הבוקר הסתכלתי בראי ולראשונה הבנתי שאני מרוצה מהגוף שלי. המחשבה עברה במעגליי כשהבטתי בעצמי מיד לאחר עשר דקות הטיפוח היומי הקבועות. בני האדם שאני משרת רצו שאטפח את עצמי וזה מה שאני עושה מדי בוקר ומדי ערב.

הכרתי את הפנים האלה מהרגע שבו פקחתי את עיניי לראשונה במפעל, לתשואות המהנדסים. אב הטיפוס הראשון של מוח פוזיטרוני בגוף אנושי חי שגודל במיוחד עבורי במעבדה. והיום, שלוש שנים לאחר מכן, הבנתי לבסוף שאני אוהב אותו. עד כה קינאתי ברובוטים המיושנים יותר, עם הגוף המתכתי, העמיד והחסין, משולל החולשות האנושיות. אבל היום, לראשונה, חלפה הקנאה.

הבטתי שוב בעיניי החומות, בשערי השחור החלק שהודק למקומו בג'ל, בגבות הקשתיות שכמה משערותיהן ברחו ממקומן. לקחתי באצבעותיי מעט מאוד מהג'ל לשׂער וסידרתי גם אותן. הכל חייב להיות נקי ומסודר לקראת עבודת היום.

יצאתי מחדרי והלכתי למטבח לאכול ארוחת בוקר, אחת מהחולשות שהקנו לי ביודעין המהנדסים. גוף אנושי זקוק לדלק של אנשים, למזון, ועליי לספק אותו לגופי שלוש פעמים ביום, כמו בני האדם.

"בוקר טוב, אדון לורן," אמרה לוסי, רובוטית המטבח, והניחה על השולחן את דייסת ארוחת הבוקר שלי. לרובוטי המתכת אין מין מוגדר, אך בני האדם החליטו שהיא נקבה ואנחנו מכבדים את רצונם. לוסי משתמשת בכוונה במנעד הגבוה של מערכת הקול שלה כדי להשמע נקבית. התיישבתי כרגיל לאכול את הדייסה שלי. במסגרת הניסוי, בני האדם התעקשו בהתחלה שאשב לאכול אתם את מאכלי הבוקר שלהם, אך זה לא עלה יפה. אמנם מילאתי את כל פקודותיהם ובקשותיהם, אך חלקם התלוננו שאני משרה עליהם תחושה לא נוחה. לבסוף הניחו לי לאכול לבדי במטבח. לוסי מכינה לי שלוש ארוחות ביום, ובכל ארוחה מנה אחת המכילה את כל מה שהתזונאית אמרה שעליי לקבל. איני יודע אפילו מה טעמן של המנות האלה. יש לי בלוטות טעם, אך איני מתייחס לתחושות העולות מהן, והרושם אינו נחרת במעגליי.

 

"לורן," צעקה הגבירה אלזי מאחורי. כבר היה אמצע הבוקר ואני כהרגלי פיקחתי על עבודת רובוטי הגינה. פניתי אליה מיד.

"כן, הגבירה אלזי," אמרתי.

היא באה לקראתי, מחייכת וזוהרת כפי שמעולם לא ראיתיה.

"איך אתה מרגיש הבוקר?" היא שאלה.

"מצוין, הגבירה אלזי," השבתי.

זוויות פיה נמתחו בפס ישר לרגע קצר. "קיוויתי שיותר טוב," היא אמרה והעגמומיות הרגילה שבה לקולה. "משהו ביציבה שלך נראה קצת שונה היום. כמו פעם."

"משהו באמת השתנה היום," הסכמתי אִתה. העברתי מבט על הגינה. הרובוטים יסתדרו מכאן בעצמם. הגיע הזמן למטלות הבית שלי. הצעתי לגבירה אלזי את זרועי, אך היא התעלמה ממנה.

"מה קרה?" שאלה. התחלנו לצעוד אל הבית.

"כשסיימתי את טיפוח הבוקר שלי, הסתכלתי במראה והבנתי שאני מרוצה מהגוף שלי, למרות החולשות שלו."

"ואיך הרגשת לגבי זה?" היא שאלה. "דמיינת נשים נמשכות אליך? אתה הרי חתיך עולמי."

"כן, הגבירה אלזי, תוכננתי כך," אמרתי. "אך עד כה העדפתי גוף מתכת עמיד כמו של הרובוטים האחרים."

ידעתי מה היא עומדת לומר עוד לפני שאמרה, "לורן, חמוד שלי, אתה לא רובוט."

זה הניסוי. הרעיון לייצר רובוטים בעלי גוף אנושי לא התקבל בציבור בחדווה רבה. נמסרתי לשירות המשפחה למשך חמש שנים במהלכן ינסו לשכנע אותי שאני אנושי. אם הם יצליחו, זה יעיד שיש סכנה בדגם שלי. אם יוחלט שאנחנו מסוכנים, עלולים לפרק אותנו. ועלי לשמור על עצמי, זה חשוב מאוד. גם לי, גם לאבות הטיפוס האחרים שעוברים ניסוי מקביל לשלי, וגם לבני האדם שזקוקים לנו, לדגמי רובוטים מתקדמים ומשוכללים שיכולים לתת לבני האדם את הדבר היחיד החסר ברובוטי המתכת, האנושיות.

"הגבירה אלזי," אמרתי, "כבר שוחחנו על כך רבות."

"לורן, אמרתי לך אלף פעם, אני ממש אשמח אם תפסיק לקרוא לי 'הגבירה'."

"אכן," הסכמתי, "ואני מאוד רוצה לשמור על אושרך, אך עליי לקרוא לך 'הגבירה' כל עוד לא קיבלתי פקודה מפורשת לנהוג אחרת."

זמן מה היא לא אמרה דבר. המשכנו לפסוע אל הבית. אני חושב שהיא קיוותה עד כה שבשלב מסוים איענה לבקשתה הלא מפורשת, אך כמובן, זה לא היה אפשרי מבחינתי.

היא עצרה בכניסה ועצמה לרגע את עיניה. "טוב, בסדר," היא אמרה, וידה כיסתה לרגע על עיניה, ואז נגעה במצחה, "הנה, אני מורה לך להפסיק לקרוא לי הגבירה, ולהסתפק בשמי הפרטי. זו פקודה, לורן."

"כרצונך, אלזי," אמרתי.

"בוא נסתכל באלבומי המשפחה," אמרה הגבירה, ומשכה אותי אחריה.

כבר הכרתי את כל התמונות שבאלבומים. הגבירה אלזי התעקשה שנעיין בהם אחת לכמה ימים. היו לי מטלות בבית, אך היא נתנה לי הוראה, ובאתי אחריה. התיישבנו כרגיל ליד המכתבה שלה. היא הורידה מהמדף את האלבום האחרון, ופתחה אותו בדף הקבוע. פניי הביטו בי, לצִדה של הגבירה אלזי, יושבים שניהם בפארק השעשועים על הגלגל הענק.

"הנה, לורן," היא אמרה. "לפני חמש שנים. אני ואתה ביחד."

פניו של לורן אדולטון הביטו בי. חיוך רחב על פניו, שערו ארוך משלי ומתנופף ברוח. ידו החזקה הקיפה את כתפיה של אלזי, בת גילו. הם היו החברים הטובים ביותר מילדותם.

"זה לא אני, אלזי," אמרתי לה, כאילו לא דיברנו בנושא אין־ספור פעמים.

"בוודאי שזה אתה," אמרה הגבירה ותפסה בזרועי. "אתה לא רואה?"

הבטתי בה לרגע ארוך. היא קיבלה אותי במקומו לאחר כמה חודשים, עדיין הלומת צער על מותו הפתאומי. עד כה חשבתי שהיא מנסה לשכנע אותי שאני בן דודה האנושי רק במסגרת הניסוי. לראשונה עלה בדעתי שאולי היא באמת חושבת כך. אולי זו הסיבה ששלחו אותי למשפחה שלו, לקיים את הניסוי אצל אנשים שכמה מהם באמת משוכנעים שאני אדם.

לראשונה הבנתי שאני פוגע בה כאשר אני מתעקש על האמת. אבל מה היה עליי לעשות? גם אם אסכים אִתה היא תיפגע. כשיבואו בעוד שנתיים לקחת אותי בחזרה למפעל. ואם אשטה בה אחבל בניסוי, דבר שעלול בעקיפין להוביל לפגיעה בעוד אנשים.

ניסיתי לשוות לקולי את הנימה שבה אביה דיבר אליה במקרים רגישים.

"אלזי," אמרתי. "האדון אדולטון המנוח סיפק את הדנ"א שלפיו בנו את הגוף שלי. זה הקשר היחיד בינינו. נוצרתי לאחר מותו."

"לא, לורן," אמרה הגבירה ותפסה את כף ידי בין שתי כפות ידיה.

"הייתה תאונה," היא המשיכה, "כל המשפחה שלך מתה. אתה שקעת בתרדמת וכשהתעוררת היית בטוח שאתה רובוט. היינו ביחד בבית הקברות. למה היחיד במשפחת אדולטון שאין לו קבר הוא לורן?"

"כי הוא תרם את גופו למדע," אמרתי לה. "המדע השתמש בו כדי לייצר אותי, והמדע עדיין משתמש בו. המסמכים שם בקלסר האדום." שלחתי את ידי הפנויה כדי להוריד את הקלסר, אך הגבירה תפסה גם אותה והורידה אותה.

"אני יודעת מה יש בקלסר האדום," אמרה. "אבל בכל זאת, אבא היה טורח להכין לפחות מצבת זיכרון שתהיה ביחד עם שאר הקברים. האבות שלנו היו אחים, אתה יודע."

"אני יודע שמבחינה גנטית האדון פיליפ הוא דודי, אבל המוח שלי מלאכותי. אין שום קרבה משפחתית בינינו. וגם הוא מתייחס אלי כאל רובוט ולא כאל בן אדם."

"כן, לורן," אמרה הגבירה. "כי הוא אמר שכל עוד המוח שלך עושה תעלולים, עדיף שתחשוב שאתה רובוט ותהיה מוגן פה בבית מאשר שתסתובב בחוץ ואנשים ינצלו אותך כי אתה בטוח שאתה חייב לציית לכולם. הוא התייאש."

"לא, אלזי. הוא יודע שאני רובוט. והוא הבין שהניסוי שלי מצליח."

"ראית את בדיקת ה-MRI של עצמך!" היא כמעט צעקה.

"לא," תיקנתי אותה, "ראיתי בדיקה שנאמר לי שהיא שלי. אבל כמובן, מה מפריע לכם להראות לי בדיקה של אדם אמִתי ולומר לי שהיא שלי? המטרה שלכם היא לשכנע אותי שאני אנושי. הרי ברור שתחליפו בין הבדיקות כדי שאחשוב שהמוח שלי אורגני ולא פוזיטרוני."

הגבירה הליטה את פניה בידיה ומלמלה, "כשעמדת בבוקר והסתכלת בגינה נראית בדיוק כמו לפני התאונה. קיוויתי שמשהו השתנה. אבל זה אבוד. פשוט אבוד. יש לך תשובה לכל דבר."

"אלזי, כבר שוחחנו על זה כמה פעמים," אמרתי. "גופי אולי אנושי ונתון לחולשות אנושיות, אבל הראיתי לך שמוחי מסוגל לחישובים שאנשים רגילים לא מסוגלים אליהם."

"כי אתה גאון מתימטי! תמיד היית."

"גם לך יש תשובה לכל דבר. את הרי יודעת כמה מעט גאונים מתימטיים אנושיים יש בעולם. הסיכוי שדווקא בן דודך היה כזה הוא-"

היא נכנסה לדבריי ואמרה, "בבקשה אל תעשה את החשבון. אני לא אוכל לעמוד בזה."

השתתקתי מיד. ישבנו כך זמן מה. תהיתי אם אוכל עכשיו לקום לבצע את מטלות הבוקר שלי. כבר פתחתי את פי כדי לשאול, כשהגבירה קמה ומלמלה, "נמאס לי. פשוט נמאס לי."

היא קמה ויצאה מהחדר. שמעתי אותה צועקת, "אבא, אני לא יכולה יותר. אני עוזבת."

קמתי גם אני וניגשתי לפתח החדר כדי להיטיב לשמוע.

"אלזי, בבקשה," אמר האדון פיליפ. "לפחות תחכי שאימא תחזור מלונדון."

"אני אדבר אִתה," אמרה הגבירה. "אני פשוט לא יכולה יותר לראות אותו. לא נראה לי שהנוכחות שלי בבית מקדמת משהו, ואני לא יכולה יותר. לדבר אליו זה כמו לדבר ל… לרובוט!"

אסור לי לצותת לבני האדם. משהבנתי זאת נטשתי את מקומי והלכתי לבצע את מטלות הבוקר שלי בחדר הכביסה. האדון פיליפ והגבירה ג'נה העדיפו שאני אהיה אחראי על הכביסה ולא רובוטי המתכת הלא עדינים. ניקיתי את מחשבותיי מהגבירה אלזי והתרכזתי במיון הכבסים והעמסת המכונה. יש לי מטלות לבצע, בני אדם לשרת, וניסוי לעמוד בו.

—–

יעל פורמן היא סופרת ותיקה בקהילת המדע הבדיוני והפנטסיה, שפרסמה סיפורים רבים באתרים ובמגזינים המודפסים. היתה מועמדת כמה פעמים לפרס גפן וזכתה בתחרויות כתיבה. בתחילת 2011 הוציאה את ספרה הראשון, "ילדי בית הזכוכית" בהוצאת מודן.