חרק / נמרוד איזנברג

סיפור זה מכיל התייחסויות למלחמות, מוות המוני, והוצאות להורג

 

אחרי האפוקליפסה התחלנו לאסוף חרקים.

לא, אני לא מדבר על חרקים רגילים כאלה, כמו איזה זבוב עם שלוש רגליים או עכביש שנתקע על הקור שלו כמו חאפר.

אני מדבר על חרקים חרקים, אמיתיים כמו שצריך, כאלה עם שלד טיטניום, חיישני חום, ומיקרו מעבד מקבילי עם שש־עשרה ליבות. רק לוזרים מסתפקים בכאלה עם שמונה.

הקיצר, זה כל מה שנשאר לאסוף אחרי האפוקליפסה. ואחרי המלחמה. ואחרי המלחמה שבאה אחריה. ואחרי הבצורת. ואחרי השיקום הכללי.

מה זה שיקום ארגנו לנו. שיקום שיקום. אחלה שיקום בעולם. שיקום כזה מוצלח, היית צריך להיות פסיכי עם קבלות כדי לא להסכים לכזה שיקום. שזה בתכלס מה שהם עשו לכל מי שלא הסכים: קראו לו "פסיכי" וירו בו. כשנגמרו הכדורים ולא יכלו לחכות שיעשו חדשים, כי כבר אין מכונות שעושות כדורים מהר כמו פעם, היו תולים אותם. כשהשתעממו מהתלייה סקלו אותם. אבל לפעמים נגמרו האבנים, אז בכל מקרה החליטו שעדיף לתלות.

אבל בגלל כל זה התחלנו לאסוף את החרקים, מבינים? אין מכונות, אין מחשבים, אין סמרטפונים משוכללים כאלה שאפשר לדבר איתם עם איזה תוכנה חכמה כזו, שתגיד לך מה לומר לבחורה שמדברת איתך בתוכנה השנייה, אבל גם ככה זה לא משנה כי ממה שאמרו לי מסתבר שגם הבחורה בתוכנה השנייה הרבה פעמים לא הייתה באמת בחורה. היא רק רצתה פיטקוין, או ביטקקה, או שלא קראו לזה.

אנא עארף, הם היו עסוקים במלא דברים בזמן שהעולם התחרבן להם. כל מה שנשאר לנו מהם זה החרקים.

אבל איזה חרקים, יא אללה. אחו-שרמוטה של חרקים. חכמים כאלה. כשהם היו עובדים, היה אפשר לשלוח אותם לכל מיני מקומות.

בהתחלה, יענו עוד לפני שהתחילה האפוקליפסה שהם עוד לא הבינו שהיא באה בגללם, שלחו אותם רק כדי לראות שהם יודעים איך לחזור. אחר כך הם היו מצלמים דברים מגבוה. אחר כך היו מצלמים אנשים מנמוך יותר. אחר כך הם גם היו מביאים את מי שהם צילמו. אל תשאלו אותי לאיפה הביאו, אין לי מושג. אני רק אספן.

אחר כך, לפי מה שאמרו לי למה אני לא מומחה, היו עושים מלא חרקים כאלה. אני מדבר איתכם ברמות שאי אפשר בכלל לספור כמה. מסתבר שהיה איזה אחד שאמר שאולי הם יכולים להיות צבא.

אבל אני לא מדבר איתכם על צבא מצ'וקמק כזה כמו שיש עכשיו, שיש כמה חבר'ה עם קסדות שנוסעים על אופניים שלפעמים יש להם איזה מנוע מעפן שעובד, ומחזיקים ביד איזה נשק כזה שלקח אנ'לאיודע כמה זמן לבנות אותו, ובסוף לא משתמשים בו כי יותר כיף לתלות אנשים גם ככה.

אני מדבר איתכם על צבא צבא, עם מלא חרקים חכמים שאי אפשר בכלל לראות אותם, או לתפוס אותם, או לירות בהם, או אפילו לתלות אותם. נראה לך חרק ייתן שיתלו אותו? יותר סיכוי שתצליח לעשות ילד לבחורה המזויפת שרוצה בטקון, או בוטקה, או איך שלא קראו לחרא הזה.

והם לא היו מדברים סתם באיומים. הם היו עושים איתם מלחמות. ואני לא מדבר איתכם על מלחמה מפגרת כמו זו שהייתה אתמול, כשהאלה עם האופניים המתפרקים בצבע חלודה, התחילו לריב עם האלה האחרים שיש להם אופניים שגם היו בצבע חלודה, למה חלודה זה בערך הצבע היחיד שיש כאן. וואללה, כמו שאני מדבר ככה עכשיו, עד שאתם מגיעים לנקודה בסוף המשפט כל האופניים התפרקו להם, קומפלט עם הקסדות. ראיתם נקודה? הופ, נגמר.

אני מדבר איתכם על מלחמות מלחמות. אני מדבר איתכם על עננים מטורפים של חרקים חכמים שבאים אליך פתאום על הבוקר באמצע הפיפי.

אני מדבר איתכם על כמויות של חרקים שמסתירים את השמש, מרוב שיש כל כך הרבה.

אני מדבר על חרקים שכל מה שיש להם בתוך החיישנים שיש להם במקום עיניים, זה שנאה. והם יודעים לשנוא, בלי עין הרע. הם מגיעים לאיזה עיר קטנה, מצלמים מה שצריך בשביל שיהיה משהו לתמונה של ה"לפני", ואז יורדים למטה.

הם מגלחים כל דבר ממתכת או סיליקון. אחר כך הם מחפשים את האנשים, ומגלחים גם אותם. בהתחלה את הבגדים, אחר כך את מה שמתחת. עד העצם, אני אומר לכם.

זה לפחות מה שסיפרו לי, לא הייתי עד. אין עדים.

העדות היחידה, לפי מה שאמרו לי, זה הצילום שהם עושים אחר כך בשביל התמונה של ה"אחרי". לפעמים גם היו מקליטים סאונד, למה אולי בצד השני נמצא איזה גנרל אחד שחשוב לו לשמוע, אנא עארף.

הקיצר, זה נמשך ככה כמה שנים, עד שיום אחד הכול נגמר. נגמר הדלק, נגמר החשמל, נגמר האוכל, נגמרו האנשים. לך תעשה מלחמה בלי אנשים, תאמין לי. עדיף כבר לעשות מלחמה על הבוטקקה שהבחורה המזויפת גנבה לך בסמרטפון.

אז זהו, עכשיו כל מה שנשאר לנו זה לאסוף את החרקים שלא מתפקדים. מסתבר שיש עליהם כל מיני דברים שצריך: מתכת, מוליכים, לוח אם פצפון שאפשר לעשות איתו משהו. כבר אין מקום אחר לקחת ממנו דברים, רק מהחרקים. אז אוספים, אחר כך מוכרים.

 

אממה, לפני חודשיים ראיתי משהו מוזר אצל האלה שאספתי. לפעמים יוצא לי לאסוף חרקים שנראים שונה מהשאר. אבל מה שמצאתי אתמול, בחיים לא הייתם מאמינים.

קודם כל, הוא היה גדול יותר. הוא היה משוריין יותר, נראה לי שמו עליו פי אנ'לאיודע כמה מתכת יותר מהחרקים הרגילים. מישהו בטוח רצה שיחזיק מעמד גם כשהכי קשה.

וכשהסתכלתי עליו מקרוב, ראיתי שגם המקום של המוח שלו היה יותר גדול, ואני בן זונה אם לא שמו על המעבד שלו שישים וארבע ליבות קומפלט. חרק חרק.

הקיצר, לקחתי לאוסף. איך ששמתי אותו בבור של השאר, הדבר הזה נדלק. אני מדבר על אור, וצפצופים, ומה שאתם רוצים. איך שהדבר הזה התעורר, התחיל לעשות לי חגיגה. התחיל לדבר עם אלה שאספתי שהיו שכובים לידו, צרצר להם, צפצף להם, שקשק אותם ובום, פתאום גם הם התחילו לזוז. לא ראיתי דבר כזה בחיים.

ישר קראתי לקובי. קובי זה היחיד שיודע לאסוף חרקים כמוני. איך שהוא ראה את זה נפתחו לו העיניים. הלכנו ביחד לאיפה שמצאתי את הראשון, ומצאנו עוד כמה. חילקנו בינינו, הלכנו כל אחד בחזרה לאוסף שלו, והצמדנו אותם לערמה שלנו.

מה אני אגיד לכם, שישו ושימחו. נהיה לנו מסיבה, אבל לא מסיבה מעפנה של אחרי הוצאה להורג שאין שם מה לאכול בכלל. האמת גם אין מה לאכול בלי קשר למסיבות, אבל זה לא חשוב עכשיו. אני מדבר איתכם על מסיבה מסיבה.

הקיצר קובי ואני עשינו תחרות: צבא מול צבא. ניצח אותי הבן של זונה. איך צחק עליי, יא אללה. הקצבת אוכל של חודש הפסדתי לו.

אבל אני אראה לו מה זה.

התחלתי לחפש עוד. לפני חודש מצאתי עוד מקום עם מלא מלכות. ככה אני קורא לחרקים משוכללים האלה, מלכות. למה קראתי פעם באיזה ספר בלי כריכה שגם היו חסרים לו מלא דפים, שיש לחרקים מלכה, ולא מתעסקים איתה.

אז אני מביא מאז מלא מלכות. כמויות של מלכות. מסדר אותן אצלי בשורה, ורק מתכונן לתחרות הבאה מול קובי. נראה מי יצחק אחרון.

אחר כך נראה לאיפה זה יתפתח. נראה לי עלינו פה על משהו גדול. זה יכול להיות אחלה בידור מעניין הרבה יותר מהתליות וההוצאות להורג המעפנות שלהן. זה גם הרבה יותר כיף עם הצעצועים האלה.

למה מה כבר יכול לקרות?


נמרוד איזנברג הוא מהנדס תוכנה בעברו ומנמ"ר בהווה. קורא ספרות ספקולטיבית מאז ומתמיד. סיפוריו התפרסמו ב"היֹה יהיה" ובפרויקט הכתיבה של "מאורות". הוא כותב את בלוג ההומור הגיקי "הכותב המתוסכל". נמרוד נשוי למלכת יופי ולהם גמד וגמדה מרושעים. שלושתם יותר חכמים ממנו.

 

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן