בשבת לפני הצהריים, אחרי שניחוחות הפנקייק, הקפה שהכנתי (עם המון הל, כמובן) והקרואסונים התערבבו היטב, התיישבנו אבא, אמא, ניתאי ואני, מוכנים לנעוץ את מזלגותינו בכל מה שלא זז על השולחן. רקסי רבץ על השטיח מחכה לשאריות.
כל השבוע חיכיתי לרגע הזה. עכשיו הזמן המתאים ביותר לגלות להם. זה כמו לצאת מהארון, חשבתי.
"תשמעו," התחלתי להגיד.
"כן, הֵלה," אמר אבא (הוא קורא לי ככה בגלל ההל), ואני לקחתי נשימה עמוקה.
אבל בדיוק אז, לפני שהצלחתי להוציא מילה, הרגשנו בו.
לא ראינו שום דבר, לא שמענו שום דבר, אבל ידענו שהוא שם, ן-לוונדר. אני ידעתי. חיכיתי לו.
לאחר רגע או שניים, עדיין קפואים במקומותינו והמזלגות בידינו, הרחנו אותו. ריח קל של לוונדר. הבטנו זה בזה. ריח הלוונדר היה הריח שבישר תמיד את בואה של חדווה, הדודה של אמא. "היא כמו שבר ענן," אבא היה אומר, "אתה אף פעם לא יודע מתי היא תיפול עליך." הדודה חדווה לא באה, אבל הריח הנעים התפשט באוויר.
ואז הוא דיבר.
"סליחה," הוא אמר, "לקח רגע עד שהעברית חזרה אליי. קוראים לי ן-לוונדר, אבל אתם יכולים לקרוא לי ן-לווי, נעים מאוד."
לרגע לא הייתי בטוחה שהוא חייזר. שום דבר זר לא היה במבטא שלו, והיה לו קול של קריין גלי-צה"ל בלילה. פתאום, אחרי שכל השנים חשבתי שקוראים לו Lovey, הבנתי שזה בגלל הלוונדר.
"בפעם האחרונה הייתי כאן," הוא אמר, "כשחדווה הייתה בגיל של הֵלה…"
"חדווה?" מיהרתי לקטוע אותו. עוד לא הייתי מוכנה.
כעת הופיעו רסיסים ורודים. הם נעו באוויר, הלכו והתקרבו אלינו. רקסי שאף והתעטש.
ואז ראיתי שאמא שואפת ומסמיקה, מכניסה לפיה במבוכה חתיכת פנקייק. אבא וניתאי נרתעים ונשנקים, כאילו מישהו בעט להם במפשעה. אליי הרסיסים התקרבו, כאילו רחרחו אותי, נעצרו לפני האף שלי, מהססים, ואז חזרו למרכז החדר.
"מה קורה כאן?" אבא חזר לעשתונותיו.
"מצטער שלא הודעתי מראש," אמר ן-לווי, "אבל חזרתי כדי להתרבות." אבא התיז קפה, ואמא וניתאי בלעו את חתיכות הפנקייק. אני פשוט ישבתי, בוהה ברסיסים שיצאו לכולם מן האף והתקבצו לענן רסיסים ורוד.
"מה אתה הולך לעשות לנו?" ניתאי שאל בפחד. אבא קם, אמא אחזה בשרוולו ואני לא זזתי.
"האמת היא שכבר עשיתי," הוא הודה. "כמו שהרגשתם, הייתי בתוככם, לקחתי את האטומים הדרושים לי ו…" הוורידים במצחו של אבא התנפחו.
"אתם מבינים," הוא הסביר, "אצלנו, בכוכב ן, כשאנחנו צריכים להתרבות אנחנו מגיעים למשגיר המרכזי, הממונה אומר 'לך תשתגר', ואנחנו עולים על קרן שמש או על סחף של אבק קוסמי, מה שבא קודם. לכל אחד יש כוכב משלו, גזע המיועד לו, משפחה משלו. לפעמים יש כאלה שרוצים להישאר. הֵלה למשל…" פנה אליי, אבל אבא לא שמע.
"מי אתה חושב שאתה!" הוא צעק ותפס בסכין.
"קרא לי ן-לווי," חזר ן-לווי בעדינות, "ואתם המשפחה שלי. יהיה נחמד אם מישהו יגיד 'לך תשתגר'."
"לך תשתגר?" הזדעק אבא, "לך תזד…"
"את זה כבר עשיתי," אמר ן-לווי, ואני נשבעת שהוא חייך. "על כל פנים תודה." רסיסי הוורוד התחילו להתפוגג, ושוב הרחנו את ריח הלוונדר.
"ןןן…" מילמלה אמא, "לוונדר? לווי? אף פעם לא חשבתי שדודה חדווה…"
"הֵלה," אמר ן-לווי, "תחליטי כבר."
כולם הביטו בי.
"טוב," הסמקתי, "רציתי להגיד לכם שתמיד הייתי ן…" אבל לפני שהצלחתי להיפרד כמו שצריך ן-לווי משך אותי אחריו ונעלמנו, משאירים ריח קל של הל ולוונדר.

——————-

שמעון ריקלין, עורך, מתרגם ספרי ילדים וכותב מאז גיל 10. נולד בירושלים, למד פסיכולוגיה, ערבית ובימוי תיאטרון באוניברסיטת תל-אביב.
התחיל בכתיבת דרמה, בעיקר תסכיתי רדיו שעליהם גדל והם אהבתו הגדולה, ומשנוכח לדעת שצורת כתיבה זו שימושית ניסה את כוחו בכתיבה לקולנוע (השתתף בכתיבת תסריטים ל'חיוך הגדי' וכן לסרטים דוקומנטריים) לתיאטרון (הצגות ילדים) וגם לטלוויזיה. לפרוזה הגיע מאוחר יותר כשחש צורך מוזר לתאר את המתרחש מעבר לדיאלוג ולהוראות בימוי. סיפורו הראשון התפרסם בתחרות הסיפור הקצר הראשונה של 'הארץ', הנובלה "שאול" התפרסמה בכתב העת 'אלפיים', סיפור נוסף זכה בפרס בתחרות "כתוב".
ספר ילדים שלו, 'שירה של הים', יצא בהוצאת עם עובד; הספרים 'תום הילדות' (שלוש נובלות) ו'צפון פרוע' (רומן) יצאו לאור בהוצאת חרגול. לפרנסתו הוא עורך ספרים של אחרים, מתרגם ספרי ילדים מאנגלית מצרפתית ומגרמנית. ן עבור ן-לוונדר הוא סיפור המדע בדיוני-פנטסיה הראשון שכתב.