמורה קיבלתי סיפור על איך הוא ראה פעם, כשהיה בן שנתיים בכדור הארץ, עכביש מדלג מעל זרד, והזיכרון הזה עלה לו באמצע קרב מול חייזרים מרושעים במיוחד – דמויי עכבישים שהיו נוהגים לשעשועם להרוג בני אדם באמצעות מריטת שערות הראש בזו אחר זו – והוא פיתח באמצע הקרב מוקשים מיוחדים בצורת זרדים שדמויי העכבישים לא יכלו להתאפק ודילגו מעליהם למותם. יכול להיות שהיה שם גם משהו על איזה טקס דתי, אבל אני לא מתחייב, לדעתי נרדמתי מתישהו. אולי בכלל חלמתי את זה?

סיכומו של עניין הוא שהם לא מתחייבים לכלום. המנועים שלהם אולי מעבירים אותם מיקום ליקום (ואולי לא, אני מודה שלא עקבתי, אני לא בטוח שהוא עצמו מבין) אבל הם לא ממש מסוגלים לשלוט בהם. הוא שאל אם המדענים שלהם יוכלו לראות את המכונה של האגודה, ובשלב זה אמרתי לו שחשבתי שראיתי את ג'יין בתור לאוכל והוא איבד עניין בכל דבר אחר. חזרתי הביתה דרך הפורטל, שהוסווה משום מה באסלה הפעם. אני צריך לדבר עם מישהו מהסגל הטכני.

הוא התכוון לקחת אותי להמבורגר! אח... לפעמים אני שוכחת כמה הכלבלב שלי חמוד. והוא גם חכם. הוא אמר לי משהו נכון – צריך להסתכל על הדברים בראייה רחבה יותר. התרכזתי יותר מדי בפרטים, והזנחתי את התמונה הכללית. העצות של פרידריך הגדול ומוריס דה סאקס הן נחמדות, אבל הם מדברים מנקודת מבט צרה מדי.

אז השארתי לו את הגיוס של בני ברית ואמצעים למקרה הצורך שנצטרך להגן על הכנס, ונקטתי יוזמה חדשה ומפתיעה. עכשיו לקחתי ליד את הספר של לידל-הארט לבדוק אם המהלך הזה היה הגיוני. אחרי הכול הוא סוקר "מאה דורות של מלחמה" כפי שהוא אומר, וזו ראייה מאוד רחבה. הוא מסכם את המסקנות שלו בכמה כללי "עשה" ו"אל תעשה", אולי שווה לבדוק את עצמי מולם.

עשי

1. התאימי את מטרתך לאמצעייך. אני מעדיפה להתאים אמצעים למטרות, ולצורך זה אף פעם לא יזיקו לנו עוד כמה מתנדבים.
2. שווי את מטרתך לעינייך תמיד. אני מניחה ששליטה עולמית היא קצת לא ראלית כרגע, אחרי הכול אנחנו די עסוקים בהכנות לכנס, ולכן אסתפק בהרס אויביי עד היסוד. כפי שאפשר לראות, זו מטרת הפעולה האחרונה.
3. בחרי את הקו או הדרך הצפויה פחות מכול. אני מניחה שהפלת הממשלה היא מהלך שהם לא ציפו לו. תשכחו מהשמועות על "חוק ישראל היום" וכל הקשקשת על ניסיונות פוטש, זה היה מהלך שלי. השליטה במשרדי האוצר והחינוך תאפשר לי לחנוק מקורות מימון אפשריים של כנסים מתחרים בעתיד, והשליטה במשרד המשפטים תאפשר לי להוציא אותם מחוץ לחוק במקרה הצורך. אני חושבת לטווח הארוך.
4. נצלי את קו ההתנגדות הפחותה ביותר. מעמדת השליטה שפתחתי בפניי על ידי הפלת הממשלה, הם לעולם לא יוכלו להתנגד לי.
5. נקטי קו פעולה הפותח לפנייך יעדים אלטרנטיביים. שוב, השליטה במשרדי ממשלה עיקריים היא פעולה מושלמת במובן הזה. אני יכולה, נגיד, לערוך בשנה הבאה את הכנס בכנסת עצמה. רק בשביל להזכיר לאייקון מי הוא מי. וזה לא שביום-יום עושים בכנסת משהו חשוב יותר מכנסי מדע בדיוני.
6. הבטיחי שהן תכניותייך והן הערכותך תהיינה גמישות. אני מודה שיש פה התחייבות לקו פעולה מאוד ספציפי. אבל מצד שני, העמדה החדשה הזו פותחת לפני המון אופציות מאוחר יותר, והיא לחלוטין לא צפויה, ולכן אני מרשה לעצמי לנקוט בה.

אל תעשי

7. אל תטילי משקלך למהלומה שעה שיריבך דרוך על משמרתו. מבחינה זו אני מסודרת, לא רק שהם עוד לא התאוששו לגמרי מאייקון האחרון, אלא שרוב הפעולה הזו מתרחשת בירושלים. הם לא מגיעים לירושלים. הם לא מכירים אותה. הם מפחדים מהסיבובים ומהעליות.
8. אל תחדשי התקפה לאורך אותו קו עצמו או באותה צורה עצמה לאחר שכבר נכשלה פעם. תקשיבו טוב – כל הממשלות עד עכשיו לא היו באשמתי! אני מבטיחה. אני מקפידה להצביע, אבל תאמינו לי שאף אחד מהליצנים האלה לא היו רעיון שלי. זאת הסיבה שהחלטתי הפעם לא לסמוך על העם אלא להנדס את הממשלה שאני רוצה. לכולם יהיה יותר טוב ככה, בעיקר לחובבים.

אני חושבת שסך הכול הצלחתי לא רע בחלק הראשון משני היסודות שעליהם לידל-הארט מדבר – ערעור האויב. עכשיו צריך לדאוג רק ליסוד השני – ניצול ההצלחה.

---

העקרונות על פי ב"ה לידל-הארט, "אסטרטגיה של גישה עקיפה". הוצ' מערכות, מהדורה שלישית, 1980. (ע' 345-344.)

זה היה חייב לקרות בשלב זה או אחר, אחרי הכול הכנס נקרא "מלחמה לנצח", אז הלכתי לבקר את וויליאם מנדלה. לא יזיקו לנו כמה לוחמים בחליפות שריון שיכולים לירות לייזרים מהאצבעות. תפסתי אותו בתקופת ההמתנה שלהם במשימה האחרונה, במחשבה שהוא כל כך משועמם שאולי הוא יסכים לבוא.

"אחי, עזוב את זה," הוא אמר ברגע שהעליתי את הרעיון. "זה חתיכת טריפ רע."

"מה? אני לא מבין, אתה לא רוצה לחזור לכדור הארץ קצת?"

"בשביל להילחם גם שם?" הוא שאף מהג'וינט. "אני עם מלחמה גמרתי."

"אה..." הבטתי במרכז הפיקוד שבו ישבנו.

"זה? זה לא מלחמה, אחי, זה מצב קיומי. זה היין של היאנג של היקום הזה. זאת הקרמה שלי להיות כוח לרע ביקום הזה כדי לאזן את הטוב. זה ההסבר היחיד לכמה זמן שהחרא הזה כבר נמשך."

הבטתי בו בזמן שהוא כילה את הג'וינט והדליק חדש. חתול שוטט ויצא מתחת לאחת הקונסולות, הוא התחכך בקרסולי וכשהתכופפתי ללטף אותו נמס מתחת ליד שלי כאילו היה עשוי כספית.

"כן, אחי, אני עם מלחמה גמרתי. ממילא כשנחזור מפה כל כדור הארץ כבר יהיה, אני לא יודע, לפי איך שהדברים הולכים עכשיו הם יהיו קיבורגים עם לייזר מושתל בעיניים או משהו. וכולם יעבדו בשביל UNEF ויהרגו את כל מה שהם רואים. כי ככה זה בני אדם, אחי. יש להם פוטנציאל לטוב, והממשלות לוקחות אותם לרע, לצד של החושך." הוא החווה בידו בפראות. "אתם, אתם לפחות מדברים אותה שפה כמו האויבים שלכם. ניסיתם לשבת לדבר אתם? אתה יודע, ממש לדבר אתם? להבין אותם ברמה הכי בסיסית? כי בבסיס כולנו בני אדם, אתה יודע. אפילו הטוראנים. אם רק נצליח לדבר אתם, אני בטוח שהכול יסתדר." הוא הדליק ג'וינט בג'וינט, ופנה לדבר את החתול.

"גם אתה, חתול, גם אתה למעשה בן אדם. כי אנחנו כולנו הגענו מאב קדמון אחד, וזה מקודד בדנ"א שלנו. שני הדברים מקודדים ברמה התת-אטומית. הטוב והרע. המלחמה והשלום. היין והיאנג." החתול נסוג מפני הקצה הבוער של הג'וינט, ואני התחלתי לחשוב שאולי זה לא היה רעיון כל כך מוצלח.

"וזה עניין של בחירה, אחי. זה עניין של התכווננות לרמה הנכונה, ואז משם הכול מסתדר. זה התדר ההרמוני שאתם צריכים לחפש אתם. התדר של המיתר הנכון מכל המיתרים הקוסמיים."

השארתי אותו להמשיך לדבר אל החתול, וחזרתי הביתה. שושנה חיכתה לי, וכשמצאתי לי מקום בין זרועותיה חשבתי לרגע שאולי הוא יודע על מה הוא מדבר, אבל אז התעשתי. אני חושב שאולי כל המסעות האלה מתחילים לדפוק לי את השכל.

מסתבר שגם לי יש גבולות. לא חשבתי ככה, אחרי כל מה שעשיתי בשביל הכנס הזה. קפאתי מקור והתבשלתי בחום, פגשתי חייזרים שלוקים בנימוס ואנשים שלוקים בהיגיינה ולאחרונה דיברתי עם הרבה יותר מדי אנשים שיודעים להרוג בהרבה יותר מדי צורות. ועשיתי את זה בשמחה וברצון בשביל הכנס. ובשביל שושנה. אבל מסתבר שגם לי יש גבולות והם קשורים לדאלקים.

אל תבינו אותי לא נכון, אין לי משהו ספציפי נגד דאלקים. יש להם זכות לחיות כמו לכל יצור אחר שרוצה להשמיד את הגלקסיה. כמה מחבריי הטובים רוצים להשמיד את הגלקסיה. חצי מהזמן אני מבין אותם, ולא תמיד זה בגלל הכנס הזה.

אם כי אני חושב שעם כל הטכנולוגיה שלהם הם היו יכולים לסנתז לעצמם קול סביר יותר. לא בהכרח נעים יותר, אבל אם אתה רוצה להפחיד את הגלקסיה עדיף לא להישמע כמו צעצוע שיוצר בטייוואן בשנת 1952. עם אסתמה. משהו כמו דארת' ויידר נשמע הרבה יותר משכנע.

אני גם לא מדבר על המראה שלהם – מלחייה עם פומפה מודבקת היא לא בדיוק מראה מעורר יראה. כן, הם עברו שדרוג בזמן האחרון אבל בכל זאת. וכשפותחים אותם הם נראים, במחילה, כמו גרסה מיניאטורית וורודה של ג'אווה דה האט. אבל גם זה לא העניין.

זה הרבה יותר בסיסי, והרבה יותר פשוט – עוד לא נתקלתי בפרק דאלקים טוב. חוץ מאחד אולי. אני יודע שההוויאנים עלולים לגזור עלי מיתה משונה בגלל זה, אבל פרקי דאלקים הם משעממים. התכניות שלהם כמעט תמיד מגוחכות למדי וידוע מראש שהן הולכות להיכשל. ואם זה לא מספיק, הם אף פעם לא מתים. הגזע הזה הושמד כבר שלושים ושבע פעמים, וכל פעם הם חוזרים, משעממים באותה מידה. אפילו יותר מהסייברמנים. ומושמדים שוב, ומוצאים איזה פרצה מטופשת לשוב דרכה.

אז שהו, אני לא מוכן שהכנס הזה יהיה משעמם. עבדתי קשה מדי בשבילו כל השנים האלה. אני לא מתכוון להגיע ליקום של דוקטור הו. בטח לא עכשיו. אל תגלו להם, אבל אני מתכונן לבלות כמה ימים בנופש בטופילה.

אני מצטערת על האיחור. התכוונתי לכתוב אתמול, אבל הייתי הרוגה מדי. זה היה קרב אפי, ועדיין לא התאוששתי לגמרי מאיך שהדברים נגמרו.

בקצרה, נכשלתי. אני לוקחת עלי את מלוא האחריות. בסופו של דבר האחריות להגנת הכנס הייתה עלי ונכשלתי בה. הכלבלב עשה יופי של עבודה בגיוס לוחמים, אבל בסופו של דבר אי-אפשר לסמוך על שכירי חרב. העברתי את הרעיונות של שמעון בר-אל ממצדה לחברים שלי במטכ"ל, והם כמעט נקרעו מצחוק. גריים הופיע עם החבר'ה שלו במובטח, אבל כשהם שמעו מה המחיר של החצילים בארץ בימים אלה הם פתחו במערכת גרילה שמטרתה להשתלט על שטחי גידול החצילים של הארץ, מזימה שמומנה על ידי משפחת תשובה לפי המודיעין האחרונים שאספו הסוכנים שלי.

הצלחתי להפיח בגייסות רוח לחימה כפי שהמליץ מוריס, הם התלכדו סביב הדגל והיו מוכנים להילחם באומץ אבל לא היה להם במי להילחם. לא ראינו אותו בכלל מגיע. אני חשבתי שהתחבולה שלי להסתיר את הכנס תעבוד, אבל שכחתי שאנחנו מתמודדים עם תומר שלו. שהיה א' הקרנות בתקופה שאייקון התנהל עם פנס קסם. אין אשליה אופטית שהוא לא מכיר. הוא פשוט נכנס למתחם והגיע עד חדר הסגל בלי שאיש יראה אותו. כשניסינו להבין למה היו מי שהציעו השתברות אופטית כלשהי שהוא יצר סביבו, אחרים טענו שהוא בא כשהוא מחופש ונראה בדיוק כמוני ולכן איש לא הבחין בו ו-מ' טענה בתוקף שהוא עבר דרך יקום מקביל ופשוט התגשם בחדר הסגל – אבל היא סופרת ויש לה נטייה לשגות בדימיונות כך שאני לא סומכת על מילה שהיא אומרת.

בכל מקרה, על העובדה שהוא היה בכלל במתחם נודע לי מ-א' הקרנות שלנו, שהכריזה בשמחה שתומר הביא את הכבל HDMI שהיה חסר לה.

מיהרתי לחדר הסגל לנסות ללכוד אותו, אבל כמו חתול צ'שייר כל מה שנותר ממנו מאחור היה בדל חיוך, ונצנוץ של משקפיים.