יבורכו קשריה / קרן לנדסמן

השטיח היה ספוג בדם. אלגרה נאנחה. לפעמים, כשהזמינו אותן לנקות, היו רק כמה טיפות ושילמו להן שכר מלא על הניקוי, אפילו אם העבודה לקחה רק כמה רגעים. אבל היום… אוף. לפחות הפעם פינו את הגופה לפני שהן הגיעו. אלגרה שנאה לפנות גופות. הן תמיד היו כבדות מדי, ותמיד נתקעו במעברים הצרים, ותמיד הפְּרימָה שהייתה אחראית עליהן צעקה עליהן כשהן שכחו חלק מהטקסים ולא דקלמו נכון את התפילה המיועדת לסחיבת גופות.

ליד החלון הייתה תעודה ממוסגרת במסגרת זהב. אלגרה לא טרחה לקרוא אותה. תפקידה של הפרימה הוא לדאוג לקהילה שלה, ולא לבזבז את זמנה על ענייני יום-יום כמו קריאת תעודות במסגרת מוזהבת על קיר. היא אמנם לא הייתה עדיין פרימה ולא הייתה לה קהילה, אבל אף פעם לא מוקדם מכדי להתאמן במנהגים. במקום זה, אלגרה הסיטה את הווילון הכבד והציצה אל העולם. אנשים מיהרו ממקום למקום. רחפניות-נוסעים פרקו את מטענן בפתח הבניינים והמשיכו לדרכן, ריקות ומוכנות לנוסעים אחרים. בניין גבוה התנשא מעבר לכביש. 'לשכת המסחר של טרמינוס', נכתב על שלט ענק שהתנוסס בחזית הבניין. הבניין היה מתכתי ונטול חמימות, כמו כל מה שהזרים מהמוסד הביאו איתם. אפילו בתי הקהילות שלהם היו משונים. מלאי טכנולוגיה וריקים מאהבה. ולא היו להם פרימות. היו להם כוהנים שדיברו על הרוח הגלקטית והשתמשו בחפצים זורחים כדי לגרום לאנשים להאמין בהם.

"על מה את מסתכלת?" שאלה מריאטה ממקומה שעל השטיח.

"על הבניין מעבר לרחוב. החדש. של המוסד."

מריאטה נשפה, "כופרים. מעולם לא זכו לחסד. נשמות כלואות כולם."

"כן." אלגרה הנהנה. "שיחזרו לעולם ממנו הם באו!"

מריאטה חזרה להביט על שולי הכתם. "אוף." היא הרימה את ראשה אל אלגרה, "תעבירי לי את הסגול."

אלגרה ניתקה ממקומה שליד החלון וחזרה למזוודת חומרי הניקוי שלהן. היא נפתחה בנקישה. בפנים היו בקבוקי חומרי ניקוי, סחבות, מטאטאי מתכת, צלוחיות חומר חיטוי לפירוק שאריות חומר גנטי, מחרוזת תפילה, וכמובן, 'ספר הקהילות'. לא הגרסה המקוצרת עם הציורים, שהייתה בכל בית בקינימו. הספר המלא, עמוס הדימויים הפתלתלים, הסיפורים המורכבים והמשפטים שאף אחת מהן לא הצליחה להבין, אבל כולן היו צריכות לשנן ולפלוט בתזמון הנכון.

"נו!" מריאטה הושיטה את ידה לאלגרה, "הדם כבר נקרש."

"ומסריח." אלגרה מלמלה והוציאה את הבקבוק הסגול מהתיק. חומר החיטוי הראשוני שיפרק את התאים המתים. היא הלכה אל מריאטה והושיטה לה את הבקבוק. מריאטה הייתה המבוגרת מביניהן ולכן האחראית על מבצע הניקיון. הן הרכיבו את המסכות שלהן, עצמו את עיניהן, ואלגרה שמעה את קול הפקיעה הקטן כשמריאטה פתחה את הבקבוק.

"יבורך הבורא. יבורכו ברואיו. תבורך הקהילה. יבורכו קשריה," היא מלמלה יחד עם מריאטה, ושתיהן עצרו את נשימתן כשמריאטה פיזרה את האבקה בחדר.

אלגרה ספרה בלבה. אחת. שתיים. שלוש. היא החלה לשמוע את קולות הרחשוש של החומר הנספג בשטיח. ארבע. חמש. קולות הרחשוש התגברו. אם הייתה מעזה לנשום היא הייתה מריחה את ריח השרפה האופייני לחומר המעכל. שש. שבע. שמונה. תשע. הרחשוש הפך לזעקה מהירה, קולה של הרוח המשתחררת משאריות הגוף שכבל אותה לקיום, כפי שסיפרו להן בבית הקהילה הגדול. עשר.

החדר השתתק.

אחת עשרה. שתים עשרה.

היו סיפורים בבית הקהילה הגדול, על ילדות שנשמו מוקדם מדי וכך הפריעו לשחרור הנשמה. הן נענשו בצריבה מתמשכת באפן, שרפת כל השׂערות על גופן ואבדן ראייה. כשאלגרה החלה לצאת באופן קבוע למשימות ניקוי היא גילתה שאלה סתם תופעות לוואי של החומר. הוא גירה את הריריות ולכן גרם לצריבה ולכאבים באף ובעיניים. אבדן השׂערות היה בסך הכול טקס חניכה שעברה כל מתלמדת חדשה. מי שלא נשארה בבית הגדול אחרי תום תקופת החניכה שלה קיבלה השתלת שֵׂער. זה לא הפריע לאלגרה להפיץ את הסיפורים האלה בעצמה, כמובן. לא היה דבר כיף יותר מלהפחיד ילדות חדשות בלילות חשוכים.

"חמש עשרה," אמרה מריאטה בקול רם, ואלגרה שאפה ופקחה את עיניה. האוויר עדיין עקצץ מעט, ועיניה דמעו.

הכתם על השטיח שינה את צבעו. מאדום כהה, כמעט חום, לחום בהיר.

"תבורך הקהילה," אמרה מריאטה.

"יבורכו קשריה." אלגרה השלימה את המשפט. הפעם אף פרימה לא ליוותה אותן, אחרת הן היו צריכות להקריא את כל הפסקה. פעם אחת ליוותה אותן פרימה מעיר הבירה, והיא הכריחה אותן להקריא את כל העמוד.

מריאטה פקקה את הבקבוק והושיטה אותו לאלגרה. "תורך."

אלגרה לא מחתה. היא הייתה הצעירה מביניהן, ואם תכעיס את מריאטה היא לא תרצה שאלגרה תצא אִתה שוב. אלגרה העדיפה לנקות שאריות גופות במקום להישאר בבית הקהילה, דחוסה בו עם כל הילדות האחרות, מעניקה ברכות לגברים מזדקנים, נשים מקומטות וילדים חולניים.

היא לקחה ממריאטה את הבקבוק ואת המסכה שלה, החזירה את הבקבוק לתיק, והניחה לידו את שתי המסכות. בפינת החדר עמד עציץ מלאכותי עמוס באבק.

"למה שמישהו יבחר למות כאן?" מריאטה שאלה ופסעה אל הדלת.

"אולי הוא לא בחר את זה. אולי זה היה רצח." אלגרה רפרפה על החפצים שבמזוודה ושלפה משם את המטאטאים.

"אבל אז הוא בחר להירצח בחדר מלא באבק. זה לא הגיוני. אנשים אמורים לבחור למות במקום שבו הנשמה שלהם תשמח לבלות את הזמן עד למעבר לעולם הבא." מריאטה בחנה את הדלת העבה, עמוסת העיטורים.

מריאטה לא הייתה יכולה לדעת. היא לא זכרה את המוות של אמא שלה. לא כמו שאלגרה זכרה את מות אמהּ שלה. את הלילה עם החום הגבוה. את ההזיות. את המילים שהיא לא רצתה לשמוע ולא רצתה לזכור. את הרופאה שהגיעה מאוחר מדי, ומצאה את אלגרה חובקת אישה שלא נעה ולא דיברה, שהחזה שלה לא התרומם, אבל עדיין הייתה חמימה. אלגרה ידעה, כמו שיודע כל ילד בקינימו, שאם לא אומרים את המילים הנכונות הנשמה לא משתחררת, ולכן היא חיבקה את אמא שלה ולא אפשרה לאף אחד להתפלל עליה, כדי שהנשמה תחזור חזרה. שתשוב לגוף שאותו היא זנחה. בטעות. זו הייתה טעות. זו הייתה חייבת להיות טעות כי אמא שלה הכי אהבה אותה. היא אמרה את זה כל כך הרבה פעמים, בבוקר ובערב, יותר מאשר את התפילות של הבוקר ושל הערב.

ואז הגיעה הפרימה, וחיבקה אותה, ואמרה לה שהן יֵצאו רק לרגע, ובינתיים שתי מתלמדות, שאלגרה לא ידעה אז שהן מתלמדות ולא ידעה שקל לזהות אותן על פי הבגדים האדומים המתנפנפים והפנים חסרי השֵׂער, נכנסו לחדר. וכשהפרימה החזיקה אותה ודיברה אִתה, הן שחררו את הנשמה של אמא שלה. הן אמרו את המילים, והנשמה השתחררה, ואלגרה לעולם לא תוכל לראות אותה שוב, ואמא שלה לעולם לא תגיד לה שהיא אוהבת אותה הכי בעולם.

והפרימה לקחה אותה לבית הקהילה הגדול. לא זה שאליו אמא שלה לקחה אותה להתפלל בכל חג, אלא גדול יותר, שהיה מלא בילדות צווחניות שסיפרו סיפורי אימה בלילות ובפרימות שהכריחו אותן לשנן את התפילות, ובאוכל חסר טעם ובאנשים חסרי שֵׂער.

אלגרה בלעה את הדמעות, כרעה על השטיח, אחזה בשני המטאטאים והביטה אל מריאטה, "איך קראו לו?"

מריאטה הציצה בשלט הקטן שעל הדלת, "אלב-רוס? זה נשמע מוזר. בטח מהגר." היא חזרה לחדר. "תני את הברכה הכללית."

אלגרה משכה בכתפיה. "יבורך הבורא. מצא מנוחה עם בני משפחתך." וכתמיד, היא הוסיפה בלבה, 'תגיד לאמא שאני אוהבת אותה'.

מריאטה הביטה לכיוון המסדרון, שומרת מפני מי שעלול להציץ פנימה, בזמן שאלגרה מרחה את החומר הסגול על השטיח ושפשפה אותו בעזרת מטאטא המתכת. בפעם הראשונה שמריאטה לא השתמשה במטאטא שלה הפרימה צרחה על שתיהן במשך שעה, ואחר כך שללה מהן את השמיכה הנוספת שהגיעה להן בזכות ניקוי הגופות. כך הן גילו שהפרימות בודקות את המטאטאים לשאריות חומר חיטוי ודם. מאז אלגרה הקפידה להשתמש בשני המטאטאים ומריאטה הקפידה לשמור שאיש לא ייכנס בטעות לחדר ויגלה שרק אחת מהן על ברכיה.

אחרי השפשוף העמוק, הן הרכיבו מחדש את המסכות ועצמו את עיניהן שוב. מריאטה אמרה, "הקהילה מברכת אותך בלכתך." ועורה של אלגרה עקצץ כשחומר הפירוק הכתום שוחרר לאוויר החדר. אחת הילדות בבית הקהילות סיפרה שפעם מתלמדות לקחו איתן חומר אחר במקום החומר הכתום, והוא איכל את שתי המתלמדות שפיזרו אותו. "כל מה שנשאר מהן היה שלדים נטולי חומר גנטי, ואי-אפשר היה להבחין ביניהם!" סיפרה הילדה, באותו לילה שלא נגמר.

שקט שרר בחדר בזמן שחומר הפירוק השמיד את שאריות החומר האנושי שעוד היה ספוג בשטיח. אלגרה דמיינה אותו כענן חונק, מוריד גשם מיקרוסקופי על חומר גנטי תועה, התגשמות של הבורא. בפעם הראשונה שהראו לה את החומר במיקרוסקופ הענק שהיה מוצב בחדר האחורי של פרימה רקאין, היא התאכזבה לגלות שם בסך הכול ערֵמת גבישים חסרי תבונה.

הזמזום פסק.

"זהו זה," אמרה מריאטה.

אלגרה פקחה את עיניה. החדר נראה נקי, ללא דם וללא רוחות שישכנו בו וישפיעו על חייהם של כל מי שיבואו אחריהן. מריאטה החזירה את צלוחיות החומר הכתום למקום ושלפה את ספר הקהילות המרוט. "את רוצה להגיד את התפילה?"

נותר להן רק לקרוא את הברכה האחרונה, הפרק על שחרור הנשמה לעולם הבא, בו היא תתאחד עם הנשמות שקדמו לה ותמתין לאיחוד הסופי של כל קהילות קינימו.

אלגרה נדה בראשה, "אני אמרתי אתמול. ושלשום. ולפני שלשום."

הדלת נפתחה, ובכניסה עמד הגבר שפתח עבורן את המשרד. הוא היה לבוש במדים תכולים שעליהם סמל המוסד. האנשים האלה לא האמינו ברוחות. הם לא נתנו לאף פרימה להיכנס אליהם ולשחרר את הרוחות של מי שמת בבניינים שלהם. גם לכאן אפשרו להן להיכנס רק כי זה היה אחד הבניינים שעדיין היה שייך לממשל קינימו. "סיימתן?"

"כמעט." מריאטה נמתחה למלוא גובהה של נערה בת שתים עשרה, שכל משקל דורות הפרימות הקודמות נח על כתפיה. אלגרה חיקתה אותה.

"נותר טקס הטיהור האחרון, החשוב מכולם," אמרה מריאטה. "אתם הרי לא עושים את זה כראוי."

היא התחצפה לאיש המוסד. אלגרה המתינה למכה. לגבר היה נפצר בחגורתו. הוא ישלוף אותו ויאייד אותן, ואיש לא יגיד עליהן את הטקסים הנכונים, והנשמה שלה תישאר כלואה כאן.

"בבקשה, תטהרו." הוא נשען על הקיר מאחוריו ושילב את ידיו על חזהו. "אני אחכה."

מריאטה חייכה את החיוך הנחמד, המבין, שהיא תמיד חייכה כשילדות חדשות הגיעו ביום הראשון לבית הקהילה, רגע לפני הלילה הארוך וסיפורי האימה שאִתו. היא פתחה את הספר, יישרה את הדף והחלה מתחילתו. "בראשית היה הבורא, והוא היה הבודד מכולם כיוון שטרם קמו הקהילות וטרם היו הנשמות."

אלגרה שילבה את אצבעותיה בתנוחת התפילה והרכינה את ראשה. היא הציצה אל איש המוסד. הוא לא נראה מתעניין כלל. ידיו נותרו משולבות על חזהו, והוא המשיך להישען על הקיר מאחוריו והסתכל על מריאטה כמו שמסתכלים על מוצג בגן החיות הקיסרי. פניו היו בצבע לבן, כמעט בוהק. בפירוש לא בן קינימו. הוא בטח לא מאמין בכלל. הוא בטח לא יודע שבגללם נשמות נותרות כלואות ולא יכולות לעבור הלאה. גבר זקן, מקומט כמו הגברים שהגיעו לבית הקהילה לבקש ברכות מהמתלמדות כי הם לא יכלו להרשות לעצמם ברכה של פרימה מלאה.

מריאטה הפכה דף. "ועם בוא הדשא הגיעו אוכליו."

הגבר כחכח בגרונו. "עוד הרבה?"

מריאטה התעלמה ממנו והמשיכה להקריא. היא גלשה לפרק הבא. הן מעולם לא קראו את הפרק הזה. הוא היה סתם רשימה של כל החיות שהזדווגו, היצורים שנולדו להם, ואיזה זיווגים קיבלו את ברכת הבורא.

"חשבתי שאתן מאמינות בשלטון נשי. למה הבורא שלכם הוא זכר?"

מריאטה הקריאה. אלגרה לא העזה לזוז. ברכיה כאבו מהעמידה הממושכת, ופרקי ידיה הלבינו מהאחיזה. ריח הניקיון ששלט בחדר החל להתפוגג.

הגבר גירד בראשו. מריאטה המשיכה למחצית הפרק. בקרוב היא תגיע לחלק שבו מתוארות החיות המזדווגות. החלק שכל נערה בבית הקהילה דילגה עליו או הסמיקה וקראה כמעט בלחישה. מריאטה הגתה כל מילה בנפרד.

"זה בכלל לא הגיוני," אמר איש המוסד. "למה שג'ירפה תעשה דברים כאלה?" הוא הביט אל אלגרה, "ראית פעם ג'ירפה?"

אלגרה שמרה על פניה חסרי הבעה ולא ענתה.

איש המוסד הניח את ידיו בכיסיו. "בבית יש לנו הדמיות של ג'ירפות. זה הדבר שאמא שלי הכי אהבה להראות לי כשהייתי קטן."

אמא? ברור שיש להם אמהות. אנשים לא נוצרים בבקבוקים. אפילו אנשי המוסד. לא משנה מה הילדות האחרות טוענות.

איש המוסד נאנח, "תמיד רציתי לראות ג'ירפה במציאות, אבל הן נכחדו לפני כל כך הרבה שנים. אומרים שבגן החיות של טראנטור הייתה הדמיה כל כך טובה שלהן שאפשר היה ממש לגעת בהן. תמיד רציתי לקחת לשם את אמא שלי."

"והבורא אמר, 'קחו את האדמה, אולם השאירו את הים, שכן בים ישחו היצורים שבאפם אין נשימה'." מריאטה המשיכה להקריא.

איש המוסד נאנח שוב. אנחה ארוכה, מהסוג שפורקת חיים שלמים כשנאנחים אותה. אלגרה הכירה את האנחות האלה. הגברים שנזקקו לברכה היו נאנחים אותן רגע לפני שסיפרו על אישה שנטשה אותם, ילדים שעברו לעיר אחרת, ופעם אחת גבר אחד סיפר על בנו שיצא לטרמינוס כדי ללמוד ולא חזר.

הוא התנתק מהקיר עליו נשען והציץ מעבר לכתפה של מריאטה. "דילגת על זה." הוא הצביע על העמוד ממנו מריאטה קראה.

מריאטה הרימה אליו את עיניה, ירתה בו מבט נוזף וחזרה להקריא מהספר.

איש המוסד העיף מבט אל אלגרה וקרץ לה. "אתן מכירות את זה בעל פה. למה אתן בכלל צריכות ספר?"

אלגרה שאפה עמוקות ולא ענתה. מריאטה התקדמה בפרק. היא הגיעה כמעט לחלק שבו הבורא יוצר את הקהילה הראשונה, שתתפצל לאחר מכן לבני האדם הנפרדים. אלגרה תהתה אם מריאטה מקווה שאיש המוסד ילך, או שהיא תמשיך עד שהוא ימות משעמום, ואם הוא ימות האם הן אמורות לשחרר גם את הנשמה שלו.

"ההורים שלי מקינימו, אתן יודעות?" הוא שלף מכיסו ריבוע הולוגרמה קטן והפעיל אותו. "הם צאצאים של מיוריאל ורוברט. שמעתן עליהם?"

אלגרה התבוננה בפרקי ידיה. היא כבר איבדה תחושה ברגליה, ותהתה עד מתי מריאטה מתכוונת להמשיך להקריא מספר הקהילות. בסופו של דבר אחת הפרימות תתקשר, והן יצטרכו להפסיק את הקריאה. או יותר גרוע, הפרימה תחייב אותן לסיים את הספר, וזה ייקח שעות.

"הם היו הראשונים במאבק לשמר את קינימו. בזכותם נוצר חוק ההגנה על קינימו." הוא התקרב אל אלגרה, "תראי."

ההולוגרמה הציגה זוג רגיל. זוג ככל הזוגות. הם אחזו ידיים והביטו אל הצלם ולא נעו. האישה אחזה בידיה צרור שכנראה היה תינוק. פסים נמתחו מהזוג אל האוויר שסביבם, מתמלאים בתמונות זערוריות של בני אדם אחרים עד לשניים שהוקפו בעיגול ושמותיהם הודגשו. מיוריאל ורוברט.

"זו אמא שלי," איש המוסד הצביע על האישה, "וזה אני. ביום שבו עברנו לטרמינוס."

"אתה מפריע לטיהור," אמרה אלגרה, וקולה לא נשמע רועד כלל. הוא נשמע סמכותי, כיאות למתלמדת שתהיה פרימה.

"והבורא אמר, 'קחו לכם את שאריותיכם, והשאירו אותן מאחור, שכן אלה מכם שייוותרו לא יורשו לחזור אלא לאחר הטיהור'," הקריאה מריאטה.

"מה זה? על מה היא מקריאה עכשיו?" איש המוסד דחף את ריבוע ההולוגרמה חזרה לכיסו. "זה לא הגיוני בכלל. למה הוא אומר להם לקחת את השאריות ואז להשאיר אותן?"

אלגרה גלגלה את עיניה. הוא באמת לא ידע כלום. "השאריות הן הנשמות שנשארות כלואות אם לא משחררים אותן," אמרה, כמסבירה לילד קטן.

"והבורא אמר, 'הטיהור לכן הוא ולא לכם, שכן רק המביאה חיים תוכל לקחתם'." מריאטה הגבירה את קולה כדי להסות אותם.

אלגרה השתתקה. איש המוסד הביט אל מריאטה והחזיר את מבטו אל אלגרה. "לא, זה לא הגיוני שהבורא שלכן נתן נשמות שעלולות להיתקע כאן. אין שום היגיון במה שאת אומרת, שהוא נתן לכן אותן כדי שהן תתקענה על העולם הזה."

אלגרה זעפה אליו, "והבורא שלכם הגיוני? איש בכוך שמופיע פעם באלף שנה כשאתם בצרות?"

"סלדון הוא לא הבורא שלי." איש המוסד הרים את אגודלו לשמים. "יש שמאמינים ברוח הגלקטית."

"ואתה לא?" אלגרה הרימה את גבותיה.

איש המוסד משך בכתפיו. "אני מאמין שכל דת שבה חוטפים ילדות קטנות מבתיהן, ומכריחים אותן להתפלל לטובת הקהילה המדומיינת שלהן היא דת מרושעת."

"שקט." מריאטה סגרה את הספר בטפיחה. "אתה מפריע לנו לסיים את הטקסים שלנו."

"לא חטפו אותנו," אמרה אלגרה בשקט.

איש המוסד הסתכל אל אלגרה, "מה, אמא שלך מסרה אותך מרצונה? בת כמה את, עשר?"

"אמא שלי מסרה אותי מרצונה," מריאטה הזדקפה, "כדי לשרת את הקהילה ולדאוג לקינימו כולה. ולא מענים אותנו, ולא עושים את כל הדברים שאתה אומר."

איש המוסד הביט אל מריאטה. "באמת? כי בכל פעם שאנחנו נכנסים לעיר אחרת כאן, אנחנו מגלים עוד בית קהילה עם ילדות קירחות שאף אחד לא דואג להן, ושהפרימות שלהן זנחו אותן ברגע שהכוח שלנו התקדם, כי הן פחדו שיעמידו אותן לדין על פשעיהן."

מריאטה הרימה את קולה, "אתה משקר! זה לא מה שקורה! כוחות המוסד נכנסים לערים ומפוררים את הקהילות! פרימות נאלצות לנטוש את בתי הקהילה כי אתם משמידים אותן!"

"מעולם לא השתמשנו בכוח על אוכלוסייה אזרחית," איש המוסד הרים את קולו בתגובה. "והפרימות שלכן משקרות לכן! הייתי בכל בתי הקהילות שלכן. אני מכיר את הסיפורים שלכן. אמא שלי לא הפסיקה לדבר על קינימו, על הרוח שיש כאן, היא אפילו הכריחה אותי להבטיח לה שאחזור לכאן כדי לשחרר את הרוח שלה. והלכתי! הלכתי לבית הקהילה והפרימה סירבה לקבל אותה! היא אמרה שרוח שננטשה על עולם אחר לעולם לא תשוחרר! אתן, וה… פרימות העלובות שלכן, לא מוכנות לקבל בחזרה אישה שהתפללה לבורא שלכן במשך שנים!" משפתיו נורה רוק שהרטיב את פיו.

הוא השתתק והתנשף. מריאטה הייתה חיוורת. היא לא הבינה. היא לא הייתה יכולה להבין. אמא שלה עדיין הייתה קיימת, עדיין הייתה מגיעה פעם בחודש לבית הקהילה ומביאה ממתקים ושומעת סיפורים.

אלגרה רצתה להגיד לאיש המוסד שעדיף שנשמת אמו תישאר כלואה על טרמינוס. כך יש סיכוי שהוא יפגוש אותה מהר יותר, אחרי שהוא ימות שם ונשמתו תיכלא ללא הטקסים המתאימים. הנשמה שלו תפגוש אותה, והם יוכלו להיות ביחד.

אבל זה לא מה שאמו רצתה, והמטרה הראשונה של הפרימה הייתה לשרת את הקהילה שלה. וכעת הקהילה של אלגרה הייתה נשמה כלואה אחת.

אלגרה הביטה אל מריאטה. "אני יכולה לסיים, בבקשה?"

איש המוסד הרים את ידיו במחוות כניעה ונשען שוב על הקיר שמאחוריו. "סיימו."

מריאטה הושיטה לאלגרה את הספר. איש המוסד צדק. מריאטה באמת דילגה על משפטים.

"והבורא אמר, 'קחו לכם את שאריותיכם, והשאירו אותן מאחור, שכן אלה מכם שייוותרו לא יורשו לחזור אלא לאחר הטיהור'." אלגרה הקריאה לאט, מודדת את מילותיה. "'כל נשמה יקרה לי. לא תהא מי שתיוותר מאחור ברבות הימים. ולאחר הטיהור, כל נשמה תחזור אלַי, כי האהבה מבראשית תחזור לכשהייתה. ולא תיוותר אחת מאחור'."

אלגרה הרימה את מבטה מהספר. איש המוסד הביט בה, כל קמטיו זועפים אליה. "סיימת?"

"רגע." היא אמרה ודפדפה מעט קדימה, לפרק האיסוף. "'לכו לכן, בנותַי,' אמר הבורא, 'ואספו נשמות באשר תעברו. לכו בנַי ואספו את הנותרות מאחור, שכן ידי בנותַי מלאות.' ובכל דור הם יישאו את הנשמות, והן תשחררנה אותן. והבורא אמר, 'הטיהור לכן הוא ולא לכם, שכן רק המביאה חיים תוכל לקחתם'."

היא התקרבה אל איש המוסד והניחה את ידה על לבו, בדיוק כמו בברכות שהיא נתנה בבית הקהילה הגדול.

"יבורך הבורא. יבורכו ברואיו. תבורך הקהילה. יבורכו קשריה."

היא הורידה את ידה מהחזה המתנשא מעליה וסגרה את הספר.

"מה זה? מה עשית?" הוא הביט אל המקום בו אלגרה נגעה.

"שחררתי את הנשמה של אמא שלך," היא ענתה. "כל אישה יכולה לשחרר נשמות עם טקס הטיהור, וכל גבר נושא בתוכו את הנשמה של אמו."

"הפרימות שלכן…" הגבר הרים את קולו.

אלגרה משכה בכתפיה, "אם באת אליהן עם המדים שלך, ועם הצעקות שלך, ועם ההולוגרמה שלך, אולי הן פחדו ממך." היא התכופפה אל המזוודה שלהן והכניסה פנימה את ספר הקהילות המלא. היא וידאה שצלוחיות החומר הכתום והבקבוק הסגול במקומם לצד מחרוזות התפילה ומטאטאי המתכת. הידיים כמעט ולא רעדו. היא נעלה את המזוודה ונעמדה.

"היא…" הוא מלמל, "היא באמת משוחררת עכשיו?" הוא הצביע אל אלגרה, "זה לא מעניין אתי, כמובן. זה רק אמונות טפלות, זה מה שזה. אבל אמא שלי… זה היה חשוב לה, אז זה חשוב גם לי."

"כמובן." אלגרה חייכה.

"תבורך הקהילה," אמרה מריאטה. מריאטה עזרה לאלגרה להרים את המזוודה, ושתיהן פנו אל היציאה מהחדר. איש המוסד פינה להן את הדרך.

"יבורך הבורא. מצאי מנוחה עם בני משפחתך." וכתמיד, היא הוסיפה בלבה, 'תגידי לאמא שאני אוהבת אותה'.

והן יצאו.

2 דעות על “יבורכו קשריה / קרן לנדסמן

כתיבת תגובה