רונן אלישיב ישב מול הרובוט. "הוא מ… מת," אמר הרובוט, הגמגום ניכר בהברה היחידה של המילה.

"זאת לא הייתה אשמתך," אמר רונן וניסה לנסוך שכנוע בקולו, אף שידע שאין לזה כל משמעות. הרובוט ראה את בעליו, אדם שליווה במשך שלושים שנה, מת. כל הפרטים היו רשומים בתיק שלפניו, שאותו שינן מזמן. אפרים גנני, הבעלים, היה זקן מאוד ונפטר בביתו לפני ימים אחדים. הרובוט הביא לו רגע קודם לכן את ארוחת הבוקר וראה אותו נושם את נשימותיו האחרונות. מאז הוא לא תפקד כראוי.

"'ולא יניח רובוט, במחדל, שאדם ייפגע'," ציטט הרובוט בכובד ראש. "על פי מילון אבן שושן, מחדל הוא 'חוסר מעש, אי־עשייה'. אני ל… לא עשיתי דבר למנוע את מותו."

"אתה טיפלת בו עשרות שנים, הארכת את חייו והפכת אותם טובים יותר."

"ובכל זאת הוא מ… מת."

רונן נאנח והניח למבטו לנדוד מהרובוט אל הנוף שנשקף בחלון מאחוריו. האצטדיון המיושן, מסלול ריצה לכוד בין מגרש כדורגל מבפנים למושבים המקיפים אותו. הוא רצה להצטרף לרצים על המסלול, להניח לדכדוך שהשרה עליו הרובוט לטבוע בהלמות הקצובה של נעליים ולב. לנשוף אותו החוצה ולשאוף אוויר נקי. הוא החזיר את תשומת לבו לרובוט.

"תודה רבה." תמיד הקפיד להודות לרובוטים שראיין לצורך מחקרו. הוא כמעט אמר לרובוט לנסות לזכור רק את הרגעים הטובים שלו עם גנני, אבל עצר בעצמו ברגע האחרון. פרופסור מרון היה מעיף אותו על טיל אילו היה מעז לומר לרובוט בריאיון משהו שאפילו נשמע כמו פקודה. לשלמות הנתונים חשיבות עליונה. את המוטו הזה ידעו כל הסטודנטים של פרופסור מרון לצטט בשנתם. רונן ראה בעיני רוחו את הפרופסור עומד ליד הרובוט, מקיש על הגולגולת המתכתית בפרק אצבע ואומר, "ואלה, דוקטור אלישיב הצעיר, הנתונים שלנו."

"לעזאזל. הוא פשוט נראה כל כך עצוב." רונן ומיה ישבו על הדשא ואכלו צהריים. הם בילו את כל היום בבניין מדעי המוח ואהבו לצאת לאכול על הדשא. רונן אהב לשבת במקום שממנו יכול לראות את פסל האישה היושבת של הנרי מור. "היא לא זזה," אמר פעם למיה קצת אחרי שהכירו, "אבל היא חיה הרבה יותר מכל הרובוטים שאני עובד אִתם."

רונן העמיס על מזלגו סלט טאבולה ממכל הפלסטיק ושלח במיה מבט מגנה. היא נעצה שיניים ברעבתנות בכריך הרובן שלה – מיונז, חרדל, שני סוגי בשרים, עגבנייה וחסה. "יום אחד זה יהרוג אותך."

"אבל אני אמות מאושרת," ענתה אוטומטית. "מי נראה עצוב?"

"הרובוט של גנני. אני יודע שהוא לא מסוגל להראות רגשות, אין לו תכנות לשפת גוף והפנים שלו לא משתנים, אבל היית צריכה לשמוע אותו מצטט לי את ההגדרה של 'מחדל' מהמילון. כל הזמן הוא חוזר למוות של גנני. אי־אפשר להוציא אותו מזה ליותר ממשפט או שניים."

"נשמע שמה שהוא צריך זה פסיכולוג, לא מהנדס רובוטיקה."

רונן נחר בבוז. "החלום הישן של אסימוב – רובופסיכולוג."

"למה אתה חושב שזה כל כך מופרך?"

"כי הם מתוכננים, מיה, עד לספרה האחרונה אחרי הנקודה. את מתעסקת עם קילו ארבע מאות של חומר אורגני; אני מתעסק עם מוליכים, פוזיטרונים וחוקים. זה לא עובד ככה."

"ובגלל זה אתה מבלה כבר שנתיים בראיונות עם רובוטים שעברו טראומה."

"אני לא! אנחנו מודדים את התגובות שלהם לגירויים בזמן… לא משנה." הוא התרכז בשאריות הטבולה ולא שכח לנגב את המכל בפיתה.

"אתה יודע," מיה נעצה מבט לכיוון המשרד שלה, "מה שאתה מתאר מזכיר לי קצת את הילדים בתפקוד גבוה שאִתם אני עובדת לפעמים. חבל שאי־אפשר לעשות לרובוטים fMRI, לראות מה קורה בפנים."

"היה מישהו שניסה את זה." רונן צחקק. "איזה חובב טיפש בארצות הברית שכנע טכנאי MRI להכניס את הרובוט שלו למכשיר. את יכולה לתאר לעצמך מה קרה כשהוא חשף רובוט פלדה, ומוח של שדה פוזיטרונים, לאחד וחצי טסלה. אבל היה נחמד אם היינו יכולים לראות מה קורה בפנים, לא רק למדוד תגובות חיצוניות."

"הם מגיבים טוב לבעלי חיים."

"רובוטים?"

"לא, טיפש, ילדים. חלק מהילדים על הספקטרום שאתו אני עובדת מגיבים לבעלי חיים אפילו כשהם לא מגיבים לבני אדם."

"לא יעבוד. הם לא מתוכנתים להתייחס לבעלי חיים מלבד בהקשר האנושי."

"ואי־אפשר לתכנת אותם מחדש?"

"ברמה כזאת? לא בלי לפרמט אותם, ואת זה אנחנו לא רוצים לעשות. זה ימחק שנים של התפתחות רגשית." הוא נאנח. "לפעמים אני חושב שאנחנו מתאכזרים אליהם. נותנים להם להרגיש כי ככה יותר נוח לנו, אבל מגבילים אותם בחוקים שלא באמת מאפשרים להם להתמודד עם מה שהם מרגישים."

הוא קם והושיט למיה יד, אבל היא רק המשיכה לשבת על הדשא. רונן הכיר את הבעת הריכוז שעל פניה. במצב כזה שום דבר לא יסיח את דעתה. לבסוף נשאה אליו את פניה. "תגיד," אמרה, "באיזו רמה אתה כן יכול לתכנת אותם מחדש?"

פרופסור מרון הביט מעבר לשולחן ברון ומיה שישבו במשרדו. "הדוקטורים אלישיב. במה זכיתי לעונג?"

רון הביט במיה באי־רצון, ואמר, "למיה היה רעיון לגבי הרובוטים הפגועים שלנו. אני לא משוכנע שזה יעבוד, אני לא בטוח…"

"פרופסור מרון, תענוג לפגוש אותך שוב," מיה קטעה את רונן בחיוך זוהר. "אספר לך מה חשבתי. אתם עובדים עם רובוטים שנפגעו במרכזי ההכרה הגבוהים וכל התפקוד שלהם נפגע. רונן אומר שאתם לא נלהבים לפרמט אותם, כי יש להם ניסיון רגשי שיידרשו שנים לבנות מחדש. אני חושבת שיש לי רעיון שיאפשר להם להמשיך לתפקד ולנצל את הניסיון הזה, ובה בעת להמשיך לעזור לבני אדם."

פרופסור מרון זקף את גבותיו הסבוכות. "אני מקשיב."

"כלבים. שיארחו לחברה לילדים מהספקטרום האוטיסטי."

"סליחה?"

"תראה, רובוטים כאלה יכולים להיות מושלמים כבני לוויה לילדים שסובלים מחלק מהתסמונות של הספקטרום. הם רגישים, את זה אנחנו יודעים בוודאות כי הם נפגעו מהמוות של הבעלים שלהם. הם יגנו על הילדים האלה ויצייתו לפקודותיהם כי הם חייבים לעשות את זה על פי שלושת החוקים. כל מה שצריך זה להוריד את רמת התפקודים הגבוהים שלהם…"

"להעביר אותם כריתת אונה." רונן פלט. פרופסור מרון נשען לאחור בכיסאו והביט בהם, חיוך מתנשא עלה לאט על שפתיו.

"אל תהיה אידיוט," פנתה מיה לרונן. "אתה זה שאמר לי שהם יצורים מתוכננים, לא כמו בני אדם."

"אבל הם חושבים. הם מרגישים."

"כבר לא."

"ועוד איך. אחרת הם לא היו מגיבים ככה."

"רק שהם לא מגיבים, לשום דבר. ואולי ככה אפשר יהיה לשקם גם אותם."

פרופסור מרון, הזדקף בכיסאו. "למה את מתכוונת?"

"תחשוב על זה, אתה מתקין אותם בגוף של כלב, חושף אותם ברמה נמוכה לילדים. נותן להם ליצור מחדש הרגלים וקשרים. אולי אחרי זמן מה ככה תוכל להחזיר להם בהדרגה את התפקודים הגבוהים."

"לשלושים אחוז שישרדו את ההורדה," אמר רונן בזעף.

"דוקטור אלישיב, אתה יודע שזה לא מדויק. הנתונים מצביעים שככל הנראה אפשר להוריד את רמת התפקודים הגבוהים בביטחון של בערך תשעים אחוז."

"איזה נתונים? אף אחד לא ניסה את זה!"

"זה לא מדויק. קרא את המאמר של קבוצת המחקר של סידני ב'אנאלס אוף רובוטיקס' ממאי האחרון. יש לי פה עותק אם איבדת את שלך." מרון שלח בו מבט חודר בו מתחת לאותן גבות מפורסמות. הוא טפח על השולחן ופנה אל מיה. "דוקטור, אני חושב שהרעיון שלך ראוי למחקר, ונוכל להקים קבוצת מחקר משותפת למחלקות שלנו." הוא פנה אל רונן. "דוקטור, אם יש לך ספקות באשר לתהליך ההורדה, אני יכול לתת לדוקטור פולק לעמוד בראש קבוצת המחקר החדשה."

"הפחח הזה!" רונן הסתמר. "הוא לא מסוגל להבחין בין פוזיטרון לאלקטרון. שיעור האבדות אצלו יהיה תשעים ותשעה אחוזים! אם הולכים לעשות את זה עדיף שיטפל בזה מישהו שיודע מה הוא עושה."

שלושה ילדים שיחקו בגינה הגדולה המוקפת שיחים מאחורי הבית החד־קומתי. ילד בן שמונה בנה לעצמו בארגז החול טירה שקירותיה מיושרים בקפידה מקוביות עץ צבעוניות שנחו לידו, ממוינות בדייקנות על פי צבע וגודל. אחת הבנות ישבה בעיניים עצומות על הנדנדה, מרוכזת במוזיקה שבקעה מהאוזניות שלה ומתנדנדת על פי הקצב. השנייה הסתחררה על הקרוסלה הקטנה, קראה מפעם לפעם "מהר יותר" והעניקה לעצמה תנופה נוספת. כלב יצא מהבית בחשש, נעמד סמוך לדלת והפנה את ראשו לאחור.

רונן יצא מהדלת וכרע לידו. "לך." הוא ליטף את ראשו וחש בגולגולת המתכתית מתחת לפרווה. "לך לשחק."

הכלב הביט בו בהיסוס לרגע ואז יצא אל הגינה, מרחרח ומתוודע לסביבתו החדשה.

"אתה חושב שזה יצליח?" מיה הצטרפה אליו והחליקה את ידה סביב מותניו. היא השעינה את ראשה על כתפו.

"לא יודע." היא הרגישה את משיכת הכתפיים שלו. "אני מקווה שכן. יש לא מעט משותף לכלבים ורובוטים, אם מורידים את מרכזי התפקוד הגבוהים. אולי ככה הוא יהיה מאושר."

"מי מהם?" שאלה מיה.

"שניהם, עם קצת מזל."

הילד הביט לרגע בכלב כשזה התקרב לאטו לארגז החול. "צריך כאן קובייה אדומה," אמר בנימה רצינית, מבטו עדיין נעוץ בכלב. הכלב הביט לרגע בקוביות המסודרות לרגליו ואז דחף באפו קובייה אדומה לעבר הילד. הילד נרתע לרגע אבל לקח אותה והניח אותה במקומה בטירה. הוא הביט שוב בכלב וחיוך האיר את פניו, הרציניים בדרך כלל.

—–

עריכה: רמי שלהבת.

——

 

אהוד מימון עורך את אתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, את שנתון האגודה "היֹה יהיה", מתרגם מדע בדיוני, מרצה בכנסים וכותב את הבלוג "Three Laws, Ten Dimensions". לעתים לא מזומנות הוא כותב גם סיפורים.