גוננננגגגג!

 

השער נפתח והקול הערטילאי הכריז, "ברוך הבא לשלב 27". איתן התנשף. הוא עדיין היה עייף משלב 26 ולא הצליח למצוא מטלית לנקות את עצמו במעבר בין השלבים. היו עליו שני כתמי צבע והמצב לא היה מעודד. בפעמים הקודמות שהצליח להגיע לשלב 27 הוא לא עבר אותו. הפעם הוא חייב להצליח.

מאחוריו נשמע הצפצוף שמזהיר אותו מפסילה אם ישתהה. עם שני כתמי צבע הוא לא יכול להרשות לעצמו לנוח. איתן שאף עמוקות ופסע פנימה. השער נסגר מאחוריו. הוא שלף את המחסנית האחרונה מחגורתו וטען את הרובה. הוא חייב למצוא עוד מחסניות בשלב הזה. סביבו ראה נוף אדום, מסולע, שונה כל כך מהמישור הכחול של שלב 26. ברגע שהתקדם פנימה, הבועות הצבעוניות עטו עליו – שש בבת אחת. איתן פגע בשתיים שהיו קרובות זו לזו בירייה אחת. הן התפוצצו ואחת מהן הפילה משהו שנראה כמו מחסנית. הוא חייב להגיע אליה לפני זוחל הניקיון. בועה ירוקה טסה לעברו והוא ירה בה. היא התפצלה לשתיים והוא ירה בשתי הבועות הקטנות יותר. אחת מהן הפילה חפץ שהוא לא זיהה. שריקה מאחוריו. איתן הסתובב וירה בשתי הבועות הלבנות שעטו עליו מגבו. שום דבר לא נפל מהן. הוא הסתובב שוב והסתער על המחסנית. הוא הצליח לאסוף אותה רגע לפני שזוחל הניקיון הגבשושי הגיע אליה. הבועה האחרונה הסתערה לכיוון ראשו והוא ירה גם בה. הזוחל פנה אל החפץ הלא מזוהה ואיתן הסתער קדימה כדי להגיע אליו ראשון.

פעם, כשעוד היה טירון, הוא ירה בזוחל הניקיון. הוא הפסיד מיד במשחק ולא חזר על הטעות. איתן הרים את החפץ. זה היה משהו חדש. אולי נשק כלשהו? החפץ נראה כגליל עם זכוכית או חומר שקוף אחר בצדו האחד וכפתור לחיצה בעברו השני.

כשאיתן התכונן ללחוץ כדי לבדוק מה זה עושה, השריקות התחדשו והוא דחף את החפץ לחגורה שלו וחזר לירות בבועות. הוא חיסל עוד שלוש, התקדם כמה מטרים, ואז באו לעברו ארבע ביחד. אחת מהן התפוצצה להמון כוכבים קטנים, והוא התגלגל על האדמה כדי לא להיפגע מהרסיסים שהתפזרו בגובה מותניו. עינו צדה על הקרקע מטלית שנפלה בוודאי מאחת הבועות. הוא חייב להגיע אליה. גם זוחל הניקיון התקדם לעברה. איתן הסתער על המטלית, השיג אותה ושפשף ממדיו את אחד מכתמי הצבע. באיחור הוא הבחין בשתי הבועות שהגיחו מעל ראשו והתיזו עליו את הצבע שלהן ביחד. טעות של טירונים!

שלושת הצלילים שסימנו את סוף המשחק נשמעו ואיתן עבר לעמידה נוחה יותר. מתקן הסילוק התקרב אליו. איתן כבר ידע שאין טעם להיאבק בו – זה ההבדל בין סילוק עדין לסילוק כואב. המתקן התלפף סביב גופו והניף אותו באוויר. הרוח הכתה בו כשהמתקן הסיע אותו הצדה למגלשת המים ושמט אותו בתוכה. איתן החליק במורד הזרם. ההפסד אמנם היה צורב, אך לפחות הדרך למטה הייתה מהנה וארוכה יותר בכל שלב נוסף שעבר. וווש…. הוא חלף במהירות על פני כל השלבים שנאבק כל כך קשה לעלות בהם, עד שנפלט לברֵכה הגדולה שבבסיס.

"לאן הגעת?" שמע את אסתי צועקת. איתן שחה אל הגדה וטיפס החוצה בסולם. אסתי ישבה על כיסא נוח, שערה השחור הארוך אסוף בגולה מאחורי ראשה והיא לבושה במדי המשחק, נקיים ומגוהצים מהארון.

"שוב 27," אמר.

"פעם שלישית כבר, נכון?" שאלה אסתי.

"רביעית," אמר איתן. "עשיתי טעות מטומטמת. היו לי שתי פסילות ומצאתי מטלית."

אסתי הנהנה. איתן התפרק מהציוד שעליו והשליך אותו למכלים.

"מתי המשחק הבא שלך?"

"אני בתור אחריך," אמרה אסתי. "מחכה שיקראו לי."

"בהצלחה!" אמר איתן.

"אני מקווה לעבור את 22 היום," אמרה אסתי.

"את תעברי אותו בקלות," אמר איתן. "שימי לב ב-23 למנהרה. לקח לי שלושה ניסיונות להבין שהיא מלכודת. אל תיכנסי אליה. היא לא באמת קיצור דרך."

זמזום נשמע והכריזה של הבסיס צעקה, "קריאה לאסתי. יציאה עוד עשר דקות."

אסתי נופפה לו בידה ויצאה לכיוון השער הראשון. איתן הוריד את הסרט השחור ממצחו והניח אותו בתיבה הייעודית. את מדיו המלוכלכים והרטובים זרק לפיר הכביסה, ואז לקח חלוק נקי ונכנס למקלחת. שריריו היו מותשים מהמשחק הארוך והוא עמד זמן רב מתחת למים החמים. לאחר מכן נכנס למכונת העיסוי והתפנק במשך דקות ארוכות עד שהרעב הציק לו. איתן לבש את החלוק, הלך לחדר האוכל ולחץ על הכפתור שמזמין את הארוחה הסטנדרטית.

כשישב ואכל הוא שב ותהה מי מפעיל את הבסיס. האנשים היחידים שפגש היו הלוחמים האחרים שהשתתפו אִתו במשחק. כל המכשירים שסביבם פעלו מאליהם. הוא ניסה לדבר על זה לפעמים עם האחרים, אך רובם הגיבו באדישות. העיקר שהמכשירים פעלו ואפשרו להם להתמקד במשימה – להגיע לפסגה.

 

כשאיתן היה טירון, חודשים ספורים קודם לכן, הוא חשב שזה כל העולם. ההר שעליו העפילו, הבסיס שממנו יצאו לדרך ואליו גלשו אחרי כל הפסד, הלוחמים האחרים. אך בחודשים שבהם נאבק להעפיל על ההר ולצבור ניסיון לחימה, כמה מהלוחמים הגיעו לפסגה ולא חזרו. לוחמים חדשים הופיעו בבסיס, טירונים כמו שהוא היה פעם, חסרי ידע וכמעט חסרי אונים. מאיפה הם באו? האם גם הוא הגיע מאותו מקום? הוא לא זכר את ההגעה שלו. היה לו נדמה שהוא נמצא שם מאז ומעולם, אך הוא זכר איך אסתי הגיחה מבולבלת מחדר הלידה ואחריה זוהר, ודליה ותום. נטליה וחזי, שהיו שם תמיד מבחינתו, הגיעו לפסגה ולא שבו. מכאן הבין שגם הוא הגיע באותה צורה. ובסוף, כשיגיע לפסגה, הוא לא ישוב.

מה יקרה לו אחר כך? מה קרה לנטליה וחזי? האם ימשיך להתקיים אחרי שישיג את המטרה הגדולה שלשמה הוא חי, או שיתפוגג כמו מטליות הניקוי?

 

תום נכנס לחדר האוכל, הזמין ארוחה קלה והתיישב מולו עם המגש. "היי," אמר.

תום היה הלוחם הכי טרי. עד כה הגיע רק לשלב 3. הייתה בו עדיין יראת הכבוד שיש לטירונים כלפי הוותיקים.

"איבדת את התור שלך בסבב הקודם, נכון?" שאל איתן.

"כן. חשבתי שאצליח להגניב מחסנית רזרבית למשחק הבא, וכמובן פסלו אותי לפני השער. אבל איבדתי רק תור אחד. בטח יקראו לי אחרי דליה או זוהר. אני מת כבר לחזור."

איתן ניסה לחשב מתי ישחק שוב. אסתי תתעכב הרבה, כי היא מגיעה כבר לשלבים מתקדמים. בשלט היה כתוב שדליה אחריה, ואז זוהר ותום. החדשים יגמרו בוודאי את הסבב שלהם רק מחר בערב, וזה אומר שיש לו לפחות יומיים לנוח. חבל. אחרי החדשים יהיה תורה של מירית והיא הצליחה להגיע לשלב 28 בפעם הקודמת, כך שהמשחק שלה יהיה ארוך. תורו יגיע שוב רק אחריה. הוא קיווה שיצליח להתאזר בסבלנות. ההמתנה בין משחק למשחק הייתה תמיד החלק הקשה ביותר.

"איתן," אמר תום, "תגיד, מה קורה אחרי שמגיעים לפסגה?"

"סוף המשחק. ניצחון," אמר איתן. כולם ידעו את זה.

"אבל מה קורה אחר כך?"

"אני לא יודע," אמר איתן. "אף אחד מאלה שהגיעו לא חזר." הוא לא רצה לשתף את החדשים בפחדיו.

"אז מה קרה להם?"

"אין לי מושג," אמר איתן. "אולי יש שם בסיס אחר שבו לוחמים שסיימו את המשחק מקבלים את גמולם."

"מה זה הגמול הזה באמת? לא הצלחתי להבין."

איתן סיים לאכול וקם על רגליו. "גם אני לא," ענה. הוא נשא את המגש אל ארונית הניקוי, ואז הלך לחדר שלו כדי לשכב במיטה ולהניח לשריריו להתאושש מהמאמץ. עד מהרה נרדם.

 

עד שהתעורר אסתי כבר חזרה. היא ראתה אותו עובר במסדרון בדרך לשירותים וזינקה מחדר הכושר.

"שלב 7!" אמרה בעיניים רושפות. "נפלתי בשלב 7. אני עוברת אותו בעיניים עצומות ובגלל זה לא התרכזתי מספיק. שתי בועות הפתיעו אותי מאחורי סלע שכבר ידעתי שעלול לחכות בו מארב. כל כך מרגיז."

"קרה לי חמש פעמים לפחות," אמר איתן.

"לי לא! כל כך מעצבן," היא פנתה חזרה לחדר הכושר ואיתן הלך להתארגן ליום נוסף של אימונים. מקלחת קצרה, ארוחת בוקר ספורטיבית ואז הליכה לחדר הכושר. כשהגיע, מירית ואסתי כבר רכבו זו לצד זו על אופני הכושר. איתן הלך למכשיר האליפטיקל.

"אני קצת דואגת לדליה," שמע את מירית אומרת.

"למה?" שאלה אסתי.

"היא התקדמה מהר מדי ולא הספיקה לתרגל כמו שצריך. עוד מעט היא תגיע לשלב 15 ותיתקע בו הרבה זמן כי חסרה לה מיומנות. זה עלול לייאש אותה."

"היא תתגבר," אמרה אסתי. "כולנו עברנו את זה וגם היא תחזיק מעמד. היא בחורה חזקה."

מירית שינתה את הנושא. היא פנתה אליו. "איתן," אמרה, "לאן הגעת אתמול?"

"שוב 27," אמר איתן.

"אז לא השגת אותי." מירית נראתה מרוצה. הוא הגיע לבסיס אחריה והיא לא רצתה שיעקוף אותה בדרך לפסגה. איתן חייך. הנה, יש לו אתגר.

"הזהרתי אותך מהחושך ב-28?" שאלה מירית.

"כן. אבל אני לא יודע מה לעשות לגבי זה."

"יש חפץ שמוצאים ב-27 שעושה אור," אמרה מירית.

"אז זה מה שזה היה," אמר איתן. "מצאתי אותו ולא ידעתי מה הוא עושה."

"הוא חיוני!" אמרה מירית. "אל תיתן בשום פנים לזוחל לקחת אותו. בלעדיו לא יהיה לך סיכוי ב-28."

"בסדר, אני…"

מערכת הכריזה קטעה את דבריו.

"קריאה לתום. יציאה עוד עשר דקות."

מירית הפסיקה לדווש. "וואו, זה היה מהר," אמרה. "אני אלך להתארגן ולנוח קצת."

"אסתי," אמר איתן אחרי שמירית יצאה. "מי לדעתך מדבר בכריזה?"

"זה אוטומטי, לא?"

"אבל זה קול אנושי, של מישהו שאנחנו לא מכירים."

"זה בטח הקול של אחד מאלה שהגיעו לפסגה," אמרה אסתי. היא הפסיקה לדווש. "אני רעבה," אמרה. "צהריים?"

 

ביציאה מחדר הכושר הם ראו את האור האדום דולק מעל דלת חדר הלידה. לוחם חדש עומד להגיע. הם מיהרו אל הדלת, לפגוש את הטירון, להרגיע אותו, להכיר אותו. איתן ניסה לא פעם לפתוח את הדלת, אבל היא הייתה נעולה תמיד. רק כשהגיע לוחם חדש היא נפתחה, וברגע שיצא היא ננעלה. איש לא זכר מה יש בחדר ואיתן ידע שסקרנותו לא תבוא לעולם על סיפוקה.

האור כבה והדלת נפתחה. בחור צעיר לבוש מדים כשל דרכה, מבע המום על פניו ושערו סתור. הדלת נסגרה מיד.

"ברוך הבא," אמרה אסתי. "אני אסתי וזה איתן. מי אתה?"

"אני… אני…" מלמל הבחור והתנודד. איתן מיהר לאחוז בזרועו ולייצבו.

"מה השם שלך?" שאל איתן.

"אה… אחמד?" אמר הבחור, כשואל אותם אם זה באמת שמו.

"אוקיי," אמר איתן. גם הוא התנהג כך כשרק הגיע? ככה התנהגו כל החדשים. בטח גם הוא.

"מה… מי…" מלמל אחמד, "זה… אני…"

"הכול בסדר," אמרה אסתי ותפסה את זרועו השנייה. "נמצא לך מיטה פנויה, תשכב לישון ומחר נסביר לך הכול."

הם הכניסו אותו לחדרה המיותם של נטליה והשכיבו אותו במיטה. הוא נראה המום, אבל איתן ידע שבעוד כמה שעות הוא ירגיש כאילו היה שם תמיד. כשיצאו בחזרה למסדרון כדי לאכול את ארוחת הצהריים שלהם נשמע הכרוז קורא, "קריאה למירית. יציאה עוד עשר דקות." שמה הבהב על צגי השמות, ותחתיו הופיע בקטן שמו של איתן. הוא הבא בתור אחריה.

 

ארוחת צהריים. מנוחה לקראת תורו. השעות נקפו. מירית בוודאי מצליחה יפה. איתן הלך לבדוק מה שלומו של הבחור החדש. עדיין ישן. הוא הלך לאכול ארוחת ערב, קלה בלבד כדי לא למלא את בטנו יותר מדי כשייקרא למשחק. בחדר הקליעה תום, דליה וזוהר התאמנו בירי. אסתי עבדה בחדר הכושר. איתן הלך לשחות קצת בברֵכה ואז התנגב ולבש את מדי המשחק. התשוקה לצאת כבר לדרך בערה בו. הוא ציפה בכל רגע לבוא הקריאה.

הקריאה לא באה. תרועת חצוצרות עליזה הדהדה במסדרונות. ניצחון! מירית הגיעה לפסגה. כולם התקבצו בחדר האוכל. אסתי הגיעה, מזיעה עדיין, מחדר הכושר. שלושת החדשים נראו עליזים – זו הפעם הראשונה שחוו הגעה של לוחם לפסגה, ההוכחה שיש סוף למלחמה הנצחית בבועות, שאפשר להשלים את המשחק.

איתן הזמין את ארוחת הניצחון, שאותה אפשר היה לקבל רק אחרי תרועת החצוצרות. יעבור עוד זמן עד שיקראו לו. תמיד אחרי שמישהו הגיע לפסגה עבר זמן רב עד התור הבא. איתן הכריח את עצמו לא לחשוב על התור שלו שמתעכב. הוא כבר החל להיות עצבני מחוסר המעש. הבועות חיכו לו שיפוצץ אותן.

קערת פירות ענקית יצאה מהחור בקיר. ענבים, אננס, תותים, אבטיח, תפוזים, דובדבנים, קובו, מלון. איתן נשא אותה לשולחן וכולם התקבצו סביבה.

זוהר לקח אשכול ענבים. "אני אתגעגע אליה," אמר.

"מה אעשה בלעדיה?" שאלה דליה והעמיסה חתיכות אננס על צלחתה. "בלי העצות שלה לעולם לא הייתי עוברת את שלב 6."

"אני ואיתן עדיין פה," אמרה אסתי.

"איתן כבר קרוב לסיום, וגם את לא רחוקה מהפסגה," אמרה דליה.

"יהיה בסדר," אמרה אסתי. "עוד ייקח לי לא מעט זמן."

"אבל לאן היא הולכת?" שאל תום.

"למקום טוב יותר," אמרה אסתי. "אני בטוחה."

 

אחמד התעורר לפני שקראו לאיתן לסיבוב הבא. זוהר לקח אותו תחת חסותו, הראה לו איך להזמין ארוחות, הסביר לו על המשחק. אחמד הקשיב היטב והנהן. כשאיתן שאל אותו אם הוא זוכר מאיפה בא הוא דקלם כמו כולם, " הייתי פה תמיד. אין שום מקום אחר."

"קריאה לאיתן. עשר דקות ליציאה," אמרה הכריזה. סוף-סוף. הוא כבר טיפס על הקירות מרוב עצבנות. כולם איחלו לו הצלחה אבל הוא זיהה את החרדה בעיני החדשים. אם יגיע לפסגה הם ירגישו נטושים. רק אסתי תישאר מהוותיקים, אלה שעברו את שלב 20.

איתן הלך לשער היציאה המוכר כל כך. התרגשות המשחק החלה לפעום בו. כל כך הרבה פעמים הוא עבר בשער הזה ועדיין הוצף אושר כל פעם שהגיע אליו במדי המשחק. מגש החליק מהקיר. איתן נטל את סרט המצח השחור שנח עליו וכרך אותו סביב ראשו. הוא נטל מהארון רובה חדש, בדק שהוא טעון ותחב שתי מחסניות בחגורה. זהו. את שאר הציוד הוא יצטרך למצוא בדרך.

"לוחם, נא לגשת לשער," אמר הקול. איתן התייצב מול השער. הוא ידע שיתנו לו להיכנס בלי מחסניות ואפילו בלי רובה – הוא עשה את זה פעם בטעות כשהיה טירון ונפסל מיד. אבל בלי סרט המצח השער לא ייפתח והוא יאבד את תורו.

השער נפתח. הקול הכריז, "ברוך הבא לשלב 1". דגדוג הציפייה הרגיל בבטן ואיתן פסע אל השלב הראשון. מישור הדשא המוכר. שתי בועות אטיות באו לקראתו. הוא ירה בהן, רץ אל המדרגות, עלה בהן והתייצב מול השער.

