'שרירים' שנא את הכינוי שלו. במשך נצח ניסה לגרום לשאר החבורה לקרוא לו 'דייקן', והקפיד להגיע לפני כולם לכל מקום, אבל זה לא עבד. מהרגע ש'פה גדול' הודיע שהוא יהיה השרירים שלהם כי הוא הילד הכי מאיים מכולם, הכינוי נשאר. הוא אפילו לא היה שרירי במיוחד. סתם ילד רגיל בן שתים-עשרה מבֶּטא סנטאורי, בגובה שלושה מטרים ובמשקל שלוש מאות קילוגרמים.

במסתור הסודי שלהם, 'מוח' עמלה על המכונה הסופר-מתוחכמת-אולטימטיבית-קטלנית. המכונה הורכבה בעיקר מקופסאות קרטון, חוטי תיל, מדבקות עם ציורי גולגולות וליבת פלוטוניום ש'דברים' מצאה בחצר. ל'מוח' הייתה תכנית איך לחבר הכול ביחד ולהשתמש במכונה כדי להביס את החבורה המתחרה, "העופות הדורסים". היה ל"עופות" סמל מצויר ומעילים עם נוצות, ובכל פעם שהחבורות התנגשו הן הלכו מכות או קיללו. קללות היו התפקיד של 'פה גדול'. מכות היו התפקיד של 'שרירים'. להמציא מכונות שיסבכו את "העופות הדורסים" בצרות עם המנהלת היה התפקיד של 'מוח'.

'דברים' הגיעה קצת אחרי 'שרירים'. היא הצטרפה לפנימייה רק לפני חודש, והדבר הראשון שעשתה היה למצוא אבן עם צורה מיוחדת בחצר, שהתאימה בדיוק למכונה ש'מוח' בנתה. היא התקבלה לחבורה כמעט מיד, ואפילו קיבלה שם לא רע. 'שרירים' עדיין לא החליט מה דעתו עליה.

'פה גדול' הגיע אחרון. הוא התנשף ובקושי הצליח לעמוד במקומו בלי לזוז. "אתם לא תאמינו!" הוא בעט בכרית המרוטה ששימשה כספה, כלי נשק, מחסום לשעת הצורך ובית לחרקים הקטנים בעלי כנפי הזהב שהתחפרו בכל דבר שהכיל קלקר מאולגם.

'פה גדול' המתין, אבל אף אחד לא שאל אותו לְמה הם לא אמורים להאמין. 'דברים' מיינה את הנוצות הצבעוניות שלה על פי גוונים, 'מוח' עבדה על המכונה שלה, ו'שרירים' התעלם ממנו, כמו תמיד.

'פה גדול' נופף בעלון שחור עם אותיות זהובות וקרא, "הקרקס מגיע!"

'מוח' הבריגה עוד חלק לקרטון הענק שלה, " לקרקס אין כניסה לשטח בית הספר."

"אבל הם באים!" 'פה גדול' הושיט לה את העלון.

'מוח' נאנחה. היא נטלה את העלון בשתי אצבעות, מביעה את סלידתה מבלי לדבר, ובחנה אותו.

"קרקס פילי הקסם מגיע לאורורה," היא הקריאה בקול רם, "מיום שני בערב ילדי הפנימייה מוזמנים להגיע וליהנות מהמופע המרהיב!"

'מוח' החזירה את העלון ל'פה גדול'. "זו בטח מתיחה."

"זו לא!" פה גדול כמעט רטט במקומו מרוב מתח, "ראיתי את האוהל שלהם."

'מוח' גירדה את ראשה. זו הייתה תנועת החשיבה שלה. אפשר היה לשמוע את גלגלי השיניים מסתובבים בתוך הגולגולת שלה כשהיא חשבה.

'שרירים' השתדל להישאר בשקט. הוא מעולם לא ראה הופעת קרקס. קרקסים לא הגיעו לבטא סנטאורי מאז המקרה עם הגמד בעל שלושת הראשים והחולדה המכאנית.

'דברים' פרשה את הזנב שלה. גם היא לא אמרה דבר.

"נוכל להתגנב ולראות אותם לפני כולם!" 'פה גדול' נשמע כל כך נלהב ש'שרירים' התחיל לדאוג שהוא ילך בלעדיהם ויסתבך. 'פה גדול' קיבל את הכינוי שלו כשהמנהלת כמעט זרקה אותו לאמצע האגם בגלל התחצפות אחת יותר מדי.

'מוח' כנראה חשבה בדיוק כמוהו כי היא נאנחה ואמרה, "בסדר."

הם תמיד הלכו באותו סדר. 'מוח' ו'פה גדול' ראשונים, למקרה שייתקלו במורה ויידרשו להסברים. 'דברים' באמצע כדי להבחין בפרטים קטנים, וגם כי היא הייתה הכי קטנה ונזקקה להגנה. 'שרירים' אחרון, למקרה שהעופות הדורסים ירדפו אחריהם. לא האויבים שלהם, העופות הדורסים האמִתיים בשמי אורורה שנועדו להחזיר תלמידים לשיעור.

בשולי הפנימייה, קרוב לגדר, התגשמו משום מקום יריעות ערטילאיות בצבעים ש'שרירים' לא ידע לנקוב בשמם. ככל שהחבורה התקרבה לגדר היריעות התמצקו והפכו לאוהל בצבעי שחור-סגול-ירוק מתערבלים. מעליו נצצו אורות שדמו לכוכבים, אבל לא בתצורות הכוכבים ש'שרירים' הכיר. איש מן ההאחרים לא נראה מופתע ממה שהם ראו. 'שרירים' רצה לשאול את 'מוח' מה קורה, אבל לא רצה שאחד מהאחרים ישמע את השאלה. הם שוב יצחקו עליו שהוא לא מבין דברים בסיסיים.

שלט נוצץ הכריז מעל האוהל: רק היום! המופע המופלא של פילי הקסם המכושפים!

'מוח' מלמלה לעצמה, "אין דבר כזה קסם."

'שרירים' הגניב מבט לעבר הילדים האחרים. הם לא הגיבו, ולכן גם 'שרירים' שתק. הוא היה שמח לחיות בעולם עם קסם.

מסביב לאוהל התגשמו כרכרות, קראוונים, אוהלים קטנים ומכונות צבעוניות. עיר שלמה הופיעה לנגד עיניהם. 'פה גדול' פער את המקור שלו בהבעה ש'שרירים' פירש כתדהמה. גדילי העיניים של 'דברים' התפתלו לכל עבר. רק 'מוח' נראתה רגועה ושקולה. מצד שני, קל להיראות רגוע ושקול כשהפנים שלך מכוסים במתכת חלקה.

'שרירים' לא שכח את התפקיד העיקרי שלו – הגנה על החבורה. הוא הביט סביב, ווידא שאף אחד מחבורת "העופות' הדורסים" לא בסביבה.

"איך ניכנס לשם?" שאל 'פה גדול' בקול רם, והפר את השקט.

'דברים' זקפה את הזנב שלה והצביעה על חור בגדר שעד כה איש מהם לא ראה. 'שרירים' תהה לרגע אם היא יצרה את החור בדיוק בדרך שבה הקרקס התגשם מולם. הוא ידע שהמין שלה מסוגל לעוות את המרחב, אבל ידע גם שלא מנומס לחקור אותה. הוא יצטרך לשאול את 'מוח' גם לגבי זה. או להתחיל להקשיב בשיעורי אנתרופולוגיה.

'מוח' עברה ראשונה, אחריה 'פה גדול' ו'דברים'. 'שרירים' עבר אחרון והצליח להתעלם מהצמרמורת בגוו כשחלף דרך החור.

מעבר לגדר שרר לילה. האורות המנצנצים כיסו את השמים. המולה רוחשת של אנשים, חיות ומכונות סבבה אותם. 'מוח' צעדה ראשונה. היא נראתה כאילו היא יודעת לאן היא הולכת, ולכן כולם הלכו אחריה. זה מה שהפך אותה למנהיגת החבורה. הם פסעו בשולי המתחם, הרחק מן המרכז וממבוגרים שישאלו שאלות שהם לא יוכלו לענות עליהן.

'שרירים' ראה גברות מזוקנות, גמדים, אריות נושפי אש, תאומים מחוברים, רובוטים מתכתיים (שגרמו ל'מוח' למלמל שוב), ליצנים מאופרים בצבעים זרחניים, וכמובן – פילים. סגולים ושחורים, מעוטרים בפרחים, נוצות, אורות נוצצים, פרווה, סרטים וגולגולות. הפילים סבבו את המתחם במעגלים שהשתלבו זה בזה, ואז נפרדו והתלכדו לשיירה אחת. 'שרירים' לא הצליח להתיק מהם את עיניו. הם היו יפים מכל מה שאי-פעם דמיין.

"משעמם לי," אמרה 'מוח'. "בואו נראה מה יש שם."

'שרירים' רצה להמשיך להסתכל על הפילים, אבל 'פה גדול' הנהן, ו'דברים' פרשה את זנבה לאותת הסכמה. 'שרירים' נאלץ להשתרך אחריהם לשולי המתחם, שם היו פזורים האוהלים הקטנים יותר. לא היו שם חיות, וכמעט ולא היו אנשי קרקס. 'שרירים' המשיך לסרוק את השטח, אומר לעצמו שהוא מגן עליהם מפני "העופות הדורסים", אבל בעצם הוא חיפש עוד פילים.

צללית כחולה בעלת שוליים סגולים התרוצצה מאחורי אחד האוהלים. זו הייתה צללית קטנה, והיא רצה בצורה שכל אחד מחברי החבורה זיהה מיד.

זה היה ילד.

היו לו שתי כנפיים קטנות ובעליל בלתי מפותחות מספיק בשביל לעוף, שלוש רגליים, ורק ראש אחד, אבל הוא בפירוש היה ילד. רק ילדים רצים כך כשאין מבוגר שאומר להם להיזהר כי הם יוציאו למישהו עין, או שזה ייגמר בבכי. הילד עצר והביט אל החבורה. הם היו רחוקים מכדי לדבר. החמישה הביטו זה בזה בשקט.

הצללית של הילד נעה ראשונה. הוא פסע צעד אחד לפנים ונעמד. 'מוח' הובילה את החבורה צעד אחד לפנים. הם נעצרו. הילד צעד שני צעדים קדימה. החבורה נעה ביחד שני צעדים. 'שרירים' היה צריך להזכיר לעצמו שהצעדים שלו גדולים משל כל השאר, ולכן הוא פסע עקב בצד אגודל, כמו בתרגיל שיווי משקל.

הם נעצרו במרחק של שלושה צעדים זה מזה. מקרוב היה ברור שהצללית איננה צללית של ילד, אלא הילד היה צללית בעצמו. הוא היה עשוי מגוש חשכה שחורה חסרת תווים, שעמד במרחק שלושה צעדים מהחבורה. 'שרירים' לא פחד ממנו. הוא אולי היה צללית, אבל היה בכל זאת ילד.

"שלום," אמר 'פה גדול'. הוא השתמש בניב המקומי של אורורה. כשהילד לא הגיב, 'פה גדול' חזר על הברכה בניב הכלל-גלקטי, ולאחר מכן עבר לכל אחת משלושים השפות שהכיר.

הילד המתין בסבלנות. כאשר 'פה גדול' השתתק, הילד אמר "שלום" במבטא אורורי מושלם.

'שרירים' כמעט צחק מהבעת הפנים של 'פה גדול'.

"אם הבנת אותי מהתחלה, אז למה לא אמרת כלום?" 'פה גדול' הניח את שמונה ידיו על מותניו.

גוש החשכה שהיה הילד משך בכתפיו. 'שרירים' העריך את החינניות של התנועה. איש בפנימייה לא היה מסוגל לבצע את התנועה כך, אפילו לא המינים שהיו להם רק שתי ידיים.

'מוח' נקשה בגלגלים שלה. "מה אתה עושה כאן? אתה עובד בקרקס?"

צללית הילד הנהנה. "אבל לא מרשים לי להשתתף." קולו של הילד נשמע רגיל, אבל 'שרירים' חש צרימה בקצה חושיו, כמו קו של רעש לבן שליווה כל דבר שהילד אמר. "כשאני אהיה גדול, ירשו לי לעלות על פיל."

הקנאה מלאה את 'שרירים'. הוא לעולם לא יוכל לעלות על פילים. מבנה העצמות של החיות העדינות האלה לא יוכל לתמוך בילד מבטא סנטאורי.

החבורה תחקרה את הילד לגבי החיים בקרקס, ומה הוא אוכל, ומי החברים שלו, והקנאה של 'שרירים' גדלה כשהוא גילה שהילד לא לומד בבית ספר אלא עם מורה פרטי שמרשה לו להתרוצץ ברחבי הקרקס במקום לבהות בספרים משעממים.

***

ביום המחרת החבורה לא הייתה צריכה לערוך שום דיון לגבי התכניות שלהם. הם חמקו דרך החור בגדר והלכו לפגוש את צללית הילד. הם לא ידעו איך קוראים לו, ועד שהילד יהפוך לחבר רשמי בחבורה, 'פה גדול' לא יוכל להמציא לו כינוי. בינתיים הוא היה צללית הילד, וזה הספיק.

עדיין שרר חושך מהצד השני של הגדר, ו'שרירים' עדיין לא הבין איך זה קורה, ועדיין התבייש לשאול.

הילד הראה להם איפה נמצא המחסן של האוכל, והם בילו את אחר הצהריים בבניית מגדלים מקוביות אוכל דחוסות ויצירת טירות קש ש'שרירים' היה צריך למוטט בנשיפה כמו בסיפור ש'מוח' אהבה.

למחרת 'מוח' לא הרגישה טוב, 'פה גדול' קיבל עונש והיה אסור לו לצאת מהמגורים במשך יממה ו'דברים' הגיעה עד הגדר, ואז התחילה לרעוד וברחה חזרה לפנימייה. 'שרירים' נשאר לבד. הוא שקל לחזור לפנימייה, אבל הילד הופיע מהצד השני של הגדר.

"רוצה לראות את הפילים?" הוא לחשש, עם הצרימה המוזרה בקולו.

די היה בכך. 'שרירים' עבר לצד האחר של הגדר דרך החור של 'דברים'. הילד הוביל אותו אל המכלאה. גורי הפילים היו רכים ופלומתיים, והנוצות שלהם עדיין היו לבנות. הזנבות שלהם טרם צמחו למלוא אורכם, והם עדיין לא היו ארסיים.

כאשר נשמעו קולות של מבוגרים השניים התחבאו מאחורי הכלובים.

"נידבי! איפה אתה?" אחד המבוגרים קרא. 'שרירים' זקף את העין השמאלית שלו. המבוגרים היו לבושים בתחפושת הליצנים, עם הלחיים האדומות המודגשות, הפרווה הצהובה על כל הגוף והגלגלים שמחוברים לחלק התחתון של הגוף.

אחד מהם הסתובב במעגל קטן. "נידבי, אנחנו יכולים להריח אותך. איפה אתה?"

הילד נאנח ויצא מהמחבוא. הוא סימן בקצה הכנף שלו ל'שרירים' להישאר במקום.

"נידבי! מה אתה עושה כאן? אמרנו לך לא לצאת מטווח ההרחה שלנו!" קרא המבוגר האחר. קולו היה גבוה יותר והוא הדגיש כל מילה בנשיפה קצרה.

נידבי משך בכתפיו. "רציתי לראות את הגורים."

המבוגר הנושף התקרב אליו וכרע מולו. "אני יודע, חמוד שלי, אבל אין לנו ברֵרה. אתה חייב להישאר באוהל שלך כשאנחנו כאן. אתה יודע מה יקרה אם…" המבוגר השתתק בחטף והפנה את ראשו אל הכלוב שמאחוריו 'שרירים' השתופף. "מי כאן?" הקול שלו כבר לא נשמע נחמד.

"אין כאן אף אחד." נידבי זז הצידה ופרש את כנפיו. המבוגר הראשון הקיף את נידבי והמבוגר שכרע מולו, עד שהבחין ב'שרירים'.

"שלום," אמר. הקול שלו היה נמוך יחסית. "מי אתה?"

'שרירים' לא פחד. הוא ראה שנידבי היה נחמד אל המבוגרים, והניח שהם ידידותיים לילדים. אחרת נידבי היה אומר משהו. הם היו חברים. שניהם היו ילדים.

"אני 998845ג-ע." ענה 'שרירים'.

"אתה מבֶּטא, נכון?" המבוגר השורק הפנה את ראשו אל 'שרירים'. "לפי השם."

'שרירים' חייך בצורה שנחשבה מנומסת, כמו שלימדו אותם בפנימייה. כל מי שהסתכל עליו היה אמור לדעת שהוא מבטא סנטאורי. אבל עכשיו הבחין שלא היו עיניים בראש של המבוגר. "כן," ענה 'שרירים'.

"נעים מאד," אמר המבוגר השורק, "אני…" והוא אמר שם שהיה מורכב משילוב של שריקה, נהמה וצפצוף.

"ואני," אמר המבוגר הכורע, והגה צליל ארוך וגבוה. "ועכשיו", אמר, "הגיע הזמן להיפרד."

"אבל הוא חבר שלי!" נידבי הרים את קולו. המבוגרים הסבו את פניהם אליו, ונידבי השתתק.

אחד המבוגרים לחשש אל נידבי בשפה ש'שרירים' לא הבין. האחר נד אל 'שרירים', "היה נעים מאד להכיר אותך."

הם פנו אל שולי האוהל, בציפייה ברורה ש'שרירים' ונידבי יבואו בעקבותיהם. 'שרירים' המתין לראות מה נידבי יעשה. הצללית בצורת ילד מכונף הרכינה את ראשה ונגררה אחרי המבוגרים. 'שרירים' הלך אחריו.

נידבי ליווה את 'שרירים' אל החור בגדר. שני המבוגרים עקבו אחריהם מרחוק. 'שרירים' היה יכול לשמוע את הגלגלים שלהם חורקים כשהם נסעו בעקבותיהם.

נידבי לא אמר דבר. 'שרירים' תהה אם זה בגללו. הוא לא היה כמו 'פה גדול' שהיה יכול לדבר על הכול עם כולם. הוא גם לא היה כמו 'מוח' שידעה להמציא נושאים מעניינים לשיחה. ו'דברים' ממילא לא דיברה מעולם.

כאשר הם הגיעו אל החור בגדר 'שרירים' פנה אל נידבי. "מחר 'מוח' בטח תרגיש טוב. אז נוכל לבוא שוב."

הוא ציפה שנידבי ישמח. אבל נידבי רק עמד במקומו ולא דיבר. כתם של חשכה על רקע האוהלים הבוהקים.

"טוב, אז…" 'שרירים' חיפש משהו להגיד. אבל הוא לא הצליח לחשוב על שום דבר.

"מחר לא נהיה כאן," אמר נידבי פתאום. השריקה המוזרה ברקע המילים שלו התגברה. "עוד מעט נארוז וניסע למקום אחר."

"אבל עוד לא יום שני. ביום שני אתם אמורים להופיע." זה היה הדבר היחיד ש'שרירים' היה בטוח בו. תהיה הופעה גדולה של הקרקס, וכולם הוזמנו.

נידבי פרש את כנפיו. "זו הייתה התכנית, אבל הם גילו אותך, והם יודעים שהיינו ביחד, אז הם ייקחו אותי."

הוא נשמע עצוב, או מתוסכל, 'שרירים' לא הצליח להחליט.

"מה זה?" 'שרירים' התחיל לכעוס, "אסור שיהיו לך חברים?"

נידבי נופף בכנפיו. "מותר. בגלל זה הם לוקחים אותי לפעמים למקומות עם ילדים אחרים. פשוט…" הוא השתתק פתאום.

'שרירים' לא היה מסוגל לקרוא את שפת הגוף של יצור צלליות מכונף שנראה כמו ילד. אבל הוא חשב שהכנפיים של נידבי מנופפות בצורה עצובה.

נידבי שמט את כנפיו. "מסוכן להיות לידי."

'שרירים' התחיל לצחוק. "כלום לא יכול לפגוע בי, אל תדאג." הוא כמעט טפח על כתפו של נידבי, אבל נעצר ברגע האחרון. "ו'מוח' בכלל עשויה ממתכת. ההכרה שלה בכוכב הבית שלה. ו'פה גדול'…"

"אתה לא מבין." נידבי לא צעק, אבל הנימה שבה דיבר הספיקה כדי להשתיק את 'שרירים'. הוא נאנח בשקט. "אני מסוכן. אני… אסור לילדים אחרים להיות לידי." הוא נאנח שוב. "בגלל זה הקימו לי את כל זה." הוא פרש את כנפיו והקיף את כל הקרקס במחווה אחת. "כדי שלא ישעמם לי. והם לוקחים אותי מכוכב לכת לכוכב לכת, ואז אני יכול להסתכל על אנשים ו… ואז, אחרי ההופעה אנחנו נוסעים, כדי שילדים לא יהיו חולים ממני. כי אני מסוכן."

'שרירים' לא הצליח לעקוב אחרי כל מה שנידבי הסביר לו. אבל הוא השתדל להקשיב. "גם אני מסוכן," ענה 'שרירים' כאשר נידבי השתתק. "אתה יודע, אני יכול לפצפץ כל ילד בפנימייה אם אני אלחץ עליו חזק מדי."

נידבי נופף בכנפיו לרגע. "זה לא אותו הדבר. אתה לא מקרין כלום."

'שרירים' השמיע קול שדמה מאד לקול ש'מוח' השמיעה כדי להביע זלזול. "ל'דברים' יש שערות מפלוטוניום. היא מקרינה…"

"לא!" נידבי צעק, ו'שרירים' חשב שהוא שומע התחלה של בכי בקולו. "אני… זה לא… זה לא קרינה רגילה. אני לא…" הוא שמט את כנפיו. "אני מיקום אחר. אני חושב. פעם הסבירו לי, אבל אני לא זוכר. זה היה ארוך נורא, ולא הקשבתי טוב, ואחר כך לא היה לי נעים לשאול."

'שרירים' חייך, הוא הכיר את התחושה הזו.

נידבי פרע את הכנפיים שלו. "בפעמים הראשונות כולם מתו, ואז הם למדו לשים אותי בבועה של יקום, ואני כאן. וכולם פה מטפלים בי, והם מתחלפים כל הזמן כדי לא להיפגע. ואז, אם מישהו נחשף אליי יותר מדי זמן, אנחנו חייבים לזוז. כדי שהוא לא יינזק." נידבי ליווה את סוף המילים שלו בנשיפה ארוכה.

'שרירים' חשב. הוא חשב הכי חזק מאז שהוא זכר את עצמו חושב. "באורורה יש מגני קרינה," אמר 'שרירים'.

"אמרתי לך…" נידבי התחיל לענות, אבל עכשיו היה תורו של 'שרירים' לקטוע אותו. "ויש לנו את 'מוח', שמגיעה מהכוכב לכת הכי חכם בגלקסיה. ויש לנו את 'דברים' שבטוח יכולה למצוא משהו שיגן עליך. ויש את 'פה גדול' ש…" 'שרירים' לא הצליח לחשוב על משהו ש'פה גדול' טוב בו. "שיכול להמציא לך שם טוב יותר מ'נידבי'," סיים.

"אנשים מתו כש…" נידבי התחיל להגיד.

"כן, כן," 'שרירים' הרים את ידו, "הם מתו כשחיית אִתם. אבל אתה לא חי באורורה. אסור לך. רק ילדים מהיקום הזה יכולים לחיות כאן. אתה יכול להישאר מעבר לגדר, ואנחנו נבוא לבקר מדי פעם. ולא ניחשף לך יותר מדי. אל תדאג."

זה היה הנאום הארוך ביותר ש'שרירים' נשא אי-פעם. הוא התנשף כשסיים אותו. הוא היה יכול להרגיש את המוח שלו פועם מרוב מאמץ.

שני המבוגרים התקרבו אליהם. אחד מהם הסתובב אל נידבי. "קדימה, חמוד, אנחנו חייבים לזוז."

"לא." 'שרירים' הזדקף. הוא היה גבוה בהרבה מהליצנים. "נידבי נשאר כאן."

המבוגר האחר הסתובב אל 'שרירים', "אתה לא מבין…"

"אני כן!" 'שרירים' קטע אותו וחזר על כל הנאום שנשא לפני כן. הוא השמיט את החלק של 'פה גדול', והרחיב על החוכמה של 'מוח'. המבוגרים שתקו והקשיבו. כאשר סיים הם הביטו זה בזה, ושוב אל נידבי, ושוב זה בזה.

"תוך כמה זמן המבוגרים שמתו אצלכם מתו?" שאל 'שרירים' כדי שהם יפסיקו לבהות זה בזה בפרצופים נטולי העיניים שלהם.

"עשרים שנה," ענו המבוגרים.

'שרירים' פרץ בצחוק. "אני לא אהיה כאן עשרים שנה!" הוא קיווה. לפעמים זה נראה כך, עם כל הפעמים בהן הוא נכשל בבחינות.

המבוגרים שוב בהו זה בזה ושוב בנידבי.

"אנחנו צריכים לחשוב על זה," אמר אחד המבוגרים.

'שרירים' הכיר את הנימה הזו. זה היה הקוד שבו השתמשו מבוגרים כדי להיפטר מילדים. הם לא באמת יחשבו על מה שהוא אמר להם. הוא שילב את זרועותיו על חזהו. "אז אני אחכה עד שתחליטו."

המבוגרים שוב שרקו זה לזה. 'שרירים' לא נע. נידבי שמר את כנפיו קרוב לגופו. 'שרירים' המתין. הוא ידע שיש דבר אחד שמבוגרים באמת מפחדים ממנו – ילדים עקשנים. בעיקר ילדים עקשנים של מבוגרים אחרים.

מבוגרים נוספים התקרבו למעגל הקטן. שתי גברות משופמות, ארבעה גמדים, ואפילו אחד האריות הגיע. הוא תקשר ברקיעות סנפירים. 'שרירים' היה צריך להיאבק ברצון לרוץ אל האריה ולחבק את הקשקשים שלו. הוא נראה כל כך חלק ונעים למגע. אבל היה לו תפקיד. הוא היה צריך לעמוד על דעתו, ולכן נשאר בידיים משולבות וזקוף למלוא קומתו.

אחרי נצח הדיון החל להירגע. המבוגרים התפזרו. היחידים שנשארו היו שני הליצנים. הם פנו אל נידבי. "אנחנו נעשה ניסוי."

"יש!" קרא 'שרירים'. נידבי פרש את כנפיו ונופף בהן בהתרגשות. כך 'שרירים' חשב.

"רגע." אחד המבוגרים פנה אל 'שרירים'. "יש תנאים."

הם התחילו לפרט. אסור לילדים להתקרב לנידבי יותר מדי. אסור להם לבלות יחד יותר משעה בכל יום, ולא יותר מיומיים ברצף. כל ההורים של כל הילדים בפנימייה צריכים להסכים לסידור הזה. צריך לעדכן את המנהלת. הרשימה נמשכה ונמשכה, ו'שרירים' התחיל להשתעמם. הוא השתדל לא להיראות כאילו הוא נרדם. מחר יבוא 'פה גדול' ויעבור אִתם שוב על הרשימה, וישנה את דעתם של המבוגרים. הוא היה ממש טוב בזה.

'שרירים' החניק פיהוק, וכאשר המבוגרים סיימו לדבר הוא אמר, "גם לי יש תנאים."

הם הביטו אליו. הוא קיווה שהם הביטו אליו.

"תנאי ראשון, אסור לכם לקחת את נידבי מכאן בלי להודיע."

"מוסכם," שרק אחד המבוגרים.

"תנאי שני," 'שרירים' השתדל לא להישמע דואג מדי, "נידבי מצטרף לחבורה שלנו. כאשר אנחנו בצד הזה של הגדר, כלומר."

המבוגרים אפילו לא שרקו זה לזה. נידבי אמר מיד, "מוסכם," ופרש את כנפיו.

הם נפרדו, והבטיחו להיפגש למחרת, ו'שרירים' חצה את הגדר חזרה לעולם אורורה המואר. הוא הלך אל החדר של 'מוח'. היא תקרא לכל השאר והם יעשו ישיבה כדי לאשר את ההצטרפות של נידבי ואחר כך יתכננו איך לעבור על הכללים של המבוגרים מהצד השני של הגדר.

אבל היה משהו חשוב יותר. ילד צלליות מיקום אחר שהורג כל מי שבא אִתו במגע מאיים יותר מילד בגובה שלושה מטרים מבטא סנטאורי. הוא רק צריך לשכנע את 'פה גדול' לקרוא לנידבי 'המוות המרחף', או משהו כזה, ואז לשכנע אותו ש'שרירים' זו יתירות, ואז לשכנע אותו לקרוא לו 'דייקן', והכול יהיה מושלם.

'שרירים' חצה את המדשאה הגדולה של אורורה וחייך לעצמו. הוא סוף-סוף היה מרוצה.

 

—–

 

קרן לנדסמן היא אמא, סופרת ורופאה בסדר משתנה. כותבת הבלוג סוף העולם – מבט מהיציע. היא זכתה בפרס גפן עבור ספרה "שמים שבורים" (2015) וסיפוריה "לבד, בחושך" (2012) ו"הגורגונה של הייזנברג" (2011).