"יש לךְ בעל ממש חמוד."

"כן," חייכה. "אני יודעת."

חיוך גדול, מדושן. בחודש החמישי.

"תסכימי אם אני…" שלפתי את הלוכד. לא רואים אחד כזה כל יום, אז נתתי לה רגע להיות מופתעת.

היה ברור שהיא תסכים. הרי אני יודע אל מי לפנות. זוגות צעירים עם ראש פתוח. מזהה אותם מרחוק. היא אמרה, "מבחינתי…"

שנינו הבטנו בבעל. היה ברור שהוא מוחמא. אמר, "תרגיש חופשי."

הפנים שלו היו עגלגלים. שפתיים מלאות שבא לנשק. מי יודע מה יש מתחת לחולצה. הוא הביט בלוכד בהערכה. "זה הדגם החדש? המולטי דיסטנס? לא שלנו יש," מיהר להסביר, "אנחנו אוהבים לקרוא על גאדג'טים כאלה."

"אצלי זה מין תחביב," אמרתי.

"הוא באמת יכול להיות מדויק ממרחק כזה?"

אמרתי, "לא נראה לי שאשתך תיתן לי להשוות אחר כך."

הוא צחק. העמדתי מולו את הלוכד. לחצתי על התפס הקטן שבראש הצינורית. היה הבזק קטן. שלוש שניות. הנורית הירוקה הבהבה. לא טרחתי לציין שבלוכד מהדגם הזה יש גם קליטה חלקית של דפוסי מחשבה, אולי קצת זיכרונות. לא רק גוף. אולי הם יודעים. אולי לא.

"תודה," אמרתי.

"אין בעיה," אמר הבעל, "שיהיה לך בכיף." השתעשעתי במחשבה שהוא עושה לי טיזינג.

הדלת נפתחה. התור שלי הגיע. אמרתי, "עזבו, תיכנסו לפני."

היא אמרה, "אתה באמת לא חייב—"

"לא, לא, זה בסדר."

הם קמו. היא אמרה לי, "תודה."

אמרתי, "לא. תודה לכם."

לפני שהם נכנסו היא הטתה את ראש בעלה אליה. הוא נשק לה קלות. היא הביטה בי תוך כדֵי, מעבר לראשו. מבהירה גבול.

טוב, אישה חכמה. בעיקר מנומסת, יודעת שאין לה מה להרגיש מאוימת.

היא יודעת איך החיים.

בלילה הזדיינתי עם ההעתק שעשיתי מבעלה, והיה פרוע לגמרי. המגע שלו היה מלא וחזק, בדיוק כמו שדמיינתי. השפתיים הבשרניות הוכיחו את עצמן בכל תנוחה אפשרית. להפתעתי הוא היה ורסטילי, אבל אני לא מתווכח עם כפל מִבצעים.

אחר כך הוא התכרבל לי על הבטן, מתפנק. רצה לדבר.

לקחתי אותו אל המטבח. נתתי לו לשתות קפה.

הוא נראה מהורהר.

הדגם הזה הלך ונעשה בעייתי. התחיל להסתמן שהוא לא מוחק את עצמו כמו שצריך. אולי משהו באתחול נדפק. צריך להזמין טכנאי.

"בוא," אמרתי.

הוא הביט בי בחשש. אמר, "אולי…"

"בוא," אמרתי. "אני צריך לצאת עוד מעט." בזמן האחרון, אני צריך את המסיבות חוף האלה של שישי כמו אוויר.

הוא אמר, "אני לא רוצה למות עוד פעם."

קיבינימט.

"בוא," אמרתי.

לא ממש בכוח – בהדיפה קלה. אבל זה הלך ונעשה קשה. הוא לא היה ככה בהתחלה. הוא היה נכנס למעבד בקלות, מרפה את שרירי הפנים, הייתי מכניס את הלוכד לתושבת הקטנה מימין כדי להפוך את התהליך, למחוק את המידע שהכנסתי – קודם הזיכרון, אחר כך מבנה השרירים והעצמות, ואז הפנים עצמם, שנמסים. יש משהו מושך ברקמה הזוכרת במצב הראשוני, אבל גם קצת דוחה. הבעיה היא לא שהגוף כחוש מדי, אבל הכול חסר תווים. הפנים משתטחים. שמעתי פעם על מישהו שהיה עושה את זה עם הדגם בלי להטעין אותו בכלל. בלי לאתחל אותו אפילו. נשמע לי חולה. כמו לעשות את זה עם בובת גומי מרוקנת.

"אני יכול לייעץ לך בכלכלה," הוא אמר כשהידקתי את הידיים שלו למצמדים. "יש לי תואר שני הפעם, קומפלט, כמו לגבר שפגשת היום – אתה יודע – הלוכד שלך קלט ממש בפרטים הפעם—"

"אתה יודע מה מניע אותך עכשיו," אמרתי.

הוא אמר, "מה מניע אותי?" מבט מיתמם כזה, מעצבן.

שתקתי. הוא השפיל ראש.

"אתה לא באמת צריך לדאוג לחוק השלישי שלך," אמרתי. "אתה לא באמת מפסיק להיות."

"קצת כן." עדיין בראש מושפל. אוף.

חשבתי, יש מצב שזאת הפעם האחרונה שאני משתמש בו. אז יהיה לילה או שניים בלי סקס, אם לא אתפוס בחוץ. רק שיפסיק להעיק עלי עכשיו. לא בשביל זה קניתי אותו.

"אז תזכור את החוק הראשון שלך," אמרתי. "אתה מפריע לי לסטוצים. אתה מפריע לי למצוא אהבה רצינית מתישהו. אתה פוגע בי כשאתה ממשיך להיות."

"אבל—"

"החוק הראשון שלך." לא האמנתי שאני צריך להגיד את זה פעמיים. זה לא נכון לי. לא מתאים לי. לא מתאים. "אתה פוגע בי." שלחתי יד אל הלחצן.

הוא אמר, "אני סתם רקמה עם זיכרון מתחלף. אבל אני כבר זוכר. אתה לא יכול לעשות לי את זה."

הוא הרים את הראש.

זה עוד לא קרה. מי לעזאזל הכניס את הפונקציה הזאת? איך זה בכלל יכול להיות?

"אתה תמיד מחבק אצלי אנשים אחרים," הוא אמר, בוכה לי מול העיניים. "אבל, מותק, אני תמיד חיבקתי רק אותך."

לחצתי.

אני אדם רגיש. יש גבול לְמה שאני יכול לסבול.

—-

חגי אברבוך, סופר ומתרגם. קובץ סיפוריו, "קליידוסקופ", עוד הספיק להיכתב בירושלים. בשנתיים האחרונות – תל-אביבי. בינתיים מתענג על אולמות הקונצרטים הסליזיים ועל הפאבים המעונבים של העיר ואוסף לנצח חומרים לספר חדש.