נמל "שקיעה" ניצב בקצה הכול. אינורן, הפילוסוף שהיו שכינו אותו "הנודד" והיו שטענו שהוא העניק לעצמו את הכינוי הזה, אמר פעם שממנו אפשר להשקיף רק קדימה כי מאחוריו נמצאים כל הדברים. כל כלי רכב שאי-פעם עלה בדעתו של מישהו הסתופף בזמן זה או אחר במוסכים ובדירים שלו – חמורי משא שריח פרוותם כריח הדרכים העתיקות נשאו את ראשם מהאבוס לקול המראתן של חלליות תגובה ישירה חסרות אינרציה. סוחרים שמעולם לא עזבו קודם את מבטחי הבטון והפלדה של עריהם השתאו לריח הים שאפף אותם על מרפסות תצפית שניבטו אל מרחבים לא נתפסים.

דבר אחד היה משותף לכל המגיעים לנמל "שקיעה", זו הייתה תחנתם האחרונה. זו הייתה גם תחנה ראשונה לרבים מהם, נקודת יציאה אל מסעות שיעדיהם לא היו תמיד ברורים, אך זו תמיד הייתה תחנה אחרונה. כמו "שקיעה" עצמו, גם העוברים בו ניצבו בקצו של דבר מה.

פרויקט הסיפורים של כנס "מאורות" יתמקד השנה בנוסעים אל האינסוף, אל הסופים השונים המצפים לכל נוסע, ובאלה שנותרים מאחור.