גוננננגגגג!

 

השער נפתח והקול הכריז, "ברוך הבא לשלב 2". שתי בועות מהירות יותר חוסלו והשלישית, שבאה תמיד מלמעלה, לא הפתיעה אותו. היא הטילה עליו מחסנית ואיתן תפס אותה באוויר, תקע אותה בחגורתו, טיפס על הסלעים שהובילו אותו לרמה הבאה והתייצב מול השער.

גוננננגגגג!

 

כך עלה שלב אחרי שלב. הראשונים כבר היו פשוטים מאוד עבורו, עם רצף תנועות כמעט קבוע. במתקדמים יותר נזקק לריכוז גבוה. הבועות צצו בהם באקראי, חלקן טסו נמוך ולפעמים תנאי השטח היו בעייתיים, כמו בשלב 16 שבו היה צריך לזחול במנהרות ולירות בתולעי קיר קטלניות. בשלב 18 הוא מצא את הקשת והחצים שרק אִתם אפשר לחסל את הציפורים הרצחניות של שלב 19. כמה חצים נשארו לו לאחר מכן כגיבוי לרובה. שלב 23 היה קל מאוד מרגע שהבין שאסור להיכנס למנהרה. בועה אחת הטילה עליו מטלית, והוא ניקה בה את כתם הצבע הבודד שספג עד כה. המשחק הזה היה מוצלח. יש לו סיכוי להגיע לפסגה.

שלב 26 היה כיף גדול. עשרות בועות הסתערו עליו אבל כולן באו מאותו כיוון. בפעם הראשונה שהגיע אליו הוא נבהל ונפסל, אך עכשיו פשוט צלף בכולן בזו אחר זו הרבה לפני שיכלו לפגוע בו. אבל הוא לא הספיק להקדים את זוחל הניקיון בדרך למטלית שנפלה. חבל.

שלב 27 שוב. הפעם הוא חייב לעבור אותו. זו הייתה הפעם הראשונה שהגיע אליו בלי כתמים. שש בועות הסתערו עליו מכל הכיוונים. הוא ירה בכולן, שתיים מהן התפצלו והוא הספיק לירות גם בהן. הוא טען ברובה את המחסנית האחרונה. בועות נוספות באו. שוב אחת מהן התפוצצה לכוכבים. איתן הפיל את עצמו ארצה והסתער על השאריות. הפעם השיג את זוחל הניקיון. השלל כלל מחסנית, מטלית ואת החפץ המסתורי ההוא, שהוא צריך בשביל השלב הבא. הוא דחף הכול לחגורה. השריקה מאחור גרמה לו להסתובב. עוד בועות. הוא ירה בהן. ואז תזוזה למטה תפסה את עינו. להקת עכבישים. הוא ריסס אותם. עוד בועות מימין. גדולות. הן התפוצצו לקטנות יותר, והוא ירה בכולן. עוד אחת. הפעם הרובה לא הגיב.

לעזאזל.

הוא שלף את המחסנית וטען את הרובה תוך כדי ריצה. כתם צבע הופיע על זרועו. איתן ריסס את הבועה. זהו. היא האחרונה. הוא רץ קדימה ומצא מעלית. הוא ניצל את הזמן בו היה סגור בגליל המתכת שהניף אותו למעלה כדי לנקות את כתם הצבע מזרועו. המטלית התפוגגה. הוא מגיע לשלב 28 ללא פסילות. מעולה. המעלית עצרה.

גוננננגגגג!

 

"ברוך הבא לשלב 28".

סוף סוף. שלב 28. שניים לפני הסוף. דלת המעלית נפתחה והוא פסע קדימה לחושך מוחלט. איתן קילל את עצמו. במקום לנקות את הכתם היה עליו לבדוק איך מפעילים את החפץ החדש. הוא מישש בחגורתו, שלף אותו, וניסה ללחוץ, למשוך, לסובב. שריקה. איתן התגלגל על הרצפה בניסיון להתחמק מאויב בלתי נראה והרגיש את מריחת הצבע. פסילה ראשונה. שתי שריקות. הוא ירה באוויר, ולחץ שוב על החפץ. הפעם הצליח. אלומת אור בקעה מהקצה השקוף. פנס, הוא נזכר. קוראים לזה פנס. איפה הבועות? הוא האיר את סביבתו. הנה בועה ירוקה. איתן ירה בה. שריקה מאחוריו. הוא הסתובב. לא היה נוח לירות ברובה ביד אחת. איתן דחף את הפנס בין שיניו, וירה בשתי הבועות. הוא הרגיש את הצבע נמרח על גבו, הסתובב וירה בבועה. משהו קפץ לו על הרגל. פסילה שלישית.

אות הסיום נשמע סביבו. איתן עמד רפוי. מתקן הסילוק אחז בו, נשא אותו בחשכה ושמט אותו לתוך הזרם. הוא מצמץ כשהאור עטף אותו וחלף על פני הנופים שטרח כל כך קשה לצלוח. והנה, הברֵכה.

 

כשיצא מהמקלחת כולם באו לקראתו, ונראה ששמחו על שלא הסתלק מהם לתמיד, כמו שעשו לפניו מירית, חזי ונטליה.

הכרוז אמר, "קריאה לאחמד. עשר דקות ליציאה." הבחור החדש כבר בתור. זוהר ליווה אותו כדי להראות לו איך מצטיידים וחובשים את סרט המצח.

איתן הלך לאכול.

אסתי התיישבה לידו. "הגעת ל-28?" שאלה.

איתן הנהן, והעמיס לפיו מחית אגוזים.

"באמת היה שם חושך, כמו שמירית הזהירה?"

"כן, וכמובן שכחתי מזה, אז כמו דביל ניקיתי את עצמי בדרך במקום להבין איך מפעילים את הפנס. הפעלתי אותו מאוחר מדי."

"אנסה לזכור את זה," אמרה אסתי.

 

כצפוי, אחמד נפסל כבר בשלב 2. הוא הגיח למסדרון רטוב, עם הסרט, הרובה והמדים. עיניו זרחו.

"זה היה כל כך נהדר," אמר. "יריתי בהם והם התפוצצו… מתי אני יכול לשחק שוב?"

תום לקח אותו בחזרה לברֵכה כדי שילמד את נוהל היציאה מהמשחק.

"אם לא תשים מיד את הסרט במקום," שמע אותו איתן אומר, "תאבד את התור הבא שלך. הסרט הכי חשוב. לאבד את התור זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לך. אתה תשתגע."

רובוט הניקיון מיהר לנקות את השלולית שאחמד הותיר במסדרון ואיתן הלך לנוח בחדרו. איש מהם לא העלה בדעתו להפר את החוקים. הסנקציה היחידה שהוטלה עליהם אי-פעם הייתה אבדן תור במשחק. זה כל מה שהיה צריך כדי להחזיק אותם בתלם.

 

איתן ישן, אכל, התאמן. האחרים יצאו למשחק. לאסתי היה משחק ארוך. היא הצליחה להגיע לשלב 25 וחזרה מאושרת. דליה הגיעה לשלב 15. תום העפיל לשלב 5.

"קריאה לאיתן. עשר דקות ליציאה."

הוא חיבק את כולם ואיחל להם הצלחה והנאה, למקרה שלא יחזור.

 

איתן הסתער במעלה ההר בדרך המוכרת כל כך, פילס את דרכו למעלה ביריות. בועות התפוצצו, עכבישים התפוררו, ציפורים התרסקו. שוב ושוב הוא הקדים את זוחל הניקיון. חגורתו הייתה כבדה ממשקלן של חמש מחסניות, שתי מטליות ניקוי ושתי אריזות צידה, שאותן אכל בהפוגה שבין שלב 15 ל-16. מצבו היה מעולה. זה היה המשחק הטוב ביותר שלו.

גוננננגגגג!

 

עוד שלב ועוד שלב. הוא השיג את הפנס בשלב 27 והצליח להגיע למעלית בלי כתמים ועם מטלית נוספת בחגורה. מצוין. הוא הפעיל את הפנס בדרך למעלה וזכר לתקוע אותו מראש בין שיניו.

גוננננגגגג!

 

איתן פרץ אל החשכה. אלומת האור נפלה על בועה שטסה מולו והוא ירה בה. אוזניו הזהירו אותו והוא הסתובב וירה בבועות מאחור. ואז נזכר בעכביש שפסל אותו בפעם הקודמת, האיר למטה וראה אותו מתקרב. העכביש התפורר. איתן טען את הרובה ותהה לאן עליו להתקדם. הפנס לא האיר רחוק מספיק. חץ זוהר הופיע מולו. איתן רץ בכיוון החץ. הוא ירה בבועות נוספות ובעוד עכביש. אם נפלו מתנות מהבועות, הוא לא ראה אותן. הוא הגיע למדרגות העולות ונפלט מהחשכה. בדרך גילה שספג שני כתמי צבע וניקה אותם במטליות. הוא תחב את הפנס בחגורה ועלה למעלה.

גוננננגגגג!

 

שלב 29! הוא כל כך קרוב. הפסגה. מטרת חייו! בועות התנפצו עליו והוא ירה בכולן. להק עכבישים מימין. המשחק שיגר מולו את כל מה שהיה לו. פיות רעות כמו בשלב 18 ריחפו לעברו משמאל והוא ריסס אותן וטען מחדש את הרובה. עוד בועות, מאלה שמתפוצצות לכוכבים. איתן צנח ארצה וירה בכולן מהזווית הזו. הוא הספיק עוד לנקות כתם צבע לפני שהגיע להק עכבישים נוסף. עוד מחסנית. איתן רץ אל הסלעים שלפניו. אם מירית עברה את השלב הזה בניסיון הראשון, גם הוא יכול. כל הניסיון שצבר עד כה התרכז לפרץ גדול של הנאה ומיומנות. האויבים התפוצצו מולו. עוד משהו בא לעברו על הקרקע. הוא כמעט ירה בזוחל הניקיון. הוא הרים את ראשו לשמע שריקה. עוד בועות. איתן ירה בהן ורץ אל הסלעים. הוא הגיע. הוא הצליח, עבר את שלב 29. מה עכשיו?

בקיר היו תקועות יתדות. איתן תלה את הרובה על כתפו ומשך את עצמו למעלה בעזרת היתדות. עוד שריקה מאחור. מה? אבל הוא כבר סיים!

הוא נאחז ביתד ביד אחת, הסתובב, הצליח איכשהו להביא את הרובה לפנים וירה בידו השנייה בבועה המסתערת. זהו. דממה. הוא פנה שוב אל קיר הסלע והמשיך לטפס. הוא משך את עצמו לתוך פתח מנהרה מואר, התקדם בו והגיע לשער.

גוננננגגגג!

 

שלב 30! הפסגה. איתן כמעט הרגיש מסוחרר מהתרגשות. הוא הגיע למעלה, הגשים את ייעודו. בכל חודשי הקרבות הארוכים האלה כמעט לא האמין שהיום הזה יגיע. השער נפתח.

"ברוך הבא לפסגה".

איתן ראה מדרגות נוספות, עלה בהן ומצא את עצמו בכיפה אטומה. מה עכשיו? אף בועה לא הסתערה עליו. אף עכביש לא זחל לעברו. רק הקירות סביבו, מעליו, חסמו את דרכו. הוא הסיר את הרובה מכתפו, טען בו את המחסנית האחרונה לחץ על ההדק והסתובב במקום כדי לרסס את הקירות. הם התפוצצו כלפי חוץ והשאירו אותו חשוף באוויר. שקט השתרר, אך הופר מיד בתרועת החצוצרות. הוא סיים. הוא ניצח במשחק! איתן חש שלווה נופלת עליו. מגש קטן עלה מהאדמה וקול אמר, "אנא הנח את סרט המצח שלך במגש."

איתן ציית, הסיר את הסרט והניח אותו על המגש, שירד מיד למטה. איתן שמט גם את הרובה ואת חגורת הכלים. הוא לא יצטרך אותם יותר. הוא הסתכל סביבו. משמאל ראה את כל שלבי המשחק משתפלים עד למטה לאורך מגלשת המים. ולמטה-למטה, קטן-קטן, הבסיס, כל עולמו. מימין ראה מגלשה נוספת. לאן היא מובילה? היא נבלעה בערפל שמבעד לו הוא לא ראה דבר. כשהסתכל קדימה נשמתו נעתקה. הוא ראה מישור ענק, כמעט אינסופי, משובץ בגבעות ונהרות. היו בו מבנים, והוא ראה נקודות קטנות נעות ביניהן. כשהתרכז בהן זיהה שאלה אנשים. המון אנשים. חלקם היו קטנים. ילדים, נזכר, כך קראו להם. והם נסעו במה? מכוניות. קבוצה אחת שם עבדה בשדה.

"מה זה?" הוא שאל בקול רם.

"זה העולם, איתן," אמר הקול הנעלם. "העולם שממנו באת."

"באמת?" שאל איתן. "אני לא זוכר."

"זיכרונך נחסם כשהועברת לבסיס 1," אמר הקול.

"מה זאת אומרת נחסם?" שאל איתן.

"רוב הזיכרונות שלך נעולים ואין לך גישה אליהם," אמר הקול. "אלה תנאי העבודה כאן. אנחנו זקוקים ללוחמים שמרוכזים במשחק בלבד ולא מוטרדים על ידי החיים בחוץ."

"עבודה?"

"איתן, אתה נושא מוטציה שמאפשרת להקליט את גלי המוח שלך. סרט המצח שהלוחמים עונדים קולט את ההנאה והריגוש שגורם לכם המשחק ואנחנו משתמשים בהם כדי לטפל באנשים אחרים, שלא יכולים או לא מוכנים לעזוב את חייהם שלהם בעולם. בזכותך ובזכות חבריך הם יכולים לתפקד בחברה, לעבוד, לגדל ילדים, לחיות. אנחנו משתמשים בהקלטות גלי המוח שלכם כדי להרגיע אנשים אלימים, להחזיר עבריינים למוטב, ואפילו לשקם חולי נפש ולעזור להם לתפקד."

באמת? זה נשמע כמו משהו חשוב מאוד. ועדיין, הם חסמו לו את הזיכרון? שללו ממנו את רוב חייו?

"ואני הסכמתי שתחסמו לי את הזיכרון?" שאל איתן.

"חתמת על חוזה בו מפורטים כל תנאי התכנית," אמר הקול. "יש עותק במשרדים שלנו ועותק נוסף אצל נאמנים שלך בחוץ. הכול הוסבר לך בפירוט לפני החתימה, וניתן לך זמן מספיק לחשוב על העניין."

איתן התיישב על האדמה. זה נשמע לו דמיוני, שהוא יסכים לדבר כזה, ועם זאת, זה נשמע נכון. כשהקול דיבר על כך הוא נזכר שהסכים. כנראה הדיבור על הנושא הסיר את החסימה מתאי הזיכרון הרלוונטיים.

"למה הסכמתי לזה?" שאל איתן.

"היית מכור לריגושים. לא הצלחת לתפקד בחברה. כשפנית אלינו לטיפול התגלה שאתה שייך לשני האחוזים מהאוכלוסייה שנושאים את המוטציה."

שברי זיכרונות הציפו את מחשבותיו, פרצופים שלא ידע לשייך לשמות, ימים שהעביר בקפיצה מסוכנת מבתים, רכבות. הוא נזכר שנהג לטפס על קרונות רכבת ולקפוץ ביניהם תוך כדי נסיעה.

הקול המשיך, "הצענו לך לעבוד עבורנו כמה חודשים, ולאחר מכן לקבל את הטיפול בחינם."

זה היה נכון, הוא נזכר בזה. הוא הסכים לחסימת הזיכרון כי היה זקוק לטיפול והיה נואש. לא היה לו די כסף כדי לממן אותו. הטיפול היה יקר מאוד, יקר מדי. והוא לא היה זכאי למימון ציבורי כמו אנשים אחרים.

"מה עכשיו?" שאל. "ניצחתי במשחק. מה אני עושה עכשיו? אתם מחזירים לי את הזיכרון?"

"אם תרצה," אמר הקול. "אתה יכול לבחור לחזור לעולם. החסימות על זיכרונך יוסרו כולן ותוכל לנסות להשתלב מחדש בחברה ולהיעזר בטיפול שלנו, שמבוסס על גלי המוח שהקלטת אתה ושחבריך שנשארו בבסיס 1 ימשיכו להקליט אחריך. הטיפול יאפשר לך לחיות חיים רגילים ובטוחים בלי צורך בריגושים. תחייה חיים מלאים ועשירים."

"זה מה שהיה אמור לקרות," אמר איתן. הוא נזכר שישב מול רופאה שהסבירה לו בדיוק את זה.

"לחלופין אתה יכול לבחור להישאר אִתנו," המשיך הקול. "המגלשה שמימינך תביא אותך לבסיס 2, שם נמצאים חלק מחבריך שהגיעו לפסגה לפניך, אלה שבחרו להישאר. המשחק שם לא נגמר לעולם. אין פסגה להגיע אליה, רק שלב אחד ארוך ונצחי, שמשתנה כל הזמן, מלא במפלצות חדשות ומרתקות שצוות היצירה שלנו מרענן מדי פעם כדי שלמשתתפים לא ישעמם לעולם ונוכל להמשיך להקליט את גלי המוח שלהם. תוכל להישאר שם עד סוף ימיך, או עד שתבקש לחזור לעולם. במקרה הזה לא תהיה זכאי לטיפול חינם, אך תקבל מענק כספי גדול בתמורה לשירות שעשית עבורנו."

דממה השתררה. איתן נעמד שוב וצפה על העולם שלרגליו. שברי הזיכרונות היו מקוטעים מדי. הוא לא התגעגע לדבר. זיכרונו המלא יחזור רק אם יחליט לשוב למקום שבא ממנו, למקום שאינו זוכר כלל. האם היו שם אנשים שהיו יקרים לו? שהוא יקר להם? שמחכים לשובו? פרצופים חלפו מול עיניו. מי הם? עוד זיכרון שבור צף. הוא בבית חולים, שתי רגליו שבורות אחרי שנפל מגג של קרון. הרופא מסביר שבפעם הבאה הוא עלול להישאר משותק. זה מה שהוביל אותו לבקש טיפול, נזכר. זה בוודאי היה לו חשוב מאוד אם הסכים לוותר בתמורה על זיכרונו וחירותו.

מה יעשה? הוא מאוד נהנה מחיי המשחק, אבל ידע עכשיו שהוא לא באמת היה חשוב כמו שהיה נדמה לו קודם. היו לו דברים חשובים יותר בחייו. הוא לא זכר אותם, אבל הם היו חשובים יותר. בשבילם עשה את כל זה, בשבילם נלחם את כל הדרך לפסגה.

"מה אתה בוחר, איתן?" שאל הקול. "לחזור לחיים משעממים ומייאשים שכדי לשרוד בהם תצטרך להתמכר לסם שמופק מגלי מוח של אחרים, או להמשיך לנצח במשחק?"

"כשאתה מציג את זה ככה…" אמר איתן.

הוא הרים את הרובה ואת חגורת הציוד שלו וקפץ לתוך מגלשת המים מימין. כשהמים סחפו אותו למטה עוד הספיק לשמוע: גוננננגגגג!

–

יעל פורמן – מחברת הספר "ילדי בית הזכוכית". סיפוריה התפרסמו בבמות מודפסות ומקוונות רבות.