"תלחצי!"
"מה 'תלחצי'? לא לוחצים. תנשמי, תנשמי."
"תכווני את הנשימה אל הרחם, ככה…"
יש סביבי שלושה אנשים, ועוד כמה שאני לא רואה. אחד הוא בן זוגי, שיחיה. נישואים בין-מיניים כבר לא כל כך מקובלים, אבל אני אוהבת אותו. מה לעשות. אחרת היא המוכרת בחנות המזכרות. יש לה עגילים שזזים בכל פעם שהיא מדברת על הרחם שלי. הייתי שמחה אילו היא הייתה שותקת מדי פעם. השלישית היא מיילדת. היא לא באמת מיילדת, כמובן. מי יולד היום? אבל היא הורידה קובץ מכווץ של הוראות והתחילה להקריא אותן בקצב מתאים.
ומסביבם הדיילות (לפחות שתיים – אחת עם כובע כחול והשנייה עם צהוב), שלושה נוסעים שהשתחלו לתא לפני שנעלו אותו, וכמובןהמוניטור. הוא מחובר לתא הטייסת. אני לא בטוחה מה היא עומדת לעשות. לעצור את הלידה כי היא לא עומדת בנהלים?
"נו, תלחצי!" הייתי מאוד שמחה אם בן זוגי, שיחיה, היה מפסיק לתת לי הוראות שהוא ראה בסרטים. בגלל זה התחילה כל הצרה הזו. כל ה'חזרה למקורות' וה'בואי נעשה את זה כמו שהיו עושים פעם', ביחד עם ההבטחה שברור שנגיע לכוכב ברנרד לפני הלידה המיועדת.
כואב לי בכל מקום. ברגליים, בגב, בבטן, בגרון. הכול כואב, ולא מרפה.
מי יולד היום בכלל? אם בכלל טורחים ליצור אותו בדרך הישנה, מעבירים את העובר לאינקובטור, ושם הוא בטוח עד שהוא מוכן. אבל בן זוגי, שיחיה, היה חמוד ורומנטי, אז הסכמתי.
ועכשיו אני יולדת. שוכבת על הבטן במיטה חד-פעמית בדרך לכוכב אחר.
"עם השפתיים, ביחד איתי, לאורך הנרתיק, פווווו." יותר משהייתי שמחה שבן זוגי, שיחיה, יפסיק לתת לי עצות, הייתי רוצה שהמוכרת הטיפשה הזו תסתום את הפה. היא מבלה כל כך הרבה זמן בחנות המזכרות הזו שלה שהיא נראית בעצמה כמו מזכרת. עגילי פלסטיק בצבעי הדגל הבינלאומי משתלשלים מאפה, יש לה תסרוקת נפוחה בצורת מגדל אייפל שהוחרב לפני שלושים שנה בטעות, וכמובן חולצת 'איי לאב שקיעה' שכל תייר מצטייד בה בדרכו לעולמות החיצוניים.הייתי רוצה לדחוף לה את השפתיים עמוק לתוך הגרון, אבל היא רחוקה מדי, וממילא כואב לי מכדי לזוז.
"אני צריכה לבדוק את הפתיחה שלך," אומרת זו שמעמידה פנים שהיא מיילדת, ומיד תוקעת שתי אצבעות לתוך הלוע שלי. אני משתנקת, והיא מנגבת את האצבעות על הבגד שלי. בגד הנסיעה החדש שלי, בצבע ירוק בקבוק עם שוליים אפרפרים.
"עדיין שתיים," היא אומרת ונאנחת, "היית צריכה להיות לפחות בפתיחה של חמש."
מה זה פתיחה בכלל?
"אנחנו צריכים להתחיל בהכנות להמראה," אומר המוניטור ואחד מהכובעים של הדיילות זז לעברו ולוחש משהו.
"אני מצטערת, אבל אין ברֵרה. תכניסי את כולם לתאים שלהם." עונה לה המוניטור.
הנוסעים שהיו בתא שלי מתמרמרים. אחד מהם אומר, "אבל אין בידור טוב יותר בטיסה!" הכובע הצהוב מלווה אותם החוצה.
"גם את, גברתי," היא אומרת לחנות המזכרות.
"מהרחם, אל תשכחי!" המוכרת אומרת לי לפני שהיא יוצאת מהחדר. הדלת ננעלת מאחוריה בנשיפת אוויר קלה. אִתי נשארים רק בן זוגי, שיחיה, המיילדת מטעם עצמה, והדיילת עם הכובע הכחול. אני עוצמת עיניים. אולי עכשיו, בלי קריאות הביניים והדיבורים על הרחם שלי, אצליח להתרכז.
למדנו את זה בכתה בי"ת. אני זוכרת את הציור על הלוח ואת המורה צילה אומרת, "אני הרחם ואלה השחלות שלי," כשהיא מחזיקה את שתי זרועותיה פרושות לצדדים. ועכשיו, ברחם שלי יש עובר. תינוק. הוא בן שמונה חודשים בסך הכול, וכל הרופאים אמרו שהכול יהיה בסדר ואישרו לי לטוס. אבל משהו השתבש. כאשר התחילו להזרים את הגז המרדים לחדר, הבטן שלי התחילה לכאוב. לחצתי על כפתור המצוקה, והרופא האוטומטי אבחן שאני מתחילה ללדת. אבל במקום לעצור את הטיסה הוא רק הוציא נוהל השהיה, ועד שהטייסת הבינה מה קורה היינו רחוקים מדי. בן זוגי, שיחיה, אמר משהו על תביעה נגד החברה כשהכול התחיל, אבל עכשיו אני כבר לא זוכרת כלום, רק רוצה שיוציאו את העובר הזה ממני.
אז אנחנו מרחפים בחלל, תקועים ברבע הדרך בין הבית לבין כוכב ברנרד, ואני יולדת.
"פווווו." אני מנסה לנשום אל הנרתיק.
"אני צריכה לבדוק לך פתיחה," אומרת שוב המיילדת.
"אולי תבדקי אם יש מיץ תפוזים?" אומרת לה הכובע הכחול.
המיילדת מסתכלת עליה במבט נפגע. "אני האדם המוסמך ביותר לניהול לידה מכל הנוכחים!"
"כמובן," אומרת לה הכובע הכחול, "ולכן את בוודאי יודעת שחייבים להגיש מיץ תפוזים לאישה יולדת."
אני מסתכלת עליהן בעפעפיים עצומים למחצה. המיילדת נראית המומה. ברור שהיא סורקת את קובץ המידע שלה, אבל לא מוצאת שום אזכור למיץ תפוזים.
"זו הנחיה חדשה," אומרת הכובע הכחול, "לטיסות בלבד. סביר שטרם עדכנו אותה בקובץ."
המיילדת מהנהנת. "אני חייבת לבדוק לה את הפתיחה לפני שאני יוצאת מהחדר." היא מושיטה לעברי את שתי האצבעות שלה, ואני משתנקת.
"לא, לא." הכובע הכחול תופסת את היד שלה. "בודקים פתיחה רק בכניסה לחדר, לא ביציאה ממנו."
המיילדת סורקת שוב את הקובץ. אני מחכה בנשימה עצורה.
"את צודקת," היא אומרת, ומאגרפת את ידה. "אצא מיד להביא מיץ!" והיא יוצאת. הדלת נסגרת מאחוריה.
בן זוגי, שיחיה, מחזיק לי את היד, "תלחצי, מותק," הוא אומר שוב.
"היא לא צריכה ללחוץ," אומרת לו הדיילת, "היא צריכה לכרוע," והיא מיד מושיטה לי יד. אני לא נענית לה.
"התינוק יוצא למטה," היא אומרת, "ומתחת למיטה יש מחולל כבידה שיעזור למשוך אותו."
זה נשמע כמו קשקוש דומה לזה של המוכרת מחנות המזכרות. אני לא זזה. כואב לי. ושורף. וזה בא בגלים שלא מפסיקים.
"תקשיבי לי," הקול שלה מאוד קרוב לאוזן שלי. הריח שלה הואתערובת של לילך ו'נקי מהר'. "את לא האישה הראשונה שיולדת. את גם לא האחרונה. מיליוני נשים ילדו לפנייך, ומיליונים יֵלדו אחרייך. נכון שהיום זה כבר לא אפנתי בארץ שלנו, אבל בארצות נחשלות יותר יולדים רק ככה."
היא משתתקת כדי לנשום, ואני פוקחת עיניים. היא מחייכת אלי. "עבדתי בחברת תעופה פנים ארצית באוסטזילנד. ראיתי מספיק לידות בטיסה." היא לוחצת לי את היד. "בתור התחלה, תפסיקי ללחוץ ותתיישבי לכיוון הכבידה."
אני מתרוממת. היא עוזרת לי לכרוע.
"תתמוך בה, ותהיה בשקט." היא אומרת לבן זוגי, שיחיה. הוא מחזיק אותי. הכאב בגב שלי נפסק, ואני נושמת בהקלה, אבל רגע לאחר מכן הבטן שלי מתחילה לכאוב שוב.
"זה כואב יותר!" אני צועקת עליה.
היא מניחה יד על הבטן.
"אוי, זה ממש מתקדם כבר. איפה כואב לך?"
אני מצביעה על הבטן התחתונה, ונאנחת שוב. זה כואב, לעזאזל.
"אין לי מה לתת לך לכאב, אנחנו לא סוחבים דברים מספיק טובים, וכל מה שמטשטש רק יגרום ללידה להימשך יותר זמן." היא מחזיקה אותי מלפנים ובן זוגי, שיחיה, תומך בי מאחור.
"ביחד, קדימה," היא אומרת ואני מתחילה לעשות כמו שהיא מנחה אותי. לנשום, לזוז, לצעוק, הכול בדיוק כפי שהיא אומרת, ובמקום להיעלם הכאבים רק מתגברים. אבל היא אומרת שזהטוב, והיא ראתה יותר לידות מכולם, ואני מתחילה להרגיש שמשהו מתחיל לצאת.
"רק עוד קצת," היא אומרת, ועכשיו אני כבר לא יכולה להימנע מללחוץ. והיא מוסיפה, "תחזיק אותה חזק," וכורעת בין הרגליים שלי, ופתאום זה נגמר.
"את יכולה לשכב." היא אומרת לי, ואני עושה כדבריה.
"תראי כמה הוא יפה." היא מושיטה אלַי תינוק קטן, עם חבל מסולסל שיוצא מהבטן שלו. הוא יפה כל כך.
"אנחנו נפעיל את ההרדמה עוד כמה רגעים, כדאי שתיכנסו שניכם למיטה." הדיילת עם הכובע הכחול עוזרת לנו להתארגן עם החבילה הקטנה בינינו. הוא ורוד ויפהפה. בן זוגי, שיחיה, מחבק את התינוק ואותי. "אני מצטער שאמרתי לך ללחוץ."
"אני אוהבת אותך, שיחיה," אני אומרת לו, והוא מחייך. הדיילת עם הכובע הכחול מעמעמת את האורות ויוצאת מהחדר.
"העיכוב הבלתי צפוי הסתיים," מודיע הקול המונוטוני בכריזה, "אנחנו נמשיך בטיסהבעוד רגעים אחדים."
הדלת נפתחת פתאום, "הבאתי את מיץ התפוזים!" אומרת המיילדת מטעם עצמה, ומיד ניגשת אלַי ותוחבת שתי אצבעות לתוך פי, "אויש, עדיין רק פתיחה של שתיים."
היא נשמעת מאוכזבת.
—
קרן לנדסמן היא מנהלת כנס "מאורות". ידועה בנטייתה לגייס כל הולך על שתיים להתנדבות בכנס. מדי פעם היא גם מגדלת ילדים, חתולה ומטפחת את אוסף פרסי הגפן שלה.
(: