לבלוב / לילי דאי

היא נושמת עמוק, מרגישה איך הדופק שלה נרגע, איך החמצן הולך ומתפשט בגופה. אין טעם לכסות את פיה, לנשום נשימות רדודות, לפחד. הנבגים כבר לא מאיימים עליה. היא יכולה לחוש בו, בפרח, מלבלב בתוכה – בהתחלה זה רק לחץ בחזה, כשהוא מכה שורשים בליבה, ואז הוא הולך ונפתח, הולך ומתפשט, שולח קנוקנות בוערות בוורידיה ועורקיה. היא ראתה את זה קורה לאחרים ויודעת שזה לא יכאב לאורך זמן, רק כל עוד מוחה ימשיך להיאבק על השליטה בגופה. בסופו של דבר הלבלוב יגיע למערכת העצבים, והכאב ייעלם. ואז, די מהר, היא תיעלם. לא הגוף, רק… מי שהיא. כמו החלפה של מערכת הפעלה. תמיד תהתה איך זה יהיה, להיות פרח. היא עדיין תוהה. אבל כשהתשובה תגיע – לא היא תקבל אותה.

אולי זה אמור להטריד אותה: גם אם אף פעם לא מאוד נהנתה להיות היא, זה לא אומר שרצתה לאבד את עצמה… היא עשתה כל מה שאפשר להתגונן מפני הנבגים, לא זלזלה בהוראות הבטיחות, לא לקחה סיכונים מיותרים. אי אפשר לטעון שלא שמרה על עצמה. ובכל זאת, עכשיו שהפרח מלבלב בליבה, יש משהו מרגיע בידיעה שהכאב עוד מעט ייגמר והגרוע ביותר יהיה מאחוריה.

 

————————————-

 

לילי דאי חובבת וכותבת מדע בדיוני ופנטסיה. וקולנוע. וטלוויזיה. וספרות. ומה שבא ליד. סיפוריה התפרסמו בבמות מודפסות ומקוונות, זוכת פרס גפן על סיפורה "במקום בו מאבדים ספרים". ספרנית, מנהלת מוצר בהייטק, מאסטר למדעי הקוגניציה, וממייסדי תא המד"ב הירושלמי "הרחפת הקלה".

 

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן