מטפס / יעל פורמן

החיים היו פשוטים בעבר. היא הייתה צומחת לרוחב האדמה, מחפשת משהו חי להיצמד אליו. אם המשאבים היו אוזלים לפני שהייתה מוצאת את מבוקשה, הייתה מעבירה את עצמה לתוך אחד הזרעים הבוסריים שלה, משקיעה בו את כל כולה ונוטשת. הגווייה שהשאירה אחריה הייתה קמלה וגוועת והיא הייתה נסחפת ברוח עד שהייתה נוחתת על פיסת אדמה חדשה, נובטת ומתחילה מחדש, מחפשת חיים. אם שיחק לה המזל, החי שמצאה היה עץ גדול ויציב. היא הייתה צומחת במעלה הגזע שלו, מתפתלת סביב ענפיו, מחבקת אותו בחוזקה ומחדירה לתוכו את השורשונים שצימחה מתוך גבעוליה. היא שאבה מתוכו את חומרי ההזנה שהייתה זקוקה להם ובתמורה סיפקה לו הגנה. ההפרשות שלה ציפו אותו והרחיקו ממנו את היצורים שאהבו לאכול עצים. הוא חי חיים ארוכים וטובים יותר מהעצים הבודדים, והיא זכתה לפזר את זרעיה בהמוניהם במשך עשרות שנים.

אם מזלה שיחק לה פחות, העץ שמצאה היה צעיר, ולא היה מסוגל לספק את דרישותיה הגוברות וגם להותיר די עבור עצמו. עץ צעיר כזה היה קמל מרעב אחרי מחזורי זרעים מעטים. כשהייתה מרגישה שסופו של העץ קרוב, הייתה מנווטת את עצמה לזרע בוסר, מבשילה אותו עם התודעה של עצמה ומשתחררת אל הרוח, מותירה את גווייתה מחובקת עם העץ הנוטה למות, כממשיכה לגונן עליו גם בהתפרקותם המשותפת אל הרקב.

אם מזלה לא שיחק לה כלל, הייתה מוצאת לא-עץ. לפעמים הלא-עץ היה נע ברגע שחש את הגבעול שלה ממשש אותו, בורח מגורלו ומציל את שניהם מהטעות. אבל לפעמים הוא היה נייח לזמן מה, והחמימות שלו הייתה גורמת לה להתלפף סביבו במהירות רבה מאשר סביב עץ. היה כל כך קל לחדור עם השורשונים לתוך היצורים החמימים ולשאוב מהם את הדרוש לה, עד כדי כך שלא יכלה לעצור את עצמה גם כשידעה שזאת טעות. עד שהלא-עץ היה חוזר לנוע היא הייתה מלופפת סביב כולו, שורשוניה בתוכו, בולעת ברעתבנות בלתי נשלטת את כל מה שיכלה לינוק ממנו. בדרך כלל הוא היה משתולל אז בעוצמות שלא הייתה מסוגלת לעמוד בהן. לפעמים היה קורע אותה ומתחמק מחיבוקה, ומאלץ אותה למלט את עצמה לזרע במהירות לפני שתגווע, בלי שתספיק להכין את הזרע כראוי לצמיחה חדשה. חייה היו בסכנה מוחשית לא פעם בגלל לא-עצים שהיו חזקים דיים לברוח ממנה אחרי שהתלפפה סביבם, כי הזרע היה עדיין דל במשאבים שיאפשרו לה לצמוח מחדש. לפעמים הלא-עץ היה חלש מדי לקרוע אותה, והיא הייתה ממשיכה לינוק ממנו עד שגווע בתוך זמן קצר. אז אומנם הייתה מספיקה להכין את הזרע היטב, אבל לעיתים קרובות היה לא-עץ אחר מגיע להיזון מגופת הלא-עץ שלה ובולע את הזרע שהכיל אותה, והיא שהתה זמן מבעית בתוך גופו עד שנפלטה החוצה לצמוח מחדש. פעמיים היא כמעט כלתה כשחומרי עיכול חזקים עטפו אותה בתוך הלא-עץ ופגמו בקליפת הזרע שהגנה עליה. היא לא רצתה לחוות את זה שוב לעולם. אלה היו חייה, פשוטים עד שהסתבכו.

 

מחזור חיים נוסף הסתיים עבורה. העץ שסעדה עליו חלה וגסס בתהליך איטי שאִפשר לה זמן רב להכין ולטפח את הזרע הנבחר, ולהעשיר אותו בחומרי הצמיחה שינקה מהעץ החלוש. כשניצוץ החיים האחרון של העץ שלה נעלם, היא העבירה את עצמה אל הזרע, נטשה את הגווייה המחוברת לגזע המת ופלטה את עצמה אל הרוח שכרגיל נשאה אותה למחוזות חדשים, שם היא נחה והכינה את עצמה לצמיחה נוספת. אך הפעם, לפני שהספיקה לשלוח שורש בודד לאדמה הרעננה, היא חשה שהיא מתרוממת שוב. הרוח שריחפה על גביה קודם הייתה שקטה עכשיו. כנראה לא-עץ נושא אותה למקום אחר. זה קרה מדי פעם, שלא-עץ הרים את הזרע והזיז אותו, והיא המתינה בסבלנות עד שישמוט אותה בחזרה על פיסת אדמה. הזמן חלף, והיא עדיין נישאה בידי הלא-עץ למרחק ששום לא-עץ לא נשא אותה אליו מימיה. וכשסוף סוף הלא-עץ שמט אותה, היא נחתה על משטח קשה. לא על אדמה. זה כבר קרה בעבר, הזכירה לעצמה. היו מקרים שבהם מצאה את עצמה על משטח קשה שאי־אפשר להכות בו שורש, אבל הזרע התגלגל עם הרוח או המים לאדמה, ושם הייתה מתחפרת וצומחת. אז היא המתינה, אבל גם המשטח הקשה זז באופן מסתורי כאילו הלא-עץ מזיז אותו כשהיא עליו. מה בשם מגדלת הזרע המקורי הראשוני שלה קורה? חשש התגנב לתוכה, כמו בפעמים ההן שלא-עץ בלע אותה. הזרע התגלגל ונחבט במשטחים קשים אחרים. אחרי זמן רב גם זה פסק, ושוב נטל אותה לא-עץ והניף אותה. אבל הפעם כששמטו אותה הייתה אדמה מתחתיה. ומצדדיה. ומעליה? אדמה נחתה על הזרע. הלא-עץ כיסה אותה באדמה. היא מעולם לא נתקלה בלא-עץ כזה, שמכסה זרעים. לפחות זאת הייתה אדמה רטובה, כך שהיא יכולה לינוק ממנה נוזלים ולהשקיע יותר ממשאבי הזרע בצמיחה.

היא שלחה שורשים לתוך האדמה לאחיזה ראשונה ולשאיבת מים ומזון והחלה להצמיח את הענף הראשון שיגשש ויחפש לה עץ חדש. היא נאלצה להבקיע את דרכה מבעד לאדמה שכיסתה אותה. מעולם לא התאמצה לעשות דבר כזה, וחשה מותשת כשהענף הגיח מעל החול שנקברה בו. ואז היא הבחינה באור. הוא לא היה נכון, האור. איך זה יכול להיות? האור הרי תמיד היה שם. חזק או חלש, הוא עזר לה להיזון מהחומרים ששאבה מהעצים. אבל האור שנח על הענף שבקע מהאדמה היה אור לא נכון. פחות מתאים. מה קרה לאור? היא תיאלץ להסתדר עם מה שיש, ידעה, ועל כן התחילה לגשש סביב, לנסות למצוא עץ. האדמה שנמצאה בה הייתה שונה מכל אדמה אחרת אי־פעם. השטח שלה היה קטן ומסביבה היו עוד משטחים קשים. היא הצמיחה את הגבעול עוד ותרה את הסביבה, מנסה לעבור את המכשול הקשה ולהגיע לעוד אדמה או לעץ שחיפשה. גם האוויר סביבה היה שונה מהרגיל. כביכול דליל וקר יותר מכפי שהיה לפני שהלא-עץ נטל אותה איתו. וגם… היא ינקה מהאוויר את החומרים הרגילים שלה אבל משהו בו היה אחר. כאילו אין בו מספיק ממה שהיא צריכה.

היא התאמצה והשקיעה הרבה יותר מהרגיל בשלב הצמיחה הראשוני, בגלל המחסור בחומרים שבאוויר. היא שאבה עוד מהאדמה, והצליחה לחדור עם הגבעול את המכשול הקשה והגבוה, אבל מאחוריו לא הייתה אדמה. הכול היה קשה. היא כבר הייתה מותשת, אבל ידעה שאם לא תמצא במהירות עץ, לא בטוח שתשרוד באדמה הדלה, תחת האור הלא נכון, מוקפת באוויר הדליל מדי, והשגוי. היו לה חיים ארוכים, חשבה כשהאריכה את הגבעול בשארית כוחותיה, מדלגת על פני משטחים קשים ומוזרים שמעולם לא חשה כמוהם. היא פיזרה לרוח זרעים רבים, דורות חדשים. שבה וצמחה וייצרה עוד מהם. לפעמים התחככו גבעוליה בגבעולים של צאצאיה שצמחו מהזרעים שפיזרה בתקופת חיים קודמת והרגשה חמימה הייתה עוברת בה. הם יוסיפו לפזר זרעים גם כשישותה הזאת תתפוגג לבלי שוב.

ההספד העצמי נקטע כשהגבעול שהשתחל בין המרקמים הזרים נגע בחומר רך וחמים. מייד ידעה שהיא נוגעת בלא-עץ. זאת תהייה טעות נוראה מתמיד לעטוף לא-עץ בסביבה משונה וזרה כמו זאת שנמצאה בה, סביבה כמעט נטולת אדמה לנשור עליה, אבל כמו תמיד בעבר היא לא הצליחה לעצור את עצמה והחלה לצמוח במהירות ולהתלפף סביב הלא-עץ. חומו, שעלה על זה של הלא-עצים הקודמים שנתקלה בהם, האיץ את גדילתה סביבו. היא החדירה את שורשוניה לעורו, ינקה בפראות והמשיכה לעטוף את הלא-עץ. היא השתחלה בקושי בין עורו למשהו לא חי שכיסה אותו. עטפה אותו וינקה. היניקה הייתה קשה לה מהרגיל עם לא-עצים. היא כמעט עטפה את כולו כשהוא החל לזוז, ולהשתולל, אבל היא כבר עטפה אותו היטב. גם עוצמת מאבקו לא התחרתה בלא-עצים קודמים שצמחה סביבם. היא תוכל לשאוב ממנו מספיק כדי לייצר היטב את הזרע לנביטה הבאה.

בשעה שינקה הבחינה שהיא לא שואבת מספיק מפני השטח של הלא-עץ. היא חייבת להחדיר את שורשוניה עמוק יותר. מעולם לא נתקלה בלא-עץ כזה.

היא האריכה את השורשונים בתוכו עד שמשהו היכה בה, והיא עצרה את צמיחתה. גם הלא-עץ עצר. היא חשה משהו פועם בתוכו, בתוכה. זרמים נעו בין השורשונים. מודעות נוספת נגעה בה. היא האריכה את שורשוניה עוד בתוך המרקם המוזר של הלא-עץ הזה, שאבה את הדרוש לה, את המודעות הזרה… והיא פקחה את עיניה.

זה נפסק, ידעה, הדבר הזה שעטף אותה הפסיק לצמוח. היא מצמצה. החדר היה מולה, זר ומוכר גם יחד. היא נשאה את ראשה, הכבד מרוב עלווה. אנשים רצו דרך הפתח, כנראה בגלל זעקותיה.

"אל תיגעו בי," קראה.

הם עצרו, עיניהם רחבות ופיותיהם פעורים באימה.

"תבוני," היא קראה, "הצמח הזה תבוני. אל תיגעו."

מי אלה? מה הקולות שיוצאים ממנה? מה זה קולות? והמראות? היא כלל לא ידעה שאפשר לראות ולשמוע. היא כן ידעה. הרי היא באה בחללית והם אספו צמחייה מכוכב הלכת הזה. היא עצמה שתלה את אחד הזרעים בעציץ הסמוך. הגבעול נמשך מתוך האדמה, דרך מעטה הבידוד, על פני השולחן, התחפר בתוך בגדיה ועטף אותה כמעט לחלוטין בזמן שנמנמה.

"כמה זמן ישנתי?" שאלה.

"אולי שעה," אמר אחד האנשים שהקיפו אותה. מי אלה? היא ידעה מי הם ולא ידעה בו-זמנית.

"הצמח הזה מהיר," אמרה. "תיזהרו שלא ייגע בכם."

"אנחנו מביאים מזמרה להוריד את זה ממך, המפקדת," אמר האיש.

"לא!" היא צרחה. היא לא יכולה לתת להם לפגוע בה ככה. היא לא הצליחה להתחיל להכין את הזרע. זה יהרוג אותה! את שתיהן. היא כבר הייתה מחופרת היטב בתוך האישה הזאת, הלא-עץ, שהמחשבות שלה זלגו לתוכה, אבל האור הלא טוב והקור והאוויר הלא מספק וחומרי ההזנה מהאישה לא הספיקו כדי להכין את הזרע לצמיחה הבאה. בלעדיו לא תהייה לה עוד צמיחה.

"זה יהרוג אותי," אמרה.

"למה?" שאל האיש.

"זה בתוכי, זה צמח לתוכי," היא אמרה, "אני מרגישה את המחשבות שלו. שלה. שלי. אם תחתכו את הגבעולים, שתינו נמות."

"מחשבות? זה צמח מטפס, המפקדת."

"צמח מטפס חייזרי. היא תבונית."

היא התרוממה בזהירות רבה מהכיסא שישבה עליו. למזלה, בזכות הבגדים שלבשה, היא לא הקיפה את האיברים צמודים זה לזה כשחיבקה את הלא-עץ, אלא עטפה כל איבר בנפרד. היא יכולה לנוע, חוץ מזה שהיא מחוברת לליבת השורש הטמון באדמה שבעציץ שאת המעטה השקוף העוטף אותו היא חדרה כשצמחה החוצה. היא תצטרך להעביר את השורשים לעציץ נייד אם היא לא רוצה להישאר כבולה למעבדה הביולוגית. ממילא את הדרוש לה היא שואבת מהלא-עץ שהיא מחוברת אליו כעת. אבל הלא-עץ תספיק רק לזמן קצר ומה אז? היא לא יכולה להניח לעצמה למות. היא תצטרך למתן את השאיבה מעצמה ולאכול הרבה מהרגיל. אולי היא תוכל לשרוד כך, לאכול ולעבד את הדרוש לה לאורך זמן.

עוד אנשים זרמו מהפתח. רופאת הספינה הראשית ביניהם.

"המפקדת, מה קרה לך?" שאלה הרופאה. היא נחפזה לכיוונה עם תיק הרופאים שלה.

"אל תיגעי בי," היא אמרה מייד.

הרופאה שלפה זוג כפפות.

היא הוסיפה, "זה לא יספיק. הגבעול שלי חדר את יריעת האיטום סביב העציץ. הוא יחדור גם כפפות. אל תיגעו בי עד שאדע שזה בטוח."

מה יקרה אם הם ייגעו בה? היא עלולה להתחיל לצמוח גם סביבם. הרי היא לא שולטת בעצמה כשהיא נוגעת בלא-עצים. אף פעם לא קרה לה דבר כזה עם לא-עצים. היא מעולם לא התחילה לחוש את התחושות שלהם ולחשוב את המחשבות שלהם ולקלוט מידע מהחושים שלהם. אז ככה לא-עצים חווים את העולם? הם רואים ושומעים ומדברים.

האנשים הקיפו אותה ודיברו זה עם זה. הרופאה הוציאה מכשיר מהתיק שלה.

"אם אדחוף אותו לכיוונך על הרצפה, תוכלי לסרוק את עצמך, המפקדת?" שאלה.

היא המפקדת של הספינה. האנשים האלה הם הצוות שלה. היא ידעה את שמותיהם, אבל איזו חשיבות הייתה לשמות? הם כולם היו לא-עצים. בינתיים היא החלה לחוש חולשה. היא שאבה יותר מדי בתהליך הצמיחה הפרוע וגוף הלא-עץ שלה צריך לפצות על כך.

"אוכל," אמרה, "הביאו לי אוכל. הרבה."

"מייד, המפקדת," אמר אחד האנשים ויצא מהחדר. הרופאה הניחה את המכשיר שלה על הרצפה, והדפה אותו לכיוונה באמצעות מטאטא שהביאה מארון השירות הקטן.

"המפקדת, בבקשה תסרקי את עצמך," אמרה הרופאה.

היא התכופפה בקושי תחת משקל הגבעולים שעטפו אותה והגבילו את התנועה שלה, אספה את מכשיר הדימות הנייד וסרקה כמה שיכלה מעצמה, איברים, גבעולים, עלים. מזל שלא צמחה לעצמה על העיניים, חשבה. עלה אחד שצמח מהגבעול שעבר על הלחי הימנית שלה הסתיר לה חלק משדה הראייה, והיא לא ידעה אם יכאב לה לתלוש אותו. היא לא זכרה תחושות כאב מהעבר כשמשהו היה אוכל מעליה או כשלא-עץ קרע את ענפיה מעליו, אבל גם לא זכרה ראייה ושמיעה, והנה, היא רואה ושומעת. היא הניחה את המכשיר בחזרה על הרצפה, והרופאה משכה אותו אליה בעזרת המטאטא. היא עטתה את כפפותיה לפני שנטלה אותו מהרצפה.

"יש סיכוי שתוכלי לקחת לעצמך דם?" שאלה.

"אולי מהאצבע," אמרה.

הרופאה הוציאה ערכת בדיקת דם מהתיק והניחה אותה על שרפרף שדחפה בעדינות בעזרת המטאטא, והורתה לנוכחים להסתלק מהחדר. רק היא, רופא נוסף וסגן המפקדת נשארו שם.

היא הרימה את הערכה לשולחן, דקרה את הקמיצה וטפטפה מדמה למבחנה. צמרמורת עברה בה כשהמחט דקרה אותה. היא לא נהנתה מהכאב.

הרופאה שלחה את הרופא הנוסף למרפאה עם הבדיקות, ושאלה אם ניתן לגזור עלה אחד לבדיקה.

"בשביל זה נצטרך את המעבדה הזאת," אמרה.

"כן," הבינה. כל עוד היא במעבדה היא לא יכולה לתת לאנשים להסתובב ולעבוד בה. היא תצטרך לעבור למקום בטוח יותר. אבל קודם לאכול. ולהחזיר את אנשיה שמסתובבים בחוץ.

"תגיד לכולם לחזור לספינה," הורתה לסגן שלה.

"למה?" הוא שאל.

"אני קולטת את המחשבות של הצמח. יש המון כמוה בחוץ. היא לבדה אחראית לאלפים נוספים, וכולם מתרבים בהמוניהם. הם עלולים לחדור את חליפות המגן ולצמוח סביב אנשינו, ואז יקרה להם מה שקרה לי או שהם ימותו. תחזיר את כולם עד שנבין איך להתגונן."

"כן, המפקדת," הוא אמר, ויצא מהחדר.

האיש שהלך להביא מזון חזר עם מגש, והדף אותו לעברה עם המטאטא. היא הרימה אותו בזהירות לשולחן, ואמרה, "תכינו לי בינתיים חדר מבודד, ותביאו עציץ קטן שאפשר לקחת ביד, כדי שאעביר אליו את השורשים שלי. אני אעבור לשם ותוכלו לחזור להשתמש במעבדה."

"מה לגבי החדר שלך?" שאל האיש.

נכון, כבר יש לה חדר פרטי. היא תוכל להשתמש בו. אפילו יש בו עמדת תקשורת עם חדר הפיקוד, כך שהיא תוכל להמשיך לפקד על הספינה מרחוק.

"אז הכן לי עציץ קטן עם אדמה מבחוץ, ופנה את המסדרונות בין המעבדה הזאת לחדר שלי."

הוא יצא למשימותיו והיא אכלה את המזון, כריך עם ממרח חלבוני וירקות וקערית של ג'לי, והתענגה על טעמו. היא לא ידעה שיש דבר כזה טעם. בעצם כן ידעה, שכן הלא-עץ ידעה ואכלה אוכל כזה במשך שנים רבות. איך היא יכולה גם לדעת משהו וגם לא לדעת אותו? המזון אישש מעט את גוף הלא-עץ. היא תצטרך עוד הרבה ממנו. אולי היא תוכל אפילו לשרוד כך, אם תצליח להבין לכמה מזון גוף הלא-עץ זקוק כדי שהיא תוכל להמשיך לינוק ממנו את הדרוש לה בלי להרוג אותו. בינתיים היא הפסיקה כליל את הצמיחה ונמנעה מלגדל זרעים כלשהם. אסור לה לבזבז משאבים אם היא רוצה לשמור על גוף הלא-עץ שלה בחיים. והיא רצתה. זה היה חשוב מאוד. היא תינַק אך ורק את הדרוש לקיומה. הרי אסור לה לסכן את אנשיה. לפחות עד שתבין איך היא עומדת לחיות מכאן והלאה.

האיש שלה חזר עם עציץ לא גדול, מלא באדמת כוכב הלכת הזה, המתאימה הרבה יותר לשורשים הקרקעיים שלה. בזמן שהעבירה בזהירות את מערכת השורשים לאדמת העציץ הקטן, נשמעה הכריזה במסדרונות שמורה לפנות אותם עד להודעה חדשה. היא לקחה את העציץ המוכן בידיה, והלכה אל הדלת. הגבעולים סביב רגליה הגבילו את רוחב צעדיה. היא עצרה וניסתה להבין מה מפריע לה והבינה שגורם הבעיה הוא גבעול אחד שצמח מירך אחת לשנייה מתחת למכנסיים שלה. הוא היה קטן, והיא יכולה לוותר עליו בלי לפגוע בעצמה. וממילא הרופאה ביקשה חלק מהצמח לבדיקה.

"איפה המזמרה הזאת?" שאלה.

הרופאה מיהרה להביא אותה.

היא הניחה את העציץ על השולחן, הפשילה את המכנסיים, איתרה את הגבעול הסורר וחתכה אותו בבסיס הצמיחה שלו מתוך גבעול גדול יותר. כאב חד עבר בה, והיא צרחה.

"מה קרה, המפקדת?" שאלה הרופאה.

"זה כאב כאילו הורדתי לעצמי אצבע," היא אמרה, והניחה את המזמרה.

"אבל לא פגעת בעור שלך. זה רק הצמח," אמרה הרופאה.

"אני מרגישה את הצמח," היא אמרה, ומשכה בעדינות את הגבעול הכרות. השורשונים שלו נשלפו מעורה והעבירו בה גלים נוספים של כאב. היא הניחה גם אותו על השולחן.

"הנה העלה שלך. את יכולה לבדוק אותו," אמרה, ורכסה שוב את המכנסיים. היא לקחה את העציץ וניסתה שוב ללכת. אמנם העור שלה כאב במקום שהשורשים נתלשו ממנו, וגם הגבעול שלה כאב במקום הקטיעה, אבל היא הצליחה ללכת עכשיו, לעבור במסדרונות הנטושים עד חדר המפקדת. הסידור החדש הזה מקנה לה ניידות, חשבה בעניין, כאילו היא לא-עץ.

היא נכנסה למגוריה ובחנה את סביבתה. הנה פינת העבודה בצד אחד, ובצד השני המיטה שלה. היא תוכל לנוח שם כשגוף הלא-עץ שלה יזדקק לשינה. היא נהגה להעביד את עצמה קשה מדי, ידעה. ולא לישון מספיק. היא השתעממה בקלות, וכעת כשהספינה נחתה היא חיפשה עיסוקים נוספים ועזרה לצוות המחקר הביולוגי. בימים האחרונים ההתרגשות מהנחיתה בעולם אחר גרמה לה להחמיץ שעות שינה, ולכן נמנמה על שולחן מעבדת הביולוגיה, אחרי ששתלה את אחד הזרעים שנאספו בחוץ.

אחד הזרעים? הם אספו עוד זרעים, נזכרה, ומיהרה ללחוץ על כפתור התקשורת. היא הורתה לצוותה לשמור את שאר הזרעים בקופסאות הסגורות, לא להרטיב אותם ולא לתת להם לגעת אפילו בגרגיר אדמה בודד שעלול להתחיל את הצמיחה. אסור לה להסתכן בנביטה נוספת של צמח מקומי בתוך הספינה הארצית.

למה לא, בעצם? חשבה. יש כאן די והותר גופים להקנות ניידות לצמחים נוספים כמוה. לא, היא לא יכולה להפיל גורל כזה על אנשיה. שלומם חשוב לה. אבל מה על הצמחים? היא לא יכולה לגזור עליהם כליה כך. אם לא ינבטו, זה כאילו היא הורגת אותם. תמיד תוכל להורות להחזיר אותם לסביבתם, הבינה, והורתה להביא לה עוד מזון.

הבגדים שלבשה העיקו עליה יותר ויותר. הם חסמו את האור, הדל גם כך, מלהגיע לעלים שלה. היא החלה להתפשט וגילתה שהבגדים מסתבכים לה בגבעולים ובעלים. כשניסתה למשוך אותם חשה כאב בגבעולים שלה. היא נאלצה לגזור את המדים מעליה, ואז הסתכלה במראה. היא הייתה מכוסה ברובה בגבעולים ועלים, אבל שדיה נותרו גלויים, וכך גם ישבנה, שנח על הכיסא במהלך הצמיחה הפרועה. בני האדם לא רגילים לראות נשים מסתובבות בחזה חשוף. היא התרכזה והצמיחה גבעולים שכיסו גם את שדיה. ואז הצמיחה עוד גבעולים שריחפו ממותניה ומטה כמו חצאית. היא הסתובבה מול המראה וראתה שכעת העלווה שלה מכסה אותה היטב במקום הבגדים שבני האדם נהגו ללבוש. היא תוכל לשוב ולהסתובב ברחבי הספינה ברגע שתגיע למסקנה שזה בטוח, ושלא תשוב לצמוח פרא במגע נוסף בבן אדם.

מגש המזון החדש הגיע, והלא-עץ שהביאה אותו נעצה בה מבט מזועזע בזמן שהניחה אותו על השולחן. "המפקדת, את מכוסה כולך בגבעולים," אמרה.

"הם מחוברים אליי," היא אמרה. "אני מבודדת את עצמי עד שאדע שלא מסוכן לגעת בי."

"דוקטור דֶנג אמרה שהיא עובדת על זה. רק שתדעי, כולנו דואגים ומתפללים לשלומך," אמרה הלא-עץ.

"אני בסדר גמור," היא הבטיחה. "תודה שהבאת לי את האוכל."

"על לא דבר, המפקדת," אמרה אשת הצוות ויצאה מהחדר.

היא אכלה במהירות והשתמשה בעמדת התקשורת כדי לדבר עם הסגן שלה. הם סיכמו שהוא יטפל בכל מה שדורש את נוכחותה, ויתייעץ איתה במידת הצורך. היא תטפל מחדרה בכל השאר. הוא כבר דאג לאחסן את הזרעים שנאספו בתוך קופסאות יבשות ואטומות ללחות, החזיר את כל הצוותים שהסתובבו בחוץ, ודאג שיעברו טיהור יסודי בשובם לספינה.

"הגבעולים האלה שמחוברים אלייך, זה כואב?" שאל לבסוף.

"לא."

"כל מי שיכול מתעסק רק בנושא הזה," הבטיח הסגן. "אנחנו נמצא דרך לנתק ממך את הגבעולים האלה בלי להרוג אותך."

על מה הוא מדבר? היא הרי לא תיתן להם לכרות חלק מעצמה. אבל היא הבינה מייד שאם תאמר את זה, הוא והרופאה ידיחו אותה מהפיקוד בטענה שהצמח משפיע על שיקול דעתה, והיא לא התאמצה כל כך כל חייה להגיע לפיקוד על ספינת מחקר רק כדי שידיחו אותה בגלל התקרית הפעוטה הזאת. אז היא אמרה רק, "אתם צוות ספינת החלל הטוב ביותר בגלקסיה. אני סומכת עליכם," וניתקה את התקשורת.

מכשיר התקשורת צפצף כמעט מייד והיא ענתה. הרופאה אמרה, "בדיקות הדם שלך תקינות, אבל לקחנו אותן מייד לאחר שהמטפס החייזרי נצמד אלייך. נבדוק אותך שוב בעוד כמה שעות ונראה אם יש שינויים. עברתי גם על הסריקות. נראה שהצמח שלח שלוחות לתוך הגוף שלך והתמזג עם מערכת העצבים שלך. אולי זאת הסיבה שהרגשת את גזימת הגבעול ככאב. אנחנו כרגע מנסים להבין מה המבנה הביולוגי של הגבעול, כדי לנסות ולהבין מה בעצם קרה ואיך מפרידים ממך את הצמח הזה בבטחה. איך את מרגישה עכשיו, המפקדת?"

"אני מרגישה טוב," היא אמרה. "רק רעבה ועייפה. אני חושבת שאוכל עוד ארוחה ואז אשכב לישון כדי להחזיר לעצמי את האנרגיה שהשקעתי בהצמחת הגבעולים."

הרופאה זקפה את גבותיה לנוכח בחירת המילים התמוהה, אבל אמרה רק, "כן, זה רעיון טוב. אקח ממך בדיקות נוספות אחרי שתתעוררי."

"בסדר גמור, דוקטור דֶנג," היא אמרה וניתקה.

היא ביקשה שישלחו לחדרה ארוחה נוספת, והביטה שוב בראי. פניה נותרו נקיים יחסית מגבעולים, למעט הגבעול שצמח במעלה הצוואר אל הלחי הימנית שלה ואז חזר להקיף את האוזן שלה ולהשתחל לשׂערה. העלה שהוא צימח בדיוק על הלחי שלה הסתיר לה חלק משדה הראייה בעין הזאת, ויעבור זמן עד שהוא יתייבש וינשור. היא חשקה את שיניה ותלשה אותו מהגבעול. הכאב היה פחות גרוע הפעם, כמו עקיצת חרק. עכשיו שדה הראייה שלה היה שלם, והיא החליטה להותיר את פניה נקיים מגבעולים נוספים. היא זקוקה להם כך כדי לנצל את החושים החדשים שלה ואת יכולת הדיבור שלה. ואז הבינה שהיא השיגה שליטה מוחלטת על צמיחת הגבעולים. למרות שהיא מחבקת לא-עץ היא הצליחה להפסיק את הצמיחה הפרועה, ואף להצמיח גבעולים ועלים לצורך כיסוי מכוון של חלקים מגוף הלא-עץ. חיוך עלה על פניה החדשים. מעולם עד כה לא הצליחה לשלוט בצמיחה כשנתקלה בחום של לא-עץ. אפילו אם כבר חיבקה עץ גדול ויציב, לפעמים לא-עצים קטנים שעברו בין גבעוליה היו נלכדים והיא הייתה צומחת סביבם ושואבת אותם עד מותם בלי שליטה, אבל כעת בזכות הגוף החדש היא שולטת בעצמה. אולי אפילו תוכל לגעת בלא-עצים שמסתובבים כאן בלי לצמוח גם עליהם, ואז לא תיאלץ להסתגר בחדרה.

מגש המזון החדש הגיע. היא אכלה את כולו וסוף סוף חשה שאינה רעבה יותר. הגיע הזמן לישון. העייפות עמדה להכריע את גוף הלא-עץ שלה. היא הרטיבה את אדמת העציץ, הניחה אותו בצד המיטה ונשכבה בזהירות רבה כדי לא למעוך יותר עלים מהנחוץ. ואז, לראשונה בחייו הארוכים של גוף הצמח, ובאופן שגרתי לחלוטין עבור גוף הלא-עץ, היא נרדמה.

 

כשהתעוררה חשה נמרצת מתמיד. היא נטלה את העציץ, וכהרגלה אחרי שינה פנתה למקלחת. לגוף הלא-עץ היו הפרשות טבעיות שבהן טיפלה במתקן ייעודי, וגם גבעוליה החלו להפריש את הפרשותיהם הרגילות, אלה שמגינות על העצים שהיא מחבקת, והיא לא ידעה מה יעשו כאן. ממילא גוף הלא-עץ שלה נהג להתקלח בכל בוקר. העלים שלה הגיבו בתחושת צריבה למגע הסבון, אז היא ויתרה עליו ושטפה את עצמה כמיטב יכולתה בעזרת זרם המים שהיו עבורה כמו גשם רענן. גם אדמת העציץ נרטבה שוב בזמן המקלחת, והיא התהלכה איתו הלוך ושוב בחדר עד שהתייבשה. נורת מכשיר התקשורת כבר דלקה. הרופאה ביקשה שתודיע לה כשהיא מתעוררת. היא שלחה את ההודעה לרופאה וביקשה שיביאו לה עוד מגש מזון.

להפתעתה סגן המפקד הביא לה בעצמו את המגש, והרופאה נכנסה לחדר אחריו.

"בוקר טוב, המפקדת," אמר סגן המפקד. הוא הניח את השולחן על המגש.

"בוקר טוב," אמרה הרופאה. "איך ישנת?"

"כמו בול עץ," אמרה. היא ציפתה שיצחקו, אך הגיחוך שלהם היה מעושה, רק לשם הנימוס.

"ישנת שמונה עשרה שעות," אמר הסגן.

"החוויה של אתמול הייתה מעייפת," הסכימה. "איך הסתדרת בניהול הספינה בלעדי?"

"לא קל לבצע את העבודה של שניים," אמר.

"אוכל להקל עלייך ולחזור לעבודה רגילה," היא אמרה מייד.

"את בטוחה? אתמול פחדת שניגע בך."

"אני שולטת בצמיחת הגבעולים," היא הבטיחה להם.

"את שולטת בגבעולים? אתמול אמרת שהמטפס הזה תבוני," אמרה הרופאה.

היא הייתה מהנהנת אלמלא ראשה היה כבד מדי למחווה עדינה כזאת. "בהחלט," אמרה.

"והוא חדר למערכת העצבים שלך," המשיכה הרופאה. "אני רוצה לבצע עוד בדיקות לפני שאתיר לך לצאת מהחדר המבודד."

"את תתירי?" קולה התרומם. "את לא בודדת אותי. אני בודדתי את עצמי, והבנתי שזה מיותר. אני מתכוונת לצאת אחרי הבדיקה."

סגן המפקד הרים גבה. "כשאת לבושה רק בעלים?" שאל.

היא חייכה אליו. "דאגתי שיסתירו את מה שחשוב להסתיר," אמרה.

במקום לצחוק, גם גבתו השנייה התרוממה. הוא איבד את חוש ההומור שלו.

"הבגדים הסתירו את האור. העלים שלי זקוקים לו," הסבירה.

הרופאה אמרה, "כבר חתמתי על הוראת בידוד בתוקף סמכותי, המפקדת. את תצאי מהחדר כשאני ארשה לך." היא שלפה את הסורק הרפואי שלה מהתיק וסרקה הפעם בעצמה את כל גופה, מלפנים, מאחור ואפילו מהקודקוד. כשסיימה עטתה זוג כפפות, הוציאה ערכת בדיקת דם, בחנה את הזרועות המכוסות גבעולים ועלים, הבינה שלא תוכל למצוא וריד, ושלפה את סיכת האצבע. היא נטלה בידה האחת את כף ידה, ונגעה בתוך כך בגבעול שצמח על כף היד. בזמן שהרופאה דקרה את אצבעה ושאבה דם בצינורית, השליטה שחשבה שהשיגה נעלמה והיא הצמיחה גבעול חדש לאצבעה של הרופאה, שחדר בקלות את הכפפה. הרופאה צעקה ומיהרה להתרחק ולהתנתק מהגבעול. גם היא נסוגה מייד.

"אני מצטערת," אמרה. "חשבתי שאני שולטת בזה. כנראה עדיין עדיף שלא ייגעו בי."

הרופאה הניחה את צינורית הדם בחזרה בערכה, הורידה את הכפפות ושפשפה את האצבע שנגעה בגבעול. טיפת דם נמרחה, והרופאה מיהרה לחטא את המקום במגבון.

"את בסדר?" שאל סגן המפקד.

"זה ניסה להיכנס לתוכי," אמרה הרופאה. "וזה היה מהיר. הרגשתי אותו מתחיל להתחפר בי. אני מקווה שלא השתיל בי משהו שיצמח אחר כך."

"לא, ההתרבות לא עובדת כך," היא הבטיחה להם. "הזרעים נוצרים על הגבעולים בתוך כיס מיוחד שלא יכול לגדול על גבעולים דקים כמו זה שעל כף היד שלי. והם נובטים רק באדמה, כך שאין שום טעם לשתול אותם בגוף. ואפילו אם זה היה אפשרי, בינתיים לא צמח ממני אפילו זרע אחד. הגבעול החדש ניסה לינוק חומרי הזנה. זה מה שהרגשת."

"איך את יודעת?" שאל סגן המפקד.

"למה שלא אדע איך הגוף שלי עובד?" היא שאלה.

"כי עוד לא הספקנו לחקור את הצמח. האם הוא מתקשר איתך ישירות דרך מערכת העצבים?" הוא שאל.

"הוא צומח עליי, אז אני יודעת," היא אמרה.

"עם מי אני מדבר עכשיו? עם המפקדת שלי או עם מטפס חייזרי תבוני שהשתלט לה על המוח?"

"עם המפקדת שלך."

הרופאה אמרה, "את נשארת בבידוד פה בחדר." והם יצאו.

היא עמדה והסתכלה על הדלת הסגורה וחששה שהם עומדים להדיח אותה מהפיקוד. היא לא נזהרה מספיק בבחירת מילותיה. נכון, עד אתמול היא הייתה שתי ישויות נפרדות, וכעת היא ישות אחת. חלק הלא-עץ שבה ידע שזה יפחיד אותם, אבל היא לא באמת הצליחה להבין למה. היא ישבה לאכול את המזון שכבר התקרר על המגש. היא בקושי חשה בטעמו. עליה לייצר זרע, הבינה. בדרך כלל ייצור הזרע הראשון היה אחד הדברים הראשונים שעשתה כשהחלה לצמוח, כדי לאפשר לעצמה להימלט אליו בשעת חירום. אתמול נמנעה מכך בגלל ההלם שהחיבור החריג ללא-עץ גרם לה. הגיע הזמן. היא בחרה את הגבעול העבה ביותר והחלה לייצר בו את תרמיל הזרע הראשון. בזמן הצמיחה הזאת היא הביטה בעציץ שנאלצה לשאת ממקום למקום כדי לנוע. היא לא ידעה מה יקרה אם תנסה לחתוך את הגבעול שיצא מליבת השורש שבאדמה. תמיד, בכל שנותיה הארוכות, היא נשארה מחוברת לליבת השורש עד שהעבירה את עצמה לזרע חדש ונפלטה מהגוף הישן. אם משהו היה מנתק אותה ממנו, מייד הייתה עוברת לזרע ונמלטת, בלי לחשוב פעמיים. היא הייתה זקוקה לחיבור לאדמה. אבל אם הם יניחו לה לחזור לפקד על הספינה, לא יהיה לה נוח לשאת את העציץ כל הזמן בידיה. היא תוכל לשאת אותו בתיק או… רעיון עלה בדעתה. היא הורתה שיביאו לה חוט ברזל, הקיפה בחוט הברזל את מותני העציץ פעמיים, כך שהיה מהודק אליו היטב, ועיצבה את קצותיו לצורה דמוית קרס. מהגבעול שצמח על בטנה היא הצמיחה גבעול נוסף, על רצועת עור שעדיין לא הייתה מכוסה בגבעולים, והקפידה להותיר שתי נקודות שמהן לא התחפרו שורשונים לתוך עורה. היא השחילה את הקרסים ברווחים הללו שנוצרו בין הגבעול לעור שלה וראתה שהיא יכולה לנוע עם העציץ תלוי עליה בלי לאחוז בו. עוד היה עליה לעבות את הגבעול ולהעמיק את אחיזת השורשונים שבצידי הרווחים כדי שתוכל לעשות זאת בבטחה, והיא עטפה בינתיים את קרסי הברזל בבד כדי שלא יפצעו את עורה. כעת שום דבר לא ימנע ממנה לחזור לעבודה, אם תצליח להשתלט סופית על הצמיחה הלא רצונית במגע בלא-עץ ואם הקואליציה של הרופאה והסגן שלה לא תדיח אותה מהפיקוד.

הצמחת הזרע ועיבוי הגבעול לנשיאת העציץ דרשו ממנה משאבים רבים, והיא הזמינה מגש מזון נוסף.

 

"בדיקות הדם שלך פחות טובות מאתמול," אמרה הרופאה דרך מכשיר התקשורת.

"אני מתנצלת שוב על מה שקרה," היא אמרה. "הייתי בטוחה שהשגתי שליטה בצמיחה, אבל אני מבטיחה שאפענח את זה. ברור שאני לא יכולה להרשות לעצמי להצמיד אליי אדם נוסף. זה לא יהיה הגיוני בכלל. הצמיחה יוצאת משליטה בתגובה ללא-עץ חם, אבל אני בטוחה שאלמד להתגבר על הדחף הזה בתוך כמה ימים. כל המצב הזה חדש עבורי."

"כן…" מלמלה הרופאה, "וגם הסריקות שביצעתי מטרידות מאוד. נראה שהצמח התחפר בך אפילו עמוק יותר מאתמול."

"בוודאי," הסכימה, "הגבעולים יונקים את המזון שלהם בצורה יעילה יותר ככה. בגלל זה אני רעבה כל הזמן. אני מקווה שתאשרי לי לצאת החוצה לזמן מה."

"לשם מה?"

"האור המלאכותי בחדר לא מספיק לי. אני רוצה לבדוק אם אור השמש יאפשר לי להפיק יותר משאבים מהגבעולים ולחסוך במשאבים שאני שואבת מהגוף."

"או שנביא מנורה שתפיק את כל ספקטרום האור הנראה על פני השטח?" הציעה הרופאה.

"אפשר לנסות," היא הסכימה.

"אני מעדיפה שתישארי בספינה בימים הקרובים עד שנראה אם הגוף שלך מפתח זיהום או דוחה בעצמו את הטפיל המוזר הזה שהתלבש עלייך. אני רוצה שתהיי זמינה להתערבות רפואית בכל עת. הייתי מאשפזת אותך במרפאה, אבל אני חוששת מתאונות עם הצמיחה הבלתי נשלטת הזאת."

"אני מעדיפה את הפרטיות של החדר שלי," היא אמרה.

"ואם עוד כמה ימים הגוף שלך לא ידחה בעצמו את הצמח, ארצה לנסות להסיר אותו בצורה כירורגית," אמרה הרופאה.

"מה?" היא נבהלה.

"קודם כל ננסה בעדינות למשוך ממך את אחד הגבעולים, כמו שעשית בעצמך אתמול."

"זה היה רק כדי להצליח ללכת. זה כאב מאוד, ואני לא מתכוונת להוריד מעצמי איברים נוספים ובטח לא אתן לך לעשות את זה. אולי גם תורידי לי יד? למה לא?"

"אני מדברת על גבעול זר."

"הגבעולים שלי הם חלק ממני," היא אמרה וניתקה את השיחה.

 

היא בילתה את היום בסריקת הגבעולים שלה ובניסיון להבין מה מניע את הצמיחה הבלתי מבוקרת במגע ביצור חי. אין ספק שהיא לא תוכל לחזור לחברת בני האדם עד שתשתלט על העניין. הניידות החדשה תאבד לה אם היא תהפוך לגוש של בני אדם צמודים זה לזה, וכולם ימותו במהרה. מדי פעם עצרה ממעשיה כשעמדת התקשורת צפצפה והיא ענתה לשאלות של אנשיה או חילקה להם הוראות. עדיין לא הדיחו אותה מהפיקוד, אף שהייתה בטוחה שהסגן שלה מאזין לשיחותיה. כך היא הייתה נוהגת בתפקידה הקודם כסגנית מפקד חללית אילו המפקד שלה היה נדבק במה שנראה כמו דיבוק חייזרי. היא קראה את הדיווחים מראשי האגפים. הכול התנהל כשורה. כמעט כל העיסוקים שאינם קשורים לבטיחות נדחו לצורך חקר גבעול המטפס שהיא קטמה והצמחייה בכוכב הלכת. מה אם הם ימצאו דרך להפריד את הגבעולים שלה מהגוף בלי להרוג אותה? הזרע שגידלה כבר כמעט היה מוכן. היא תוכל לסגת אליו ואז לצאת מהספינה ולגרום לגוף הלא-עץ להשליך אותו הרחק. אבל מה יקרה לגוף הלא-עץ שלה כשתעשה את זה? מה אם הוא ימות? איך היא תשרוד אם חצי ממנה ימות?

היא התייצבה שוב מול המראה והביטה בעצמה. רק יום חלף מאז שצמחה לתוך האישה וחייה הארוכים כצמח בלבד כבר נראו לה כחלום. כך גם חייה הקודמים כבת אנוש לפני שהצמח התחבר אליה. בני האדם כאן רוצים לפצל את הגוף האנושי מהצמח כדי לקבל בחזרה את האישה כפי שהייתה קודם, אבל הם לא מבינים שאין מה לפצל. היא ישות אחת. ישות שאמורה להשיג שליטה מוחלטת בכל איברי גופה, והיא התיישבה שוב בעיניים עצומות וחקרה את הגבעולים והדחפים ששלטו בהם. יש לה כעת גוף לא-עץ ששורד היטב את הדרישות התזונתיות של הצמח. אין סיבה שהיא תצמח לתוך אחד נוסף. היא האריכה את השורשונים שלה עוד לתוך עצמה כדי לשפר את שליטתה בצמיחה, והרגישה באמת שהצמח והלא-עץ אחד הם, אפילו יותר מקודם.

כשהרופאה הגיעה לבדיקה נוספת היא ביקשה שתנסה שוב לגעת בה.

"למען המדע," מלמלה הרופאה, וקירבה את אצבעה אל אחד הגבעולים. אחד מאנשי האבטחה עמד מאחוריה דרוך למשוך אותה בחוזקה לאחור אם יהיה בכך צורך. סגן המפקד עמד לידו, חמוש במזמרה.

היא התרכזה והשקיטה את הגבעולים. הרופאה נגעה בה. לרגע עלה בה הרצון לצמוח אבל היא דיכאה אותו מייד ודבר לא קרה. הרופאה לפתה את כף ידה.

"אמרתי לכם שאשתלט על זה," היא חייכה. המגע האנושי היה נעים לה. היא לא רצתה לוותר עליו.

"מה עשית כדי להצליח?" שאל סגן המפקד, ופטר את איש האבטחה מהחדר. היא ציפתה לראות הקלה על פניו, אך מבטו נותר מודאג.

"אני אמורה לצמוח על עצים," היא הסבירה להם, "לעצים יש משאבים גדולים לשנים רבות. המשאבים של לא-עצים הם דלים מדי, מתחדשים לאט מדי ואוזלים במהירות, לכן אם אני נוגעת בלא-עץ אני צומחת סביבו ללא שליטה, כדי להספיק לשאוב ממנו כמה שיותר לפני שהוא מת."

"לא-עץ?" שאל סגן המפקד.

הם צריכים שיגידו להם את המובן מאליו! "יצור חי שאינו עץ," אמרה. "עד כה, כל חיי, שום לא-עץ שבו נתקלתי לא עמד בדרישות התזונתיות שלי, והם מתו במהירות. הפעם החיבור מושלם. הגוף הזה עומד בכל הדרישות, אז הצלחתי להרגיע את הדחף. אם רק תאפשרו לי לצאת לשמש אבדוק אם אני יכולה גם להזין את הגוף באור שלה, ולהקטין את העומס שהגוף חווה."

"אנחנו מדברים עם הצמח," אמר סגן המפקד.

"אתה מדבר עם המפקדת שלך," היא אמרה. "עזבנו את כדור הארץ לפני ארבע שנים. אתה הסגן שלי מאז. התגברנו על בעיות הכבידה בדרך, ועל מחסור במזון עד שמצאנו מינרלים בירח הנסתר, ויכולנו לשקם את הנזקים שאובדן הכבידה גרם למעבדה ההידרופונית, והחלפנו אנשי צוות עם 'תהילה'. אתה בעצמך  פגשת ב'תהילה' את אחותך הצעירה ואפילו שקלת להצטרף אליה בחזרה לכדור הארץ. זוכר? אני שכנעתי אותך להישאר איתנו."

"זה נכון?" שאלה הרופאה. "שקלת לעזוב?"

"כן. רק שנינו ידענו על זה," אמר סגן המפקד. הוא נתן בה מבט בוחן.

"מה בדיוק קרה אתמול במעבדה?" שאל.

היא תהיה כנה, החליטה. היא חייבת להם את זה. "שתלתי באדמה את אחד הזרעים שאספנו," אמרה, "כיסיתי אותו ביריעת איטום לפי התקנות והתיישבתי לנוח ליד העציץ. הייתי עייפה מאוד. הנחתי את הראש על השולחן רק לרגע, וכנראה נרדמתי. באותו זמן הרגשתי שאני באדמה רטובה, אז התחלתי לצמוח. ככה אני מגיבה ללחות כשאני זרע. הגבעול שהצמחתי נתקל ביריעת האיטום ונאלצתי לחדור אותה. גיששתי אחרי עץ, אבל מצאתי את הלא-עץ. וקרה מה שקורה תמיד כשאני נוגעת בלא-עץ. צמחתי מייד סביבי בלי שליטה והתחלתי לשאוב ממני את הדרוש לי. לא הרגשתי שזה קורה, כי ישנתי. התעוררתי רק כשהייתי מכוסה כולי בגבעולים והשורשונים שלי העמיקו לתוך העור שלי. כשפקחתי עיניים נבהלתי לרגע ממה שקורה, אבל אז הגעתי לאיזון בין צרכיי למה שהגוף יכול לספק. מאז הכול בסדר."

"הבנת את זה?" שאל הסגן.

"נשמע כאילו הן התמזגו לחלוטין. היא גם הצמח וגם המפקדת שלנו," אמרה הרופאה.

"זה צמח לה לתוך המוח?"

"לא לפי הסריקות, אבל תן לי לסרוק שוב."

הרופאה סרקה אותה שוב בקפידה ונטלה בדיקת דם, הפעם בנחת וללא חשש. היא נטלה דגימת עור והביטה בעיניה ובאוזניה ובפיה, והקשיבה ללב ולריאות שלה בסטטוסקופ שהחדירה בקושי בין העלים והגבעולים, ומדדה לה חום.

"אולי צריך גם את ג'מה כאן," מלמלה בזמן שבחנה את החיבור של הגבעולים לעור שלה. ג'מה הייתה הבוטנאית של הספינה.

"כמה היא התקדמה מאז אתמול בהבנת הצמחייה המקומית?" היא שאלה.

"לא הרבה," הודתה הרופאה.

"אז היא לא תועיל. חוץ מזה, הגבעולים בריאים ומשגשגים," היא הבטיחה להם, "ומאחר שאני כבר לא מסוכנת לסובבים אותי אני מתכוונת לצאת עכשיו החוצה לאור השמש. אתם רשאים ללוות אותי."

היא השחילה את ידיות העציץ על הגבעול שגידלה לצורך זה, ופנתה לדלת. סגן המפקד עמד לרגע בדרכה, אבל לבסוף אפשר לה לעבור אותו ולצאת למסדרון. הם הלכו אחריה למנעל האוויר. אנשי הצוות שראו אותה במסדרונות נרתעו לאחור, נצמדו לקיר ונעצו בה מבט מזועזע. היא רק חייכה אליהם והנידה בראשה עד כמה שיכלה בתוך העלווה המקיפה אותה. הם לא היו רגילים לראות את המפקדת שלהם יחפה ומכוסה כולה בעלים. אבל הם יתרגלו.

 

כשיצאו סוף סוף החוצה היא נעמדה על האדמה באור השמש הנוטה מערבה. העלים שלה הזדקרו לעומתו והיא הרגישה בהם עונג. בדרך כלל צל העצים שצמחה עליהם לא אִפשר לה לספוג את מלוא אור השמש לאורך זמן, וכעת נשטפה בו וחשה איך העלים ממירים אותו למזון כה נחוץ. כן, אור השמש יפחית את דרישות התזונה של גוף הלא-עץ. הסגן שלה והרופאה התלחשו מאחוריה, בזמן שעיניה גמעו את מראה עולמה – העולם שבו חיה כל כך הרבה שנים בלי לראותו. השמיים הכחולים היו כהים יותר מאלה של כדור הארץ. אור השמש חזק יותר. ואז נזכרה שראתה זאת כשרק יצאה מהספינה אחרי הנחיתה. אבל היא עטתה אז חליפת הגנה, אף על פי שהאטמוספרה כאן מתאימה לבני אדם. הספינה נחתה במישור פתוח והיא ראתה את היער הרחק ממנה. העצים היו כבירים וגבוהים הרבה יותר מאלה שזכרה מכדור הארץ. יצורים אדומים עופפו בין הצמרות. היא נזכרה שעוד לא החליטו אם אלו ציפורים או משהו אחר. הם טרם לכדו יצור חי לבדיקה. כשבחנו את השטח לקראת הנחיתה הוא היה שוקק חיים, אבל אלה ברחו מהם ונראה שלא שבו בינתיים.

"אז מה המסקנה שלך?" שאלה הרופאה מאחוריה, והיא פנתה אליה, מפנה את העלים שצמחו על גבה לאור השמש הנהדר.

"אני זקוקה לשמש," אמרה.

"אז אורה לטכנאים לעבוד על מנורה שתחקה אותו," אמרה הרופאה.

"למה? אם אני לא מסוכנת, אני יכולה לצאת החוצה מדי פעם," היא אמרה.

"המפקדת, אנחנו מתכננים בקרוב להמריא ולחזור הביתה עם מה שגילינו על כוכב הלכת הזה. לא תהיה שמש בדרך, ואור השמש בבית שונה מהאור כאן."

היא לא חשבה על זה. הביתה?

"כאן הבית שלי," היא אמרה, והוסיפה מייד, "וגם כדור הארץ. אצטרך לבחור ביניהם."

"המפקדת," אמר הסגן, "אם אנחנו כבר כאן ומביטים על כוכב הלכת שבו נוצר הצמח שעלייך, אולי תספרי לנו איך החיים בתור צמח מטפס מקומי? איך הוא חי? איך הוא מתרבה? איך הוא תבוני?"

אז היא סיפרה להם על הזרע שעף ברוח, והגישוש אחר עצים, על העצים הגדולים ועל הקטנים ועל הלא-עצים, ואיך היא מייצרת זרעים לרוב, הצאצאים שלה שהיא משגרת לרוח, ואיך בסוף מחזור חיים היא מעבירה את עצמה לזרע נבחר כדי להתחיל מחדש במקום אחר.

הם הקשיבו בהשתאות.

"ואיך תקשרת עד היום עם שאר החיים כאן?" שאל סגן המפקד.

"לא תקשרתי. לא היה לי איבר דיבור עד אתמול. או איברים לראייה ושמיעה. רק הרגשתי דברים."

"אז את לא יודעת אם יש חיים תבוניים אחרים בעולם הזה?"

"לא."

הם הביטו זה בזה ואז חזרה בה.

"הייתה לך תודעה גם לפני שהשתלטת על המפקדת שלי?" שאל הסגן.

"אני המפקדת שלך," היא אמרה.

"לפני רגע אמרת שלא ידעת לדבר עד אתמול. המפקדת שלי מדברת מאז שאני מכיר אותה."

"שאלת על חיי כצמח. בוודאי שבחיי כמפקדת שלך ידעתי לדבר היטב. ואני אחזור מחר לעבודה רגילה. הודע לצוות!"

שתיקה השתררה. הסגן סימן בידו לרופאה, "דוקטור דֶנג, בבקשה." הרופאה התרחקה ועמדה סמוך לפתח הספינה. הוא פנה אליה.

"מילי," הוא נקב בשמה הפרטי, בו השתמש רק בשיחות ערב פרטיות שלא בתפקיד, בזמנים הקצרים בהם נטלו הפסקה יחדיו. הוא אחז בשתי ידיה ברוך ואמר, "אני נמנע בכוונה מדיון עם הצוות הרפואי על כשירותך. אני לא רוצה להיאלץ לשאול אותם אם את כשירה כרגע לפקד על הספינה. את מבינה?"

"אני כשירה כבעבר," היא אמרה.

"יכול להיות שזה נכון, אבל צומח עלייך טפיל חייזרי שמדבר מתוך פיך."

"אני לא טפיל. אני אותה אישה שאתה מכיר. עם תוספת."

"אני לא יודע עד כמה התוספת משפיעה לך על המחשבה, ומה הרצונות הכמוסים שלה."

"שלי."

"וחוץ מזה, את מתהלכת עירומה, מכוסה רק בעלים. הצוות לא יוכל לקבל ממך פקודות. בבקשה, אל תאלצי אותי להתייעץ על זה עם דוקטור דֶנג, כי אני יודע מה היא תגיד ואני מעדיף לא לשמוע את זה. בתקווה שנמצא פתרון למצב בימים הקרובים."

הוא לא יניח לה לפקד על הספינה. הרופאה תסכים איתו, וחוק החלל מאפשר לשניהם ביחד להדיח אותה מהפיקוד באופן זמני או קבוע מסיבות רפואיות או נפשיות, והם יסבירו את המהלך עם שתי הסיבות. הם לא מבינים את השינוי שחל בה. הם מפחדים.

"אז מה אתה מצפה שאעשה? שאתבטל בזמן שכולם עובדים?" שאלה.

"שתשעי את עצמך עד שנבין מה הצמח הזה ואיך הוא התחבר אלייך. כך לא יהיה תיעוד בתיק שלך על הדחה מהפיקוד באמצע משימה. נוכל להסיר אותו ממך לפני ששאלת הכשירות שלך בכלל תעלה."

"אי אפשר להסיר ממני את הגבעולים, הם חלק ממני כמו הידיים והרגליים שלי. הם איבר בגופי. זאת אני החדשה. תתרגל," היא אמרה, הסתובבה וחזרה לחדרה.

 

לא הייתה לה ברֵרה. היא ביקשה חופשת מחלה, והרופאה אישרה זאת בחתימתה. הסגן שלה מילא את מקומה בזמן שהיא נחה בחדרה, עמדה בחוץ כדי לספוג אור שמש או שימשה מושא מחקר לצוות הרפואי ולצוות הביולוגי והבוטני שלא הפסיק לשאול שאלות, לדקור אותה ולצלם אותה. הימים חלפו. הגוף האנושי החזיק מעמד יפה. לא רק שגבעוליה ניזונו כרגיל מהגוף שחיבקו, היא הצליחה להזין את הגוף דרך העלים בעזרת השמש. מעולם לא חוותה קודם קשר הזנה דו-כיווני שכזה.

העלים שלה הגנו על עורה מהקרינה. היא הצמיחה עוד מהם כדי שתוכל לשהות בשמש ללא דאגה. היא גם גילתה שההפרשות מהגבעולים שלה טובות לעור האנושי, משככות גירודים ומאיצות ריפוי פצעים. היא החלה לאסוף את העודפים במבחנות לפני המקלחת היומית כדי לראות אם אפשר להכין מהם תרופות עבור אנשי הצוות. היא חשה ששורשיה חנוקים, אז היא החליפה לעציץ גדול יותר, השקתה אותו ודישנה מדי פעם את האדמה שבו. כעת היה די מקום לשורשים שלה, והיא גידלה גבעולים עבים מתאימים לנשיאת העציץ במקומות שונים בגופה. כך יכלה למקם אותו לפי הצורך כדי שלא יפריע לה ללכת או לבצע דברים.

בוקר אחד הבינה שהיא מאוד מרוצה מגוף הלא-עץ שלה, שפתח לה עולם מופלא ומרגש. הוא אפילו היה מוצלח יותר מהעצים הגדולים והחזקים שאהבה לחבק בעבר.

"מה עם המנורה שהבטחת לי?" שאלה את הרופאה בזמן הבדיקה הרפואית שכבר הפכה לחלק בלתי נפרד משגרת היום.

"איזו מנורה?" שאלה הרופאה.

"מנורה שתחקה את אור השמש הזאת. אצטרך אותה כשנצא לדרך בחזרה לכדור הארץ."

"זה הפך פחות דחוף מרגע שיכולת לצאת החוצה, אבל זה ברשימת המשימות של הצוות הטכני," אמרה הרופאה. "מה אלה?" שאלה והצביעה על תרמילי הזרעים שהתרבו על הגבעולים שלה.

"זרעים," היא השיבה.

"את מגדלת זרעים?"

"אני תמיד מגדלת זרעים."

"ומה את מתכננת לעשות בהם?"

"לפזר אותם לרוח. כרגיל. בכל מחזור חיים אני מפזרת עשרות או מאות זרעים. אולי אפילו אלפים, אם צמחתי על עץ גדול ארוך ימים."

הרופאה השמיעה קול לא ברור, ואמרה, "אני יכולה לקבל זרע אחד לבדיקה?"

"לא," היא אמרה.

"רק אחד. צומחים עלייך הרבה. ארצה להשוות אותו לזרעים שאספנו בחוץ."

"אלה הצאצאים שלי. לא אתן לך להשמיד אפילו אחד מהם."

הרופאה חייכה בנועם, נסוגה צעד אחד לאחור ושאלה בקול תמים במיוחד, "אשמח לראות אותך מפזרת אותם לרוח כשהם יהיו מוכנים. אבל…" היא השתהתה, "המפקדת… אה, האם את מתכננת להמשיך ולייצר זרעים גם אחרי שנעזוב את המקום הזה ונצא לכדור הארץ?"

"כמובן," היא אמרה. "אני תמיד מגדלת זרעים. בסוף כל מחזור חיים אני מעבירה את עצמי לאחד מהם כדי להתחיל שוב. גם הגוף הזה יסיים את חייו בשלב כלשהו, ואצטרך להעביר את עצמי הלאה. יש מיליארדי בני אדם בכדור הארץ, הרבה מעבר לדרוש לצאצאיי, ולמדתי שבני אדם הם מצע צמיחה מוצלח אפילו יותר מהעצים הגדולים ביותר שיש כאן בעולם הזה."

"יותר מהעצים?"

"הלא-עץ הזה שלי נייד ויש לו חושים רבים שאני יכולה להשתמש בהם. ולצורך ייצור הזרעים אני משתמשת גם בחומרים ששאבתי מתוך הגוף, ואני צופה שצאצאיי ישתלבו בבני האדם בצורה מושלמת אפילו יותר ממני."

"זה נשמע נהדר." הרופאה חייכה שוב, לקחה את חפציה ויצאה.

גם היא יצאה מהחדר כדי לספוג אור שמש. היא חשבה על השיחה. למרות דברי הרופאה, נראה שהיא לא התלהבה מתוכנית פיזור הזרעים שלה בכדור הארץ. אולי הייתה צריכה לשמור זאת בסוד. אבל החלק האנושי שבה בטח באנשים האלה, בצוות שאיתו חיה במשך ארבע שנים, והיא רצתה לשתף אותם במה שעובר עליה.

מה תעשה? איך תשכנע את אנשיה שמצבה מצוין ושאין מה לדאוג? הם חוששים מהלא נודע. היא צריכה ליידע אותם, הבינה. הזרעים החדשים כבר כמעט מוכנים להפצה. היא תכין עוד עציצים, תשתול בהם זרעים ותמקם אותם במקומות מתאימים בספינה. אם עוד אנשי צוות יעברו את השינוי שהיא עברה הם יבינו שאין מה לפחד. וברגע שיהיו כמוה הם יחזירו אותה לתפקידה ויוכלו לחזור לכדור הארץ. הזרעים שהיא תייצר תחת השמש הארצית כבר יתאימו לאור שיש שם, והיא תגדל מתוכה דורות ארצניים חדשים.

כשחשה שבעה מקרינת השמש והזינה את גופה האנושי, היא חזרה לספינה, מרוצה מתוכניתה. עוד ימים ספורים תוכל לבצע אותה, כשהזרעים יבשילו.

 

כשנכנסה לחדרה עצרה. הסגן שלה היה שם, וגם הרופאה, והבוטנאית, ושני אנשי אבטחה חמושים ושלושה מקציני הגשר.

"מה אתם רוצים?" שאלה.

הסגן שלה הציג בפניה את מסמך ההדחה מהפיקוד בחתימתו ובחתימת הרופאה. הנימוק: השתלטות חייזרית עוינת.

"עוינת?" היא שאלה, "אתה יודע כמה הספינה והצוות יקרים לי."

"אני מצטער, מילי," הוא אמר. "את לא מפקדת הספינה יותר."

"עוינת?" היא שאלה שוב. "אני יצרתי את המגע הראשון עם מין תבוני מעולם אחר, וזה הדבר הטוב ביותר שקרה לי מימיי."

"זה צמח מטפס שכדי שנוכל לדבר איתו הוא צריך להשתלט על בני אדם. ואנחנו לא יודעים איך להפריד ביניכן."

"אין! מה! להפריד!" היא אמרה. "אני ישות אחת."

"ואנחנו לא יכולים לתת לך לזהם את כדור הארץ בזרעים שלך," הוא אמר.

היא קמצה את ידה לאגרוף והניפה אותו מולו. "לזהם? אתה מדבר על הצאצאים שלי. תתבייש!"

הוא הושיט לעברה אצבע נוזפת ואמר, "זה יהיה מין פולש, ואם הצאצאים שלך יטפסו על בני אדם וישתלטו עליהם כמו שקרה לך, בני אדם אחרים ישרפו אותם ואת הקורבנות שלהם עם להביורים. מילי, יש לך שתי אפשרויות. הראשונה," הוא זקף מולה את אצבעו, "אנחנו נסגור אותך בתא אטום עד שנגיע לכדור הארץ, ואת תיתני לנו לעבוד על היפוך התהליך שקרה לך. ואם לא נצליח, המדענים בכדור הארץ ימשיכו בעבודה עד שיצליחו או עד שתמותי, מה שיבוא קודם. והשנייה," אצבע נוספת התרוממה, "את תצאי מהספינה עכשיו ולא תחזרי אליה. נשוב לכדור הארץ בלעדיך, ואת תפזרי את הזרעים שלך כרצונך." מבטו התרכך. "אכפת לי ממך, מילי. אני לא רוצה שיסגרו אותך בחדר עד סוף ימייך, ודוקטור דֶנג לא מאמינה שיצליחו להפריד אותך מהצמח הזה. יהיה לך טוב יותר כאן. אז אני מציע לך את זה, למרות שאני אמור להחזיר אותך איתי. למחקר. מה את מעדיפה?"

"אם אבחר לצאת מהספינה, מתי תמריאו?" שאלה.

"ניתן לך חצי שעה להתרחק," הוא אמר.

הוא הקדים אותה. הזרעים עוד לא מוכנים לנביטה. היא לא תגיע לבצע את תוכניתה. ואם יכלאו אותה גם אז לא תוכל לבצע את תוכניתה. הם יאספו את כל הזרעים. והיא לא תראה יותר את השמש, ולא תרגיש את הרוח עוברת בעליה ולא תזכה לגעת בשום דבר חי, גם לא במשפחה ובחברים שלה בכדור הארץ. ובסוף הם יעקרו את הגבעולים שלה והיא תמות או שתקמול, תיבול ותמות מהאפלה והבדידות.

מה שלא תבחר, הגוף הזה הנייד והנפלא ימות יום אחד. אם זה יקרה בכדור הארץ היא תמות איתו כי הם ישמידו את הזרע שתעבור אליו. כשזה יקרה כאן היא תמשיך לחיות כמו בעבר. הבחירה הייתה קלה.

פניה נפלו, והיא הרכינה מעט את ראשה. "אני יכולה לקבל זמן לאסוף חפצים שיקרים לליבי ולקחת אותם איתי?"

"ברור, מילי," הוא אמר. "שעה תספיק?"

"כן."

"אנשי האבטחה ישמרו מבחוץ."

 

היא צעדה מהספינה והלאה על המישור זרוע האבנים והעשב. בידה תיק ובו חפצים שלא יהיה לה שימוש בהם אבל יזכירו לה את הארץ. תמונות. צעצועים קטנים. מראת יד. מחברות ועטים כדי לנהל יומן שאולי תוכל למסור למשלחת הבאה שתגיע לכאן. היא לקחה גם פנס סולארי ואוהל מתקפל ושני סכינים וכרית. היא צעדה לעבר היער שצמחה בו והתפתחה בו, אך לא ידעה עליו דבר. שאר התיק היה מלא באוכל משומר שהיא קיוותה שיספיק לה עד שתבין מה היא יכולה לאכול ביער. כשעצרה לנוח ופנתה להביט לאחור ראתה את החללית מתרוממת מהקרקע, בורחת מהאש הרודפת אחריה. זהו, הם הלכו, חזרו לכדור הארץ. הם לא ידעו שהיא הותירה אחריה את הזרע הראשון שהצמיחה, האחד שכבר היה מוכן. היא החביאה אותו בפינה נסתרת בחדר שלה, כזאת שהדייר הבא בחדר לא יגיע אליה. שתנוקה רק כשהספינה תגיע לארץ. הזרע יושלך לאשפה עם שאר הדברים שיאספו, אבל אולי משם ייתפס על ידי הרוח או ימצא את עצמו על פיסת אדמה. ואולי, רק אולי, היא תזכה לראות חללית נוחתת כאן וממנה יוצאים לחפש אותה צאצאיה ירוקי העלווה.


יעל פורמן היא סופרת שכתבה את הספרים ״ילדי בית הזכוכית״ ו״קרעי עולם״ והיא מפרסמת בקביעות בבמות מקוונות ומודפסות בעברית ובאנגלית. ספרה השלישי, "העדינה מכולן", יצא לאור לאחרונה.

 

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן